29 אפריל 2018

לפני:

כב' השופטת חנה טרכטינגוט – שופטת בכירה

נציג ציבור (עובדים) מר משה כהנא

נציג ציבור (מעסיקים) מר דוד פריד

סע"ש 19022-01-15

סע"ש 18980-01-15

סע"ש 18960-01-15

סע"ש 18936-01-15

סע"ש 18922-01-15

סע"ש 18904-01-15

סע"ש 18870-01-15

סע"ש 20327-01-15

סע"ש 20320-01-15

סע"ש 20307-01-15

סע"ש 20302-01-15

סע"ש 20282-01-15

סע"ש 20268-01-15

סע"ש 19257-01-15

סע"ש 19249-01-15

סע"ש 19202-01-15

סע"ש 19194-01-15

סע"ש 19171-01-15

סע"ש 19158-01-15

סע"ש 19148-01-15

סע"ש 19122-01-15

סע"ש 19103-01-15

סע"ש 19089-01-15

סע"ש 19079-01-15

סע"ש 19065-01-15

סע"ש 19055-01-15

סע"ש 19047-01-15

סע"ש 19038-01-15

סע"ש 19030-01-15

סע"ש 20290-01-15

סע"ש 559-09-14

1. לפנינו תביעתם של 32 עובדי חב' פלאפון תקשורת בע"מ (להלן: "הנתבעת") אשר פרשו מעבודתם במסגרת תכנית פרישה מרצון שהונהגה בנתבעת בחודש נובמבר 2013.

התביעה הינה לתשלום בונוס שנתי לשנת 2013, פיצוי בגין אי עריכת שימוע ופיצוי בגין "עיגול הוותק" כלפי מטה.

תובע מס' 32, מר גיא כרמי, תובע בנוסף גמול שעות נוספות, לתביעה זו נתייחס בנפרד.

2. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת –

א. התובעים הועסקו בנתבעת בתפקידים שונים, מרביתם במשך שנים רבות.

ב. נתבעת 2, הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: "ההסתדרות"), היא ארגון העובדים היציג בנתבעת ונתבעה כנתבעת פורמלית.

ג. בחודש נובמבר 2013 פנתה הנתבעת לעובדיה בענין תכנית פרישה מרצון ותנאיה (נספח 1 לתצהירי הנתבעת, להלן: "תכנית הפרישה").

על פי תכנית הפרישה, יקבלו העובדים שיסיימו את עבודתם במסגרת התכנית מענק פרישה חד פעמי אשר יחושב לפי מספר חודשי שכר השווה למספר שנות הוותק המלאות (הדגשה במקור – ח.ט.) שהשלימו בנתבעת בהתאם לטבלה המצורפת לתכנית.

תכנית הפרישה הוגבלה בזמן.

ד. עובד שביקש לפרוש בהתאם לתכנית הפרישה נדרש לחתום על הודעה ובקשה לסיום העבודה על פי תנאי תכנית הפרישה (נספח 2 לתצהיר הנתבעת).

בקשת העובד לפרישה היתה כפופה לאישור הנהלת הנתבעת.

ה. התובעים הגישו בקשה לסיום העבודה על פי תכנית הפרישה ובקשתם אושרה.

כל אחד מהתובעים (כיתר העובדים אשר פרשו בהתאם לתכנית הפרישה) חתם על הסכם פרישה אשר כלל בין היתר פירוט תשלומים להם היה זכאי (נספח 3 לתצהיר הנתבעת).

ו. תכנית הפרישה הוצגה והתקיימה בשלב בו היו הנתבעת וההסתדרות מצויות במשא ומתן לקראת חתימה על הסכם קיבוצי, אשר נחתם ביום 17.12.13, לאחר שהסתיימו החתימות של התובעים על הסכמי הפרישה.

ז. הסכם הפרישה קבע כי לתובעים זכאות ל"מענק חתימה" בנוסף לסכומים להם הם זכאים על פי הסכם הפרישה, ככל שזכות כזו תוסדר בהסכם הקיבוצי העתידי ובהתאם להוראותיו בענין זה.

ח. ההסכם הקיבוצי אשר נחתם ביום 17.12.13 הסדיר את הזכאות לתשלום מענק חתימה גם לעובדים אשר סיימו את עבודתם במסגרת תכנית הפרישה לפני המועד שנקבע לתשלום המענק.

התובעים אכן קיבלו סכום כסף נוסף בהתאם לוותק של כל אחד מהם בנתבעת כמענק חתימה.

ט. בתחילת שנת 2014 קיבלו עובדי הנתבעת אשר לא פרשו בונוס שנתי בגין שנת 2013.

3. טענות התובעים –

א. הבונוס השנתי היה חלק מתנאי עבודתם של התובעים והם קיבלו אותו מדי שנה.

ועד העובדים "מכר" את זכויות הפורשים לטובת "קניית" זכויות הנשארים.

יו"ר ועד העובדים, אשר הודה במעורבותו בתכנית הפרישה שהוצגה במהלך המו"מ לכריתת ההסכם הקיבוצי, לא ראה לנכון ליזום כל פגישה עם התובעים.

ב. התובעים הוטעו על ידי הנתבעים להאמין שהסכם הפרישה עליו חתמו נושא בחובו זכויות עודפות על זכויותיהם של מי שיפרשו לאחר החתימה על ההסכם הקיבוצי, אלא שבפועל לא היה להסכם עליו חתמו כל יתרון על פני תנאי הפרישה של עובדים שפרשו אחריהם ואשר קיבלו גם את הבונוס השנתי של שנת 2013 וגם מענק פרישה דומה.

התובעים קופחו לעומת העובדים שנשארו לעבוד ולעומת אלה שפרשו אחריהם.

ג. ההסתדרות הפרה את חובת תום הלב והנאמנות שלה כלפי התובעים בייצוג האינטרסים שלהם מול הנתבעת. חל ניגוד עניינים מובנה בין אינטרס ועד העובדים שפעל מטעם ההסתדרות לבין אינטרס התובעים הנמנים על קבוצת הפורשים.

יצוג התובעים היה בלתי הולם. אף אחד מחברי ועד העובדים לא נמנה על קבוצת הפורשים, לפיכך לא היה לוועד העובדים כל אינטרס לייצג כראוי את הפורשים. ייצוג שתי קבוצות עובדים על ידי ועד אחד, הנמנה על קבוצה אחת מבין השתיים, אינה ראויה.

ד. התובעים מעולם לא ויתרו על זכויותיהם כלפי הנתבעת ובמיוחד זכותם לקבל בונוס שנתי, שהיווה חלק מהשכר שלהם ושולם במהלך השנים באופן בלתי מותנה. זאת כיוון שהוויתור על זכות זו וכל זכות אחרת לא באו במפורש בתניית ויתור הזכויות שלהם.

ה. הפורשים קיבלו מהנתבעת הצעה להסכים להיות מפוטרים ולפיכך היתה על הנתבעת חובה לערוך לתובעים שימוע כדין כנדרש אף בפיטורי צמצום.

