בפני

כב' הנשיא ד"ר אברהם אברהם

ע"א 48438-01-15

מערערים

1. קיבוץ עין חרוד איחוד

2. ריקור מערכות 2011 אגודה שיתופית חקלאית

3. פלבם 2008 אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

נגד

משיבות

1. מועצה אזורית גלבוע

2. מנהלת ארנונה

מערערים

1. מולדת כפר בני ברית מושב שיתופי חקלאי בע"מ

2. בר מולדת אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

נגד

משיבות

1.מועצה אזורית גלבוע

2.מנהלת ארנונה

מערער

קיבוץ גבע

נגד

משיבות

1.מועצה אזורית גלבוע

2.מנהלת ארנונה

פסק דין

כללי

1. היישובים המערערים מצויים בשטח שיפוטה של המועצה האזורית גלבוע (המועצה). בשנים 2012 ואילך הוציאה המועצה למערערים שומות ארנונה לנכסים שונים שבישוביהם. המערערים עררו על דרישת הארנונה, ערר שבעיקרו כוון לסיווג שגוי, לטעמם, של הנכסים. ועדת הערר דחתה את מרבית טענותיהם, והותירה את פריטי הסיווג שנקבעו בידי המשיבה. מכאן באו ערעוריהם של שלושת הישובים, שלושה ערעורים שהדיון בהם אוחד, בשל מאפייניהם המשותפים.

2. בתחילתו של פסק הדין אעסוק בליבת טענתם של המערערים, שעיקרה נסמכת על חיי השיתוף בישוביהם, ממנה יש לגזור, לטעמם, את הסיוג הנכון לנכסים שביישובים. אחר שאקבע קביעות כלליות אחדות בשאלת ליבה זו אפנה לדון בכל אחד מן הנכסים מושאי הארנונה, שם תשולבנה טענות בעלי דין ביחס לכל נכס ונכס.

טענת המערערים כנגד התנהלות ועדת הערר

3. בערעוריהם טוענים המערערים לפגמים הליכיים שנפלו אצל ועדת הערר.

טענה אחת שלהם מכוונת לכך, שלא ניתנה בידיהם הזכות להעלות את טענותיהם בפני ועדת הערר כדבעי, ובכך נפגעה זכותם להישמע. טענה זו אין בידי לקבל. עיון בכתב הערר על צורפותיו מעלה, כי המערערים שטחו בפני ועדת הערר את מלוא טענותיהם בפירוט ובאריכות. הלכה למעשה יכולה היתה הועדה להסתפק בטיעון הכתוב, בלא שתיראה כמי שפגעה בזכות הטיעון של המערערים, שהרי זכות הטיעון אינה חייבת שתהא על־פה דווקא (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ פ"ד נב(1) 289 (1998) בעמ' 324 (1998)). משניתנה בידיהם שעת כושר לשטוח את טענותיהם כדבעי, גם אם בכתב, באה לידי סיפוק זכות הטיעון.

מכל מקום, בפועל נתנה הועדה בידי המערערים גם לשטוח את טענותיהם על־פה. הטענה כי הטיעון לא נמשך כי אם כחצי שעה אינה עשויה לסייע, ראשית מן הטעם שהובא מעלה, קרי אין הכרח כי יתקיים דיון על־פה כלל, ושנית, גם אם נניח כי צריך שיתקיים דיון על־פה, השאלה אם מישכו מקיים אחר זכות הטיעון נלמדת, בין היתר, מכך שלטיעון על־פה קדמה פרישה של הטיעון בכתב, כאשר הטיעון על־פה לא היה כי אם השלמה לטיעון שבכתב. משום כל אלה לא יכולתי לראות כי נפגעה זכות הטיעון של המערערים.

