מונחות בפניי בקשות לפטור מתשלום אגרה ב- 18 תביעות שהוגשו על ידי התובע.

הואיל והבקשות מעוררות שאלה משפטית זהה, מצאתי לדון בבקשות במסגרת החלטה אחת.

1. התובע מנהל הליכים רבים - עשרות, אם לא מאות - בערכאות בתי המשפט.

במסגרת חלקם הארי של ההליכים אותם יוזם, מצרף לכתב התביעה בקשה לפטור מתשלום אגרת בית המשפט.

התביעות שבפניי הינן תביעות אישיות כנגד שופטים או רשמים שדחו את בקשות התובע לפטור מתשלום האגרה בתביעות קודמות שהוגשו על ידי התובע ושנמחקו בשל כך.

2. במסגרת כל אחת מהתביעות שבכותרת מצוי נתבע אחד, למצער, שהינו נושא משרה שיפוטית, ולמעט בתביעה אחת, יתר הנתבעים הינם אלה המקוריים שבתביעה בה הוגשה הבקשה לפטור מאגרה, ושנדחתה כאמור.

משלא שולמה האגרה באותם ההליכים, הללו נמחקו, וכעת מוגשות תביעות חדשות, אלו שבפניי, כנגד כל הגורמים המקוריים, בתוספת הגורם השיפוטי שדן באותה בקשה לפטור מתשלום האגרה בתיק.

כנגד שופטים או רשמים שמצאו להעניק לתובע את הפטור המבוקש, מנגד, לא מוגשת כל תביעה.

בד בבד עם הגשת תביעות אלה, הגיש התובע בקשה לפטור מתשלום האגרות בתיקים, אלו הבקשות שבפניי.

דיון

3. אגרת בית משפט הינה תשלום חובה המוטל בפתיחת הליך בבית המשפט על כל מתדיין בהתאם לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות"). מטרתה העיקרית הינה השתתפות בהוצאות המדינה בכל הנוגע לקיום ולניהול מערכת בתי המשפט.

נקודת המוצא היא כי לא ייזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה על ההליך, או שמגיש ההליך קיבל פטור מתשלום האגרה. רציונל מרכזי העומד בבסיס תפיסה זו הינו מניעת פתיחתם של הליכי סרק [רע"א 4014/10 מונדז נ' בירן (פורסם בנבו, פסקה 9 והאסמכתאות שם (21.9.2010)], בין במהותם ובין בסכומם. לצד חובת תשלום האגרה, התקנות קובעות רשימה סגורה של בעלי דין הפטורים מאגרה, וכן רשימה סגורה של עניינים הפטורים מאגרה, דוגמת בקשה לפטור מאגרה או ערעור על החלטה כאמור (תקנה 20(4) לתקנות האגרות).

בהתאם לתקנה 14 לתקנות האגרות בעל דין הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לתובענה או לערעור בקשה לפטור אותו מתשלומה, ויתמוך אותה בתצהיר בו יפרט את רכושו, רכוש בן זוגו, רכוש הוריו אם המבקש סמוך על שולחנם, ופירוט הכנסותיו בששת החודשים שקדמו למועד הגשת הבקשה.

בשל זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות חוקתית, מעניקות תקנות האגרות שיקול דעת לבית המשפט האם להעניק פטור מלא או חלקי מתשלום האגרה לבעל דין אשר עומד בשני תנאים מצטברים: העדר יכולת לשלם האגרה (להלן: "התנאי הכלכלי") ובחינת ההליך המשפטי והאם הוא מגלה עילה (להלן: "התנאי המשפטי"), ר' לכך רע"א 7659/14 מדינת ישראל-משטרת ישראל נ' עובד רופל (פורסם בנבו), וכן בג"ץ 6137/14 יצחק לוי נ' קו אופ הריבוע הכחול אגודה לשירותים בע"מ (בפירוק) (פורסם בנבו).