התובעים זכאים לפיצוי בגין היעדר השימוע.

ו. ביום החתימה על ההסכם הקיבוצי התובעים עדיין היו עובדי הנתבעת, עובדים קבועים, ולכן חל עליהם ההסכם הקיבוצי.

4. טענות הנתבעת –

א. הסכם הפרישה האישי מהווה עסקת חבילה שאין לפרקה: קבלת זכויות כלכליות עודפות ומיטיבות הרבה מעבר לקבוע בחוק או בהסכם ההעסקה, מיצוי זכויות וויתור על טענות ותביעות ביחס לכספים נוספים.

הנתבעת קיימה את חלקה בעסקה והתובעים, אשר קיבלו בזמן אמת תנאים מפליגים, מבקשים להותיר כספים אלה בידם תוך דרישה לכספים נוספים.

ב. התובעים ידעו שעומדת להם אפשרות לצפות בסימולציה וחלק מהתובעים אף עשו בה שימוש. התובעים ידעו היטב מהם תנאי פרישתם המדויקים טרם חתימתם על תכנית הפרישה.

ג. לא כל העובדים אשר ביקשו להצטרף לתכנית הפרישה קיבלו את אישור הנתבעת לעשות כן.

ד. התובעים ויתרו באופן מודע, רצוני ומפורש על הבונוס השנתי.

במועד בו בחרו התובעים לפרוש מעבודתם וחתמו על הסכם הפרישה האישי לא ידעו עוד הצדדים למו"מ הקיבוצי אם ישולם בונוס בגין שנת 2013.

יצוין כי בין הפורשים מרצון ישנם עובדים אשר שכרם נגזר, בין היתר, מעמידה ביעדים וקבלת תמריצים ולפיכך אינם מקבלים בונוס שנתי.

בנוסף הסכמי הפרישה האישיים עליהם חתמו התובעים כלל ויתור מפורש על הבונוס.

התובעים העידו כי ידעו בעת חתימת ההסכם האישי כי אין להביא בחשבון בונוס שנתי במסגרת השיקולים שישקלו ביחס לפרישה מרצון.

ה. יש לדחות את טענת התובעים לפיה הם זכאים לשימוע. התובעים הם אלה אשר פנו לנתבעת וביקשו לסיים את העסקתם בדרך של פרישה רצון.

הטענה לפיה פרישה מרצון היא "הצעה להיות מפוטרים" חותרת תחת הרציונל של תכניות פרישה מרצון, שכן אלה באות לעולם דרך כלל כאלטרנטיבה לפיטורים.

ו. יש לדחות את טענת התובעים בדבר אפליה בין הפורשים מרצון בחודש נובמבר 2013 לעובדים אחרים.

לולא היו בוחרים התובעים לפרוש במסגרת תכנית הפרישה, אין ודאות כי היו מפוטרים לאחר ההסכם הקיבוצי.

אם היו בוחרים להתפטר במועד אחר, מוקדם או מאוחר שלא במסגרת תכנית פרישה מרצון, היו מקבלים תנאים פחותים.

אף העובדים אשר פרשו בתכנית הפרישה מסוף שנת 2014 אשר תנאיה הוסדרו בהסכם קיבוצי מיוחד לא היו זכאים לבונוס שנתי.

ז. במועד בו חתמו התובעים על תכנית הפרישה מרצון לא היה ידוע מתי ייחתם ההסכם הקיבוצי ומה יהיה תוכנו.

הצדדים להסכם הקיבוצי לא התכוונו להחילו על התובעים למעט בענין מענק החתימה.

ח. טענות התובעים באשר לאופן חישוב המענק התלוי בשנות ותק מלאות מהווה ניסיון לשפר בדיעבד את הסכם הפרישה ויש לדחותו.

5. טענות ההסתדרות –

א. בכתב התביעה הוכתרה ההסתדרות כ"נתבעת פורמלית" ולא נתבע ממנה כל סעד.

בסיכומיהם הרחיבו התובעים חזית שלא כדין ועתרו לסעדים כספיים גם מההסתדרות.

ב. הליך הפרישה מרצון היה תולדה של ההתארגנות בנתבעת, כינונו של ועד עובדים וקיומו של מו"מ לחתימה על הסכם קיבוצי.

החלופה לתכנית הפרישה היתה פיטורים בתנאים על פי הדין.

יחד עם זאת, הכללתם של התובעים במסגרת תכנית הפרישה היא תוצאה של הסכמות אישיות בין הנתבעת לבין כל אחד מהעובדים אשר נענה להצעה.

ג. ההצעה כללה את האפשרות של כל עובד לבקש כי טרם יחליט אם ירצה לפרוש מהעבודה במסגרת התכנית תבוצע עבורו סימולציה אשר תמחיש באופן מדויק את התשלומים שישולמו לו עם פרישתו.

העובדים ידעו שבמסגרת ההצעה לפרוש מרצון לא נכלל תשלום הבונוס עבור השנה החולפת.

ד. כתב התביעה לא מעלה כל עילת תביעה כנגד ההסתדרות.

ה. רצונם של התובעים לחזור בהם מהסכם הפרישה בשל בחינה מחדש של כדאיות העסקה לאור ההסכם הקיבוצי שנחתם לאחר מכן, אינו מהווה עילה לביטול העסקה ובוודאי שלא עילה לתובענה נגד ההסתדרות.

גם אם תנאי הפרישה היו מוסדרים בהסכם קיבוצי אשר היה קובע כי התובעים יסיימו את עבודתם במסגרתו, לא היתה לתובעים עילת תביעה כנגד ארגון העובדים.

אף אם תתקבלנה טענותיהם העובדתיות של התובעים, לפיהן על ההסתדרות היה להשיג עבורם תנאים טובים יותר, הרי שאין בהן כדי להוות ייצוג לא הוגן.

ו. במהלך המו"מ לחתימת ההסכם הקיבוצי העלתה הנתבעת דרישה לפיטורי מאות עובדים במסגרת הליכי התייעלות וצמצום.

במהלך המו"מ הגיעו הנתבעת וההסתדרות להסכמה כי הנתבעת תפנה לעובדים בהצעה לפרישה מרצון, וזאת לאחר שנענתה דרישת הוועד כי לעובדים שיסכימו להשתתף בתכנית לפרישה מרצון יינתנו תנאים מיטיבים אשר יעלו על התנאים שהיו מקבלים לו היו מפוטרים בהליך פיטורים רגיל.

ז. מעולם לא הובטח לתובעים על ידי הוועד כי ישולם הבונוס השנתי והוועד אף לא יכול היה לדעת בנקודת הזמן שבה פורסמה תכנית הפרישה אם ישולם הבונוס השנתי לשנת 2013 ומה יהיה שיעורו. עובדה זו לא "הוצנעה" וממילא במועד זה לא היה הסכם קיבוצי חתום.

