1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט אלכסנדר רון), מיום 24.11.14, בת"א 28226-01-13.
2. בתביעה שהגיש המערער בבית משפט קמא נגד המשיבה, מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"), דרש מבית המשפט כי יורה למנורה להעביר לידיו את מלוא כספי החיסכון המופקדים בידיה, המהווים כספי פדיון של פוליסת ביטוח חיים על חייו, לאחר שתקופת הביטוח הסתיימה בשנת 2009.

העובדות הצריכות לעניין

1. כמפורט בפסק הדין של בית משפט קמא, ביום 14.5.73 חתם המערער על הצעה לביטוח חיים, וביום 13.1.74, הוציאה מנורה פוליסת ביטוח חיים על חייו של המערער כמבוטח. בשנת 2009 הגיעה הפוליסה לסוף דרכה והכספים הפכו לתכנית חסכון, כאשר אין חולק בעובדה כי מאותו מועד ואילך ניתן היה לדרוש את פדיונה המלא בכל עת.
2. ביום 9.12.12 הגיש המערער למנורה טופס שכותרתו "בקשה לפדיון". בסמוך לאחר מכן, ביום 26.12.12, קרי: 17 ימים מאוחר יותר, נשלח למערער מכתב תשובה, בו מציינת מנורה כי "בעלי הפוליסה הם אתה ואשתך נורית, יש להחתים בטופס פדיון ולצרף צילום ת.ז. ברור שלה". ביום 2.1.13 שלח המערער את תגובתו, בה הוסיפה נורית את הסכמתה לכל האמור בכתב יד, תוך שהמערער עצמו הביע את מורת רוחו בשל עיכוב בקבלת הכסף. בהקשר זה טען המערער, כי הוא מוחה על עצם הדרישה להחתים את אשתו נורית על הטופס.
3. ביום 15.1.13 הגיש המערער את תביעתו לבית משפט קמא לקבלת כספי הפדיון, אשר עד לאותו מועד לא הועברו אליו. בסמוך לאחר הגשת התביעה, ביום 31.1.13, הודפס צ'ק על מלוא סכום הפדיון, והצ'ק נשלח למערער יחד עם מכתב תשובה של מנורה ביום 7.2.13.
4. בתביעתו האמורה, אשר, כאמור, הוגשה עובר לקבלת כספי הפדיון שנדרשו, תבע המערער לא רק את כספי הפדיון עצמם, בסך 70,000 ₪, אלא גם 12,000 ₪ נוספים כפיצויים בשל הפרת ההסכם, עגמת נפש ונזקים נלווים. מאחר שלעת מתן פסק הדין בבית משפט קמא כבר שולמו למערער כספי הפדיון, נשאר להכרעה רק מרכיב הפיצויים שאותם דרש המערער במסגרת תביעתו המקורית.
5. כפי שטען המערער במכתבו למנורה, טרונייתו כנגדה התבססה על שני מרכיבים: ראשית, לאחר שהגיש את דרישתו לקבלת כספי הפדיון, הייתה חייבת מנורה לשלם את מלוא הכספים אליו, ללא שתדרוש את חתימת אשתו כתנאי לכך. אמנם, המערער אינו חולק על העובדה כי אשתו נורית רשומה כבעלים של הפוליסה. ברם, לטענת המערער, לאחר שתקופת ביטוח החיים באה על סיומה בשנת 2009 - או אז הפכו כספי הפוליסה לכספים נזילים בתכנית חסכון - "סולקה" הפוליסה ועמה התנאים השונים שנלוו להצעת הביטוח ולפוליסה עצמה. מאחר שהמערער הוא זה אשר אליו פנתה החברה לאחר סיום תקופת הביטוח, על מנת להציע שישאיר את כספי הפדיון בידי מנורה כהשקעה נאותה, ומאחר שההתכתבויות בין המערער לבין מנורה מאותה נקודת זמן ואילך לא הזכירו את אשתו בשום הקשר ובשום שלב, הרי שלטענתו, הייתה מנורה חייבת לכבד את דרישתו של המערער לבדו, כאשר החליט למשוך את כספי הפדיון ולסגור את תכנית החיסכון.
6. ודוק, כל טענתו של המערער באשר לדרישה לחתימת האישה לא באה על רקע סירובה של מנורה לשלם את כספי הפדיון בהתאם לדרישתו; אלא, שבעקבות הדרישה האמורה נגרם עיכוב נוסף בקבלת הכספים, ועיכוב זה הוא אשר עומד ביסודו של הסעד אשר אותו דרש בתביעתו לפיצוי.
