1. לפניי תביעה כספית שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 01.06.2014, בין כלי רכב, מ"ר 42-204-62 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 73-497-58 (להלן: "רכב הנתבעת") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

3. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות מטעם הצדדים, והעידו הנהגות המעורבות בתאונה.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדות במהלך חקירתן בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שאחריותה של נהגת רכב הנתבעת לקרות התאונה תעמוד על שיעור של 40%.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

מעיון בתמונת זירת התאונה (נ/2), שעליה סומן נתיב נסיעה של רכב הנתבעת, עולה באופן ברור למדי כי לנהגת רכב הנתבעת לא הייתה כל אפשרות להסיט את רכבה למראה רכב התובעת המתקרב אליה הנוסע מהכיוון הנגדי במרכז הכביש.

לעומת זאת, מאותה תמונה ניתן לראות כי לנהגת רכב התובעת, אשר הגיעה מהכיוון הנגדי לכיוון החץ שסומן על גבי התמונה, היה הרבה מרווח מצדה הימיני, כך שיכולה הייתה להסיט את רכבה ימינה. כמו כן, נהגת רכב התובעת מעידה כי לא היו רכבים מאחוריה או מלפניה דבר המחזק את המסקנה כי עמדה לה אפשרות טובה יותר למנוע את התאונה.

לא למותר לציין, כי גם תמונת זירת התאונה שצרפה התובעת (ת/2) תומכת באמור לעיל.

יתרה מזאת, שוכנעתי כי נהגת רכב התובעת הסיעה את רכבה במרכז הכביש למרות שמדובר בכביש צר שנוסעים עליו רכבים מהכיוון הנגדי, וכך למעשה היא הגדילה את הסיכויים להתרחשות התאונה באופן משמעותי.

זאת ועוד, שדה הראייה של נהגת רכב התובעת היה רחב וטוב יותר מאשר שדה הראייה של נהגת רכב הנתבעת כפי שניתן לראות בבירור מת/2.

כך שהמסקנה המתבקשת היא כי לנהגת רכב התובעת הייתה אפשרות טובה וקלה למנוע את התאונה אלא כל שבחרה היא לעשות הוא לעצור את רכבה, דבר שאין בו בהכרח כדי למנוע מפגש עם כלי רכב המגיע מהכיוון הנגדי בכביש מתעקל.

ולכן, אני סבור כי נהגת רכב התובעת אחראית במידה משמעותית לתאונה.

יחד עם זאת, איני פוטר את נהגת רכב הנתבעת מכלל אחריות לתאונה, מאחר שהיה עליה בכל מקרה, לנהוג בזהירות ובאיטיות בהתאם לתנאי הדרך הבעייתיים של שדה ראייה מוגבל וכביש צר למדי בעל עיקול שמצדו הימיני חונים רכבים.

לפיכך, דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שאחריותה של נהגת רכב הנתבעת לקרות התאונה תעמוד על שיעור של 40%.

6. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 5,758 ₪, שהינו 40% מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,400 ₪.

6.3. שכר העדה כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ו, 09 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.