ח. למעשה טענתם של התובעים היא כי ועד העובדים לא יידע אותם מה יהיה תוכנו של ההסכם הקיבוצי העתיד להיחתם, התנאים אשר יינתנו לעובדים אשר יפוטרו במסגרתו. אלא שהצעת הפרישה מרצון הועלתה לכלל העובדים ולכל העובדים ניתנה אפשרות להיענות להצעה או להמתין לחתימה על הסכם קיבוצי שבאותה עת לא היתה וודאות לגבי תוכנו ולגבי המועד בו ייחתם.

6. מטעם התובעים העידו העובדים הבאים: הילה טהר שרון, אריה שילה, גיא כרמי ואורי ששון.

יש לציין כי בהחלטה מיום 8.5.16 נקבע כי מאחר ומדובר בתביעות זהות במהותן, למעט תביעתו של מר כרמי, יעידו 5 תובעים בלבד אשר יהוו "אב טיפוס" וגרסתם תחול על כל התובעים.

הוגשו תצהירים מטעם חמישה תובעים.

תצהירי יתר התובעים הוגשו לענין החישובים בלבד.

ביום 20.3.17 הודיע ב"כ התובעים כי הוא מושך את תצהירו של התובע מר יוסף כץ אשר לא הצליח לאתר.

נדחית טענת הנתבעת כי יש למחוק בשל כך את תביעתו של מר יוסף כץ, שכן תצהירו היה בבחינת "אב טיפוס" ואשר לחישובים, הרי שאף התובעים האחרים לא נחקרו על החישובים.

מטעם הנתבעת העידו גב' אסנת הר לב סלמה, מנהלת משאבי אנוש של יחידות המטה; גב' קרן זגורי, מנהלת משאבי אנוש של החטיבות הטכנולוגיות ומר עוזי ידיד, מנהל אגף שכר.

מטעם ההסתדרות העיד מר ברק לוי, יו"ר ועד העובדים.

ההכרעה –

7. לאחר עיון בחומר הראיות וטענות הצדדים, מסקנתנו הינה כי דין התביעה להידחות.

התובעים לא הוכיחו כי הנתבעות קשרו קשר על חשבון התובעים בניסיון לפתות אותם להסכים לפרישה בתנאים פחותים שיחסכו לנתבעת כסף.

להיפך, שוכנענו כי הסכם הפרישה הוא פרי הישג של ארגון העובדים, לאור דרישת הנתבעת במהלך המשא ומתן לכריתת ההסכם הקיבוצי לפטר עובדים.

שוכנענו כי התובעים ידעו והבינו היטב את תנאי הסכם הפרישה והסכימו לוותר על כל זכות שלא באה בגדר ההסכם. בחתימתם על הסכם הפרישה יצאו התובעים ממערך העובדים עליהם נועד לחול ההסכם הקיבוצי והוראותיו לא חלות עליהם ואף לא היתה כוונה להחיל אותו עליהם.

כיוון שהתובעים קיבלו את תנאי תכנית הפרישה ופנו אל הנתבעת בבקשה לסיום עבודה על פי תכנית הפרישה, לא חלה החובה לעריכת שימוע במתכונתה המקובלת ואין מקום לטענת התובעים כי יש להשוות את ההליך לפיטורי צמצום ולפסיקה אשר מתייחסת לפיטורים אלה.

התובעים חתמו על הסכם הפרישה מדעת ומרצון –

8. אין חולק על כך שהסכם הפרישה לא נכפה על התובעים אלא הוצע לכל העובדים בנתבעת.

יתרה מכך, לא כל עובד שביקש לפרוש אישרה לו הנתבעת להצטרף להסכם הפרישה אלא הנתבעת בררה מבין העובדים את אלו שהיא מאשרת שיפרשו לפי ההסכם ואלו שלא (עדות גב' טהר שרון עמ' 9 ש' 23 - עמ' 10 ש' 8).

יוער כי התובעים לא העלו כל טענה כלפי שיקול הדעת של הנתבעת בהליך אישור העובדים שעליהם יחול הסכם הפרישה.

9. עוד עלה מחומר הראיות כי התובעים אשר, כאמור, נמנים עם אלו שהנתבעת אישרה להם לחתום על הסכם הפרישה, קראו והבינו את הסעיפים עליהם הם התבקשו לחתום.

כך לדוגמא העידה הגב' הילה טהר שרון:

"ש. קראת את תנאי תכנית פרישה מרצון?

ת. כן.

ש. לפני שהגשת טופס בקשה לפרישה?

ת. כן.

ש. ואת הסכם הפרישה מרצון קראת לפני שחתמת עליו?

ת. קראתי.

ש. מציגה לך נוסח של הסכם פרישה, מפנה לסעיף 21. האם קראת אותו לפני שחתמת?

ת. כן.

ש. מפנה גם לסעיף 19 להסכם, קראת אותו לפני שחתמת?

ת. כן.

ש. פנית לוועד העובדים לפני שהחלטת לפנות מרצון?

ת. כן. פניתי למר רון טלמור".

(פרוטוקול עמ' 8 ש' 3-14).

וכן עדותו של מר גיא כרמי:

"ש. קראת את הסכם הפרישה לפני שחתמת עליו?

ת. כן.

ש. אני התרשמתי מתצהירך שאתה אדם מסודר ושומר דוחות ותלושי שכר. האם בדקת את הדברים לפני שפרשת? קראת ובדקת את הסעיפים? אם היה לך משהו שלא ברור האם ביררת?

ת. כן. אם היה משהו לא ברור, שאלתי"

(פרוטוקול עמ' 20 ש' 9-14).

וכן עדותו של מר אורי ששון:

"ש. יש טענה שאתם לא ידעתם בעצם על מה אתם חותמים והחתימו אתכם "בלנקו", אתה מכיר את הטענה הזאת?

ת. אני חתמתי על מה שקראתי, אני יודע מה קראתי.

ש. מה קראת?

ת. את הסכם הפרישה".

(פרוטוקול עמ' 24 ש' 16-20).

10. בסיכום הדברים עד כה עולה שבניגוד לטענת התובעים בכתבי הטענות והתצהירים מטעמם, הרי שהם ידעו היטב על מה הם חותמים והתייעצו לפני כן עם גורמים מחוץ ומתוך הנתבעת.

התובעים לא הוטעו ולא הופלו לרעה –

11. לטענת התובעים הוצג להם מצג לפיו כדאי להם לפרוש עכשיו כי אם יפוטרו לא יקבלו את התנאים שמוצעים עכשיו, וכי לא יקום עוד בנתבעת הסכם אשר יכלול תנאים טובים יותר מאלה המוצעים בהסכם הפרישה. התובעים קיבלו את החלטתם לחתום על ההסכם על סמך מצג זה.

