1. התובעת והנתבעת חתמו ביום 15.7.14 על חוזה שכירות (להלן: "החוזה") לפיו תשכור הנתבעת מהתובעת בית מגורים במושב רשפון (להלן: "הדירה" ו/או "המושכר").

2. תקופת השכירות על פי החוזה הינה למשך 12 חודשים החל מיום 1.8.14 עד ליום 31.7.15.

דמי השכירות נקבעו על סך של 4,300 ₪ לחודש, כאשר התשלום בעבור חודש השכירות הראשון, חודש אוגוסט, ישולם במעמד חתימת החוזה.

עוד נקבע בחוזה (סעיף 8) כי השוכר יפקיד בעת חתימת החוזה לידיו הנאמנות של המשכיר שיק מזומן בסך של 4,300 ₪ להבטחת ביצוע כל התחייבויותיו של השוכר על פי החוזה.

במועד חתימת החוזה חתמו הצדדים אף על תוספת לחוזה שנערכה בכתב יד (להלן: "התוספת").

3. אין חולק כי במעמד החתימה על החוזה מסרה הנתבעת לתובעת שני שיקים על סך של 4,300 ₪ כל אחד, זמן פירעונם למועד חתימת החוזה. אין חולק כי התובעת הפקידה את שני השיקים בבנק כבר ביום 16.7.15, יום לאחר חתימת החוזה, וכי שני השיקים נפרעו.

4. למחרת חתימת החוזה הודיעה הנתבעת לתובעת כי בדעתה לנסוע לחו"ל עם מעסיקתה וביקשה לבדוק האפשרות לביטול החוזה. משסירבה לכך התובעת, ולאור התחייבותה על פי החוזה, החלה הנתבעת לחפש דייר חלופי תחתיה כאשר באותה העת עדיין התגוררה הדיירת הנוכחית במושכר. לטענת הנתבעת, התובעת והדיירת הנוכחית סירבו לאפשר לה להראות את הדירה לדיירים פוטנציאליים ומשכך, נאלצה להמתין עד לכניסתה למושכר לצורך הצגתה.

אין חולק כי הנתבעת לא נסעה בסופו של דבר לחו"ל, מסרה לתובעת את יתרת השיקים עד לתום תקופת השכירות ונכנסה להתגורר במושכר ביום 1.8.14.

5. טוענת הנתבעת כי עם כניסתה למושכר הביאה שני דיירים פוטנציאליים שהסכימו, כל אחד בנפרד, לשכור את הדירה ואולם, התובעת סירבה לקבלם כדיירים בטענות שונות אשר לא בא זכרן בחוזה. טוענת הנתבעת כי התובעת הפרה את החוזה כאשר סירבה לדיירים חלופיים, הפקידה את שיק הערבון עם החתימה על החוזה, בניגוד למוסכם, וסירבה לדרישת הנתבעת להשיב את כספי הערבון. לאור הפרות אלו ולאור התנהגות התובעת ובעלה כלפיה, הודיעה הנתבעת באמצעות בא כוחה, במכתב מיום 18.8.14, כי תפנה את המושכר ביום 30.9.14 כך ששיק הערבון יהווה תשלום בעבור חודש השכירות השני.

6. מנגד, טוענת התובעת כי שיק העירבון ניתן כשיק מזומן בהתאם להסכמות הצדדים בחוזה ובתוספת וכי הדבר היה בידיעתה ובהסכמתה של הנתבעת. לטענתה, זמן קצר לאחר החתימה על החוזה הודיעה הנתבעת כי לא תקיים את החוזה מאחר ועליה לנסוע, כביכול, לחו"ל. ואולם, הנתבעת לא טסה לחו"ל, הביאה שיקים ליתרת תקופת השכירות ונכנסה להתגורר במושכר. עוד טוענת התובעת כי טענת הנתבעת לפיה הביאה שוכרים חלופיים הינה טענה שקרית. הנתבעת לא הביאה שוכרים חלופיים ועל אף זאת, ובניגוד להתחייבויותיה בחוזה, הודיעה באופן חד צדדי כי תעזוב את הדירה ביום 30.9.14.

טוענת התובעת כי רק ביום 15.2.15 נכנסה למושכר דיירת חליפית אותה מצאה התובעת. לפיכך, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת לשלם דמי שכירות בעבור ארבעה וחצי חודשי שכירות בהם עמדה הדירה ריקה.

