לפניי תביעה העוסקת בשאלה האם יש להרים מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ולחייב את הנתבע באופן אישי בחובות שצברה לכאורה חב' ב.ב. שחר, הובלות, כוח אדם, בניין ומסחר כללי בע"מ (להלן: "החברה").

העובדות הצריכות לענין

1. התובעת מספקת שירותי רט"ן (רדיו טלפוניה וטלפון נייד). סכום התביעה על סך של 120,555 ₪, מורכב בעיקר ממכירת 22 מכשירי טלפון סלולארי חדשים ב-36 תשלומים חודשיים, אליהם הצטרפו חשבונות השימוש בהם.
2. הנתבע רכש את החברה ב-1.4.13, מקייס עוקבא, אז החברה נקראה "קייס את רמי משלוחים בע"מ". שינוי שמה לב.ב. שחר נעשה ב-30.4.13. קודם לרכישת החברה על ידי הנתבע בוצעה עסקת ליסינג של 21 רכבים שנועדו לביצוע ההובלות. הנתבע אישר כי היו 21 נהגים שביצעו הובלות אולם לכל אחד היה טלפון נייד אישי, הנתבע טען כי לא רכש טלפונים עבורם ולא ידע אודות עסקה לרכישת טלפונים שבוצעה לכאורה עם החברה.
3. התובעת לא מצאה באמתחתה הסכמי רכישה, שיחות טלפון מוקלטות, חתימות מקבל הסחורה שסופקה, לא הוגשו מסמכים או תצהירים של אנשי מכירות שיכלו לקשור את העסקאות לחברה או לנתבע, ולא הוצג כל מסמך המלמד על מעורבותו של הנתבע בעסקאות או ידיעתו.

למרות זאת, התובעת טוענת כי העובדה שהמכשירים הסלולאריים סופקו, שבוצעו שיחות ממכשירים אלו למכשיר הטלפון הנייד של הנתבע (שהינו לקוח אישי של התובעת), שהוקם קוד לקוח בשם "קייס את רמי משלוחים בע"מ", ושחשבון ראשון שולם באמצעות חשבון החברה בבנק, כל אלו מוכיחים שהעסקה נעשתה עם החברה, באמצעות הנתבע, שידע כי היא נמצאת במצב כלכלי לא טוב ושלא תוכל לקיים התחייבותה, וכל זאת בחוסר תום לב ובפעולה רשלנית, המאפשרים חיובו באופן אישי. כראיה למצבה הכספי הרעוע של החברה מפנה התובעת לדיווח של חב' BDI , לפיו חשבונה של החברה הוגבל בבנק ביום 7.8.13 (נספח 2 למוצגי התובעת).