4. טענה אחרת של המערערים כנגד התנהלותה של ועדת הערר כּוּוְנָה לכך, שהוועדה לא שעתה לבקשתם להגיש תצהירים, אף שבבסיס הכרעתה עומדת קביעתם של ממצאים שבעובדה. גם טענה זו אין בידי לקבל. סעיף 14 לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת ערר), התשל"ז-1977 מסמיך את וועדת הערר לדרוש מבעל דין להגיש תצהיר, מקום בו הדבר דרוש לה. מלים אחרות, המערערים אינם אוחזים בזכות להגיש תצהירים. הזכות נתונה בידי הוועדה, שאם תראה בכך צורך לשם הכרעה בערר – תדרוש מבעל דין להגיש תצהירים, הכל לפי שיקול דעתה. כיוון שכך, נשמטת הקרקע גם תחת טענתם הנגזרת של המערערים, לפיה לא ניתן בידיהם להגיש לוועדה את פרוטוקול של מליאת המועצה, בה חיוו חבריה את דעתם אודות סיווג הנכסים הנדונים. לכך יש להוסיף, כי לפרוטוקול גופו אינני רואה חשיבות להכרעה בנקודות המחלוקת שהובאו לפני ועדת הערר, שכן – בכל הכבוד הראוי לחברי המליאה – לא לפי דעתם על ועדת הערר להכריע בסוגיות שבמחלוקת, כי אם על פי הדין, כפי שהיא מבינתהו.

5. אחָר שהסרנו את הכשלים ההליכיים להם טענו המערערים, אנו פונים לדון בטענות לגופם של פריטי הסיווג, ותחילה המסגרת הנורמטיבית הצריכה לנו.

קביעת סיווג נכסים לשם הטלת ארנונה – המסגרת הנורמטיבית

6. ארנונה הינה מס מוניציפלי, באמצעותו (בין היתר) מממנת הרשות המקומית את פעילותה. ההצדקה להטלת הארנונה מקורה בהנאה והתועלת שמפיקים הנישומים מן השירות הניתן להם על ידי הרשות (ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עירית קרית ביאליק, פ"ד נה (1) 156, 164 (1999)).

7. המסגרת הנורמטיבית להטלת ארנונה נתחמת בחקיקתו (בשנת 1993) של חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן חוק ההסדרים), שבסעיף 8 שבו קובע:

(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס.

(ב) השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לעניין הטלת ארנונה כללית.

8. להשלמת התמונה אזכיר, כי עובר לחקיקתו של חוק ההסדרים נתון היה לרשות המקומית שיקול דעת נרחב בקביעת הסיווג, ובכלל זה ניתן בידה להביא בחשבון שיקוליה את מיהותו של המחזיק, כמו גם שיקולים כלכליים הנוגעים לנכס (ראו למשל: בג"צ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע"מ נ' עירית תל אביב-יפו, פ"ד לג(1) 113, 119-120 (1978); בג"צ 397/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית גבעתיים, פ"ד לט (2) 13 (1985)). שיקול דעת זה נצטמצם בחקיקתו של חוק ההסדרים, שביקש לקבוע קריטריונים ברורים ואחידים בהטלת הארנונה, בשם הוודאות ובשם עקרון השוויון בין הנישומים (לעיון נוסף בהיסטוריה החקיקתית ראו נא ע"א 8588/00 עירית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(3) 337 (2003)).

9. כפי שעולה מס"ק 8(א) לחוק ההסדרים, בחישוב הארנונה יש להביא את שטחו של הנכס, סוגו, השימוש שנעשה בו, ומיקומו (ראו: ה' רוסטוביץ, פ' גלעד, מ' וקנין, נ' לב ארנונה עירונית (מהדורה חמישית, התשס"א) 65). ס"ק 8(ב) לחוק נתן בידי השרים הרלוונטיים להתקין תקנות, לשם קביעת סוגים שונים של נכסים, ולשם קביעת כללים באשר לאופן חישוב השטח, קביעת השימוש בו, מיקומו וסיווגו. ותקנות שכאלה אמנם הותקנו מפריקה לפריקה (ראו למשל תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007 (להלן: התקנות)), והן מגדירות, בין היתר:

"סיווג נכס" – "קביעת סוג הנכס בהתאם לשימוש בו";

"תת סיווג" –"סיווג משנה של סוג נכס, לרבות בשל מיקומו".