7. בדיון בפני העידו התובעת והנתבעת וכן העד מטעם התובעת מר איליה איסייב. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון והכרעה:

8. כאמור, על פי החוזה שכרה הנתבעת את דירת התובעת לתקופה של 12 חודשים כאשר בסופו של דבר פינתה את הדירה לאחר חודשיים.

למעשה, התובעת עומדת על קיום החיוב החוזי ואילו הנתבעת טוענת כי לאור הפרותיה של התובעת את החוזה זכאית היתה הנתבעת לסיימו.

9. סירובה של התובעת לבטל את החוזה זמן קצר לאחר שנחתם, לאור הודעת הנתבעת כי עליה לנסוע לחו"ל, אינה הסיבה בגינה ביטלה הנתבעת את החוזה. אין חולק כי בסופו של דבר החליטה הנתבעת שלא לנסוע לחו"ל, מסרה את יתרת השיקים בגין דמי השכירות לכל תקופת השכירות ונכנסה להתגורר במושכר, גם אם עשתה זאת, לטענתה, לצורך מציאת שוכר חלופי.

10. לא מצאתי אף לקבל את טענת הנתבעת לפיה הפקדת שיק העירבון מהווה הפרה של החוזה מצד התובעת, הפרה שלא תוקנה על אף דרישתה של הנתבעת.

בחינת הכתוב בחוזה ובתוספת כמו גם אומד דעתם של הצדדים מתיישב יותר עם גרסת התובעת בעניין זה מאשר עם גרסת הנתבעת. בסעיף 8 לחוזה מחקו הצדדים את הסעיף הסטנדרטי הקובע מסירת שיק ביטחון ללא ציון מועד פירעון ונכתב בכתב יד "צק מזומן 4300 ₪". כך גם בתוספת לחוזה נכתב כי נמסרה ערבות בסך 4,300 ₪ בשיק מזומן.

אמנם, צוין בתוספת כי הערבות תמומש במקרה של הפרת החוזה ואולם, בהמשך נכתב כי כאשר יושב המושכר באופן תקין "יקבל את מלוא הערבות חזרה".

הנתבעת אף אישרה בעדותה כי התובעת אמרה לה כי היא מפקידה בבנק את שיק הערבון אך טענה כי להבנתה אמורה היתה התובעת להפקיד את השיק אך לא לפדותו, וכי רק בתום לב רשמה את תאריכי שני השיקים שמסרה עם חתימת החוזה למועד פירעון מזומן.

יוער כי הנתבעת אף טענה כי גם השיק לחודש השכירות הראשון היה אמור להיפרע רק ביום הכניסה למושכר, קרי 1.8.14, ולא כשיק מזומן אשר ייפרע עם חתימת החוזה, עומדת בניגוד לאמור במפורש בחוזה.

מעבר לכך, הנתבעת העידה כי כבר ביום 16.7.14 נודע לה כי שיק הערבון נפרע, קרי יום לאחר חתימת החוזה. את יתרת השיקים לכל תקופת השכירות מסרה הנתבעת מספר ימים טרם כניסתה למושכר, כשבוע וחצי לאחר שנודע לה כי שיק הערבון נפרע.

הנה כי כן, על אף שלטענתה הפרה התובעת את החוזה המשיכה הנתבעת להתנהל בהתאם לחוזה. טענת הנתבעת לפיה פעלה תחת לחצים מצד עו"ד אלקוט, באת כוחה דאז של התובעת, לא הוכחה. אין די בכך כי באת כוחה של התובעת דורשת מהנתבעת, כעולה מהמסרונים שהוחלפו בין הנתבעת לעו"ד אלקוט, לעמוד בהוראות החוזה על מנת לבסס טענת הנתבעת.

11. נותר, אם כן, לדון בטענת הנתבעת לפיה התובעת נהגה בחוסר תום לב והפרה את החוזה עת סירבה לקבל הדיירים החלופיים שהוצעו על ידי הנתבעת.

אין חולק כי על פי תנאי החוזה והתוספת רשאית היתה הנתבעת לקצר את תקופת השכירות ובלבד שתביא במקומה דייר חלופי לשביעות רצון המשכיר, אחרת תחויב במלוא תשלום דמי השכירות עד לסוף תקופת השכירות.