ראיות התובעת

1. התובעת ביססה את תביעתה באמצעות מסמכים שיש בהם, כך לשיטתה, כדי להעיד על כך שהחברה התקשרה עם התובעת בהסכם רכישת ציוד קצה והפעלת 22 מנויים במסגרת תכניות אותן היא מציעה. בתוך כך, הוגשו המסמכים הבאים:
2. חשבוניות המעידות על רכישת ציוד קצה שנרכש על ידי החברה (נספח 1 בתצהיר עדות ראשית של התובעת). המדובר בעשרים ושש חשבוניות רכישה שאינן חתומות, המלמדות על רכישת ציוד על ידי חברת "קייס את רמי משלוחים בע"מ" - הוא כאמור שמה הקודם של החברה נשוא התביעה דנן. תאריכי החשבוניות האמורות מלמדות על רכישת ציוד קצה מיום 11.04.13 ועד ליום 16.06.13 (ראו פירוט העסקאות המפורטות בסיכומי התובעת).
3. חשבונית מטעם התובעת בגין תשלום ראשון ויחידי בחודש אפריל 2013 (02.04.2013-01.05.2013) שהוגש וסומן במהלך שמיעת הראיות ת/1. הוברר בדיון כי מדובר בדרישת תשלום, ומשמעות קביעה זו תידון בהמשך הדברים.
4. דרישות תשלום החל מחודש מאי 2013 ואילך שלא שולמו על ידי החברה.
5. בנוסף למסמכים הללו שנועדו להוכיח את ההתקשרות עם החברה, הוגשו על ידי התובעת ראיות שיש בהן, לשיטתה, כדי ללמד על כך שהנתבע שימש כמנהל ובעלים של החברה בתקופה הרלבנטית, קרי: במהלך ההתקשרות בין התובעת לחברה:
6. מסמך הודעה על העברת מניות בחברה פרטית (נ/1 לסיכומי התובעת), לפיו הועברו כלל מניות חברת "קייס את רמי הובלות ומשלוחים" ביום 01.04.13 ממר קייס עוקבא לשליטת הנתבע. העברת המניות לידיו של הנתבע אושרה ביום 07.04.13.
7. תצהיר עדות ראשית של הנתבע במסגרת הליך אחר, בגדרו הצהיר כי רכש את החברה בתחילת חודש אפריל 2013 והחזיק בה עד סוף שנת 2014.
8. פרוטוקול ישיבת בעלי מניות של החברה מיום 30.04.13, בגדרה הוחלט על ידי הנתבע לשנות את שם החברה "או לכל שם אשר יתואם עם יו"ר האסיפה (הנתבע- מ.ק) בטל': 0538250972". נטען כי מספר הטלפון המצוין בפרוט' הישיבה הוא מספרו של הנתבע, אשר לגביו נרכש ציוד קצה עוד ביום 11.04.13. פרוטוקול ישיבת החברה חתום על ידי הנתבע ואומת על ידי עורך דין.
9. צילום תעודת זהות של הנתבע שאותר במערכות התובעת (נספח 4 לתצהיר עדות ראשית של התובעת), וכן פלט שיחות המעיד על קבלת שיחות למספרו של הנתבע מטעם המנויים העומדים במחלוקת.
10. בנוסף למסמכים הוגש תצהיר של יפעת לוי המשמשת כ"רפרנט במחלקה לטיפול משפטי אצל התובעת". אין למצהירה ידיעה אישית הרלוונטית למחלוקות בתביעה זו ועדותה נסמכה על המסמכים שצירפה לתצהירה, מתוך המאגר הממוחשב של התובעת.

ראיות הנתבע

1. הנתבע צירף לתצהירו דו"ח רשם החברות ממנו עולה לכאורה כי מינויו כמנהל החברה היה ב-25.4.13 , אולם מסמכים אחרים מתיק המנוהל ברשם החברות מלמדים על כך שבעלותו בחברה החלה לפחות ב-1.4.13.
2. הנתבע צירף אישור בדבר הגשת תלונה למשטרה בגין זיוף וקבלת דבר במרמה. בתצהירו טען כי לא חתם על הסכם, לא ידע על העסקאות עם התובעת ומעולם לא קיבל שירות או ציוד כנטען. בהקשר זה יש לציין כי תביעה דומה הוגשה נגד הנתבע על ידי חב' פלאפון (ת.א. 7048-01-14) כאשר שתי החברות ביקשו וקיבלו עיון אחת בתביעת רעותה (ראו החלטה מיום 11.3.19). התביעה שם שעסקה באותה תקופה של יצירת חוב, הסתיימה בפשרה בדרך של מחיקת הנתבע מכתב התביעה.

דיון והכרעה

1. דומה כי שתי מחלוקות מרכזיות עומדות במרכזו של ההליך שבפניי, והן גם יקבעו את מסע הילוכנו בפסק הדין. האחת, האם הוכחה קיומה של התקשרות בין התובעת לחברה, שעניינה בהספקת ציוד קצה ומנויים, במהלך התקופה בה שימש הנתבע כמנהל ובעליה של החברה; השנייה, האם נתקיימו התנאים המצדיקים הטלת חבות אישית על הנתבע או הרמת מסך ההתאגדות. אדון בשאלות אלה כסדרן.

האם הוכחה התקשרות בין התובעת לחברה?

1. אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה כי מן הראיות שהובאו בפניי לא הוכח ברף הראייתי הנדרש כי במהלך עיסוקו של הנתבע כמנהל החברה ובעליה, הוא או אחר בהרשאתו התקשר בהסכם עם התובעת. מסקנה זו נשענת בעיקרה על היעדרו של הסכם התקשרות בין התובעת לחברה והיעדר מסמכים נוספים הנדרשים לשם התקשרות, והכל כמפורט להלן;
2. מטעם התובעת העידה הגברת יפעת לוי (להלן- הגברת לוי), רפרנטית במחלקה המשפטית אצל התובעת. בעדותה בבית המשפט תיארה הגברת לוי בקווים כלליים את אופן ההתקשרות של התובעת עם חברה בע"מ. כך, מסרה כי "נציג מטעם החברה מגיע לבצע עסקה של המכשירים, מציג ח.פ. של החברה ויש בדיקה של אשראי" (עמ' 8 לפרוט', ש' 19-20). הובהר כי במסגרת התקשרות כאמור חותם נציג החברה על "מסמכי הסכם. הסכם התקשורת. תנאי התכנית, במידה ומדובר על מספרי טלפון ומספרי ציוד אם קנה ציוד" (שם, ש' 23-24). דא עקא, שבנסיבות ההתקשרות שבין התובעת לחברה דנן, עולה כי לא קיים הסכם התקשורת במערכות התובעת. הגברת לוי ציינה כי "אני לא אומרת שהוא הלך לאיבוד, אין לנו במערכות את ההסכם" (שם, ש' 29). לדידה של הגברת לוי ניתן ללמוד על ההתקשרות בין התובעת לחברה באמצעות חשבוניות הרכישה, הכוללות את פרטי החברה, אמצעי התשלום, עיקרי התכניות המבוקשות. עוד הובהר על ידה כי רכישת הציוד נעשתה במספר פעימות, באמצעות נציגים שונים מטעם התובעת "במהלך התקופה היו כמה וכמה עסקאות. עסקה ראשונה ביום 11.04.13. בכל פעם היו עסקאות קטנות של כמות קטנה של מכשירים עד 5 מכשירים בכל עסקה ובכמה תאריכים שונים וכל פעם נציג אחר" (עמ' 9 לפרוט', ש' 12-14). ברם, אף לא אחת מחשבוניות הרכישה, אשר לדעת התובעת יש בהן כדי ללמד על התקשרות לרכישת הציוד, נושאות את חתימתו של הנתבע או נציג אחר מטעם החברה, באופן היכול ללמד על התקשרות כדין.
3. מעבר להיעדרו של הסכם רכישה המתאר את תנאי ההתקשרות שבין התובעת לחברה, דומה כי אין בנמצא מסמכים נוספים הנוגעים לזכויות חתימה מצד החברה. כך, כאשר נשאלה הגברת לוי בדבר נוהל מכירה לנציג מטעם חברה בע"מ, השיבה כי "במקרה של חברה בע"מ אני מבקשים גם מסמכים הנוגעים לזכויות חתימה וחברה" (שם, ש' 21). ואולם, מסמכי הזדהות כאמור מטעם החברה נשוא התביעה, אשר יכלו לשפוך אור על השאלה האם התקיימה התקשרות כדין, אף הם לא נמצאו במערכות התובעת מבלי שניתן הסבר מניח את הדעת להיעדרם מלבד "גם מסמכים אלו לא נסרקו למערכת" (שם).
4. ובכך לא די; לטענת התובעת, תשלום ראשון ויחידי בגין חודש אפריל 2013 שולם על ידי החברה, ולאחריו הפסיקה החברה לפרוע את חובותיה. במהלך עדותה של הגברת לוי הוגש לעיוני מסמך ת/1, אשר לדעת התובעת מהווה חשבונית המלמדת על תשלום כאמור. החשבונית ממוענת עבור החברה (בשמה הקודם- "קייס את רמי משלוחים בע"מ") ולידי הנתבע. ברם, במענה לשאלת בית המשפט הובהר כי אין המדובר בחשבונית כי אם בדרישת תשלום (עמ' 10 לפרו', ש' 5). בסיכומי התשובה של התובעת, נטען כי במסגרת חשבונית נ/3 (דרישת התשלום לחודש מאי 2013) צוין בתחתיתה כי סך של 1925.66 ₪ התקבל עבור תשלום תקופה קודמת. יוצא מכאן שאין בנמצא אישור כלשהו המעיד על קבלת תשלום לידי התובעת מצד החברה בגין ציוד הקצה שנרכש כביכול על ידה, והתובעת מבקשת להסתמך על קביעה המופיעה במערכותיה, הגם שהדבר לא נתמך באישורים או ראיות המלמדות על תשלום חשבונית חודש אפריל 2013 כאמור. אוסיף עוד כי אף מסמכים המאשרים קבלת ציוד הקצה על ידי הנתבע או מי מטעמו אף הם לא בנמצא.