סיווג הנכס צריך שייעשה, אפוא, בהתאם לשימוש שנעשה בו, כאשר תת סיווג יכול ויתחשב במיקומו של הנכס בתוך שטח השיפוט של הרשות המקומית.

10. אלו הם פני הדברים, בתמצית רבה. בגדר סמכותה לפי סעיף 8 לחוק ההסדרים יוצאים תחת ידה של הרשות המקומית, מידי שנה בשנה, צווי ארנונה, המגדירים תעריף (מחיר לשטח) לכל סוג של נכס, ובתוך כך מוגדרים סוגים שונים של נכסים שבתחומה. על יסוד צווים אלה מוציאה הרשות למחזיק בנכס דרישה לתשלום ארנונה, ובה היא קובעת את שטחו של הנכס, ומסווגת אותו לפי אחד מן הסוגים המנויים בצו הארנונה. בקביעת סוגו של הנכס על הרשות לבחון את המאפיינים השונים של השימוש שנעשה בו. בתוך כך עליה לבחון האם מאפיינים אלה הולמים את הסוג אליו היא מכוונת בתוך צו הארנונה. לעיתים עשויה מלאכה זו להיות קשה, כפי שמדגים הערעור שלפנינו. מלאכה זו כרוכה בפרשנות הסוגים השונים שבצו הארנונה, על רקע התכלית שביסוד גבייתה של ארנונה, אותו מס מוניציפלי המסייע בידי הרשות המקומית במימון פעילותה, מס המוטל על המשתמש בנכס כתמורה לשירות אותו הוא מקבל.

11. על רקע הדברים הללו נפנה עתה לבחון את השאלה, האם נכון סיווגה ועדת הערר את הנכסים העומדים על הפרק, ותחילה הערות כלליות אחדות, העשויות להשליך על סיווגו של כל אחד מן הנכסים.

סיווג נכסים ביישוב שיתופי – כללי

12. ההתיישבות השיתופית מציבה בפני המשפט אתגרים בתחומי המשפט השונים. עתה בא תורם של דיני הארנונה להתמודד עם האתגר, והאתגר איננו פשוט כלל ועיקר. אורח החיים השיתופי הינו מיוחד, וחרף הכרסום העמוק שחל בו בעשורים האחרונים, ייחודיות החיים בקיבוץ או במושב השיתופי נותרה בעינה. את הסוגיה שעל הפרק יש לבחון לאורו של ייחוד זה.

13. הקושי העומד בפנינו במלאכת ההכרעה בסוגיה שעל הפרק נובע מן השיתופיות המאפיינת את אורחות החיים בהתיישבות מיוחדת זו, לעומת אורח החיים שאיננו שיתופי. משפחה בהתיישבות שאינה שיתופית, תהא זו עירונית, כפרית או אחרת, עושה במבנה המגורים שלה שימושים משימושים שונים, והמבנה ייחשב בכל זאת, לצרכי ארנונה, כ"מבנה למגורים". משפחה בהתיישבות שאינה שיתופית מספקת בעצמה צרכים בתחומים שונים ורבים בתוך מבנה המגורים, כגון כיבוס כבסיה, האכלת בני המשפחה, קיום פעילות חברתית למיניה, פעילות מלאכה (מסגרות, נגרות וכד') ועוד כיוצא באלה, ובכל זאת מסווג המבנה בו נעשות כל הפעילויות הללו כ"מבנה למגורים".

14. באורחותיו של היישוב השיתופי שונים פני הדברים, ובעבר היו שונים עוד יותר מכפי שהינם היום. על מנת להמחיש את השוני נתבונן באורחות החיים בקיבוץ כפי שהיו בעבר: בשל השיתוף בתחומי החיים השונים נבנו בתי המגורים כשהם קטנים, כך שמטבח של ממש לא היה בהם כי אם מטבחון – שכן את ארוחותיו מקבל החבר בחדר האוכל המשותף; אין בביתו מכונת כביסה (ומכאן שלא הוקצב מרחב מתאים להצבת מכונת כביסה בבית המגורים), כיוון שאת כביסתו עושה החבר במכבסה השיתופית שבקיבוץ. דוגמאות אלה ורבות אחרות תמחשנה לנו את ההבדל שבין אורחותיו של היושב ביישוב שיתופי, לעומת רֵעו מן ההתיישבות שאינה שיתופית, אצלו מבנה המגורים משמש בשימושים רבים, שהיושב ביישוב שיתופי משתמש בהם באופן קיבוצי.

15. לדברים הללו עשויה להיות השלכה, בכל הנוגע להטלת הארנונה. שטח בית המגורים של חבר הקיבוץ הינו קטן, ועל פי שטח זה תוטל עליו ארנונה על בית המגורים ככזה. שאלה היא, עם זאת, האם אין להביא בחשבון את שטח חדר האוכל הקיבוצי כחלק ממבנה המגורים (ולא לסווגו, למשל, כמסעדה, עליה אפשר שתוטל ארנונה בשיעור גבוה יותר), שהרי אלמלא קיומו של חדר האוכל היה נבנה ביתו של החבר כשהוא גדול יותר, על מנת שיהא בו גם מטבח. הוא הדין ביחס למכבסה השיתופית, שאלמלא קיומה היה בונה החבר בית גדול יותר, כדי שיכיל גם מכונת כביסה. והדברים עשויים להימשך עוד ועוד, לכל השימושים שתושב של יישוב שאינו שיתופי עושה בביתו, בעוד שהיושב ביישוב שיתופי עושה מחוץ לבית מגוריו.

16. את כל אלה יש לראות על רקע תכליתה של הארנונה, משמע מס שמשלם המחזיק בנכס בתמורה לשירות שמעניקה לו הרשות, כגון ביוב, כבישים וכד'. האם היקף השירות שנותנת הרשות המקומית ל-50 בתים גדולים ביישוב שאיננו שיתופי עולה על זה הניתן ל-50 בתים קטנים ביישוב שיתופי, אליו נוספים מבנים אחדים המשמשים באופן שיתופי למתן שירות, שדרך כלל מספקת כל משפחה לעצמה במבנה המגורים ביישוב שאינו שיתופי?

17. זהו צידה האחד של המטבע, וככל מטבע – גם צד אחר לה: תושב העיר, המבקש לכבס את כבסיו שלא בביתו, יפנה למכבסה השכונתית, והרי אותה מְמַסָּה הרשות המקומית כבית עסק; הוא הדין כאשר מבקש תושב העיר לסעוד את ליבו מחוץ לביתו, ואת זאת הוא עושה במסעדה שבקרן רחוב, והרי גם זו ממוסה כבית עסק. מה מוֹתר ה"קיבוצניק", אפוא, המכבס את כבסיו במכבסה הקיבוצית, מן ה"עירניק" שבוחר לכבס את כבסיו במכבסה השכונתית, אף היא שיתופית במובן זה שהינה משמשת את הכל, גם אם בתמורה כספית המשתלמת עבור המלאכה? הוא הדין במסעדה, וכל שירות אחר שנוכל להעלות על הדעת, שיש ואדם בוחר לקבלו בתוככי בית המגורים שלו, ויש שהוא בוחר לקבלו מחוץ לביתו.

18. אגב דברים אחרונים אלה שציינתי אומר, כי אינני מקבל את עמדת המערערים, לפיה במלאכת הסיווג יש להביא בחשבון את העובדה, כי השימוש בנכס המשמש את כלל יושבי היישוב השיתופי, כגון מכבסה, לא נעשה בתמורה כספית או למטרת רווח. לשיטת המערערים, כיוון שהפאב שבקיבוץ אינו למטרת רווח, וכל תכליתו ליתן שירות לתושבי המקום בלבד, אין לסווגו כבית עסק או סיווג דומה. טענה זו לא אוכל לקבל, כיוון שהיא מבחינה באורח מלאכותי בין מנגנוני תשלום התמורה עבור השירות הניתן באותם נכסים. אכן, הסועד במסעדה בעיר משלם בכספו, משמע באופן ישיר, על השירות הניתן לו. אלא שגם חבר הקיבוץ הסועד בחדר האוכל הקיבוצי משלם עבור הארוחה, תשלום הנעשה בעקיפין, באמצעות עבודתו במפעלים הקיבוציים בלא שיקבל שם תמורה ישירה, אותה היה מקבל פועל במפעל שמחוץ לקיבוץ. על כן אין מקום ליישומו של המבחן שמציעים המערערים, שביסודו עומדת ההבחנה בין נכס המתנהל למטרות רווח, לבין כזה שאין בו רווח הנראה לעין בלתי מזוינת; או בין תמורה ישירה הניתנת עבור השירות לבין התמורה הניתנת בעקיפין.

19. נסכם בתמצית את שאמרנו עד כה: מן הצד האחד של המטבע עומדים המאפיינים המיוחדים של חיי הקיבוץ או המושב השיתופי, בו נבנו הבתים כשהם קטנים על מנת שתושביהם יקבלו שירות במבנים משותפים, ועובדות אלה מוליכות למסקנה, כי אפשר ונכס שיתופי ייראה כחלק בלתי נפרד ממבנה המגורים או יוגדר כמבנה ציבור, כך מבקשים המערערים לשכנע; ומן הצד השני ראינו, כי השימוש שעושה תושב של יישוב שיתופי בנכסים משותפים הוא כשימוש שעושה בן־עיר במסעדה, מכבסה, מוסך ועוד כיוצא באלה בתי עסק, אותם אפשר והיה עושה בביתו או באופן שיתופי בשכונתו, והנה בכל זאת ממוסים נכסים אלה שלא כבית מגורים או מבנה ציבור.

20. בעיניי נראה, כי ההכרעה העקרונית צריכה שתיפול לטובת הצד השני של המטבע, משמע לטובת המסקנה, לפיה אין לסווג את הנכסים השיתופיים כחלק ממבנה המגורים (כאמור, סיווג "מבנה מגורים" (90-140)), או "מבנה ציבור" (סיווג 170 הפטור מארנונה). הטעם למסקנה זו נעוץ, ראש לכל, במבחן השימוש בפועל שנעשה בנכס, והרי זה הוא המבחן שֶקְּבַעוֹ המחוקק. מכבסה מספקת שירות לַכלל, גם אם המשתמשים "משלמים" את התמורה שלא באופן ישיר כי אם עקיף, על ידי עבודה במפעלים המשותפים שבקיבוץ או בדרך דומה. טעם נוסף נעוץ בפרשנות לשונית: אינני יכול לראות עיגון לשוני, גם לא תכליתי, לפרשנות לפיה מבנים המשמשים כמכבסה, מוסך וכיוצ"ב, עונים על הגדרת "מבנה למגורים" ("בניין כל שהוא המשמש למגורים או המיועד לשמש למגורים"). הוא הדין ביחס לסיווג הנכסים הללו כ"מבנה ציבור". בצו הארנונה הוגדר נכס מסוג זה כ"מבנים לצרכי בריאות, חינוך, תרבות ספורט ומבנים המיועדים לשימושו הבלעדי של ועד או תושבי אותו יישוב, שאינם מיועדים למטרות רווח, או שאינם מסחריים". בבסיסה של הגדרה זו עומד הרצון לעודד פעילות בעלת ממד ערכי או תרבותי, כגון בית כנסת, מתקן ספורט וחינוך וכיו"ב, עידוד הבא לידי ביטוי בפטור ממס הניתן לנכסים בהם נעשות פעילויות שכאלה. הנני מתקשה לראות מסגריה, נגריה, מוסך, כלבו, פאב, ועוד כיוצא באלו מבנים שביישוב השיתופי, המשמשים את תושביו גם בלא שישלמו תמורה ישירה על השירות, כ"מבנה ציבור", משמע כזה שנועד לשימוש בעל ממד ציבורי ערכי. מבנה איננו יכול שייחשב "מבנה ציבור" אם הפעילות הנעשית בו היא יומיומית־טכנית, הנעדרת כל ערך מוסף לחברה או לקהילה. לכך נוספים הדברים שציינתי אודות התמורה, שגם אם אין היא משתלמת באופן ישיר, היא משתלמת בדרך אחרת, על ידי נטילת חלק בעבודה במתקנים השיתופיים שביישוב השיתופי.

21. מכאן אנו פונים לבחינת סיווגו של כל אחד מן הנכסים מושאי הערעור. כמובטח בפתח הדברים, בשורות הבאות אדרש לכל אחד מן הנכסים מושאי הערעורים, כשבמסגרת הדיון בכל אחד מהם תובא עמדתם של בעלי הדין וקביעת ועדת הערר, ואחריהן – הכרעתי במחלוקת. בחינת הערה כללית אציין, כי בבחירת הסיווג המתאים לנכס הודרכתי על פי הכלל, לפיו כאשר נדרשת הכרעה בין שני פריטי סיווג המצויים בצו הארנונה, תהיה הכף נוטה לטובת הגדרה פוזיטיבית וספציפית הקיימת בצו, על פני קטגוריה שיורית שבו (בר"מ 4021/09 מנהל הארנונה של עריית תל-אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ (20.12.2010), להלן: עניין מרסייה).

22. ככלי עזר לקורא אביא עתה את פריטי הסיווג הרלוונטיים לענייננו מתוך צו הארנונה של המועצה, ואלה הם:

95-140: מבנה מגורים;

170: מבנה ציבור ומבני חינוך שלא למטרות רווח;

175: מבנה חינוך;

301: בניין... המשמש משרד ו/או עסק ו/או בית מסחר ו/או חנות;

307: מבנה מלאכה ומשק לשימוש פנימי;

401: בנייני תעשיה ומחסנים;

451: מוסכים ובתי מלאכה;

453: מפעל מסחרי לייצור מזון לחיות;

603: קרקע המשמשת לגידולי שדה;

901: מבנה עזר לחקלאות;

מכבסה

23. נכס זה סווג בידי המשיבה בסיווג 301 ("בניין... המשמש משרד ו/או עסק ו/או בית מסחר ו/או חנות"). הקיבוצים עין חרוד וגבע מבקשים לשכנע, כי הסיווג הראוי לו הוא "מבנה ציבור" (170), או לחילופין "מבני מלאכה ומשק לשימוש פנימי" (307), "מבנה מגורים"(90-140) או "מוסכים ובתי מלאכה" (451).

24. ראשית אומר, כי מן הטעמים שפרשתי מעלה אין לסווג את המכבסה כ"מבנה ציבור" או "מבנה מגורים".

מאידך ראיתי טעם בסיווג החליפי אותו הציעו שני הקיבוצים, כיוון שאת המכבסה יש לראות כבית מלאכה, ולא חנות, עסק וכד' כפי שקבעה ועדת הערר. ומדוע:

בעע"מ 2503/13 זהר נ' עיריית ירושלים (04.02.2015)) עמד על הפרק סיווגה של מכבסה מרכזית, שבעליה טען כי יש לסווגה כ"מבנה מלאכה", בניגוד לעמדת העירייה, שסברה כי יש לסווגה כ"שירותים ומסחר". בית המשפט העליון פסק, כי מרכיב "השירות" במכבסה הינו שולי למאפיינים העיקריים שבה, משמע מיכון ועבודת כפיים מקצועית, שהצטברותם מוליכה לכלל מסקנה, כי יש להגדיר מכבסה כמבנה מלאכה. כב' השופט מזוז חידד את האבחנה כשהוא מוסיף (פסקה 31 לפסק הדין):

"נראה כי מכבסות מרכזיות, דוגמת מכבסתו של המערער דנן, מקיימת – ולא באופן גבולי – את המאפיינים של "מלאכה" עליהם עמדנו לעיל, והן אינן בגדר "שירותים". מכבסות כאלה אמנם אינן עוסקות בייצור מוצרים, אלא נותנות שירות אישי ללקוחות – פרטיים ומוסדיים – בהתאם להזמנתם וצרכיהם הפרטניים, ועל כן אינן בגדר "תעשיה"; ואולם – הן גם לא בגדר "שירותים", שכן השירות שהן מעניקות הוא שירות המאופיין בעבודת כפיים של בעלי מקצוע (צווארון כחול), המבוצעת בחלקה באופן ידני ובחלקה באמצעות מכונות, במבנה בעל אופי תעשייתי ולא במשרד; זאת בשונה מנותני שירותים, כגון עורכי-דין, רואי-חשבון, רופאים, יועצים פיננסים, סוכני ביטוח וכיו"ב (צווארון לבן)."