הנתבעת העידה כי דאגה לפרסם את הדירה ואף קיבלה פניות משוכרים פוטנציאליים. עוד העידה כי הפנתה לתובעת לפחות שני שוכרים פוטנציאליים שהתובעת סירבה לקבלם בטענה כי אינה מקבלת דיירים עם ילדים.

התובעת שללה מכל וכל טענת הנתבעת כי הופנו אליה שוכרים חלופיים. התובעת העידה כי לא הופנו אליה שוכרים פוטנציאליים כלל, לא פיזית ולא טלפונית, וכי הנתבעת לא הוכיחה כי הפנתה דיירים חלופיים לתובעת. עוד טענה כי כלל אינה שוללת שוכרים עם ילדים.

12. אמנם, הנתבעת לא הביאה ראיות באשר לשוכרים החלופיים שהוצעו על ידה, לא צוינו שמותיהם ולא הובאו להעיד אותם שוכרים. כמו כן, לא ניתן לקבוע כי אלו אכן היו מעוניינים לשכור את הדירה וכי היו מתקשרים עם התובעת בחוזה שכירות.

מאידך, גרסת התובעת השוללת מכל וכל כי הופנו אליה שוכרים פוטנציאליים אינה עומדת בקנה אחד עם הראיות.

טענת הנתבעת באשר לשוכרים הפוטנציאליים שהפנתה לתובעת וסירובה של זו לקבלם נטענה כבר בזמן אמת במכתב ב"כ הנתבעת מיום 18.8.14.

מעבר לכך, לטענה זו חיזוק במסרונים בין הנתבעת לעו"ד אלקוט, באת כוחה דאז של התובעת.

כך נכתב ע"י עו"ד אלקוט לנתבעת כי לבקשת התובעת נדרשת הנתבעת שלא ליתן את מספר הטלפון של התובעת לאף דייר חליפי וכי הנתבעת צריכה לטפל בזה בעצמה. בהודעה זו אף צוין כי הופנה דייר לתובעת "שביקש לשפץ את הקוטג'". במסרון נוסף התבקשה שוב הנתבעת שלא להפנות שוכרים לתובעת או לבעלה אלא לטפל בהם בעצמה וכי "כל דייר חליפי זה לטיפולך ורק אחרי שהוא עומד בכל התנאים תפני את בעצמך לבלה". במסרון נוסף נכתב כי "כמו כן בלה אינה מסכימה לשום דייר חליפי שאת מביאה במקומך שהוא יהיה עם ילדים".

התובעת אשר אישרה כי עו"ד אלקוט ייצגה אותה באותו העת ופנתה בשמה לנתבעת, ואף אישרה כי הטלפון ממנו יצאו אותם מסרונים הינו מספר הטלפון של עו"ד אלקוט, טענה כי הדברים שנכתבו אינם על דעתה, כי היא אינה יודעת מדוע כתבה עו"ד אלקוט את הדברים וכי לא הופנה אליה כל דייר חלופי והיא ממילא לא פסלה דיירים עם ילדים (לטענת התובעת אף הדיירת הקודמת בדירה היתה עם ילדים).

על אף שמסרונים אלו הוגשו על ידי הנתבעת לתיק ביהמ"ש חודשים לפני דיון ההוכחות לא טרחה התובעת לזמן לעדות את עו"ד אלקוט. הימנעותה של התובעת מלהעיד את עו"ד אלקוט עומדת, בנסיבות העניין, לחובתה של התובעת.

13. לאחר ששקלתי מכלול השיקולים, כאשר מחד לא הובאו ראיות קונקרטיות מצד הנתבעת באשר לאותם דיירים חלופיים ולא ניתן כאמור לקבוע כי אכן אלו היו מתקשרים בחוזה, ומאידך הוכח כי התובעת נמנעה מלשתף פעולה עם הנתבעת על מנת לנסות ולקדם מציאת דייר חלופי בהתאם לחוזה, החלטתי כי התוצאה הנכונה והצודקת בנסיבות העניין הינה לקבוע פיצוי חלקי בלבד.

בנסיבות העניין, החלטתי להעמיד את הפיצוי לתובעת על סך של 6,450 ₪ בלבד, דמי שכירות למשך חודש וחצי.

14. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 6,450 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

לאור התוצאה אליה הגעתי איני פוסקת הוצאות למי מהצדדים.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ו, 04 מאי 2016, בהעדר הצדדים.