4. באשר לתנאי הראשון, על מבקש הפטור להוכיח ולשכנע את בית המשפט בדבר "חוסר האונים" החומרי שלו (בש"א 329/90 אברך נ' גרונר ואח', פ"ד מד(2) 283, 388), כאשר "עוניו" של בעל דין הוא דבר שבעובדה הטעון הוכחה (בש"א 3524/94 חב' אמריקן פיילס נ' הוצאת מודיעין 94 (3) 562). בהתאם, על מבקש הפטור מתשלום האגרה לשכנע כי יש אמת בדבריו ובמצבו הכלכלי ככל טענה עובדתית הנדרשת הוכחה (בש"א 6669/94 מגרפטה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פורסם בתקדין; ע"א 3949/91 חיים מאור נ' המועצה להסדר הימורים וספורט, פורסם בנבו).

בענייננו, המבקש סומך בקשתו על היותו חולה במחלות כרוניות ומתקיים מקצבת המוסד לביטוח לאומי בסך 2,600 ₪ לחודש, וכן על החלטות קודמות בבקשה לפטור מתשלום אגרה שהתקבלו (רשימה של מספר עשרות הליכים שצורפה על ידו). לשיטתו, בהתאם לתקנה 14ד(1) ו- 14(ה) לתקנות האגרה, הרי שבכך ראיה לכאורה למצבו הכלכלי ולחוסר יכולתו לשאת בתשלום האגרה. מטעם זה, המבקש לא צירף כל מסמך לבקשות אותן הגיש.

אין בידי לקבל עמדה זו.

ראשית, בהתאם לתקנות האגרות, אפילו היה מוכיח המבקש את האמור, יש בכך ראיה לכאורה לאי יכולת לתשלום האגרה, אולם לא ראיה מכרעת ובלעדית.

ראיה לכאורה, כשמה כן היא, ניתנת לסתירה. מטעם זה, אין המדובר בפטור מחובת המצאת מסמכים הנדרשים לצורך סתירת אותה ראיה.

שנית, וזה העיקר, המבקש כלל לא הוכיח את הנדרש על מנת לקבוע כי המסמכים המצויים בידיו מהווים ראיה לכאורה למצבו הכלכלי.

באשר למתן פטור בשל החלטות קודמות שניתנו בתיקים אחרים, המבקש לא צירף כל החלטה בה התקיים דיון במצבו הכלכלי ושנקבע בה כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר תשלום האגרה.

באשר לפטור בשל קבלת קצבה מאת המוסד לביטוח לאומי, המבקש לא צירף כל מסמך לפיו מקבל הוא גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה, כפי הקבוע בתקנות האגרות.

מעיון בחומר עולה, כי ככל הנראה, המבקש כלל אינו מקבל גמלת הבטחת הכנסה, אלא קצבת זקנה בסך שציין, החל מחודש 10/2012, וההבדלים בין הקצבאות ברור. בעוד האחת מתקבלת בשל חסרון כיס, השניה מתקבלת אך בשל גיל.

בהתחשב בעובדה שפטור מתשלום אגרה מוטל, בסופו של יום, על כתפי הציבור בכללותו, על מבקש הפטור להצביע וללמד על תמונה כלכלית מלאה שלו עצמו ושל קרובי משפחתו מקרבה ראשונה, ר' לכך רע"א 6344/10 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' בלורי בע"מ, פורסם בנבו; תא (י-ם) 47860-03-10 המועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה, פורסם בנבו.

המבקש נמנע מלעשות כן, ובכך לא הורם הנטל הנדרש לצורך הוכחת תנאי זה.

בקשה המוגשת ללא פרטים מלאים ומהימנים אינה מעמידה את התשתית הראייתית הדרושה כדי לדון בבקשה ודינה להידחות מטעם זה בלבד (בש"א 128/89 מצא נ' מצא, פורסם בתקדין). זאת, בשל העובדה שעל המבקש להוכיח מצבו הכלכלי שלו ושל קרוביו והוא נדרש לעשות כן כהוכחת כל עובדה הנדרשת הוכחה בדין, וממילא לחשוף בפני בית המשפט תשתית עובדתית מספקת כאשר בלעדיה לא ניתן יהא להכריע בבקשה (בר"מ 9439/11 רוטנשטרייך נ' עיריית תל-אביב-יפו, פורסם בנבו).