7. במסגרת הדיון בבית משפט קמא עלתה השאלה מהי המסגרת החקיקתית הרלבנטית באשר למועד שבו הייתה חייבת מנורה להעביר כספי הפדיון המופקדים בידיה. בסעיף 4ג לפסק הדין של בית משפט קמא צוין, כי קיימות שתי הוראות חיקוק הנוגעות למועד פירעון תגמולי ביטוח: הראשונה, סעיף 46(ג) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), לפיה, על חברת הביטוח לשלם את כספי הפוליסה בהתאם לדרישת המבוטח תוך 30 יום מהיום שנמסרה לחברה הדרישה לתשלום; והשנייה, זו שבסעיף 6(1) לתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאים בחוזי ביטוח), התשמ"ב-1982 (להלן: "התקנות") (ויצוין, כי שמן של התקנות האמורות שונה בשנת 2009 לשמן הנוכחי, כאשר לפני השינוי היה שמן "תקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (תנאים בחוזי ביטוח), התשמ"ב-1982", ובפסק דינו הפנה בית משפט קמא לתקנות לפי שמן המקורי האמור). לפי הוראת סעיף 6(1) לתקנות האמורות, חייב כל חוזה ביטוח לכלול הוראה, לפיה "תגמולי הביטוח ישולמו תוך 7 ימים מתום תקופת הביטוח, או תוך 7 ימים מיום שהוגשו למבטח המסמכים הנדרשים לפוליסה לעניין זה, לפי המאוחר". בבית משפט קמא ציין כב' השופט רון, כי ספק בעיניו עד כמה יהיה זה רלבנטי לקבוע, בנסיבות הספציפיות דנן, מהי הוראת החקיקה הרלבנטית לענייננו, כאשר הגיע לידי מסקנה כי גם אם תוחל על מנורה ההוראה המחמירה יותר, המחייבת תשלום תגמולי הביטוח תוך 7 ימים, אין בסיס לתביעתו של המערער. עם זאת ציין בית משפט קמא, כי לסברתו, אין להחיל על המקרה דנן את הוראות התקנה האמורה, וזאת משתי סיבות: ראשית, מאחר שהתקנות האמורות נכנסו לתוקף בשנת 1981, בעוד שהפוליסה במקרה דנן הונפקה בשנת 1974; ושנית, מאחר שההוראה שבתקנה האמורה איננה מחייבת כל חברת ביטוח לשלם את כספי הביטוח תוך 7 ימים מיום סיום תקופת הביטוח, אלא היא מחייבת כי בכל חוזה ביטוח תיכלל ההוראה האמורה. אין אפוא בתקנה האמורה חובה פוזיטיבית להעביר את הכספים האמורים תוך 7 ימים, אלא הוראה באשר לניסוחו של חוזה ביטוח; ובכך לא נוצרה כל חובה על חברת הביטוח לשלם את כספי הפדיון תוך 7 ימים, כאשר אין בחוזה האמור כל הוראה כמפורט בתקנה האמורה.
8. כאמור, בית משפט קמא הגיע למסקנה כי דין התביעה להידחות. זאת, ראשית, לאחר שמצא כי מנורה פעלה בצורה סבירה בתגובתה לדרישת המערער לתשלום הכספים, ולא חל כאן כל איחור של ממש המצדיק תביעה לפיצויים; ושנית, כאשר קבע כי המערער לא הוכיח שנגרם לו כל נזק מן האיחור הקל האמור. את מסקנתו בדבר האיחור מבסס בית משפט קמא בעובדה, כי מדובר במועדים קצרים לחלוטין (תגובת מנורה הראשונה לדרישת המערער לתשלום הועברה לידיו תוך 17 ימים; ותשלום סופי של כספי הפדיון תוך כחודש לאחר תגובתו האחרונה של המערער למנורה). כן קבע בית משפט קמא, כי טרונייתו המרכזית של המערער נגד מנורה, אשר גרמה את עיקר העיכוב, על כך שדרשה את חתימתה של אשתו של המערער כתנאי לתשלום כספי הפדיון, אין לה על מה להתבסס, מאחר שאשתו רשומה כבעלים משותפים של הפוליסה.
