08 פברואר 2016

לפני ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים לנפגעי פעולות איבה מיום 17.11.14 (להלן: הועדה, ההחלטה).

רקע נדרש

1. המערערת נפגעה בפיגוע בשוק מחנה יהודה ביום 12.4.02.
2. ועדה רפואית לעררים מיום 21.9.09 קבעה למערערת נכויות זמניות וצמיתות החל מיום הפיגוע ובאופן ספציפי בתחום הנפשי קבעה לה נכות צמיתה בשעור 10% החל מ1.1.05 ונכות זמנית בתחום זה עד אותו מועד בשעור 20%.
3. מאז נוהלו הליכים משפטיים רבים בכל הנוגע לשיעור הנכות הנפשית שנקבעה לה.
4. על מנת שלא להאריך נתיחס לרלבנטיים לעניננו בלבד.
5. ביום 5.6.13 ניתן פסק דין מוסכם במסגרת בר"ע 18486-04-13 (להלן פסק הדין בארצי) אשר הורה על השבת ענינה של המערערת לועדה הרפואית לעררים לענין הנכות הנפשית הזמנית והצמיתה וכלשונו:

"יוחזר עניינה של המבקשת לוועדה באותו הרכב, על מנת שתשקול שוב את החלטתה בעניין הנכויות הזמניות של המבקשת ובענין מועד תחולת הנכות הצמיתה. הוועדה תנמק החלטתה בעניינים אלה באופן מפורט, תוך התייחסות למסמכים רפואיים רלוונטיים שהונחו בפניה. בקשר לכך יצויין כי על פני הדברים, הוועדה לא התייחסה בהחלטה מושא הבקשה דנן לנושא הנכויות הזמניות, כפי שנדרשה בהוראות פסק הדין הקודם"

1. הועדה האמורה נתכנסה ודנה על פי פסק דין בארצי וחזרה על קביעתה הקודמת. משכך הוגש ערעור על החלטה בתיק ב"ל 20236-10-13.
2. ביום 26.5.14 ניתן פסק דין בערעור האמור על ידי כב' סגן הנשיאה (כתארו אז) , השופט אברהמי (להלן: פסק הדין) בפסק הדין נקבע כי עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים בהרכב שונה מזה שדן על פי פסק הדין הארצי- וזו תדון בנכות הזמנית, שיעורה ומועדה וכן בתחולת הנכות הקבועה , הכל כפי שנקבע בפסק הדין בארצי.
3. בהתאם לכך נתכנסה הוועדה דנן בימים 8.9.14 ו-17.11.14 ודנה בענינה של המערערת.
4. הועדה קבעה כדלקמן:

הוועדה התכנסה בעקבות פס"ד מיום 5/14. הוועדה עיינה בתיקה של התובעת כולל מסמכים רפואיים רבים ביניהם מכתב שחרור מביה"ח הדסה מיום 17.11.04, חוו"ד של ד"ר קרת (ללא תאריך), חוו"ד של פרופ' סילפן מיום 2.3.06 ושל ד"ר קוביסקי מיום 5.7.12. יש לציין שבחוו"ד של ד"ר קובינסקי ופרופ' סילפן לא קיימת התיחסות לתקופת הזמניות בנכותה של התובעת.

הועדה מציינת כי קיים קושי לקבוע נכויות זמניות במדויק כעבור זמן רב מאז האירוע הנדון בגלל ממצאים מגוונם במסמכים הרפואיים הקשים להגדרה מדויקת במונחים ש לזמניות וצמיתה וכן משיתוף הפעולה חלקי בלבד של התובעת העולים בחלק המסמכים שהוועדה עיינה בהם.

לדעת הוועדה הקריטריון המתאים לקביעת תום תקופת הזמניות היא שחרור מאשפוז בית החולים הדסה ביום 17.1.04.