5. התנאי השני להענקת הפטור, סיכויי ההליך, הינו תנאי משני, כאשר רמת ההוכחה הנדרשת ביחס אליו מופחתת, ר' לכך ב"ש 11/87‏ ‎ ‎עליזה עזרן‎ ‎נ' ישי סלינז'‏, פ''ד מא(2) 241; בשג"ץ 4934/14 מילנה גורנשטיין נ' כנסת ישראל, פורסם בנבו.

לצורך בחינת תנאי זה, שומה על בית המשפט לבחון האם המבקש מצביע על עילת תביעה, בשים לב לנקודת המוצא לפיה בעל דין לא יפתח בהליכים משפטיים לריק שעה שהוא נדרש לשלם אגרה בגינם (ע"א 8743/04 משק בר-נר נ' אשר רוט ואח', פורסם בתקדין).

משכך, יש להראות כי ההליך מגלה עילה וכי אין המדובר בהליך סרק או בהליך שאין לו תכלית ויסוד בדין או בעובדה (ע"א (י-ם) 8974/04 פלוני נ' פלונית, פורסם בפדאור; בשג"ץ 4934/14 מילנה גורנשטיין נ' כנסת ישראל, פורסם בנבו).

במונח "עילת התביעה" לצורך הענקת הפטור מתשלום האגרה, אין די בעילה המשפטית הכללית, אלא אף בהיקף התביעה. בעל דין המבקש פטור מתשלום האגרה אינו רשאי מחד לדרוש פטור מאגרה על מלוא סכום תביעתו, ומאידך להעמיד את תביעתו על כל סכום בו הוא חפץ במנותק מהדין ומהעובדות הנטענות בתביעתו, ר' לכך רע"א 7659/14 מדינת ישראל-משטרת ישראל נ' עובד רופל, פורסם בנבו.

בחינת עילת התביעה נגזרת מחובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, החלה "גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה" בהתאם לסעיף 61(ב) לחוק החוזים, ומדוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט.

תום הלב הינה דוקטרינה כללית החלה בכל תחומי המשפט ועל פיה כל בעל זכות צריך להפעיל זכותו בתום לב, באמת מידה אובייקטיבית של התנהגות ראויה במכלול היחסים הבינאישיים (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ ואח', פ"ד נז(2) 385).

6. במקרה שלפנינו, המבקש לא מצביע, לשיטתי, על סיכויי תביעה.

כתבי התביעה בתיקים 346954-01-15, 33607-01-15, 34609-01-15, 21197-01-15, 31106-01-15, 23900-02-15, 7510-01-15, 15907-01-15, 15943-01-15 ו- 15864-01-15 מכילים 2 עמודים לכל היותר, אליו צירף התובע את כתב התביעה הקודם, בו נדחתה בקשה הפטור.

כתבי תביעה אלו, לכשעצמם, לא מגוללים את עילת התביעה כנגד הנתבעים שאינם בעלי משרה שיפוטית, וניתן לסכמם, אפוא, כתביעה כנגד הגורם השיפוטי הרלבנטי בשל הפרת החובה להעניק לתובע את יומו על דרך פטור מתשלום האגרה.

גורם שיפוטי אינו נתון אלא למרותו של הדין (סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה). כמושכלות יסוד, עוד טרם חקיקת חוק יסוד: השפיטה, נקבע כי לא ניתן להגיש תביעה כנגד גורם כאמור בגין עוולה שביצע במסגרת תפקידו השיפוטי (סעיף 8 לפקודת הנזיקין). בהתאם לפרשנות הנוהגת ביחס לסעיף זה, אין אפשרות להגיש תביעה כנגד גורם שיפוטי ככל שעשה שימוש בכובעו המשפטי, והאפשרות לתבוע המעסיק כבעל אחריות שילוחית לא תידון אלא אם המדובר ברשלנות בוטה.

