ע"י עוה"ד יגאל רוזנברג

לפני תביעה כספית לתשלום סך 13,921.28 ₪ המהווים לטענת התובעת את חובו של הנתבע כלפיה.

לגרסת התובעת, נכרת בין הצדדים ביום 4.8.13 הסכם על פיו רכש הנתבע מרכזיה הכוללת מספר פריטים, שירות והדרכה כנגד תמורה בסכום הנתבע.

המרכזיה סופקה לכתובתו של הנתבע-משרד מהנדסים ולטענתה מדובר בלקוח עסקי שהוראות חוק הגנת הצרכן לא חלות עליו והוראות ההסכם קובעות כי לאחר אספקת הציוד, לא ניתן להחזירו ומשעמדה התובעת בהתחייבויותיה היה גם על הנתבע לנהוג כך, דבר שלא עשה ולטענתה גם ללא הצדקה ומכאן התביעה.

הנתבע איננו מכחיש את ההתקשרות, גם לא את קבלת הציוד אך טוען כי תוך 3 ימים מקבלת הציוד הודיע על ביטול העסקה בהודעה בכתב, ניסיונות לבוא בדברים בעניין החזרת הציוד עלו בתוהו ולכן ביום 3.10.13 שלח את הציוד לתובעת בדואר שליחים, סגור באריזתו המקורית וזה התקבל אצל התובעת כבר ביום 6.10.13.

הנתבע מדגיש כי מעבר להחזרת הציוד, התובעת לא ביצעה את ההתקנה ולא ניתן לו שירות בקשר עם המרכזייה שרכש ומוסיף וטוען כי גם אם תתקבל הטענה בדבר הפרת ההסכם מצדו, התובעת לא הוכיחה את הנזק שנגרם לה (גם לא טענה לנזק כלשהו) והתעקשותה לתבוע את מלוא סכום העסקה כאשר כל הטובין הוחזרו לה סגורים באריזתם ותוך פרק זמן קצר מעידה על חוסר תום לב.

בשלב קביעת התיק להוכחות ניתנה הצעתי לסיום במספר וריאציות ועל פי מצב המרכזייה כפי שהייתה בידיעת הצדדים. הצדדים הגיעו להסדר דיוני על פיו הוגשו סיכומים ופסק הדין יינתן על דרך סעיף 79א'.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שבתיק הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 2100 ₪ שהם 15% מערך העסקה המהווים פיצוי מוסכם בהתאם לסעיף 22 להסכם שנכרת בין הצדדים.

מעבר לכך כל צד יישא בהוצאותיו.

לא תחול אגרה שניה.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ו, 21 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.