במכתב השחרור צוין שיפור ניכר במצבה בעקבות הטיפול. כמו כן התובעת לא אושפזה בהמשך. עובדה זו עשויה להעיד על התייצבות במצבה הנפשי. לאור האמור לעיל הועדה קובעת נכות המפורט בהמשך בסעיפים 35 ו-36"

1. בסופו של יום קבעה הועדה את נכותה הזמנית של המערער בשעור 100% לתקופה שמאז הפיגוע ועד ליום 20.5.04 וכן בשעור 41% לתקופה שמאז ועד ליום 31.12.04- לפי סעיפים 35(1)ד+ 34(א)ג'. כן נקבעה נכות צמיתה בתחום הנפשי בשעור 10% לפי סעיף 34(א)ב

טענות המערערת

1. אליבא דמערערת לא מילאה הועדה אחר הוראות פסקי הדין: היה עליה לדון בשעור ובמועד תחולת הנכות הזמנית בתחום הנפשי ובתחולת הנכות הנפשית הצמיתה של 10% תוך התיחסות למסמכים הרפואיים ואולם אף שהיו לפניה המסמכים הרפואיים שצורפו כנספחים ב-ח לנימוקי הערעור, לא דנה הועדה בשעורי הנכות הזמנית של המערערת; קביעת הועדה בטבלא המסכמת מפנה לפריט שכלל לא קיים (34(א)(ג)); הועדה לא אבחנה את פגיעת המערערת לפי מבחני הליקוי בנימוק בלתי מקובל כי מדובר ב"ממצאים מגוונים קשים להגדרה מדויקת"; הועדה קבעה כי ע"פ המסמכים היה שת"פ חלקי של המערערת תוך התעלמות מטעמיו-שלא היו מכוונים; לענין קביעת הנכות הצמיתה- הועדה בחרה באופן סלקטיבי במסמכים עליהם הסתמכה: הסתמכות על מכתב השחרור לבדו מתעלמת מהתאורים במסמכים מאוחרים יותר המונעים אפשרות לראות בנקודת זמן זו נקודת התיצבות הנכות ולחלופין הצדיקו קביעת נכות יציבה גבוהה יותר.

טענות המשיב

1. הועדה דנה בהרכב חדש, בהתאם להוראות פסקי הדין, ומלאה אחריהן; בשל מורכבות התיק דנה בו הועדה כתיק יחיד, ולפיכך נתכנסה בענין זה פעם נפרדת; הוועדה נתבקשה לשקול עמדתה בשנית לענין הנכות הזמנית ואולם הבהירה כי מתקשה לעשות כן ואף פרטה מדוע, וזאת לאחר שעיינה במסמכים הרפואיים הרבים: העדר אינדיקציות במסמכים לתקופת נכות זמנית או לנכות, חלוף הזמן, קיומם של ממצאים מגוונים במסמכים הקשים להגדרה מדויקת במונחים אלה, העדר שת"פ מלא מצד המערערת- הדבר בגדר שיקול דעתה הרפואי של הוועדה; אין ולא צ"ל קשר בין שעור הנכות הזמנית לבין שיעור הנכות היציבה; הוועדה פרטה ונימקה החלטתה לענין הנכות היציבה באופן המאפשר התחקות אחר הלך מחשבתה. בכלל זה מסבירה הוועדה מדוע נסמכת על מכתב השחרור מבי"ח הדסה בשנת 2004 לענין זה.

תשובת המערערת

1. עצם חוסר היכולת של הוועדה לקבוע נכות זמנית כנדרש בפסקי הדין, היא עילה להתערבות בית הדין ואף עילה לשינוי הרכב של הוועדה; אין ממש בכך שלא היה במסמכים הרפואיים כל אפיון מסייע לקביעת דרגות נכות- שכן אלו לא אמורים להיות בהם; יש במסמכים די כדי ליתן תמונה קלינית ברורה כדי לקבוע הנדרש.

רקע משלים

1. המערערת צרפה לערעורה מסמכים רפואיים שונים ואולם לא נכללו בהם המסמכים הרפואיים שאוזכרו בהחלטת הוועדה. לפיכך ובהמשך להחלטות שניתנו בנדון, הומצאו לתיק בית הדין גם מסמכים אלה.

הכרעה

1. לאחר שעמדתי על טענות הצדדים ולאחר עיון בכלל המסמכים שלפני, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. להלן הטעמים לכך:
2. איני סבורה כי הוועדה לא מילאה חובתה על פי פסק הדין. הועדה נדרשה לקבוע שיעור ותקופת הנכות הזמנית ותחילת מועד תחולת הנכות הצמיתה של המערערת.