9. בערעור שלפניי חוזר המערער על הטענות שהעלה לפני בית משפט קמא, כאשר לסברתו, המועד הרלבנטי המחייב לתשלום כספי הפדיון, לאחר דרישה, הנו זה שבתקנות, היינו, 7 ימים בלבד, ועל כן, מאחר שהגיש את דרישתו למנורה לקבלת כספי הפדיון ביום 9.12.12, הייתה מנורה חייבת להעביר לו את הכספים לא יאוחר מיום 16.12.12. במקום זה, ורק שבוע לאחר המועד הסופי לתשלום, העבירה מנורה לידיו מכתב תשובה, בו דרשה מנורה, כתנאי לתשלום כספי הפדיון, את צירוף חתימתה של אשתו לדרישת התשלום. דרישה זו גרמה לעיכוב נוסף, מאחר שכתוצאה נדרש המערער להגיב לחברה ולצרף את חתימתה של אשתו, וגם לאחר שעשה כן, עיכבה מנורה את ביצוע התשלום בחודש ימים נוספים.
10. כן טען המערער, שעצם הטרטור שנגרם לו בעיכובים בקבלת כספו – אשר לטענתו אופייני לחברות הביטוח לא רק בעניינו הפרטי – מצדיק את תביעתו הצנועה לפיצוי בגין עוגמת נפש ונזק נפשי בסכום שתבע.
11. אמנם, המערער הזכיר בבית משפט קמא כי נגרם לו, לאחר הגשת התביעה, נזק של 20,000 ₪ עקב עסקת רכישת רכב שלא יכל לממש עקב העיכוב בקבלת כספי החיסכון; ובית משפט קמא דחה מרכיב זה של טיעוני המערער, שלא נכלל בתביעה והיווה שינוי חזית. בנקודה זו אני מקבל את הסבר המערער שכלל לא ביקש לכלול בתביעתו את הסכום האמור, ולא שינה חזית, אלא העלה את העובדה ההיא כדוגמא בלבד של הנזקים אשר לטענתו סבל מן העיכוב הנטען.
12. בתגובה טען בא כוח המשיבה, כי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בפסק דינו של בית משפט קמא, המבוסס היטב על העובדות והחוק. בהקשר זה חזר וטען, כי לא נפלה כל שגגה לדרישתה של מנורה להוספת אשת המערער כמבקשת פדיון הכספים, מאחר שהיא אכן רשומה כבעלים משותפים בפוליסה, יחד עם המערער. כן טען, כי המועדים הרלבנטיים, כפי שפורטו לעיל, אינם חורגים ממתחם הסבירות, והחברה פעלה בתום לב עד ששילמה למערער את מלוא הכספים המגיעים לו.
13. דין הערעור להידחות.
14. ערעורו של המערער מבוסס בעיקרו על טענתו כי דרישת מנורה לצירוף חתימת האישה לא הייתה מוצדקת. המערער אינו מכחיש, כי שמה של אשתו מופיע כבעלים משותפים, גם בהצעת הביטוח וגם בפוליסה עצמה, ברם, לטענתו, פוליסת הביטוח "סולקה" עת הגיע הפוליסה לסיומה בשנת 2009, ומאותו מועד ואילך, כאשר הועברו כספי הביטוח לתכנית חסכון, כבר אין זה רלבנטי ששם אשתו רשום כבעלים משותפים של הפוליסה האמורה. טענה זו אין לקבל. כאשר חברת הביטוח המשיכה להחזיק בכספי הפדיון בתכנית חסכון, עשתה זאת במסגרת יחסי הצדדים כפי שנקבעו בפוליסה המקורית. העובדה שכספי פדיון נשארו בידי החברה גם לאחר שניתן היה לדרוש את פדיונם המלא איננה משנה את מעמדם של הבעלים. עובדה זו ניתן אף ללמוד מעצם ניסוחה של פוליסת הביטוח, לפיה, על אף שהמבוטח – היינו המערער דנן – הנו המוטב הבלעדי של כספי הפוליסה למקרה שכספי הפדיון ישולמו בחייו, אין זה אומר שלמוטב יש הזכות הבלעדית לדרוש כספים אלה; זאת, מאחר שברישא לפוליסה נאמר במפורש, כי מנורה "מתחייבת בזה, על יסוד הבקשה וההודעות האחרות של המבוטח ושל בעל הפוליסה... לשלם למוטב את סכום הביטוח...". עיננו הרואות, כי גם כאשר מסתיימת תקופת הביטוח תוך חיי המבוטח, וכספי הפוליסה הופכים לנזילים, לא ישולמו הכספים לידי המבוטח לפי דרישתו הבלעדית, אלא בצירוף דרישתו של בעל הפוליסה.