בתביעות שאוזכרו, התובע כלל לא מציין מהי אותה רשלנות של הגורם השיפוטי.

לשיטתו, הדין חייב להעניק לו הפטור, אלא שאפילו אי הענקת הפטור בניגוד לדין (וכאמור לעיל, אין זו דעתי) – אין בה להקים את העובדות הנדרשות לצורך הוכחת עוולה כלשהי. הליכים אלו נתונים היו להליכי ערעור, וככל שבחר התובע שלא למצות זכות זו, אין בכך כדי להקים עילת תביעה אישית כנגד הגורם השיפוטי. אמירה זו נכונה, כמובן, ביחס לכל התביעות שהוגשו והמצויות בפניי.

7. בתביעה 33554-01-15 טוען התובע לנזקים בשל מחיקת תביעה קודמת אותה הגיש מחוסר מעש. התובע לא מצביע על עוולה כלשהי במסגרת התביעה, ומשממילא אין המחיקה מעשה בית דין, אין כל הסבר מדוע נתבע הגורם השיפוטי כלל ומה מחדלו, מדוע נתבעת מזכירה ראשית (ששמה כלל לא אוזכר) ומהם הנזקים בהקשר לכך.

בתביעות בתיקים 36355-01-15, 25033-12-14 ו-15766-01-15, כיתר התביעות, מלין התובע כנגד הגורם השיפוטי שדן בבקשת האגרה אותה הגיש בתביעה הקודמת, אלא שבאותן התביעות ישנה התייחסות אף ליתר הנתבעים. התייחסות זו, אולם, הינה שטחית וסתמית, ובוודאי שלא עומדת בדרישה הבסיסית של הקמת עילת תביעה כנגד אותם הגורמים (תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי). ביחס לגורם השיפוטי אין כל הסבר מהי העוולה הנטענת ומהי הרשלנות שבדחיית הבקשה לפטור מתשלום האגרה. בהתאם, אף באמור בכתבי התביעה הללו אין בכדי להצביע על סיכויי תביעה לכאוריים.

8. הנה כי כן, באשר לתביעות שאוזכרו בסעיפים 6-7 לעיל, אף התנאי השני הנדרש לצורך פטור מתשלום אגרה לא מתקיים, ונוכח זאת– הבקשות לפטור מאגרה בתיקים אלו נדחות.

התובע ישלם את האגרה בתוך 30 יום, שאם לא כן התביעות תימחקנה.

צו חוסם/מחיקת תביעות

9. מעקרון תום הלב ודוקטרינת השימוש לרעה בהליכי המשפט קמה, אם כי באופן חריג, סמכות בית המשפט להגדיר בעל דין כטרדן, כזה המנהל עשרות הליכים שחלק גדול מהם – אם לא כולם – הליכי סרק המכבידים בסופו של יום על עשיית הצדק (בשג"ץ 4748/06 שלמה שקד נ' תפוחי (פורסם בנבו); בג"ץ 4676/03 שלמה עם שלם נ' גב' שרה ליפשיץ, מזכירה ראשית, פורסם בנבו; מ"ח 5982/05 סוסנה נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו; וכן רע"א 8136/04 אור נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו.

בעוד שבשיטות משפט שונות ישנה אפשרות ליתן צו חוסם הקובע כי אותו בעל דין לא יוכל ליזום הליכים משפטיים נוספים בלא קבלת רשות לכך מבית המשפט (בשג"ץ 4748/06 שלמה שקד נ' תפוחי (פורסם בנבו)), העמדה הרווחת הנוהגת היא כי בשיטת המשפט הישראלית, בהעדר חקיקה מפורשת, אין מקום לעשות כן אלא יש מקום לעשות שימוש בסנקציות אחרות הקבועות בדין (ע"א 183/75 דב אלון נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 124, 125-126).