5. סוגיה נוספת אשר מכרסמת בטענות התובעת נוגעת למועד הנטען להתקשרות בין התובעת לחברה. בסיכומי התשובה של התובעת הובהר כי ההתקשרות הראשונה בין התובעת לחברה התקיימה ביום 10.04.13, ורכישת ציוד הקצה התרחשה למחרת, ביום 11.04.13 (סעיפים 17-18 בסיכומי התשובה). בחקירתה הנגדית של הגברת לוי היא ציינה כי מועד העסקה הראשונה התרחש ביום 11.04.13. נתון זה הובא על ידה על בסיס חשבונית הרכישה בלבד, שכן כפי שצוין לעיל, יתר המסמכים הנוגעים להתקשרות בין הצדדים- ובראשם הסכם ההתקשרות- אינם בנמצא.
6. בהינתן המועד שהובא מפיה של הגברת לוי, תהה ב"כ הנתבע מדוע מתייחסת החשבונית הראשונה לתקופה שמתחילה ביום 02.04.13. הגברת לוי השיבה כדלקמן: "לפני כן הוא היה לקוח עם מספרי טלפון בלבד. זאת אומרת שהיו לו 22 מספרי טלפון, קווים שהיו ואפשר לראות אותם בחשבוניות שהיו עוד מחוברים, לפני העסקה הראשונה של הציוד שהייתה באפריל 2013" (עמ' 10 לפרוט', ש' 12-13). מדבריה אלה ניתן ללמוד כי חלק ממספרי הטלפון של החברה היו משויכים במערכות התובעת לחברה, עוד לפני מועד ההתקשרות ורכישת הציוד הנטען ביום 11.04.13, ואף לפני שנכנס הנתבע לתפקידו בתור מנהל ובעלים של החברה. בהינתן האמור, הרי שלא ניתן להסיר מן הפרק את האפשרות לפיה מספרי טלפון אלה חולקו לעובדי החברה, בטרם נרכשה החברה על ידי הנתבע וללא ידיעתו, והדבר מקבל משנה תוקף מקום בו נמסר על ידי התובעת עצמה כי חלק ממספרי הטלפון נוידו ממפעילה מתחרה.
7. בסיכומיה הדגישה התובעת כי הסיבה לפיה חשבונית ת/1 התייחסה לתקופה הקודמת למועד ההתקשרות (דהיינו: קודמת ליום 11.04.13) היא כי מדובר במהלך אוטומטי של התובעת, לפיו כלל החשבוניות מתייחסות לתקופה של כחודש ימים. כך, אדם המצטרף לשירותי החברה במחצית החודש, תתייחס החשבונית לתקופה שמתחילה מיום 02.04, וברי כי הוא ישלם את התשלום היחסי על פי מועד התקשרותו עם התובעת. הסבר זה אמנם מקובל עליי בנסיבות העניין, אולם אין בו כדי לשנות את הנתון שנמסר על ידי הגב' לוי, לפיו עוד בטרם נכנס הנתבע לתפקידו, היו רשומים תחת החברה מספר מספרי טלפונים המשויכים לה.
8. הנה כי כן, דומה כי לא יכול להיות חולק שמרבית טענות התביעה אין להן בסיס ראייתי להישען עליו. התובעת מבקשת מבית המשפט לקבוע ממצאי עובדה על בסיס מידע המופיע במערכותיה, אולם מידע זה לא בוסס כדבעי בראיות. כך למשל, מבקשת היא לקבוע כי מועד ההתקשרות בין התובעת לחברה התרחש ביום 10.04.13, אולם מבלי שהציגה כל אסמכתא כתובה כלשהי המעידה על התקשרות כאמור, מלבד נתונים שהוזנו במערכות התובעת. למותר לציין כי מזיני הנתונים במערכות (הם הנציגים השונים שהוציאו את חשבוניות הרכישה) כלל לא הובאו לעדות, ואיני רואה כיצד ניתן לעגן הנתונים לכדי ממצא עובדתי. ברי כי יש לזקוף מצב דברים כאמור, בו אין ולו מסמך חתום אחד על ידי החברה או נציג מטעמה, לחובת התובעת, שעליה רובץ נטל ההוכחה.

