1. לפניי תביעה כספית אותה הגישו 38 תובעים שרכשו דירות בפרויקט, אשר את בנייתו יזמה הנתבעת. התביעה היא לתשלום פיצוי בגין טענת התובעים לאי עמידת הנתבעת בהתחייבותה על פי הסכמי הרכישה לרשום את הזכויות בדירות על שם הרוכשים. התובעים 1-26 התקשרו בהסכמי רכישה עם הנתבעת והתובעים 27-38 רכשו את הדירות מרוכשים אחרים שרכשו את הדירה מהנתבעת.
2. בכתב ההגנה טענה הנתבעת בין היתר כי יש לפצל את הדיון בתביעה להליכים נפרדים. הנושא אף הועלה בדיון על ידי בית המשפט. הצדדים הגישו טיעונים בכתב בסוגיה זו.
3. הטענה המרכזית של התובעים הייתה כי המקרה דנן נכנס בגדר תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי המאפשת צירוף תובעים, שכן התחייבות הנתבעת לביצוע הרישום בהסכמים השונים מהווה עסקה אחת או סדרה של עסקאות כקבוע בתקנה. הם הסתמכו על פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (להלן: "עניין אשדוד") אשר לדבריהם נסיבותיו דומות למקרה שנדון בתיק כאן.
4. הנתבעת התנגדה לטענה זו של התובעים והבחינה בטיעוניה בין נסיבות פסק הדין בעניין אשדוד אליו הפנו התובעים לנסיבות המקרה דנן. לטענתה קיימת שונות בין תביעותיהם החוזיות של התובעים. לדבריה אין ולא יכולה להיות זהות לעניין הפיצוי הנתבע בגין נזק לא ממוני. היא הוסיפה וטענה כי דרישת התובעים לתשלום פיצוי בגין כל דירה אינה אלא דרישה לפיצויים בגין נזק ממוני בלתי מכומת ובלתי מוערך המהווים למעשה פיצויים סמליים אותם בית המשפט אינו מוסמך לפסוק לאור הלכת ע"א שרם נגד גרינברג ולאור ביטולו של סעד הפיצוי הסמלי במסגרת חוק החוזים תרופות. היא הפנתה בין היתר לנימוקי החלטתי בת"א 31731-07-15 פלס נגד הרשות לפיתוח כלכלי תל אביב (להלן: "עניין פלס") במסגרתה הוריתי על הפרדת הדיונים בין התובעים והגשת תביעה נפרדת לכל תובע.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, נחה דעתי כי במקרה דנן יש לאפשר את בירור התביעה במסגרת אחת ולא להורות על הגשת תביעות נפרדות.
2. אף שאני סבור שהדרך הנכונה מלכתחילה הייתה שכל בעל דין יגיש תובענה נפרדת, בה תפורט מסכת העובדות הרלוונטית והנסיבות המיוחדות לאותו בעל דין בגינן נגרם לו נזק ובגינן קמה לו עילת תביעה, הרי שבנסיבות המיוחדות של תיק זה, לאור כתב התביעה המתוקן וההבהרות שמסר ב"כ התובעים אשר זיקקו את הסעדים המתבקשים, כפי שיפורט בהמשך, אני סבור שיהיה זה נכון לברר את התובענה במסגרת אחת.
3. תקנה 21 לתקנות סדר הדין קובעת כדלקמן: "מותר לצרף בחזקת תובעים בתובענה אחת את כל הטוענים לזכות סעד – בין ביחד, בין לחוד ובין לחלופין – בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה ושאילו הגישו תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת משפטית או עובדתית".
4. אף שחלק מהתובעים לא רכשו את דירתם ישירות מהנתבעת, עדיין מדובר בדירות אשר כולן נמכרו בתחילת הדרך על ידי הנתבעת. זו התחייבה להעביר את הבעלות בהן לידי הרוכשים ממנה או לאלה שיבואו במקומם. התובעים טענו כאמור כי הנתבעת הפרה את התחייבותה לרשום את הדירות על שמם במועד שנקבע בהסכמים שכרתה עם הרוכשים. מבלי לקבוע כל עמדה בדבר מהות הטענה שמעלים התובעים אני מסכים עם ב"כ התובעים כי בנסיבות שכאלה מדובר בסדרה של עסקאות אשר מעוררת שאלה משותפת כאמור בתקנה.