עם זאת, מקום בו נמצא כי בעל דין טרדן מתנהל בניגוד לעיקרון סופיות הדיון והתנהלותו עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, כבר נקבע כי לא תתקבלנה בקשות בהליכים שהסתיימו ולא תתקבלנה תביעות אשר ינוסחו בלשון בלתי ראויה, או שיש בה משום השתלחות בבית המשפט או ניסיון להלך אימים [בג"ץ 668/14 מייק ואן קול נ' מדינת ישראל ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 14/8/2014)].

10. כפי שניתן להבחין, הלכה זו ניתנה בתיק שהתנהל כנגד התובע, כך שהתובע הותרע בעבר מפני אפשרות מחיקת הליכים אותם יוזם בשל שימוש בלשון שאינה ראויה או הליכים המהווים שימוש לרעה בהליכי המשפט.

בענייננו, יישום ההלכה מביא לכך שדין חלק מהתביעות להימחק כבר בשלב זה.

כך, בתיק 30481-12-14 מציין כי: "השופטת עברה על החוק הפלילי, עת הגישה נגד התובע תלונה שקרית והזויה ומצוצה מן האצבע למשטרה..."; בתיק 31029-01-15 מציין כי "נתבע 7 (שהינו שוטר במקצועו, י.י.) הינו פושע מועד, אשר מקומו אינו יכירנו לשמש כשוטר..."; בתיק 57387-12-14 מציין התובע כי "התובע סבור, כי בעת מתן החלטותיהם היה הרשמים במצב נפשי רעוע, אשר מנע מהם שיקול סביר ואשר מחייב את הפסקת עבודתם לאלתר כרשמים ו/או שופטים. דעת הציבור בישראל אינה נוחה, בהמעטה, מהתנהלותם של הרשמים. ... עולה חשש סביר, כי הרשמים לא היו כשרים מבחינה נפשית לשמש בתפקידם... הרשמים גרמו בהחלטותיהם למניעת צדק, כי יראה אור ולכך, כי הרשעים יעלוזו (השגיאות במקור, י.י.); ובתיק 39582-01-15 מציין התובע "חזקה, כי השופט צריך להיות מפוטר ממערכת המשפט ומואשם בשיבוש הליכי משפט ובמתן החלטות בלתי חוקיות בעליל בתיק זה וביתר תיקים אותם יזם המערער".

הדעת אינה נותנת, כי הליכים אלו, בוודאי בנוסחם, יימשכו.

זכות הגישה לערכאות הינה זכות בסיסית חוקתית, על כך אין מחלוקת. אלא, שאף ניצול זכות חוקתית צריכה שתהא בתום לב ובהגינות בסיסית.

התובע הותרע מפני אפשרות כאמור, ומצא שלא לשנות דרכו.

בנסיבות אלו, מצאתי להורות על מחיקת תביעות אלו כבר בשלב זה.

11. שאלה אחרונה שמצריכה בירור הינה האם עצם הגשת תביעות כנגד גורמים שיפוטיים, בשל פעולות שביצעו במסגרת עבודתם, אינה מהווה השתלחות בבית המשפט או נסיון להלך אימים, או לחלופין ראוי להוציא צו חוסם כנגד תביעות נוספות.

מחד, ניתן לאמר כי ההתמודדות עם תביעות כאמור תהיינה בהתאם לקבוע בתקנה 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 – מחיקת ההליכים או דחייתם בעילות הקבועות בתקנות, או בהתאם לתקנה 91(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשר מחיקת תביעה בשל עניין שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו.

מנגד, טיפול בעשרות תביעות, שאינן מצביעות לכאורה על סיכויי תביעה, מביא לבזבוז זמן שיפוטי רב ופגיעה ביתר ציבור המתדיינים הממתינים בהגינות לתורם.

כבר נקבע, כי ישנן נסיבות המצדיקות ליתן משקל ניכר לאינטרס הציבורי והמערכתי (ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ, פורסם בנבו).

כאמור, כב' נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט א' גרוניס, התריע בפני התובע כי לא תתקבלנה תביעות שיש בהן נסיון להלך אימים.