צילום תעודת הזהות של הנתבע

1. התובעת בתצהירה ניסתה לטעון כי העובדה שהיא מחזיקה בצילום תעודת הזהות של הנתבע מלמדת על כך שהוא זה שהתקשר בהסכם מולה, אולם במהלך עדותה של הגב' לוי התברר כי לנתבע קוד לקוח נוסף ופרטי, הנתבע אישר זאת כבר במועד הק"מ, היא נמנעה מלומר באיזה קוד לקוח נסרקה תעודת הזהות ואף אישרה כי בעת שנעשית עסקה עם חברה לא נסרקת תעודת זהות. אין זאת כי אם התובעת נתפסה בקלקלתה, עת ביקשה לייחס לקיומו של צילום תעודת זהות, ראיה לעסקה עם החברה.

מועד כניסתו של הנתבע לתפקיד וסוגיית מספר הטלפון

1. מן הראיות שהוגשו על ידי הצדדים עולה כי מניות החברה הועברו לשליטת הנתבע ביום 01.04.13. העברת המניות אושרה על ידי רשות התאגידים ביום 07.04.13. עוד עולה כי הנתבע מונה למנהל בחברה/דירקטור ביום 25.04.13 (נספח א' לתצהיר הנתבע; סיכומי הנתבע).
2. בדיון מיום 25.11.18 הפנתה התובעת לפרוט' ישיבת בעלי מניות של החברה מיום 30.04.13 (נספח המצורף לסיכומי התובעת), ממנו עולה כי שם החברה ישונה בתיאום עם יו"ר האסיפה- הוא הנתבע- במספר הטלפון 0538250972. אותו מספר טלפון מופיע בחשבונית רכישה מיום 11.04.13 (נ/4 לסיכומי התובעת), במסגרתה נרכש אחד ממכשירי הטלפון על ידי החברה. התובעת טענה כי נתונים אלה מלמדים באופן מובהק על התקשרות בין החברה לתובעת, וכל על היותו של הנתבע נציג החברה ברכישה זו.