5. זאת ועוד, תקנה 23 שכותרתה סייג לצירוף קובעת כי: "ראה בית המשפט או הרשם שהצירוף עלול לסבך או להשהות את הדיון, רשאי הוא להורות על הפרדת הדיון או על דרך דיון אחרת". על פי תקנה זו לבית המשפט מוקנה בנסיבות המתאימות שיקול הדעת להורות על הפרדת הדיון. סמכות זו כוללת גם הוראה בדבר חיוב התובעים בהגשת תביעות נפרדות. במקרה דנן נחה דעתי כי צירוף התובעים במסגרת תובענה אחת לא יהיה בו כדי לסבך את הדיון יתר על המידה.
6. אף שנוסח כתב התביעה עבר שינויים רבים עד לנוסח הסופי המתוקן כלל זה טענות אשר בפועל לא התבקש בגינן סעד. דבר זה גרר את הנתבעת לכלול בכתב הגנתה התייחסות לטענות אלה ונוצרה אי בהירות מסוימת בדבר מסגרת הדיון והסעדים שנתבקשו. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים הבהיר בא כוח התובעים כי הסעדים המבוקשים אינם כוללים פיצוי בגין ירידת ערך או דרישה לפיצוי מוסכם וכי: "הסעדים שהתובעים מבקשים הם: פיצוי בלתי ממוני כתוצאה מהפרת החוזה בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים תרופות ופיצוי על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. אלה שני הסעדים ואין בילתם".
7. אשר לפיצוי בגין עשיית עושר : המבקשים כללו בכתב התביעה טבלה ממנה עולה כי הפיצוי הנתבע בגין כל דירה מהווה ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה המחושבת על מחצית משווי רכישת הדירה בתוספת שכר טרחת עורכי הדין ששולם על ידי הרוכשים עבור ביצוע הרישום. מבלי לקבוע כל עמדה בדבר זכאות התובעים לפיצוי בגין עילה זו ובדבר דרך חישוב הסכום ומידת התאמתו לסעד המבוקש, הרי שנראה כי מדובר בטבלה שמחילה כלל זהה על כלל התובעים. מכאן שבירור טענה זו יכול שייעשה במסגרת דיונית אחת.
8. אשר לפיצוי בגין נזק לא ממוני: מדובר בפיצוי על פי סעיף 13 לחוק החוזים תרופות המצוי בשיקול דעת בית המשפט. על סעד זה כותב כב' השופט דנציגר בעניין אשדוד כדלקמן: "כאשר מדובר בתביעת פיצויים בגין נזק לא ממוני , קובע סעיף 13 לחוק התרופות כי במקרים בהם הפרת החוזה גרמה לנזק לא ממוני " רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין" ( (ההדגשות הוספו, י.ד.) במילים אחרות, פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני, המכונים לרוב פיצויים בגין עגמת נפש, הינה סמכות שבשיקול דעת בית המשפט – הן לעניין עצם פסיקתם והן לעניין שיעורם. מבחינה היסטורית מקורם של פיצויים אלו בדיני הנזיקין, בתביעות בגין נזקי גוף שכללו פריטים כגון כאב וסבל, אבדן הנאת חיים וכיו"ב, אך עם הזמן " נקלטו" פיצויים אלו גם בדיני החוזים – תחילה במקרים של הפרת חוזה שגרמה לנזקי גוף, ובהמשך גם במקרים שבהם לא נגרמו נזקי גוף אך נגרמו נזקים אחרים כגון פגיעה בשם הטוב, עלבון, עגמת נפש וכיו"ב. יתרה מכך, את הגישה המסורתית שמקורה במשפט האנגלי, שלא לפסוק בחוזים מסחריים "רגילים" פיצויים בגין נזקים לא ממוניים, החליפה במשפט הישראלי גישה גמישה יותר שלא נרתעה עקרונית מפסיקת פיצויים בגין נזקים לא ממוניים גם בסיטואציות חוזיות מסחריות [ראו: פרידמן וכהן 677-676]. במיוחד ניכרת בפסיקת בתי המשפט הנטייה לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש במסגרת תיקים שעוסקים בתביעות רוכשי דירות כנגד הקבלנים-המוכרים, כגון תביעות בגין עיכוב במסירת הדירות או בגין ליקויים שנתגלו בדירות שנמסרו [ראו: פרידמן וכהן בע"מ' 679]. עם זאת, נקבע גם שעל אף שכמעט כל הפרת חוזה עשויה לגרום לאכזבה לנפגע, הרי שלא כל אכזבה מצדיקה פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני.

