1. לפניי שתי תביעות שאוחדו, ועניינן – הלוואה שניתנה והחזרה (או אי-החזרה).
2. בתביעה הראשונה – ת"א 64352-12-14 (להלן: "תביעת שאול") – טוען מר שאול דרוויש (להלן: "שאול"), כי הלווה לבן-דודו, אליהו דרויש (להלן: "אליהו") סך של 48,000 ₪, תוך הסכמה שמדי חודש בחודשו תוחזר ריבית בסך של 5% עד למועד שבו תיפרע הקרן. לטענת שאול, ביקש אליהו את הכספים על מנת להעמיד הלוואה בעצמו לצד שלישי, מר איציק שבות (להלן: "שבות") הזקוק להלוואה.

אליהו אינו חולק על כך שקיבל את הכסף, אולם לטענתו – שימש הכסף כהלוואה לשבות, והמלווה הוא שאול עצמו. אליהו עצמו – לשיטתו – היה רק "צינור" להעברת הכספים, ועל כן – טוען אליהו – ככל שלא הוחזר הכסף לשאול, עליו לפנות לשבות.

לא למותר להזכיר, כי שבות עצמו מצוי בהליכי פשיטת רגל, כך שלא ניתן להיפרע ממנו.

שאול הגיש תביעתו על סך של כ-83,000 ₪, המחושבים לפי סכום הקרן (48,000 ₪) וכן ריבית פיגורים הנהוגה בבנק הפועלים (ולא הריבית ההסכמית הנטענת).

1. בתביעה האחרת – ת"א 64352-12-14 (להלן: "תביעת אליהו") – תובע אליהו סך 50,000 ₪ משאול, בטענה ששאול אוחז בידיו בשיקים שמסר שבות להבטחת חובו כלפי אליהו, ומשכך – נמנע ממנו, מאליהו, להגיש תביעה נגד שבות להשבת ההלוואה.
2. נשמעו לפניי עדויותיהם של שאול ושל אלי, כמו גם עדותו של שבות. עוד הובאו עדויותיהם של עו"ד זמיר עזריה ושל מר סבו דרוויש, אולם עדויות אחרונות אלה לא סייעו לבירור המחלוקת שבין הצדדים.
3. לאחר ששמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה שיש לקבל את תביעת שאול בחלקה, ויש לדחות את תביעת אליהו במלואה. להלן נימוקיי לכך.
4. אין מחלוקת בין הצדדים, כי שאול העביר לאליהו סך של 48,000 ₪. למעשה, אין גם מחלוקת על כך, שיעדו הסופי של הכסף – לא היה אליהו עצמו, אלא שבות. השאלה היא אם נרקמה בין שאול ובין שבות עסקת הלוואה ישירה, או שמא שתי עסקאות הלוואה נפרדות: האחת בין שאול ובין אליהו והאחרת בין אליהו ובין שבות.
5. כבר בפתח הדברים אציין, כי עדויותיהם של שאול ושל אליהו כאחד – לא הותירו בי רושם יוצא דופן. שני התובעים / נתבעים התאפיינו בתשובות מתחמקות, בהימנעות מתשובה ישירה ובהיתממות. כך, למשל, התקשיתי ליישב את עמדתו של שאול שלפיה לא ערך הסכם בכתב עם אליהו מכיוון שהיה "כמו אח" עם העובדה שלשיטתו, נשאה ההלוואה שניתנה ריבית בשיעור של 5% לחודש – 60% לשנה – שהיא ריבית נשך, הגבוהה פי שבעה בערך מן הריבית המרבית המותרת לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993 (להלן: "חוק ההלוואות"). אם מדובר בעניין עסקי טהור – כפי שמעידה ריבית הנשך – אזי ראוי היה לערוך הסכם מתאים; אם מדובר בעניין משפחתי – היקף הריבית שנגבה אינו סביר בעיניי.

עם זאת, הנתונים שלפנינו ברורים: אין מחלוקת כי סך 48,000 ₪ הועברו לידי אליהו. אליהו מודה בכך. אם אכן נועד הכסף לעבור לשבות כהלוואה ישירה משאול לשבות – איזה היגיון יש בהעברתו דרך חשבונו של אליהו? איזה צורך יש לעשות שימוש ב"צינור" מסוג זה, מקום שבו אין מניעה להעביר את ההלוואה במישרין?