אכן, הוועדה ציינה כי היא מתקשה להוציא מתוך כלל המסמכים הרפואיים שהומצאו לה ממצאים ברורים ומוגדרים ולפיכך לא מצאה אפשרות לגזור מתוכם באופן מדויק את תקופת הנכות הזמנית ושיעורה. למרות זאת, אין לומר כי בכך לא ביצעה הוועדה את תפקידה. אבהיר:

לשם תמיכה בטענתה כי הממצאים הקליניים של המערערת כפי העולה מן המסמכים הרפואיים "מציגים תמונה קלינית ברורה", צרפה המערערת לערעורה מסמכים מסוימים מתוך כלל המסמכים שבתיק. עיון במסמכים אלה אכן מעלה לכאורה, ובעין בלתי מקצועית, תמונה קלינית ברורה יחסית, וככל שהיו אלה בלבד בפני הוועדה יתכן שהיה מקום לשקול טענה כי שיקול הדעת של הוועדה לפיו אינה יכולה להגיע להסיק מן הנתונים מסקנה רפואית נדרשת, אינו מסתבר ועולה כדי טעות משפטית.

אלא שלא זהו המצב- מעבר לאותם המסמכים שבחרה המערערת להציג לבית הדין בצירוף לערעורה , עמדו לפני הוועדה מסמכים נוספים אותם בחרה שלא לצרף. לא לכולם נחשף בית הדין ואולם מתוך המסמכים שאליהם התייחסה הוועדה באופן ספציפי (ושנמסרו על פי החלטת בית הדין (ע"י המשיב בלבד)) עולה מפורשות כי אכן קימות אבחנות מגוונות מאד בין בתוך המסמכים הרפואיים עצמם ובין בינם לבין מסמכים רפואיים אחרים. על רקע עיון במסמכים שבתיק בכללותם יכול בית הדין להסיק באופן נהיר מדוע קבעה הוועדה כי הממצאים מגוונים ומקשים על קביעת אבחון , וכן על קביעת שיעורי הנכות הזמנית ותקופתה.

ויודגש- לוועדה מסור שיקול הדעת הרפואי לניתוח הממצאים הרפואיים המוצגים לפניה ולא לבית הדין. במסגרת שיקול דעת זה, כשם ששוקלת הוועדה על יסוד החומר הרפואי מהו שיעור הנכות ותקופתה כך יש מקום כי על בסיס מקצועי תקבע הוועדה שאין בהירות בממצאים הקליניים המאפשרת קביעה מדויקת. לא ניתוח משפטי של בית הדין יכפיף את הוועדה להפעיל שיקול דעת רפואי אחר מזה שהפעילה במקרה זה ,ואין בית הדין יכול להורות לוועדה לעשות מה שמבחינת הערכתה המקצועית אינה יכולה לבצע. כאמור בנסיבות דכאן אין לומר כי מסקנתה המקצועית של הוועדה אינה מתיישבת עם המסמכים שהיו לפניה או עם ההגיון – הפך הדברים הוא הנכון. לכן גם אין לומר כי נפל פגם משפטי בפעולתה.

אוסיף ואומר כי מינוי ועדה אחרת תחת הועדה לא בהכרה יביא לתוצאות שונות, שכן העולה מחלק מן המסמכים הרפואיים וכן אי ההתאמה בהשוואה בין המסמכים הרפואיים השונים ימשיכו להתקיים.

העובדה כי יש התאמה בין שיעורי הנכות שקבעה הועדה דכאן (שהיא וועדה בהרכב חדש שנתכנסה (וכפי הנטען על ידי המשיב- נתכנסה לדיון מעמיק ורחב במיוחד)) לבין ממצאי ועדות קודמות- דווקא מחזקת את המסקנה כי שיקול הדעת המקצועי של הוועדה לפיו תורגם המידע הקליני המורכב (אליבא דוועדה) לאחוזי נכות, הוא במתחם הסבירות.