לטענת התובעים מדובר במצג מטעה, העובדים שנותרו קיבלו בונוס לשנת 2013 ואף עובד שפוטר לאחר מכן קיבל מענק של 200% פיצויים, מענק הזהה למענק שהם קיבלו, ובסוף שנת 2014 פורסמה תכנית פרישה מרצון נוספת אשר עוגנה בהסכם קיבוצי מיוחד ואשר תנאיה היו טובים יותר.

12. טענת התובעים נדחית. הוכח כי אצל חלק מהתובעים היו לבטים אישיים, לצד השיקול הכלכלי, אם לפרוש אם לאו, וחלקם חששו מפני פיטורים לפי התנאים הקבועים בחוק.

לא הוכח כי הסכם הפרישה משנת 2014, שבא כשנה לאחר הסכם הפרישה נשוא דיוננו, היה עדיף על הסכם הפרישה של התובעים.

כך לדוגמא בעדותה של גב' הילה טהר שרון:

"זה בעצם מה שחתם עבורי את העסקה. אם לפני כן התלבטתי אם לפרוש מרצון, הבנתי שאני חייבת לחתום על ההסכם, מאחר שכל הזמן הובהר לנו שזו תכנית חד פעמית, שתנאיה לא יחזרו לעולם, ושאם אנחנו לוקחים סיכון אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מפוטרים על פי החוק עם חודש הסתגלות או הודעה מוקדמת, ולכן פניתי לאסנת ובאותו היום חתמתי על הסכם פרישה מרצון".

(פרוטוקול עמ' 9 ש' 6-9)

ובהמשך:

"כלכלנית משאבי אנוש הגישה בקשה לפרישה מרצון והבקשה אושרה, ולכן שוב אני נאלצת לסתום חור. אני כבר בסיטואציה הזאת אמרתי שאני לא מוכנה לקחת על עצמי תפקיד נוסף, ביקשתי לפרוש ואני מצפה שיכבדו את הבקשה שלי לפרוש".

(פרוטוקול עמ' 10 ש' 5-8)

וכן עדותו של מר אריה שילה:

"כשכל הזמן הדבר הברור שהוצג לנו היה שכדאי לכם לפרוש עכשיו, כי אם לא תפרשו עכשיו יתכן שתעמדו במצב שבו אתם תפוטרו וכלל התנאים שמציעים לכם עכשיו לא יהיה עבורכם".

(פרוטוקול עמ' 12 ש' 11-13)

ובהמשך:

"ש. ככל שהיית בוחר לא להצטרף לתכנית הפרישה מרצון, סביר להניח שהיית ממשיך לעבוד בחברה?

ת. ממש לא.

ש. למה?

ת. הייתי מפוטר.

ש. תרחיב.

ת. בא אלי יו"ר העובדים, בשיחה שהזכרתי קודם, אמר לי שכדאי לי מאוד לפרוש. אמרתי לו – תצא החוצה, אני לא מוכן לשמוע. אני יודע בדיוק את כל המהלכים שהיו שם. אמרו במפורש: אם אתם לא פורשים עכשיו, מי יודע מה יקרה מחר... תפוטרו, לא תקבלו את אותם פיצויים.

לדוגמא, באותו לו"ז היה איתנו בחור בחטיבה שהוא החליט משום מה לא להצטרף להסכם הפרישה וחודשיים אחרי זה הוא פוטר. היו שני אנשים".

(פרוטוקול עמ' 17 ש' 1-11)

13. אף מעדותו של ברק לוי (יו"ר ועד העובדים בחברה) עלה כי התמונה האמיתית היתה מורכבת יותר מזו שהוצגה על ידי התובעים וכי השיקולים והלבטים, כמו גם המענה וההסברים מטעם ועד העובדים, לא היו חד משמעיים:

"ש. התובעים פנו אליך או לחבריך בוועד בענין תכנית הפרישה מרצון?

ת. כן.

ש. באיזה עניינים אתה זוכר?

ת. קשה מאוד לעמוד במילים עצמן שנאמרו, אבל היו שיחות גם עם פורשים שנמצאים פה, לגבי שאלות שלהם אם כדאי או לא כדאי. גם אחרי הפרישה היו שיחות ביני לבין כמה מהתובעים פה, לשאלה האם מגיע להם בונוס או לא, אבל כמובן שעניינים כאלה ואחרים, שמדובר בבונוס שהחברה מחלקת, באותה שנה שלא עמדנו ביעדים ולא היינו אמורים לקבל בונוס, לפחות לדברי המנכ"ל דאז גיל שרון, שייכים להחלטת החברה ולא החלטת הוועד".

(פרוטוקול עמ' 28 ש' 16-23)

ובהמשך:

"ש. יש טענה בתביעה שוועד העובדים וההנהלה עשו יד אחת נגד הפורשים מרצון.

אתה כיו"ר וועד העובדים עשית יד אחת עם החברה כדי להוציא עובדים בתנאים מקפחים ב- 11/13?

ת. ממש לא. הדבר האחרון שאפשר להגיד עלי כיו"ר וועד עובדי פלאפון, זה שאני עושה, בהיסטוריה או בהווה, יד אחת עם חברת פלאפון. לראיה אפשר לראות את כמות סכסוכי העבודה ואת מספר הפעמים שנפגשתי איתך בבית משפט. מי שיסתכל מהצד יחשוב שאנחנו ממציאים דברים לריב עליהם. מהות התפקיד שלי זה לייצג עובדים ולדאוג להם.

ש. ב- 11/13 ידעת שההסכם הקיבוצי ייחתם ב- 17.12.13?

ת. ממש לא".

(פרוטוקול עמ' 29 ש' 11-18)

14. טענת התובעים כי תנאי הפרישה של עובדים שפרשו לאחריהם טובים יותר, לא הוכחה.

לא נסתרה טענת הנתבעות לפיה הסכם הפרישה של העובדים שפרשו לאחר התובעים לא היה טוב יותר.

ביחס לאי קבלת הבונוס לשנת 2013, ציינו הנתבעות שאף הפורשים בסוף שנת 2014 לא קיבלו את הבונוס לשנת 2014 כפי שהתובעים לא קיבלו את הבונוס לשנת 2013.

15. נדחית גם טענת התובעים כי הם מופלים לעומת הנשארים אשר קיבלו את הבונוס לשנת 2013, שכן העובדים הנותרים היו חשופים לסיכוני פיטורים (הגם שבכפוף לתנאי ההסכם הקיבוצי), סיכון אשר התובעים ביקשו למנוע מעצמם.

טענת התובעים לזכאות לבונוס לשנת 2013 ולשינוי אופן חישוב הוותק (לצורך תשלום המענק) מהווה ניסיון להביא למקצה שיפורים של ההסכם –

16. טענת התובעים לפיה הם זכאים לבונוס אשר שולם לעובדים אשר נותרו לעבוד בנתבעת מהווה ניסיון למקצה שיפורים בהסכם ודינה להידחות.

התובעים היו מודעים לכך כי במועד בו חתמו על הסכם הפרישה לא התקבלה החלטה בנתבעת האם לשלם לעובדים בונוס לשנת 2013.

