בהמשך לדיון היום, לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

אין חולק כי מירב האחריות לגבי התרחשות התאונה רובצת על כתפי נתבע 2, אשר נדרש ליתן זכות קדימה לרכב התובעים בטרם כניסתו לצומת, ולא עשה כן.

ואולם, לטענת הנתבעים, על כתפי התובע רובצת רשלנות תורמת בשיעור של 20%, ולכן, קיזזה נתבעת 1 סכום זה מהסך שאין חולק כי העבירה לידי התובעים.

טענה זו ראיתי לנכון לקבל.

נתבע 2 העיד דיון לגבי אופן התרחשות התאונה. עדות זו, שבה לא ביקש נתבע 2 להסיר מעצמו את האחריות לגבי התאונה, הייתה אמינה בעיניי.

מעדות זו עולה, כי מדובר בצומת מסוכן, שבו שדה הראייה של הנהגים המבקשים לחצות את הצומת, הן מכיוון רכב התובעים, והן מהכיוון שממנו הגיע רכבו של נתבע 1, הוא מוגבל. עוד ציין הנתבע, כי אילו התובע 2 – הגם שלא טען כי נסע במהירות מופרזת – היה נוסע מעט לאט יותר, הייתה להערכתו נמנעת התאונה.

עדות זו מלמדת כי מירב האחריות לתאונה אכן רובצת על כתפי הנתבע 2, אך כי גם התובע 2 יכול היה, לכאורה, לנהוג במשנה זהירות.

לעומת זאת, התובע 1, שהוא זה שנהג ברכב בזמן התאונה, לא התייצב לדיון (תובע 2 אף ביקש מפורשות שלא לדחות את הדיון לצורך זה), לא הביא את גרסתו לפני בית המשפט, וממילא לא סתר את טענות הנתבעת ועדות נתבע 1.

בנסיבות אלה, אין לקבוע כי חלוקת האחריות שלפיה פעלה הנתבעת היא בלתי סבירה. כמו כן, חלוקת אחריות זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה בנוגע לחלוקת אחריות בתאונות שעניינן אי מתן זכות קדימה בעת כניסה לצומת.

נוכח האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך של 500 ₪.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ו, 15 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.