1. לפני שתי תביעות שאוחדו, לפיצוי בסך כולל של 3,750₪.
2. הנתבעת (להלן גם – אפיקים) היא חברה המפעילה תחבורה ציבורית בקו בני ברק-ירושלים ובמסגרת זו מפעילה את קווי אוטובוס שמספרם 400 ו-425. התובע הוא אדם פרטי העושה שימוש בשירותי אפיקים. עניינן של התביעות בטענות התובע לארבעה איחורים של האוטובוסים שמפעילה אפיקים.
3. התובע טען, בשני כתבי התביעה שהגיש, לגבי ארבעת האיחורים, כדלקמן:

אשר לאיחור הראשון, ביום 26.4.2014 המתין התובע לקו אוטובוס מספר 400 של חברת אפיקים בתחנה המרכזית בירושלים. האוטובוס אמור היה לצאת מהתחנה, על פי לוחות הזמנים של אפיקים, בשעה 14:40. לדברי התובע, הוא הגיע לתחנה בשעה 14:30 ואילו האוטובוס נכנס לתחנה והחל באיסוף נוסעים רק בשעה 14:45 ולאחר מכן החל בנסיעה רק בשעה 15:00 – איחור של עשרים דקות. בגין איחור זה דורש התובע, בת.ק 24738-09-14, פיצוי בסך של 1,000 ש"ח.

אשר לאיחור השני, לטענת התובע, ביום 14.12.2014, הוא הגיע לתחנה של קן 425 (בתחנה המרכזית בירושלים) בשעה 10:21. לדברי התובע, על פי לוחות הזמנים של אפיקים, אמור היה האוטובוס לצאת בשעה 10:30, אך לא כך היה, שכן האוטובוס הגיע לבסוף לתחנה רק בשעה 10:56 ועזב את התחנה בשעה 11:00 – איחור של מחצית השעה. בגין איחור זה דורש התובע פיצוי בסך של 1,000 ₪.

אשר לאיחור השלישי, לטענת התובע, ביום 21.12.2014 בשעה 10:32 הוא הגיע לתחנה של קו 400 בתחנה המרכזית בירושלים, וזאת, לצורך עלייה על אוטובוס קו 400 שאמור היה לצאת מהתחנה, לפי לוחות הזמנים של אפיקים, בשעה 10:40. ואולם, בסופו של יום האוטובוס הגיע לתחנה רק בשעה 11:00 ועזב את התחנה בשעה 11:08 – איחור של 28 דקות, שבגינו דורש התובע פיצוי בסך של 1,000 ₪.

אשר לאיחור הרביעי, לטענת התובע, ביום 22.12.2014 הוא הגיע לתחנה של קו 400 בתחנה המרכזית בירושלים וביקש לעלות על האוטובוס, אשר לפי לוחות הזמנים של אפיקים, אמור היה לצאת בשעה 9:40. ואולם, לדבריו, אוטובוס זה הגיע לתחנה רק בשעה 9:46 ויצא ממנה רק בשעה 10:00 – איחור של 20 דקות, שבגינו דורש התובע פיצוי בסך של 750 ₪.

הפיצוי בגין שלושת האיחורים הנטענים האחרונים, בסך כולל של 2750 ₪, נתבע במסגרת תביעה 66661-12-14.

בנוסף טען התובע, לגבי כלל האיחורים, כי הפרט העושה שימוש בשירותי הנתבעת נמנע על פי רוב מלהגיש תביעה בגין כל איחור ואיחור, כך שישנה חשיבות, מקום בו כן מוגשת תביעה, לפסיקת פיצוי בגין איחורים אלה בשיעור אשר ידרבן את הנתבעת לשפר את התנהלותה.      

1. מנגד טענה הנתבעת כדלקמן:

אשר לאיחור הנטען הראשון, לטענת הנתבעת, קו 400 הוא קו עמוס מאוד היוצא בדרך כלל פעם ב-20 דקות. במועד המדובר, יצאו אוטובוסים בשעה 14:00 ובשעה 14:20 כנדרש. אשר לאוטובוס שאמור היה לצאת בשעה 14:40, הרי שזה הגיע לתחנה, בניגוד לטענת התובע, כבר בשעה 14:32, ויצא ממנה בשעה 15:00, וזאת בשל עומס רב של נוסעים (הנתבעת ביססה את טענותיה לגבי זמני ההגעה והיציאה על דו"חות GPS לאוטובוסים הרלבנטיים). הנתבעת הפנתה לתקנה 430 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, המחייבות את נהג האוטובוס לאפשר לכל נוסע להיכנס לאוטובוס, זולת אם אין באוטובוס מקום פנוי. לדברי הנתבעת, הנהג אכן ביקש להעלות את כל הנוסעים לאוטובוס ומכאן העיכוב ביציאת האוטובוס – עיכוב של מחצית השעה בלבד.