אכן, יש ממש בטענת התובעת לעניין זה, ויש בנתון האמור כדי ללמוד על התקשרות בין החברה לתובעת. עם זאת, אין בנתון זה כדי להוביל למסקנה לפיה הנתבע שבפניי הוא שפעל מטעם החברה במועד ההתקשרות. אזכיר כי ישיבת הפרוט' התקיימה ביום 30.04.13, לאחר שמונה הנתבע לדירקטור החברה ביום 25.04.13. מנגד, חשבונית הרכישה מלמדת על התקשרות שהתרחשה ביום 11.04.13, ואין הדבר מוביל בהכרח למסקנה כי הנתבע הוא שהתקשר עם התובעת מטעם החברה, ואזכיר כי מספרי הטלפון האמורים היו קיימים עוד בטרם כניסתו של הנתבע לתפקיד, במסגרת ניהולה הקודם, וייתכן כי אף המספר האמור שימש את המנהל הקודם של החברה. הדבר הובא אף בעדותו של הנתבע שמסר כי "אני לא יודע אם זה המספרים של החברה קייס את רמי החברה הקודמת. בדרך כלל מי שבעל החברה, גם נותנים לו מספר מיוחד שזה של בעל החברה. איפה זה? לא רשום לכם שום דבר, המספר שלי הוא היחיד שלי" (עמ' 17 לפרוט', ש' 1-3). בתשובתו זו עמד הנתבע על כך שמספר הטלפון שלו בו החזיק מאז ומתמיד אינו המספר האמור.

1. מן הראיות שהובאו לעיוני עולה כי רב הנסתר על הגלוי, יתכן שהעסקאות הראשונות נעשו על ידי בעלי החברה הקודמת או מי מטעמם ולאחר העברת החברה לידי הנתבע, ניצל מאן דהוא את החשבון הפתוח אצל התובעת והזמין מכשירים סלולאריים, מבלי שהנתבע ידע על כך. בהיעדר ראיות פוזיטיביות הנוגעות לזהותו של הנציג שפעל לכאורה בשם החברה והקשר שלו עם הנתבע, לא ניתן לקבוע כי הנתבע פעל בשם החברה בעסקאות מול התובעת.
2. התובעת לא הרימה את נטל הראיה להוכיח כי ביצעה עסקה עם החברה שבבעלות הנתבע, ולפיכך ניתן לדחות התביעה כבר בשלב זה.

אחריות אישית של הנתבע

1. בפתח הדיון לעניין זה אעיר כי בסיכומי התובעת לא הובהרה כראוי ההבחנה הנדרשת בין הטלת אחריות אישית על הנתבע בהיותו אורגן החברה, לבין חיובו בגין הרמת המסך שבין החברה לנתבע בהיותו בעל המניות. כידוע, מודל האחריות האישית מטיל חבות על האורגן באופן אישי, בשונה ממנגנון הרמת מסך ההתאגדות, בגדרו מוטלת החבות על החברה אולם במקרים חריגים, אשר יפורטו בהמשך הדברים, יורה בית המשפט על הרמת מסך ההתאגדות והשתת החיוב על בעל המניות. לעניין ההבחנה האמורה אין לי אלא להפנות לדבריו של כב' הנשיא שמגר ב-ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 700 (1994):

"אחריות אישית הינה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא אפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה שאותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעתים אורגן הוא בעל מניות. לעתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת ת בעלי המניות של החברה. בעלי המניות, בדרך כלל, אינם אורגנים בחברה. עם זאת, לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי" (ראו גם סקירת המצב המשפטי ב-ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון [פורסם בנבו] פס' 60-65 לפסק דינו של השופט דנציגר (22.01.15)).

1. בכתב התביעה נטען כי הנתבע הציג מצג שווא בפני התובעת לפיו תוכל החברה לעמוד בהתחייבויותיה, וכן כי פעולותיו בוצעו ברשלנות בוטה ובחוסר תום לב, באופן המאפשר הטלת אחריות אישית בנזיקין בעוולת הרשלנות (פס' 10-12 לכתב התביעה). עוד נטען כי אין משמעות לקיומו של הסכם התקשרות בינה לבין החברה, ודי בעובדה כי הנתבע היה בעל המניות היחיד במועד ההתקשרות.
2. דין הטענה להידחות; בחלקו הקודם של פסק הדין הנוגע להתקשרות בין החברה לתובעת, נקבע כי התובעת לא הוכיחה כי דווקא הנתבע הוא שפעל מטעם החברה במסגרת ההתקשרות האמורה בין הצדדים. בהיעדר הסכם התקשורת או כל מסמך אחר שיכול ללמד על כך שהנתבע נטל חלק במשא ומתן האמור כנציגה של החברה, הרי שלא ניתן לעשות שימוש במודל האחריות האישית ולקבוע כי רובץ עליו אשם אישי סובייקטיבי. במצב דברים כאמור, קיים קושי מובנה לטעון, למשל, לחוסר תום לב מצדו של הנתבע, מקום בו לא הובאה ולו ראיה פוזיטיבית אחת המלמדת על התנהלותו של הנתבע במסגרת ההתקשרות בכלל, ובמסגרת המשא ומתן בין החברה לתובעת בפרט. משכך, טענותיה של התובעת צריכות להיבחן במישור חוק החברות, קרי: בחינה האם נתקיימו התנאים המצדיקים הרמת המסך בין החברה לתובע לפי סעיף 6.