הנה מצאנו, אפוא, כי דרישתה של מנורה לצירוף חתימתה של אשתו של המערער מבוססת היטב על תנאי הפוליסה עצמה, ואין בה כל פגם. אי לכך, גם אין לבוא בטרוניה כלפי מנורה כאשר עיכבה את ביצוע תשלום הכספים עד שהבעלים המשותפים שלה – קרי, אשתו של המערער – תצרף את חתימתה לבקשת הפדיון.

1. כמפורט לעיל, התעוררה שאלה בדיון בבית משפט קמא, באשר למועד שבו מחויבת חברת ביטוח להעביר את כספי הפדיון לפי דרישה. בבית משפט קמא הוזכרו שני מקורות חקיקה רלוונטיים; למען הציג תמונה שלימה, יש לציין שלוש הוראות חיקוק הנוגעות לסוגיית מועד פירעון תגמולי ביטוח מכוח חוזה לביטוח חיים:

א. סעיף 27 לחוק, הדן בתגמולי ביטוח המשתלמים עקב קרות מקרה הביטוח, קרי, מות המבוטח: "תגמולי הביטוח ישולמו תוך 30 ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו";

ב. סעיף 46 לחוק, הדן בתשלום תגמולים כאשר המבוטח דורש פדיון מוקדם של הפוליסה תוך כדי תקופת הביטוח:

(א) לאחר ששולמו דמי הביטוח בעד שנתיים רשאי המבוטח לדרוש, בהודעה בכתב למבטח, המרת הביטוח לביטוח מסולק או פדיון הפוליסה.

...

(ג) דרש המבוטח פדיון הפוליסה, חייב המבטח לשלם לו את ערך הפדיון שנקבע לכך בפוליסה תוך 30 ימים מהיום שנמסרה לו הדרישה...

ג. סעיף 6(1) לתקנות, המתייחס לתגמולים המשתלמים עקב תום תקופת הביטוח:

6. בחוזה לביטוח חיים ייכללו ההוראות הבאות:

(1) תגמולי הביטוח ישולמו תוך שבעה ימים מתום תקופת הביטוח או תוך שבעה ימים מיום שהוגשו למבטח המסמכים הנדרשים בפוליסה לעניין זה, לפי המאוחר;

(לדיון מפורט בנושא ראו, י. אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009), עמ' 546 – 547) (להלן: "אליאס").

1. לכאורה, מבין שלושת ההוראות האמורות נראית זו שבסעיף 6(1) – הדנה במקרים בהם הסתיימה תקופת הביטוח - הקרובה ביותר לנסיבות שלפנינו. אמנם, דרישת המערער לא הוגשה למנורה מיד עם תום תקופת הביטוח, אלא שנים מאוחר יותר, לאחר שכספי הפדיון הפכו לתוכנית חיסכון. עם זאת, כספים אלה הינם נזילים מאז תום הביטוח, ועמדו לפירעון מיידי בכל מועד שתוגש דרישה; ובתכונה זו אין הם שונים מן הכספים הנזילים שיכול היה המערער לדרוש מיד עם תום תקופת הביטוח. בכך יש גם לנמק את קביעת מועד הפירעון הקצר יחסי של שבעה ימים: בעוד שדרישה לתשלום עקב קרות מקרה הביטוח תחייב את החברה בבדיקת הנסיבות המצדיקות את כיבוד הדרישה, דבר הדורש זמן סביר אשר לפי המחוקק יעמוד על שלושים יום לאחר שכלל המסמכים והמידע הרלוונטיים בידיה, לא כן כאשר מדובר במשיכת כספים נזילים העומדים כבר לפירעון מלא זה מכבר, או אז נקבע כי יספיקו שבעה ימים בלבד (אליאס, שם).
2. אמנם, כפי שמציין בית משפט קמא, סעיף 6(1) לתקנות, לפי ניסוחו, מחייב רק כי בחוזה הביטוח תיכלל הוראה לפיה יש לשלם את פדיון הפוליסה עם תום תקופת הביטוח תוך שבעה ימים, בעוד שאין בו כל הוראה פוזיטיבית לבצע את התשלום תוך המועד האמור גם ללא הוראה כזו בפוליסה. ברם, במסקנה זו של בית משפט קמא נדמה כי לא דק פורטא, שהרי בסעיף 38(א) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א – 1981, קבע המחוקק כדלהלן:

שר האוצר רשאי לקבוע בתקנות, לכל ענפי הביטוח או לענפי ביטוח מסויימים, הוראות בדבר תנאים שבחוזה ביטוח וניסוחם; הסדר הסותר תנאי שיש לקבעו על פי תקנות שהותקנו כאמור לא ינהגו לפיו, ויראו כאילו הותנה במקומו התנאי שיש לקבעו כאמור, זולת אם ההסדר הוא לטובת המבוטח