כלום אין מקרה זה נופל בגדר אותו מקרה?

גורם שיפוטי המוצא לדחות בקשת תובע לפטור אותו מתשלום האגרה "נענה" בתביעה אישית כנגדו, אך בשל כך שעל פי מצפונו ופרשנותו את הדין מצא שלא להעתר לבקשת התובע.

אפשרות כזו מונחת אף בפני מותב זה. מקום בו הבקשה תידחה, כפי שאכן קורה בפועל, כי אז ישנה אפשרות כי בעתיד ימצא התובע להגיש כל 18 תביעותיו בשנית אף כנגד מותב זה, מהסיבה לפיה "עילת התביעה חייבה להעניק לתובע את יומו והענקת הפטור המבוקש בהעדר" (ציטוט ממרבית כתבי התביעה).

עצם אפשרות כאמור מהווה נסיון, כזה או אחר, להשפיע על גורם הדן בבקשה, ולשיטתי נסיון כזה אינו ראוי ועלול להתפרש כנסיון להלך אימים על בית המשפט.

מעבר לכך שמדובר בתחושה שאינה נוחה וכזו הפוגעת בעשייה השיפוטית השגרתית, מביאות התביעות לבזבוז זמן רב, על חשבון משימות שגרתיות אחרות בתיקים נוספים.

קבלת עמדה זו תביא לכך שלא יתאפשר לתובע להגיש תביעות כנגד גורמים שיפוטיים בשל החלטות שניתנו על ידם ושנתונות לערעור- בין הגבלה ללא התנייה, בין הגבלה מותנית בזמן או בקבלת רשות מראש, בין הגבלה כמותית, ובין הגבלה על עניין מסויים.

12. חסרון עיקרי בקבלת עמדה זו ככל שאינה מותנית הינה פגיעה בזכותו החוקתית של התובע להגיש תביעה לבית המשפט, כזכות הגישה לערכאות באשר היא. זכות זו חוקתית היא, ומצריכה דיון נפרד בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ופסקת ההגבלה שבחוק היסוד (ר' לכך, מנגד, סעיף 75 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984).

ככל שתהא מותנית, יביא הדבר ממילא לצורך בבירור מקדמי של עילת התביעה או בירור האם יש מקום ליתן רשות לתובע להגיש תביעתו מראש.

ייתכן, אפוא, כי בתיקים אלו, ומשכבר נערך דיון בסוגית הפטור מתשלום האגרה, האיזון הראוי הינו בירור סוגייה זו לאחר שימצא התובע להסדיר סוגיית האגרה. תשלום האגרה הינו המסננת הראשונה של תביעות סרק, שכן חזקה על התובע שלא ישלם כספים מקום בו הוא עצמו סבור כי תביעתו חסרת סיכוי. עם זאת, מובהר לתובע האפשרות כי מכלול תביעותיו תימחקנה מחוסר עילה, לאחר מתן זכות הטיעון, וכן אפשרות למתן צו המונע הגשת תביעות במתכונת זו.

לפיכך, סוגיה זו תידון לאחר שתוסדרנה האגרות בתיקים שלא נמחקו כבר בשלב זה.

13. סיכומו של דבר, מורה על מחיקת התביעות המפורטות בסעיף 10 להחלטה זו כבר בשלב זה.

ביתר התביעות, המפורטות בסעיפים 6-7 לעיל, ומשנדחתה בקשת הפטור מתשלום האגרה, יסדיר התובע את האגרה תוך 30 יום. לאחר מכן, ובמידת הצורך, תינתן החלטה משלימה לעניין חלות תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי או היות התביעות תביעות שיש בהן נסיון להלך אימים ועל כן אין לבררן.

עמדת המדינה בעניין זה תישקל לאחר הסדרת האגרה.

התובע יישא בהוצאות הבקשות בסך 5,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.

המזכירות מתבקשת לסרוק החלטה זו בכל התיקים שבכותרת.

ניתנה היום, י"ח תשרי תשע"ו, 01 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.