הרמת מסך ההתאגדות- האמנם?

1. סעיף 6(א) לחוק החברות מורה בזה הלשון:

(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

1. כלל מושרש בשיטתנו המשפטית מלמד כי חברה הינה אישיות משפטית נפרדת, באופן המקים "מסך" בין תכונותיה של החברה עצמה לבין תכונותיהם של בעלי המניות בחברה. ואולם, במצבים מסוימים וחריגים שנקבעו על ידי המחוקק ניתן יהיה להרים את המסך ולייחס לבעלי המניות את חובות החברה (ראו מבין רבים: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי [פורסם בנבו] פס' 74 לפסק דינו של השופט דנציגר (01.08.10)(להלן- עניין נשאשיבי)). בפסיקה הובהר לא אחת כי עקרון הרמת המסך נועד "למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור" (רע"א 6039/04 פלזשטיין נ' עובדיה [פורסם בנבו] פס' 4 (06.06.05)(להלן- עניין פלזשטיין)).
2. דומה כי לשון סעיף 6(א) ברורה ונהירה, ולפיה הרמת מסך תתקיים במקרים חריגים, בהם נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה לשם קיפוח/הונאה של אחד הנושים או כאשר נעשה שימוש בחברה באופן הפוגע בתכליתה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. הבחינה האם צודק ונכון להרים מסך, אם לאו, מחייבת להבחין בין ניהול עסקי כושל של חברה לבין נטילת סיכון בלתי סביר ובחוסר תום לב (ראו ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' חמדיה בע"מ [פורסם בנבו](16.10.05)).
3. יודגש עוד כי כיום הכל מסכימים כי הרמת מסך ההתאגדות תעשה אך במקרים חריגים, והכל על פי תנאי סעיף 6 לחוק החברות, ובחינת נסיבות המקרה לגופו של עניין (עניין נשאשיבי, בפס' 78 לפסק דינו של השופט דנציגר, וההפניות שם). ביחס לנטל ההוכחה הובהר כי "קבלת תביעה על בסיס הרמת מסך או שליחות מצריכה הנחת תשתית עובדתית ראויה ומקיפה [...] העניין איננו מתמצה ברובד הראייתי, אלא גם ברובד הדיוני. תובע שמבסס את תביעתו – אף אם רק כחלופה – על עקרונות של הרמת מסך, נדרש לציין ולפרט את העובדות שמצדיקות לשיטתו הרמת מסך" (ע"א 8845/12 זאב רום נ' גד זאבי [פורסם בנבו] פס' 6 לפסק דינו של השופט הנדל (25.11.14)).
4. יתר על כן, עיון בפסיקה מלמד שבמקרים בהם מדובר בחברת יחיד (המנוהלת כולה על ידי בעל מניות יחיד) או חברה משפחתית, שאז תהיה היד קלה יותר על ההדק, נוכח הקלות הבלתי נסבלת של מקימי חברות יחיד, להקים חברות ולהונות באמצעותן את נושיהן (ראו והשוו: עניין פלזשטיין; ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, מו(5) 353 (1992)).
5. אני סבורה כי יישום העקרונות שהובאו לעיל מוביל למסקנה כי אין זה צודק ונכון להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחוב החברה;