התובעים בחרו לחתום על הסכם הפרישה משיקולים שלהם, תוך ויתור על הבונוס בבחינת "עסקת חבילה".

מר אריה שילה אישר בעדותו כי כשחתם על הסכם הפרישה לא ידע אם יקבל בונוס וכי בהסכם הפרישה ויתר על הטענה לבונוס:

"ש. כשאתה חתמת על הסכם הפרישה לא ידעת אם תקבל או לא תקבל בונוס.

ת. נכון.

ש. אין חולק שלא מופיעה שורה שאומרת שאתה זכאי לבונוס.

ת. נכון.

ש. מה שכן מופיע זה בסעיף 19 לתצהיר, שאתה מוותר על כל טענה לבונוס.

ת. כן, אבל אני חוזר ואומר: כשהתחלתי לעבוד בפלאפון, במשך כל השנים הללו, חלק מתנאי ההעסקה שלנו היה קבלת בונוס. יתירה מזאת, תנאי ההעסקה שהיה לנו בפלאפון שקיבלנו בונוס כל שנה זה הופיע בתנאי ההעסקה, ולכן בכל שנה, גם כשפלאפון הפסידה, למשל בשנת 2000 בערך, כשפלאפון הפסידה כ- 200 מיליון ₪, קיבלנו בונוס ובונוס יפה. כלומר זה היה חלק מתנאי ההעסקה. לבוא עכשיו ולהגיד – המשחק נגמר, זה לא הוגן. ולכן במקביל, כשחתמנו על הטופס הזה כל הזמן שאלנו, ועובדה שגם קרן מוסיפה את זה בתצהיר, שאלנו את קרן האם יש או אין בונוס, וקרן השיבה – נכון לעכשיו, אנחנו לא יודעים".

(פרוטוקול עמ' 13 ש' 14-25)

וכן:

"ש. אתה נפגשת עם קרן זגורי לפני שפרשת?

ת. כן.

ש. ושאלת אותה לענין הבונוס השנתי?

ת. בוודאי.

ש. והיא הבהירה גם לך מה שכתוב בסעיף 26?

ת. היא אמרה במפורש: לא ידוע אם יהיה בונוס או לא יהיה. נכון לעכשיו אין שום מידע אם יש בונוס. זה נכון שהיא אמרה לי את מה שמופיע בסעיף 26 ודהיינו שלא אביא בחשבון במסגרת השיקולים את ענין הבונוס..."

(פרוטוקול עמ' 14 ש' 18-25)

17. בהסכם הפרישה עליו חתמו התובעים נאמר בסעיף 19:

"מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, מצהיר העובד ומתחייב כי אין לו ולא תהיינה לו, או למי מטעמו, כל טענות או תביעות נוספות כלפי החברה ומנהליה, בקשר לפיצויי פיטורים, פנסיה וזכויות פנסיה לרבות הפרשות כלשהן לפנסיה, לקופות הגמל ולקרן השתלמות, הודעה מוקדמת, שכר והפרשי שכר, גמול שעות נוספות, בונוסים, מענקים, חלוקת רווחים, החזרי הוצאות מכל סוג, דמי הבראה, דמי חופשה או פדיונה ו/או כל תשלום או זכות נלווית אחרת".

כלומר התובעים ויתרו עם חתימתם על ההסכם על הזכויות הנובעות מעבודתם ו/או סיומה ויש לראות בהסכם הפרישה מעין "עסקת חבילה".

18. במקרים מעין אלה, כאשר מוכח כי הסכום ששולם לעובד גבוה מן הסכומים המגיעים לו עבור זכויות קוגנטיות על פי דין, וכי סכום זה מהווה, למעשה, עסקת חבילה כוללת לסילוק המחלוקות בין הצדדים, נקבע כי יש ליתן תוקף להסכמתם ולוויתורים שנטלו על עצמם, כך:

"כאמור, בין כל אחד מן המערערים לבין המשיב סוכמה עסקת פרישה מרצון, לפיה שולמו לו תשלומי יתר מעבר למגיע על פי דין, וזאת בין השאר על מנת למנוע בעתיד התדיינות משפטית לגבי המגיע בגין תקופת העבודה וסיומה.

אשר על כן הצהיר כל אחד מן המערערים בכתב הקבלה והסילוק, כי "אין לו טענות, דרישות או תביעות נוספות מן הבנק בגין עבודתו בו בין מכח החוק ו/או הסכמים קיבוציים ו/או מכח כל הסכם אחר, וכי קיבל את מלוא הסכומים המגיעים לו והוא מוותר על כל תביעה או טענה מכל סוג וענין".

כמובן שהחתימה על כתב הקבלה והסילוק אינה מונעת פנייה לערכאות על פי זכות היסוד לתבוע בבית המשפט, אולם משנקבע במקרה שלפנינו בפסק האזורי, כי הסכם הפרישה הינו עסקת חבילה של תנאי פרישה מרצון – אין לפתוח ולהתיר אותה עסקה כשהעובד מבקש להוסיף עליה סכומים כשם שאין להתירה, לאור טענת המעביד כי הפרתו של העובד אותה עסקה מצדיקה ביטולה".

(דב"ע 211-3/98 זיבלי – בנק לאומי לישראל פד"ע לד' 455 בעמ' 462; וראו גם בדב"ע נה/154-3 אלקטרה תעשיות – גורין פד"ע כט' 489)

אין חולק כי הזכויות אשר קיבלו התובעים במסגרת הסכם הפרישה עולות על הזכויות המגיעות להם על פי דין לרבות תשלום הבונוס לו היו זכאים.

19. יש לציין כי התובעים אינם מבקשים לבטל את הסכם הפרישה אלא להוסיף לו זכויות נוספות.

טענה זו דינה להידחות.

מעבר לכך, התובעים אף לא טוענים כי לו היו יודעים שישולם בונוס לשנת 2013 לא היו חותמים על הסכמי הפרישה, אלא מבקשים להשוות את תנאיהם בענין הבונוס לעובדים שנשארו לעבוד בחברה.

מדובר בניסיון לאחוז את המקל בשני קצותיו.

יתירה מכך, אף לו היו טוענים התובעים לביטול הסכם הפרישה, הרי שטענותיהם מכוונות למעשה לטעות בכדאיות העסקה. טעות כאמור אינה מקנה לתובע את הזכות לביטולו של ההסכם על פי הוראת סעיף 13(ד) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973.

המשפט הפרטי אינו מכיר באי יעילות או באי הגשמת הציפייה הכלכלית הגלומה בהסכם עילה לביטול התחייבויות, וטעות בכדאיות העסקה אינה יכולה להיחשב כטעות המשחררת מאחריות ומאפשרת את ביטולו של ההסכם.

20. מסקנה זו חלה אף על טענות התובעים באשר לאופן קביעת הוותק כנגזרת לתשלום המענק.

על פי תכנית הפרישה הוותק חושב לפי שנות עבודה מלאות ולא נלקחו חלקי שנים. התובעים הבינו את משמעות התנאי וחתמו על ההסכם.

טענתם בדיעבד לתשלום הפרשים בגין רכיב זה מהווה ניסיון למקצה שיפורים של ההסכם.

לא נעלם מעינינו כי החישוב בקשר עם ותקו של מר גאי כרמי תוקן, אלא שלא הוכח כי התובעים האחרים פנו בזמן אמת בענין זה ומה התשובות אשר קיבלו.

21. לטענת התובעים תשלום הבונוס היה חלק מתנאי עבודתם, והראיה שהוא השתלם גם בשנים בהן העובדים לא עמדו ביעדים (עדות מר שילה, פרוטוקול עמ' 13 ש' 18-25), ולפיכך משקיבלו אותו כל העובדים שנותרו, אף הם זכאים לקבלו.

מבלי להידרש לשאלה מה היה מעמדו של הבונוס והאם היווה תנאי מתנאי העבודה או לא, חלק מהשכר אם לאו, הרי שהתובעים ויתרו כאמור על זכותם לבונוס במסגרת הסכמי הפרישה, מה גם שבמועד החתימה על הסכם הפרישה לא היתה קיימת ודאיות אם הוא ישולם או לא.

22. בשולי הדברים יש לציין, כי הטענה כי הבונוס היווה חלק מתנאי העבודה עומדת בסתירה לכך כי בזמן החתימה על הסכמי הפרישה לא עמדו התובעים על תשלום הבונוס, ומהעדויות עולה כי בנקודה זו על ציר הזמן לא היה כל ביטחון אם ישולם הבונוס לשנת 2013 אם לאו.

23. התובעים מוסיפים כי הוטעו בענין הבונוס, שכן מיד לאחר חתימתם על הסכם הפרישה פורסם ביום 25.12.13 על ידי גב' דלית ברג סמנכ"לית (לשעבר) למשאבי אנוש כי הנתבעת יוצאת לתהליך של מתן בונוס שנתי, כך:

"בימים הקרובים אנו יוצאים לדרך עם שני תהליכים ארגוניים משמעותיים, השזורים זה בזה: תהליך הערכת עובדים ומתן בונוס שנתי. תהליך ההערכה והבונוס בנוי משני חלקים: 1. סקירה משותפת והערכה על ביצועי השנה החולפת ובהמשך מתן בונוס שנתי בהתאם"

(נספח ט' לכתב התביעה).

אלא שפרסום זה יצא כשבוע לאחר החתימה על ההסכם הקיבוצי.

מהעדויות עלה כי בעת החתימה על הסכמי הפרישה, הגם שהתקיים משא ומתן לחתימה על ההסכם הקיבוצי (ותכנית הפרישה היא חלק ממשא ומתן זה) לא היה ידוע מתי ייחתם ההסכם הקיבוצי.

לא הוכח כי ההחלטה על תשלום הבונוס הושעתה בכוונה על מנת "לדלל" את מספר הזכאים לבונוס.

24. בעת חתימת התובעים על הסכם הפרישה ידעו התובעים כי טרם הוחלט על תשלום הבונוס לשנת 2013. לפיכך התובעים לקחו בחשבון, או היו צריכים לקחת בחשבון, כי יתכן ובסופו של דבר הבונוס ישולם אך הם לא יהיו זכאים לו.

בהחלטתם לחתום על הסכם הפרישה שיקללו התובעים את כל הסיכונים והסיכויים שבחתימה על ההסכם או בהישארות בעבודה.

התובעים בחרו לחתום על הסכם הפרישה לאחר ששקלו את כל השיקולים, הכלכליים והאישיים, שבבחירתם.

לא נפל פגם בהתנהלות ההסתדרות או ועד העובדים ולא הוכח ניגוד עניינים –

25. טענת התובעים לפיה ההסתדרות והנתבעת עשו יד אחת על חשבונם על מנת להפרישם בטרם ישולם הבונוס תוך הצגת מצגי שווא, נדחית.

יודגש כי אין מחלוקת כי הליך הפרישה מרצון היה תולדה של ההתארגנות בנתבעת, כינונו של ועד עובדים וקיומו של מו"מ לחתימה על הסכם קיבוצי, שאלמלא כן פיטורי עובדים היו נערכים על פי החוק.

מר אריה שילה אישר זאת בעדותו כך:

"ש. כעובד ותיק בפלאפון וודאי ראית לא מעט מקרים שעובדים פוטרו או התפטרו ואף אחד מהם לא קיבל תנאים שהם אפילו דומים לתנאים שאתה וחבריך קיבלתם במסגרת תכנית הפרישה מרצון, נכון?

ת. נו? את לא מחדשת שום דבר בזה. זה ברור. תכנית הפרישה הזאת לא היתה מעולם בפלאפון".

(פרוטוקול עמ' 16 ש' 10-13).

ומר ברק לוי הבהיר:

"ש. ואתה רואה בתכנית הפרישה מרצון של 2013 הישג של וועד העובדים?

ת. חשבתי הרבה מה להגיד פה היום, חוץ מסוג של אכזבה אין לי הרבה רגש, כי אני, מאז שהקמנו את הוועד והחברים בוועד הבאנו רק דברים טובים לכל העובדים, והדבר הראשון שהבאנו זה הפרישה מרצון, ואני אפילו זוכר כמה עובדים מאלה שנמצאים פה בחדר, שבמסיבת הפרישה שלהם, הפרישה ולא הפיטורים, עמדו זקופים וגאים בזה שהם יוצאים בכבוד ועם לא מעט כסף שהשגנו להם מול ההנהלה, ועל כן אכזבתי".

(פרוטוקול עמ' 28 ש' 8-13)

כך אף אישרה גב' אסנת הר לב:

"אציין שזו היתה תכנית חדשה בפלאפון, זה מושג שהחברה לא הכירה אותו, אני באופן אישי שנים רבות לפני ביצעתי הליכי התייעלות ותהליכי פיטורים אמיתיים...

אני עובדת בחברה המון שנים, גם כמנהלת וגם כמנהלת משאבי אנוש, ושנים לפני כן קיימנו תהליכי התייעלות, הליכי פיטורים, והתכנית הזאת של פרישה מרצון לא היתה מוכרת לשפה שלנו".

(פרוטוקול עמ' 30 ש' 14-19).

26. המסקנה העולה הינה, כי החלופה לתכנית הפרישה היתה פיטורים כפויים בהליך חד צדדי בתנאים על פי הדין.

עצם קיומה של התארגנות וכינונו של ועד עובדים הטיבה את מצבם של העובדים ולכל הפחות את העובדים אשר חששו מפיטורים או שביקשו לפרוש מעבודתם.

יש להדגיש כי משא ומתן ו/או תכנית פרישה כזו או אחרת, ככל משא ומתן, כולל דרישות וויתורים מכל אחד מהצדדים. תמיד ניתן לטעון באופן תיאורטי כי ניתן היה להשיג הסכם בתנאים טובים יותר. בכל מו"מ יש תן וקח ויש פשרות.