ראוי להדגיש כי בניגוד לנזק הממוני, שנטל ההוכחה לקיומו מוטל על כתפי התובע, הן לעניין עצם קרות הנזק והן לעניין גובה הנזק, הרי שיתרונו של הנזק הלא ממוני הינו בכך שהוא "אינו טעון הוכחה של ממש, ובית המשפט יכול להסיקו מהנסיבות ולפסוק לפי שיקול דעתו"] פרידמן וכהן בעמ'.[ 680 יתרה מכך, בעניין רובינוביץ שהוזכר לעיל קבע בית משפט זה בדעת רוב כי יש לדחות את תביעתה של התובעת לפיצויים על נזקיה הממוניים עקב הפרת חוזה, כיוון שלא הצליחה להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לה, אך מצא לנכון לפסוק לה פיצוי בגין נזק לא ממוני, על אף שדובר שם בחוזה מסחרי "רגיל". בקשר לפסק הדין בעניין רובינוביץ העירו פרידמן וכהן כי "הרושם הוא שהפיצוי ניתן בשל התחושה שנגרם לתובעת נזק כלכלי כלשהו...אלא שממדיו של נזק זה לא הוכחו, כך שהפסיקה בשל הנזק הלא ממוני פיצתה את התובעת על כישלונה בהוכחת הנזק הממוני. בכך משתקף יתרונו של הנזק הלא ממוני לעומת הנזק הממוני" [שם, בעמ' 681-680].. (ראו סעיף 74 לפסק הדין).

1. ער אני לטענת הנתבעת כי דרישת התובעים לתשלום פיצוי בגין כל דירה אינה אלא דרישה לפיצויים בגין נזק ממוני בלתי מכומת ובלתי מוערך המהווים למעשה פיצויים סמליים אותם בית המשפט אינו מוסמך לפסוק לאור הלכת ע"א שרם נגד גרינברג ולאור ביטולו של סעד הפיצוי הסמלי במסגרת חוק החוזים תרופות. גם לכך מתייחס כב' השופט דנציגר בפסק הדין כדלקמן: " בפסיקת בית משפט זה נקבע במפורש שהסמכות שהייתה נתונה לבית המשפט על פי המשפט האנגלי המקובל, ושחלה גם במשפט הישראלי קודם לחקיקת חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) , לפסוק "פיצויים סמליים" בגין נזק ממוני באותם מקרים שבהם הוכחה הפרת חוזה אך לא הוכח הנזק, אינה קיימת עוד לאחר חקיקת חוק התרופות (ראו סעיף 73 לפסק הדין) ובהמשך : " "אדגיש כי אין להסיק מקביעתי במקרה דנן כי ניתן לעשות שימוש בסמכות בית המשפט לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני לפי סעיף 13 לחוק התרופות על מנת להחזיר למשפט הישראלי "בדלת האחורית" את הסמכות לפסוק "פיצויים סמליים" ללא הוכחת נזק בגין נזק ממוני" (ראו סעיף 76 לפסק הדין).
2. מהמקובץ עולה כי לאור שיקול הדעת שיש לבית המשפט ולאור זאת שנזק בלתי ממוני אינו מצריך הוכחה של ממש כאמור בפסק הדין, הרי שיש מקום לניהול ההליך במסגרת דיונית אחת. ויובהר כי בית המשפט במסגרת הדיון בתובענה דנן ולאור האמור בפסק הדין בעניין אשדוד יימנע ממצב בו ייפסקו על ידו פיצויים סמליים שאינם בסמכותו כאמור לעיל.

איבחון המקרה דנן מעניין פלס

1. כאמור לעיל הנתבעת הסתמכה בטיעוניה על החלטתי בעניין פלס. קיים שוני מהותי בין שני המקרים. בהחלטתי בעניין פלס קבעתי במפורש שהתביעה שם נוסחה באופן כללי ונעדרת את הפירוט הנדרש לגבי כל תובע כך שלא ניתן לאתר שאלה משותפת, משפטית או עובדתית כאמור בתקנה 21 שהובאה לעיל (ראו סעיף 13 להחלטה).
2. יתרה כך, בהחלטתי באותו עניין קבעתי בנוסף כי בירורן של כל התביעות יחד דווקא גורם לסיבוך, חוסר יעילות רב והוצאות מרובות באופן המצדיק שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט על פי תקנה 23 לתקנות ולפיכך הוריתי על הפרדת הדיון (ראו סעיף 20 להחלטה )
3. יש גם לציין כי בעניין פלס מדובר היה בתביעה נזיקית בה התבקש פיצוי בגין נזק ממוני. לא זה המקרה שלפנינו בו מתבקש סעד בשל הפרת הסכם ודרישה לפיצוי מדיני עשיית עושר ופיצוי בגין נזק לא ממוני.

פסק הדין בעניין אשדוד

1. על אף שבהחלטתי זו הסתמכתי על האמור בפסק הדין בעניין אשדוד, אני חולק על עמדת התובעים כי נסיבות המקרה של פסק הדין שם דומות למקרה דנן באופן שמחייב דיון כאן במסגרת תובענה אחת.
2. עיון בפסק הדין בעניין אשדוד מלמד כי בבית משפט המחוזי אשר על פסק דינו הוגש ערעור הסעד המרכזי שנתבקש היה צו עשה, אשר יחייב את הנתבעות שם לרשום את הנכס על שם הרוכשים. במסגרת זו נדונה גם האפשרות של מינוי כונס נכסים לצורך ביצוע הרישום. נושא הפיצוי הכספי היה משני וסכום התביעה הכולל עמד על סך של 140,000 ₪ עבור כלל התובעים שהחזיקו ב- 6 דירות.
3. יתרה מכך, כפי שעולה מפסק הדין בערעור, בבית המשפט המחוזי, צורפו להליך תובעים נוספים, כאשר ההכרעה בדבר צירופם נדחה לשלב פסק הדין. כב' השופט דנציגר בפסק הדין בערעור העיר על כך שהיה מקום לקבוע כבר בתחילת הדרך האם יש מקום לצרף תובעים אלה. אם בית המשפט העליון היה מקבל את הערעור בסוגיה זו של צירוף התובעים לאחר שכבר ניתן פסק הדין, היה נגרם לתובעים שצורפו שם עוול שכן אלה היו נדרשים להגיש את תביעתם ולנהל שלב הוכחות פעם נוספת. לא זאת אף זאת, בפסק הדין בערעור כב' השופט מאשר בסופו של דבר את צירוף התובעים לאחר שמנקודת מבט הנתבעים שם לא הייתה הבחנה בטיעוניהם בין התובעים השונים (ראו סעיפים 34 ו-35 לפסק הדין בעניין אשדוד).
4. לא זה המצב בענייננו. הדיון בסוגיה זו של צירוף תובעים התעורר מיד בתחילת הדרך ובטרם הוגשו ראיות הצדדים. מכאן שאין כל מניעה כי בעקבות החלטה בדבר הפרדת הדיון, ככל שזו הייתה ניתנת, כי היו מוגשות תביעות נפרדות על ידי התובעים השונים. זאת ועוד, שלא כמו בעניין אשדוד, הנתבעת בטיעוניה מצאה לנכון להבחין בין התובעים השונים ובמיוחד בין אלה שרכשו את הדירות ישירות ממנה לבין אלה שרכשו את הדירה מרוכשים אחרים.
5. ודבר נוסף, בפסק הדין הצביע כב' השופט דנציגר על קושי בקבלת הנמקתו של בית המשפט המחוזי בכל הקשור לפסיקת פיצוי כספי שכלל נזק ממוני ונזק לא ממוני מבלי שהובאו ראיות לכך (ראו סעיף 71 לפסק הדין). בסופו של דבר הוא הותיר את התוצאה הכספית על כנה לאור סכומו הנמוך של הפיצוי ולאחר שניתן היה לראותו כפיצוי הולם בגין עגמת בנפש באותן נסיבות (ראו סעיף 76).
6. לסיכום על אף השוני בנסיבות של פסק הדין שוכנעתי כי הדיון בתובענה אחת בנסיבות המקרה הספציפי לא יהיה בצירוף התובעים כדי לסבך את הדיון יתר על המידה.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל אני קובע כי הדיון בתובענה זו יתקיים במסגרת אחת וכי אין צורך בהגשת תביעות נפרדות. בהתחשב בסירבול שנוצר בעקבות הגשת התביעה המתוקנת ואופן ניסוחה איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח ניסן תשע"ז, 24 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.