6. לא הובאו בפניי ראיות המלמדות על ניסיון לעשות שימוש לרעה בחברה על מנת להונות או ליטול סיכון בלתי סביר. מן הראיות שהובאו בפניי עולה כי הנתבע הפך לבעל מניות יחיד בחברה ביום 01.04.13, וחשבון הבנק של החברה הוגבל ארבעה חודשים לאחר מכן ביום 08.08.13 (דוח BDI, נספח 2 לתצהיר עדות ראשית של התובעת). ברשויות המס החברה נסגרה בסוף 2014 כך העיד לפחות הנתבע (עמ' 14 לפרוט', ש' 16). התובעת לא ביקשה את הדוחות הכספיים של החברה בזמן ניהולה על ידי הנתבע, והרי לחברה היה רו"ח, ודוחות כאלו הוגשו לפחות פעם או פעמיים לרשויות המס, ולכן ניתן היה להתחקות אחריהם גם ללא שיתוף פעולה של הנתבע. מהראיות שהוצגו בפניי עולה כי מדובר בחברה שאין ולא היו לה נכסים משמעותיים, כל הרכבים הוחכרו בליסינג עוד בתקופת הבעלים הקודם של החברה, והוחזרו חזרה לחב' הליסינג בסיום פעילות החברה. מעדותו של הנתבע עולה כי ניסה להפעיל החברה אך בתוך תקופה קצרה כשל. התובעת לא עמדה בנטל הנדרש להראות כיצד התנהלותו של הנתבע עולה מעבר לניהול עסקי כושל שאינו מאפשר הרמת מסך, אל עבר שימוש לרעה בחברה במטרה להונות, לא מצאתי כל ראיה לנטילת סיכון בלתי סביר מצדו של הנתבע בכובעו כבעל מניות בחברה. העסקה הגדולה היחידה שהוצגה היא עסקת הליסינג שלא בוצעה כלל על ידו, ואילו עסקת רכישת הטלפונים ב-36 תשלומים חודשיים, גם אם היא היתה נעשית בידיעתו ובהרשאתו, אינה יכולה להיחשב כעסקה בעלת סיכון בלתי סביר, גם אם היא נעשתה ארבעה חודשים לפני שחשבון הבנק הוגבל. כידוע די ב-10 שיקים שיחזרו ללא כיסוי כדי לגרום להגבלת חשבון הבנק, ואין בנתון זה לבדו כדי ללמד על מצב החברה טרם הגבלתה. בהתאם לעדותה של נציגת התובעת, החברה אמורה היתה לעבור בדיקת בקרת אשראי טרם ביצוע העסקה בחודש אפריל 2013 והעובדה שהעסקה אושרה מלמדת על כך שלא היה בנמצא נתון מעורר דאגה.
7. התובעת סבורה כי הנתבע בתפקידו כבעל מניות החברה ביצע העדפת נושים פסולה. טיעון זה התבסס על תשובתו של הנתבע בדיון קדם משפט מיום 05.06.18 בגדרו העיד הנתבע, בהשיבו לשאלה האם שיקים של החברה חזרו, "נראה לי שיש כמה שיקים, אבל סגרתי הכל עם הקליינטים" (פרוט' מיום 05.06.18, ש' 26). ראשית, אין מקומה של טענה להעדפת נושים בתביעה שלפניי, אלא בהליך פירוק או פשיטת רגל, כאשר התוצאה היא בטלות העסקה עמם, ששום פרט לא ידוע לגביהם או לגבי היקף החובות. שנית, לא הוכח שהנתבע ידע אודות החוב לתובעת ולכן לא יכול היה לקפח אותה.
8. התובעת טוענת כי הימנעות הנתבע להביא ראיות הקשורות למצבה של החברה פועלת לרעתו, אולם שוכחת כי נטל הראיה להוכחת התביעה רובץ על כתפיה ולא על כתפי הנתבע.

סוף דבר

1. אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת בהוצאות משפט בסך 20,000 ₪ . הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, א' ניסן תש"פ, 26 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.