לא הוכח כי המשא ומתן לתכנית הפרישה התנהל על ידי ההסתדרות בחוסר תום לב. מה גם שכאמור לעיל תכנית הפרישה הוצעה לכלל העובדים ולא לעובדים ספציפיים.

27. מתקבלת טענת ההסתדרות כי הגם שתכנית הפרישה הינה פרי הסכמה קיבוצית, הרי שמדובר בתכנית אשר הוצעה לכלל העובדים, והכללת התובעים במסגרת תכנית הפרישה אינה פרי הסכמה קיבוצית אלא תוצאה של הסכמה אישית בין הנתבעת לבין כל אחד מהתובעים, אשר נענה להצעה לאחר שבחן אותה ואת שיקוליו האישיים ולאחר שהנתבעת אישרה את הבקשה.

ההחלטה האישית של כל אחד ואחד מהתובעים לפרוש מהעבודה כחלק מהתכנית הינה במישור האישי ולא הקיבוצי.

28. מתקבלת הטענה כי בזמן שפורסמה תכנית הפרישה ואף בזמן החתימה של התובעים על הסכמי הפרישה לא היה בידי הצדדים למשא ומתן להסכם הקיבוצי מידע וודאי לגבי תוכנו של ההסכם הקיבוצי העתיד להיחתם ומועד החתימה.

29. נדחית אף הטענה לקיום ניגוד עניינים מובנה בין ועד העובדים והארגון שתחתיו הם התאגדו במטרה להסדיר את העסקת העובדים בהסכם קיבוצי, לבין ייצוג העובדים שהחליטו לפרוש בטרם כניסה להסכם הקיבוצי.

כאמור, תכנית הפרישה פורסמה כחלק מהמשא ומתן לכריתת ההסכם הקיבוצי, הוצעה לכלל העובדים בנתבעת, והחלטת העובדים להצטרף אליה נעשתה על רקע אישי ולא קיבוצי, לאחר שכל אחד מהתובעים שקל את שיקוליו, לאחר שאופשר לו להתייעץ עם נציגי ההנהלה, נציגי ועד העובדים או לקבל כל יעוץ אחר.

30. התוצאה איפוא כי נדחית הטענה כי נעשתה עסקה על חשבונם של התובעים תוך הצגת מצגי שווא וגניבת דעתם.

ההסכם הקיבוצי מיום 17.12.13 לא חל על התובעים –

31. התובעים טענו כי ההסכם הקיבוצי חל עליהם, זאת מהטעם שלאחר שנחתם ההסכם הקיבוצי, הם עדיין הועסקו בחברה.

32. טענה זו נדחית.

מחומר הראיות עלה, כאמור, שבזמן שהתובעים חתמו על הסכם הפרישה לא היה ידוע מתי ייחתם ההסכם וקיבוצי וכיצד הוא יגובש. כך, אין חולק שהתובעים חתמו על הסכם הפרישה בטרם נחתם ההסכם הקיבוצי.

בהסכם הפרישה עצמו הוסדר תנאי, לפיו מי שחותם על הסכם הפרישה יהיה זכאי להטבה כספית ככל שזו תוסדר בהסכם הקיבוצי – "מענק חתימה" (סעיף 13 להסכם הפרישה). תנאי זה מעיד על כך שההסכם נחתם תוך הקדמה וניתוק מההסכם הקיבוצי.

33. אכן קיימת סמיכות זמנים בין חתימת התובעים על הסכמי הפרישה (26-27/11/13) לבין החתימה על ההסכם הקיבוצי.

אלא שכאמור, תכנית הפרישה גובשה כחלק מדרישות הנתבעת לחתימה על ההסכם הקיבוצי (פיטורי עובדים).

ניתן להניח כי לאחר חתימת העובדים על הסכמי הפרישה, שקלה הנתבעת את המשמעות הכלכלית של מספר הפורשים ותנאי הפרישה הסופיים שלהם, ולאחר שהיתה ודאות לענין כלכלי זה, קודמה החתימה על ההסכם הקיבוצי.

אין בכך כל פסול ואין בכך כדי לקבוע שכוונת הצדדים היתה להחיל את ההסכם הקיבוצי על קבוצת הפורשים.

בשולי הדברים יש לציין כי מכל מקום התובעים לא הוכיחו כי שמם היה נכלל על ידי הנהלת הנתבעת כמי שמיועדים להיות מפוטרים בפיטורי התייעלות על פי ההסכם הקיבוצי או בכלל.

הסכם הפרישה אינו מחייב הליכי שימוע –

34. נדחית טענת התובעים שהנתבעת הפרה את זכותם להישמע ולטעון את טענותיהם בטרם קבלת החלטה על פיטוריהם. אין להשוות תכנית פרישה מרצון לפיטורי צמצום ואין לראות בפרסום תכנית לפרישה מרצון כהצעה להיות מפוטרים.

מתקבלת טענת הנתבעת כי תכנית פרישה מרצון באה בדרך כלל לעולם כאלטרנטיבה לפיטורים.

התובעים הם שפנו אל הנתבעת וביקשו לסיים את העסקתם בדרך של פרישה מרצון ולפיכך אין כל תכלית בנסיבות אלה לזכות לטיעון ושימוע, שתכליתה לנסות לשכנע מעסיק המבקש לשקול את פיטורי העובד.

35. המסקנה איפוא כי נדחות התביעות על כל רכיביהן.

תביעת מר כרמי לגמול שעות נוספות –

36. תביעתו של מר כרמי (להלן: "התובע") הינה לגמול שעות נוספות בסך כולל של 184,267 ₪.

37. העובדות הרלבנטיות לתביעה –

א. התובע התחיל לעבוד בנתבעת ביום 9.1.96.

ב. עד לחודש 12/00 שולמו לתובע שעות נוספות בהתאם לדוחות נוכחות וכפי שביצע בפועל.

ג. החל מחודש ינואר 2001 שונה מבנה שכרו של התובע באופן שהתובע החל לקבל גמול גלובלי בעד השעות הנוספות בסך של 2,675 ₪.

במקביל הועלה שכר היסוד של התובע מ- 14,775 ₪ ל- 16,500 ₪.

בחודש מרץ 2001 הועלה שכר היסוד של התובע ל- 17,000 ₪ וגמול השעות הנוספות הועלה ל- 2,756 ₪.

ד. הנתבעת הפרישה לתובע הפרשות סוציאליות על רכיב השעות הנוספות הגלובליות.

ה. בפועל ביצע התובע שעות נוספות באופן שהגמול לו הוא זכאי לפי חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951 עולה על הגמול הגלובלי שקיבל.

ו. התובע לא העלה כל טענה באשר לזכאותו לגמול שעות נוספות במהלך העבודה ובטרם חתם על הסכם הפרישה.