אי לכך, יש בסיס למסקנה כי חוזה ביטוח אשר אינו כולל הוראה לתשלום תוך שבעה ימים יהווה "הסדר סותר" להוראת סעיף 6(1) לתקנות, והוראת הסעיף האמור תחול כאילו הופיעה בחוזה עצמו (ראו בהקשר זה, אליאס (שם), המפנה לסעיף 6(1) כמקור לחיובה של חברת הביטוח לשלם תגמולי הביטוח תוך 7 ימים, ולא רק לחיובה לכלול הוראה מתאימה בחוזה הביטוח). כן ניתן להסיק כי נגד חוזה ביטוח אשר אינו כולל הוראה כאמור - ובכך מפר את הוראות המחוקק, ניתן יהיה לטעון להפרת חובה חקוקה, על כל המשתמע מכך.

1. ברם בסופו של יום, אני מסכים עם מסקנת בית משפט קמא כי אין כורח להכריע בשאלה זו בנסיבות הספציפיות דנן. זאת, מאחר שגם אם ניתן היה להחיל על הפוליסה דנן את הוראות 6(1) לתקנות, הרי תקנות אלו נכנסו לתוקפן רק בשנת 1981, כך שניתן להסיק, כפי שסבור בית משפט קמא, כי בהעדר הוראה מפורשת להחלה רטרואקטיבית של התקנות, הן אינן חלות על הפוליסה דנן, אשר הונפקה בשנת 1974. פועל יוצא מן האמור, כי למקרה של פדיון תוכנית חיסכון של פוליסת ביטוח עליה לא חל סעיף 6(1) האמור, ייבחן מועד הפירעון לאחר דרישה לפי הסבירות של הזמן שחלף; כאשר מועד הפירעון של 30 יום שבסעיפים 27 ו-46 לחוק ישמשו כבסיס למבחן הסבירות האמור. אם נבחן בדרך זו את מועד הפירעון במקרה דנן, הרי שביצוע התשלום ביום 7.2.13, 36 יום לאחר שהעביר המערער לידי מנורה את חתימת אשתו לבקשת הפירעון, כלל אינו חריג ממתחם הסבירות בנסיבות העניין.

לא זו אף זאת, אף אם יבוא הטוען ויטען, כי יש להחיל את הוראות סעיף 6(1) על כל פוליסה אשר מועד פירעונה לאחר כניסת התקנות לתוקפן, הרי שאין למצוא בכרונולוגיה הרלבנטית אלא איחורים מינוריים בלבד, אשר אינם מצדיקים תביעה לפיצויים. ודוק: הוראת סעיף 6(1) מחייב את תשלום תגמולי הביטוח תוך שבעה ימים "...מתום תקופת הביטוח או תוך שבעה ימים מיום שהוגשו למבטח המסמכים הנדרשים בפוליסה לענין זה, לפי המאוחר". במקרה דנן, כאשר נמצא כי דרישת מנורה לצירוף חתימת אשתו של המערער לבקשת התשלום הייתה מוצדקת עקב היותה בעלים של הפוליסה יחד עם בעלה, הרי שתקופת שבעת הימים לא החלה עד ליום 2.1.13 לכל המוקדם, כאשר המערער השלים את בקשת הפדיון בצירוף חתימת אשתו. אמנם, החברה לא שלחה את התשלום למערער עד ליום 7.2.13, כחודש מאוחר יותר, ברם איני מוצא כי טעה בית משפט קמא במסקנתו כי איחור זה אינו משמעותי. במיוחד נאמרים הדברים כאשר בסמוך לאחר השלמת הגשת בקשת הפדיון כאמור, הגיש המערער תביעה נגד החברה ביום 15.1.13, דבר אשר יכולה להצדיק עיכוב קל נוסף בביצוע התשלום על מנת ללמוד את התביעה ולפעול בדרך אשר לא תפגע בזכויותיה הדיוניות והמהותיות כנתבעת.

1. מעבר לכל האמור, מקובלת עלי גם מסקנת בית משפט קמא כי המערער כלל לא הוכיח את מרכיבי הפיצויים שתבע, ובהעדר הוכחות, אין באיחור המתואר כדי להקים עילת תביעה.
2. אשר על כן, דין הערעור להידחות, והוא נדחה בזאת.
3. אני מחייב את המערער בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לטובת המשיבה בסך 10,000₪.

ניתן היום, י' חשוון תשע"ו, 23 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה