לפניי תביעה קטנה על סך 28,000 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבעת – יבואנית ומשווקת כלי רכב – בגין אי עמידת הנתבעת בהבטחות שניתנו לתובע, לטענתו, ביחס למפרט רכב שרכש ממנה.

יצוין ברקע הדברים, כי התנהלו במסגרת תיק זה שני דיונים – האחד לפני חברתי, כב' הרשמת הבכירה בלהה יהלום, ביום 19.7.2015, והשני לפניי, ביום 13.3.2016. בין הדיונים, נעשה ניסיון של הצדדים למצוא פתרון לחלק מהמחלוקות ביניהם, ללא הצלחה.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

אין חולק, כי ביום 23.6.2014 רכש התובע מהנתבעת רכב מסוג שברולט סילברדו מודל LT, שנת ייצור 2014, תמורתו שילם סך של כ-266,000 ₪ (הרכב) (פרו' מיום 13.3.2016, עמ' 5, ש' 7).

אין גם חולק, כי אצה לתובע הדרך לרכוש רכב בתוך זמן קצר משיקולי מיסוי (שם, עמ' 7, ש' 19), וכי לאחר בדיקת דגמים דומים של חברות אחרות, החליט לרכוש דווקא מהנתבעת את הרכב נשוא התביעה. התובע טוען, כי "הלכתי אליהם [לנתבעת] כי יש יתרונות רבים ברכב בו התעניינתי. זה רכב שאני מכיר יותר וחברה שאני סומך יותר. זה רכב אמריקני עם התנהלות נוחה יותר. ברגע שהשתכנעתי שיש חלון נפתח שילמתי את מיטב כספי" (שם, ש' 21-23).

בנוסף, אין מחלוקת, כי בתחילה, התעניין התובע בדגם LTZ, ומשהתברר כי דגם זה אינו זמין בטווח הזמן שבו ביקש התובע לרכוש רכב, סוכם כי ירכוש את הרכב מדגם LT. יצוין, כי בדגם LTZ קיים החלון בו חשק התובע, ואילו בדגם LT מסופק חלון אחר, כפי שסופק בפועל (ר' המסרונים שצורפו לכתב התביעה מיום 16.6.2014).

דיון והכרעה

כאמור, התובע טוען לאי-התאמות בין מה שהובטח למה שסופק בפועל, ולהלן אתייחס לטענות.

אי התאמת החלון

טענתו העיקרית של התובע נוגעת לחלון האחורי של הקבינה, שסופק בפועל עם הרכב, שאינו תואם, לדבריו, את החלון שהזמין. התובע טוען, כי בשל עבודתו בתחום הבנייה, הוא זקוק לרכב שיש לו חלון אחורי בקבינה, הנפתח ידנית, וזאת על-מנת לעמוד בקשר עין רצוף עם עובדים המצויים בירכתי הרכב לצורך העמסה ופריקת סחורה וציוד. נטען על ידו, כי יש משמעות בטיחותית לקשר עין זה עם העובדים בעת העבודה, והדבר היווה שיקול משמעותי בבחירת הרכב, שהבין מנציגי התובעת, כי הוא כולל אביזר זה. הנתבעת טוענת, כי התובע הנו אדם קפדן, שביצע סקר שוק בטרם פנייתו אליה, וצריך היה לדעת, כי הרכב אותו רכש לא כלל את החלון האחורי המדובר. לטענתה, משעה שלא עמד על המפרט כראוי, אין לו אלא להלין על עצמו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, אני סבור כי יש לקבל ראש תביעה זה.

נציגי הנתבעת עצמם הודו בבית המשפט, כי אמרו לתובע ורעייתו בעת מסירת הרכב, שעניין "החלון הוא תקלה" (שם, עמ' 4, ש' 21). עוד הודו נציגי הנתבעת, כי הדגם שרכש התובע בפועל, היה דגם בודד ויחיד במינו, "זה היה אב טיפוס, לא בדיוק המפרט שאנו מספקים ולא היינו מאוד בקיאים ברכב. כשדיברנו עם עדי [התובע], אחרי שהיית באולם בת"א ואז דיברת אתי ואמרתי – יש חלון ברכב". לא אמרתי חשמלי או לא" (שם, ש' 22-24). פועל יוצא מכך הוא, שיותר מסתבר שאכן הוצג לתובע, כי הרכב בו בחר, כולל את החלון הנפתח ידנית. אחרת, איזו סיבה יש לנציגי הנתבעת להודות כי בהקשר לחלון אירעה תקלה?

לצד זאת ראוי לציין, כי לנוכח טענת נציגי הנתבעת, כי הרכב הספציפי היה דגם לא מוכר להם שלא היו בקיאים בפרטיו, אין זה סביר, כי הִטעו את התובע ביחס לחלון בכוונת מכוון, וסביר יותר שהדבר נעשה מתוך טעות בתום לב שלהם-עצמם.

התובע עותר לחייב את הנתבעת להחליף את החלון. ואולם לאחר הדיון הראשון התברר, כי לא ניתן לעשות כן , כעולה ממכתבו של מר רן בן צבי, מנהל מוצר מסחריות ורכבי יוקרה ביוניברסל מוטורס, אשר הוגש לבית המשפט ביום 29.7.2015. לחלופין, עותר התובע לחייב את הנתבעת בסך מוערך של 12,000 ₪ ועוד מע"מ. סכום זה אינו מתיישב עם הצעת המחיר מחברת "המרכיב שמואל שלם בע"מ", שצורפה אף היא באותו מועד, העומדת על סך של 4,720 ₪ כולל מע"מ. סכום זה לא נסתר ע"י התובע, ועל-כן יש מקום לחייב את הנתבעת מעבר לסכום זה בראש התביעה הנ"ל.

טענה נוספת של התובע נוגעת ל"מדרכי טיפוס צדדים מניקל מצופה כרום"

גם כאן טוען התובע, כי המדרכים שסופקו אינם תואמים את המובטח. בדיון ביום 19.7.2015 הסכים נציג הנתבעת להחליף, את המדרכים (שם, עמ' 2, ש' 23). יחד עם זאת, בשני הדיונים טענו נציגי הנתבעת כי לא ניתן לבצע החלפה משעה שהרכב כבר אינו חדש (פרו' מיום 13.3.2016, עמ' 5, ש' 30). בנסיבות אלה, יש מקום לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בראש תביעה זה בסך 4,680 ₪, שהנו הסכום הנתבע בראש תביעה זה כולל מע"מ, שלא נסתר ע"י הנתבעת.

טענה נוספת של התובע נוגעת ל"זוג פסי קישוט ניקל"

התובע טוען, כי פסים אלו כלל לא סופקו עם הרכב. הנתבעת טוענת, כי אלמנט זה לא נכלל במפרט הרכב. ואכן, עיון במפרט ההזמנה מלמד, כי אביזר זה לא נכלל בו. מכאן שיש לדחות ראש תביעה זה.

אובדן שיק

ראש תביעה נוסף נוגע לטענת התובע, ביחס לאובדן שיק שמסר לנתבעת לצורך תשלום ביטוח הרכב. אין מחלוקת שהשיק אבד, והדבר גם לעיכוב מסוים בהסדרת הביטוח, ואולם התובע עצמו טען בדיון לפניי, כי השיק נמצא, התשלום הוסדר ולא נגרם לו כל נזק בשל כך (שם, עמ' 6, ש' 14-15). לפיכך לא מצאתי לקבל ראש תביעה זה ואני דוחה אותו.

פיצוי בגין עוגמת נפש

ראש התביעה האחרון הוא פיצוי בגין עוגמת נפש, "טרטורים" וטרחה. בנסיבות המקרה, ולאחר שקבעתי כי טעותה של הנתבעת נגרמה בתום לב ולא מתוך כוונת מכוון, לא סברתי שיש מקום לחייבה בהוצאות בראש תביעה זה, ועל כן הוא נדחה.

ויתור על טענות

התובע ויתר על תביעתו ביחס לאי התאמה של חיישני חניה, ואי אספקה של אנטנה, כעולה מהפרוטוקול (שם, עמ' 6, ש' 9-12), ועל-כן אין מקום לדון בסעיפים אלו.

סיכומו של דבר הוא, שאני מקבל את התביעה בחלקה, ומחייב את הנתבעת לשלם למשיב סך של 9,400 ₪, כאשר לסכום זה יתוסף סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט. בסה"כ אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 11,400 ₪ , כשהסכום ישולם בתוך 30 יום מעת קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית בחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בשולי הדברים יצוין, כי הרושם שהתקבל מהתנהלות הצדדים לפניי היה, כי יש ביניהם הערכה הדדית רבה והיכרות רבת שנים. התובע אף ציין, כי בחר בנתבעת משום שמדובר ב"חברה שסומך [עליה] יותר" (שם, ש' 22), וכי הוא ממשיך להביא את רכבו לטיפולים במוסך החברה. מכאן, שיש להצר על כך שהן התובע והן הנתבעת השתמשו בביטויים קשים זה כלפי זו בכתבי הטענות, שעה שהעניין כולו מתמצה בוויכוח לגיטימי בין לקוח לספק.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 15 יום מעת קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ב אדר ב' תשע"ו, 22 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.