38. טענות התובע –

גמול השעות הנוספות הגלובלי שקיבל אינו מכסה את היקף השעות הנוספות אשר ביצע בפועל.

ב- 12/00 קיבל גמול שעות נוספות בהיקף של 53 שעות בסך של 6,663 ₪ וב- 1/01 קיבל גמול שעות נוספות גלובלי בסך 2,675 ₪. למרות שהיקף משרתו לא השתנה. גמול השעות הנוספות הגלובליות כמעט לא השתנה במהלך השנים ובשנת 2013 קיבל גמול שעות נוספות גלובלי בסך של 2,782 ₪.

בהעלאת השכר בחודש ינואר 2001 הוליכה הנתבעת את התובע שולל כאשר מחד העלתה את שכר היסוד אך הפחיתה את גמול השעות הנוספות חרף העובדה שהתובע הועסק בהן בפועל. למעשה העניקה הנתבעת לתובע הטבות על חשבונו.

אין בהסכם הפרישה לחסום את התובע מתביעה זו שכן מדובר בהסכם כללי וגורף והיה על הנתבעת לנסח מסמך ייחודי עבור התובע, כדי להגיע למסקנה כי היה לו מידע ייחודי בדבר ויתורו על זכותו לגמול שעות נוספות.

39. טענות הנתבעת –

התובע ויתר על זכותו לגמול שעות נוספות במפורש במסגרת הסכם הפרישה והוא מנוע מלטעון אחרת בדיעבד.

התובע ידע כל חודש כמה שעות נוספות הוא מבצע בפועל ולא העלה כל טענה בענין זה.

התובע בחר להתמקח על תנאי פרישתו ואף השיג לעצמו תנאי פרישה טובים מאלה שהוצעו לו מלכתחילה, וסך נוסף של 18,500 ₪, אך בחר שלא להעלות כל טענה בדבר זכאותו לגמול שעות נוספות.

40. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, מסקנתנו הינה כי דין תביעתו של התובע לגמול שעות נוספות להידחות.

41. כאמור, בהסכם הפרישה ויתר התובע על כל טענה או תביעה נוספת כלפי הנתבעת לרבות גמול שעות נוספות.

התובע העיד כי בענין השעות הנוספות כך:

"ש. בשנת 2001 סוכם איתך על גמול גלובלי בגין עבודה בש"נ?

ת. לחלוטין לא נכון. מה שהיה ב- 12/00 פלאפון החליטה להעביר את הדרג שאני נמנה עליו מש"נ לגלובלי, לא שאלו ולא דיברו, זה היה טרום הוועד, פלאפון היתה עם גמישות ניהולית אין סופית.

ש. מחית בעניין?

ת. לחלוטין לא. לא מחיתי בפני אף אחד כי זה לא היה עוזר, אבל גם אם תשאלי אם יש טופס הסכמה שפנו אלי ושאלו אותי אם אני מסכים, לא פנו אלי וכמו שאני מסודר גם פלאפון מאוד מסודרת ושומרת את כל המסמכים. לא פנו ולא הסכמתי ולא קיים דבר כזה.

לשאלתך, ידעתי כל חודש כמה שעות נוספות אני עושה.

ש. האם ידעת שבגין הגמול הגלובלי הזה החברה הפרישה הפרשות סוציאליות?

ת. נכון. בעד השעות הנוספות שעשיתי קודם לא הפרישו.

אני גם ידעתי שאם עושים פלוס ומינוס, אז עדיין המינוס גדול".

(פרוטוקול עמ' 21 ש' 17 - עמ' 22 ש' 3).

42. התובע היה מודע לכך כי גמול השעות הנוספות הגלובליות לא מכסה את הגמול לו הוא זכאי על פי דין ואעפ"י כן בחר שלא למחות בענין, לא בשנת 2001, לא במהלך שנות עבודתו ולא בטרם חתם על הסכם הפרישה.

התובע העיד כי התייעץ עם מר עוזי ידיד לגבי הוותק כדי לסיים שנה, ומר ידיד אמר לו כי תכנית הפרישה זו חבילה ואין בלתה ואין מה לעשות. למרות זאת לא קיבל את התשובה, פנה לקרן זגורי ונערך לו חישוב ותק מחדש, שכתוצאה ממנו שופר המענק ב- 18,500 ₪ נוספים.

למרות זאת בחר התובע שלא להעלות כל טענה בדבר גמול השעות הנוספות ולחתום על הסכם הפרישה כעסקת חבילה.

כפי שצוין, כאשר מוכח כי סכום ששולם לעובד במסגרת עסקת חבילה גבוה מן הסכומים המגיעים לו עבור זכויות קוגנטיות על פי דין, יש ליתן תוקף להסכמת העובד ולוויתור שנטל על עצמו.

אין חולק כי סכום המענק אשר קיבל התובע על פי הסכם הפרישה בסך של 342,576 ₪ עולה על הסכום הנתבע על ידו בגין גמול שעות נוספות (וזאת מבלי להיכנס לטענת הנתבעת לפיה יש לנכות מהסכום הנתבע את הפרשות המעסיק).

לפיכך אנו מכירים בהסכם הפרישה כעסקת חבילה המונעת מהתובע לתבוע רכיבים נוספים.

43. נדחית טענת התובע כי היה על הנתבעת לנסח מסמך ייחודי עבורו, שכן התובע הוא שבחר שלא להעלות כל טענה בדבר זכאות לגמול שעות נוספות, למרות שהיה מודע היטב לטענותיו בענין זה, ולהמתין עד אחר החתימה על הסכם הפרישה, ולעומת זאת בחר להעלות טענות הנוגעות לוותק לצורך חישוב המענק.

44. בטרם נעילה נעיר, כי נדחית טענת הנתבעת לפיה התריעה בפני התובע שלא לבצע לשעות נוספות.

מר עוזי ידיד ציין בתצהירו (סעיף 93) כי:

"אני באופן אישי התרעתי בפני מר כרמי על כמות השעות הנוספות שביצע. במהלך שיחה חברית עם מר כרמי, סיפרתי לו על תאונה קשה שארעה לעובד שביצע שעות נוספות רבות; הבהרתי למר כרמי שעובד שלא ישן ועובד סביב השעון אינו אפקטיבי, וכי שעות הפנאי שלו שוות יותר כסף. הוספתי כי הדברים נאמרים מתוך דאגה לבטחונו".

אין מדובר במעסיק המתריע מפני ביצוע שעות נוספות משאלה אינן מאושרות, אלא התרעה במישור האישי שאינה מעלה ואינה מורידה.

45. התוצאה הינה שאף תביעתו של התובע לגמול שעות נוספות נדחית.

36. סיכום –

התביעות נדחות.

בנסיבות הענין ישלמו התובעים לנתבעת הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 10,000 ₪.

אין צו להוצאות כנגד ההסתדרות.

47. זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מהמצאתו.

ניתן היום, י"ד אייר תשע"ח, (29 אפריל 2018), בהעדר הצדדים.