לשאלה זו לא נתן אליהו תשובה מניחה את הדעת, או תשובה בכלל. לא הוצג הסכם הלוואה עם שבות, ושבות בעדותו הודה, כי אף שהעיד שקיבל את הכסף משאול, בפועל לא היה לו כל קשר ישיר אל שאול (וראו לעניין זה עמ' 17 לפרוטוקול ש' 1).

עוד יוער, כי שבות הודה, כי כאשר הגיש את דוח הנכסים וההתחייבויות שלו במסגרת הליכי פשיטת הרגל, לא ציין את ההלוואה מאת שאול (עמ' 20 ש' 24 – 30). גם בכך יש כדי להחליש את משקלה של הטענה בדבר הלוואה ישירה מאת שאול אל שבות.

אני סבור, כי מאחר שאין ספק ששאול העביר את הכסף אל אליהו, אזי ככל שטוען אליהו שמלכתחילה סוכם על הלוואה לשבות באמצעות אליהו (להבדיל מהלוואה לשבות מאת אליהו, בכספים שהתקבלו משאול) – היה הנטל על אליהו להוכיח טענתו זו, והוא לא עמד בנטל זה.

1. מכאן שאני קובע שאליהו הוא שחייב בהשבת ההלוואה לשאול. אך בכך לא תם העניין, שכן יש לבחון מהו היקף ההשבה הנדרש. שאול טען כי סוכם בין הצדדים על ריבית של 5% לחודש, אולם הוא "הסתפק" בתביעתו בתביעת ריבית הפיגורים שגובה בנק הפועלים. אלא שלא הובאה כל ראיה להסכמה על ריבית כלשהי – לא ריבית של 5% לחודש, לא ריבית של 11.6% לשנה, דוגמת ריבית הפיגורים הנגבית בבנק הפועלים ולא כל שיעור ריבית אחר. בנסיבות אלה, ומשלא עלה בידו של שאול להוכיח את שיעור הריבית המוסכם, אני סבור שיש לחייב את אליהו בתשלום קרן ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן בלבד.
2. מכאן לתביעת אליהו. לטענת אליהו, הלווה אף הוא לשבות 50,000 ₪, ובתמורה – קיבל מידיו שיקים על סך 50,000 ₪. לטענת אליהו, החזיק שאול בשיקים, ובכך מנע משאול את האפשרות לתבוע משבות את פירעון ההלוואה.

כאמור בפתח הדברים, דין התביעה להידחות. ראשית אציין, כי הטענה הבסיסית, שלפיה לא ניתן להגיש תביעה בהעדר השיקים – אינה נכונה. אמת היא, שללא השיקים לא ניתן להגיש תובענה שטרית, אולם לא הייתה כל מניעה להגיש תובענה בעילה חוזית בגין הסכם ההלוואה (גם אם נערך, כנטען, בע"פ) – וכבר ראינו בהליך זה כי שבות אינו מתכחש לחוב, אם כי הוא טוען כי פרע את רוב החוב כלפי אליהו.

שנית, וחשוב לא פחות, אינני סבור כי העובדה שהשיקים נותרו בידיו של שאול היא שמנעה מאליהו להגיש תביעתו. הוכח, כי בידי אליהו היה שיק של שבות על סך 10,000 ₪, והוא לא עשה דבר על מנת לתבוע את פירעונו (וראו לעניין זה עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 1 – 14). הטענה כאילו לא רצה להגיש תביעות "טיפין טיפין" אינה סבירה ואינה מתקבלת על הדעת. הגיוני וסביר יותר, שאליהו, המודע לכך שגביית החוב משבות – ככל שנותר חוב כזה – תהיה קשה, כמעט בלתי אפשרית, מבקש להיפרע את חובו של שבות משאול – ללא כל עילה של ממש.

בנסיבות אלה, תביעת אליהו נדחית במלואה.

1. הפועל היוצא הוא, שאני מקבל את תביעת שאול בחלקה, וקובע כי על אליהו להשיב לשאול את סכום הקרן שקיבל ממנו, בסך 48,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד – מיום העמדת ההלוואה ועד היום. ממועד מתן פסק הדין ואילך, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום המלא בפועל.

תביעתו של אליהו נדחית במלואה.

בנסיבות העניין, ולנוכח התנהלות שני הצדדים, אינני עושה צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשע"ו, 21 יוני 2016, בהעדר הצדדים.