אשר לאיחור השני הנטען, טענה הנתבעת, כי האוטובוס שאמור היה לצאת בשעה 10:30 לא יצא בשל תקלה טכנית.

אשר לאיחור השלישי הנטען, טענה הנתבעת, כי האוטובוס עזב את התחנה, על פי דו"ח GPS, בשעה 11:00 (ולא בשעה 11:08 כנטען על ידי התובע), וזאת, בהתאם ללוח זמנים שהיה שונה באותה עת מהרגיל, בשל חג החנוכה – דבר שלדבריה עודכן באתר האינטרנט שלה.

אשר לאיחור הרביעי הנטען, טענה הנתבעת, כי גם במועד זה חל חג החנוכה ולכן כלל לא אמור היה לצאת אוטובוס בשעה 9:40, אלא בשעה 10:00 בלבד (וזאת למרות שככלל תדירות יציאת האוטובוסים במהלך החג עלתה).

בנוסף טענה הנתבעת, כי היא עושה מאמצים רבים על מנת שהאוטובוסים שהיא מפעילה ייצאו ללא איחורים, אך יתכנו אירועים חריגים שאינם בשליטתה; כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו כתוצאה מהאיחורים הנ"ל; כי דרישתו לפיצוי בסכומים האמורים היא לפיכך מוגזמת.

1. לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
2. הפסיקה (ר' ההפניות להלן) הכירה בחובה החלה על מפעילי תחבורה ציבורית להקפיד הקפדה יתרה כי האוטובוסים המופעלים על ידם יצאו במועד. הפסיקה אף חייבה את המפעילים בפיצוי לנוסעים בגין אי עמידה בזמני היציאה.
3. יחד עם זאת, נקבע גם כי אין מדובר ב"חוזה" בין המפעיל לנוסע, הכולל מעין תניה המחייבת את המפעיל להימנע מכל איחור, אלא אם מתקיימות נסיבות נדירות שהן בגדר סיכול. עוד נקבע, כי יש להתחשב גם באילוצים החלים על המפעיל.
4. במקרה הנוכחי, אשר לאיחור הראשון, עומס רב של נוסעים, ככל שהיה כזה, אין בו כדי להצדיק איחור של עשרים דקות במועד יציאת האוטובוס, שכן על האוטובוס לצאת לדרכו (גם על פי תקנות התעבורה) כאשר הוא מתמלא. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין איחור זה.
5. אשר לאיחור השני, תקלה טכנית עשויה להצדיק, במקרים מסוימים, איחור ביציאת אוטובוס. יחד עם זאת, במקרה הנוכחי, הנתבעת טענה לקיומה של תקלה טכנית בצורה לאקונית, מבלי שתמכה טענתה באסמכתא כלשהי, ומבלי שהסבירה, בין היתר, מה הייתה מהות התקלה, אילו צעדים ננקטו על מנת למנוע אותה ואילו צעדים ננקטו על מנת לספק לנוסעים אוטובוס חלופי מוקדם ככל הניתן. לפיכך, גם בגין איחור זה ראיתי לנכון לפסוק פיצוי לתובע.
6. אשר לאיחורים השלישי והרביעי, במהלך החג ניתן לצפות לשינויים בלוחות הזמנים, ועדות נציג הנתבעת, שלפיה שינויים אלה עודכנו באתר החברה ברשת האינטרנט, גם אם נתמכה באסמכתאות חלקיות בלבד, הייתה מקובלת עליי. לפיכך, לא ראיתי לנכון לפסוק פיצוי לתובע בגין איחורים אלה.
7. אשר לגובה הפיצוי, כפי שטענה הנתבעת, התובע לא הוכיח נזקים כלשהם שנגרמו לו כתוצאה מהאיחורים. כמו כן, מדובר באיחורים שאינם נטולי סיבה ושמשכם עשרים דקות-מחצית השעה בלבד. יחד עם זאת, כפי שטען התובע, זמנו, כמו גם זמנם של יתר הנוסעים בנסיעות האמורות, אינו הפקר, ועל הפיצוי הנפסק לבטא זאת, כמו גם להביא בחשבון את העובדה שהנוסע הבודד יימנע, על פי רוב, מהגשת תביעות בגין איחורים מעין אלה.
8. נוכח האמור לעיל, ולאחר שעיינתי במספר פסק דין שעניינם פסיקת פיצוי בגין איחורים של אוטובוסים המהווים חלק ממערך התחבורה הציבורית (ר' ת"ק 31393-09-13, ת"ק 4899/07, ת"ק 2659/07, ת"ק 3199/07, ת"ק 2172/07, ת"ק 2572/07 ות"ק 4955/07), החלטתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 550 ₪ בגין כל אחד משני האיחורים האמורים, ובסך הכל 1,100 ₪. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 750 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
9. ניתן להגיש בקשת רשות לערער על פסק הדין בתוך 15 ימים מהיום.

ניתן היום, ט"ז אייר תשע"ה, 05 מאי 2015, בהעדר הצדדים.