לא למותר לציין כי אותו "מגוון ממצאים הקשים להגדרה" שמצאה הוועדה לא רק שקיים כיום, לאחר שנים, אלא מאפיין את אבחוני חלק מן הרופאים בסמיכות רבה יותר לפיגוע ולתקופות שלגביהן נדרשה הכרעת הוועדה. (ר למשל חוו"ד פרופ' סילפן ממרץ 2006 אשר מציין "מאחר ומדובר במקרה מורכב עם אטיולוגיה אפשרית של רב סיבתיות ומאחר והנבדקת הציגה תמונה קלינית לא קונסיסטנטית בעת הבדיקה (הסימפטומים לא ניתנים לשיבוץ במערכת הדיאגנוסטית המוכרת לנו) ומאחר ולא שיתפה פעולה בבדיקות נוירופסיכולוגיות ומאחר וקיים מיעט תיעוד אובייקטיבי..."

1. עם זאת, קביעת הוועדה אינה שרירותית גרידא, אלא היא סברה כי מתוך בליל הנתונים שלפניה יכולה להגיע למסקנה על יסוד ממצאים אובייקטיביים שנקבעו במועד השחרור מן האשפוז (ע"פ מכתב שחרור מה 16.11.04) והעדרו של אשפוז נוסף.
2. אכן נכון , חלק מן המסמכים הרפואיים ובכלל זה מכתב ד"ר עומר בונה מיום 14.3.05 מציינים סימפטומים שממשיכים להתקיים לאחר האשפוז, ובמכתב זה , בניגוד בולט לאמור במכתב השחרור, נכתב כי היא לא הגיבה היטב לטיפולים השונים (במכתב השחרור מצוין כי הגיבה לטיפול התרופתי בשילוב במסגרות טיפוליות שבעקבותיו "נצפתה התארגנות של מצבה הנפשי",הפחתת הארועים הניתוקיים, שפור מצב הרוח בדפוסי השינה, והפחתת החרדה, וכן שיפור רב בתפוקד אישי ובין אישי.)

אין לומר כי שגתה הוועדה שגגה משפטית עת העדיפה לתת משקל לדוח סיכום האשפוז והיא נמקה זאת באופן ברור בציינה כי בפועל לאחר אותו אשפוז לא נדרשה לאשפוז נוסף.

על כן אין לומר גם במובן זה כי קביעת הוועדה מוטעית מבחינה משפטית.

19. לא מצאתי גם ממש בטרוניית המערער על כך שהוועדה מציינת בכלליות כי מתוך חלק מן המסמכים עולה כי היה שת"פ חלקי בלבד של המערערת. הוועדה לא ציינה מהם טעמי חוסר שיתוף הפעולה ונזהרה בציינה כי העדר שת"פ עולה רק בחלק מן המסמכים. טענת המערערת בערעורה לפיה חוסר שתוף הפעולה אינו מכוון אלא נובע מבעיות זכרון וכו' אמנם נסמכת בחלק מן המסמכים הרפואיים אך אינה מתיישבת עם העולה ממסמכים רפואיים אחרים שעמדו לפני הוועדה.

20 אשר לטענה כי נפל פגם בציון סעיפי הנכות: אכן, הוועדה ציינה הן את הנכות הזמנית והן את הנכות הצמיתה במונחי סעיפים לא קימים – סעיף 34(א)(ג) ו-34(א)(ב) בהתאמה. עם זאת ברי כי המדובר בטעות סופר שכן תתי הסעיפים של סעיף 34(א) נקובים בספרות ולא באותיות. ברי כי הוועדה נקבה בסעיפים ש"תרגומם" הוא 34(א)(3) ו34(א) (2) בהתאמה. אין לומר כי בנסיבות אלה לא ניתן להתחקות אחר אומד דעת הוועדה.

גם את טענת המערערת כי היה על הוועדה לקבוע נכות לפי סעיף 35 (העוסקת בין היתר בPTSD), אין לקבל. המדובר בהתערבות בשיקול דעתה המקצועי-הרפואי של הוועדה, דבר שאינו מצוי בסמכותו של בית הדין.

מעבר לדרוש יאמר כי קביעת הוועדה בהקשר זה אף אינה מגלה על פניה טעות משפטית נוכח אבחנתה (הנסמכת במסמכים הרפואיים שלפניה) לפיה ישנם "ממצאים מגוונים" ביחס למצבה של התובעת.

סוף דבר , הערעור נדחה.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ניתן להגיש ערעור ברשות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ו, (08 פברואר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.