כאלה הם פני הדברים גם במכבסה שבקיבוץ, העוסקת במלאכה ולא במתן שירותים או מסחר, ומכאן שהסיווג שנקבע בידי הוועדה (301) אינו הולם את השימוש שנעשה במכבסה.

25. אם כן, בהקשר בו עסקינן המכבסה הינה בית מלאכה. שאלה היא, עם זאת, אילו משתי החלופות שהציעו הקיבוצים ("מבני מלאכה ומשק לשימוש פנימי" או "מוסכים ובתי מלאכה") הולמת יותר את השימוש במכבסה. לטעמי יש לבכר את הסיווג השני ("מוסכים ובתי מלאכה") על פני הראשון. מסקנה זו מקורה בטעמים אחדים:

ראשית ראינו את שנפסק בעניין מרסייה: כאשר "נדרשת על פי צו הארנונה הכרעה בינארית לגבי נכס פלוני בין שני סיווגים... נוטה הכף... לעבר הגדרה ספציפית ופוזיטיבית הקיימת בצו מאשר לקטגוריה שיורית שבו...". משנמצאנו למדים כי מכבסה היא "בית מלאכה", והואיל ובצו הארנונה מצינו הגדרה מדויקת לנכס שסווג "בית מלאכה", זה יהיה הסיווג המתאים למכבסה בצו הארנונה, ואותו יש לבכר על פני הגדרות אחרות, כגון "מבנה מלאכה ומשק" וגו'.

יתרה מכך, אף שמן הבחינה הלשונית טומן בחובו הסיווג השני שהוצע ("מבני מלאכה") את המילה "מלאכה", והוא פותח במילה "מבנֵי", נראה כי בין השניים ("בית מלאכה" לעומת "מבנה מלאכה") קיים הבדל לשוני מהותי. בית מלאכה מוגדר במילון אבן שושן כ"מקום שעובדים שם במקצוע מסוים בעיקר בעבודת ידיים... כגון נגריה, מסגריה, סנדלריה" (מִלּוֹן אבן שושן מחֻדש ומעֻדכן לשנות האלפיים (2007)). התיבה "מבנה מלאכה" אינה מוגדרת, ככזו, במילון. מבחינה לשונית אין היא יותר מאשר מבנה, שנעשית בו מלאכה כלשהי. נראה, כי כוונת מתקין צו הארנונה היתה למבנה, שהשימוש בו איננו עומד בפני עצמו, כי אם טפל לנכס אחר. מסקנה זו מתיישבת עם הסיפא שבהגדרת הסיווג, קרי "... לשימוש פנימי". העושה בנכס שימוש עיקרי כלשהו, יכול ויחזיק נכס נוסף, בו הוא עושה "שימוש פנימי", משמע כזה הטפל לעיקר. דוגמה לכך ניתן לראות במבנה המשמש לאחסון, מבנה שנעשה בו שימוש (פנימי) על ידי מי שמשתמש בנכס אחר כשימוש עיקרי. וכך אמנם ראתה המועצה את הסוג הנדון, כאשר סיווגה נכסים שונים בשטח שיפוטה. בתשובה לפנייתי, בה ביקשתיה לתאר אילו מין נכסים היא נוהגת לסווג כ"מבני מלאכה ומשק לשימוש פנימי", היא מתארת, כי הסיווג מכוון לפעילות אחסון הקשורה למשק חקלאי, כגון מבנה לאחסון כלים לאחזקת רפתות, מבנים לאחסון צינורות השקיה וכיו"ב.

מסקנה זו מתחזקת גם נוכח התעריף שנקבע בצו הארנונה לשני הסוגים בהם עסקינן. בעוד שעל "בית מלאכה" גובה המועצה 46 ₪ למ"ר, על "מבנה מלאכה ומשק לשימוש פנימי" היא גובה 0.35 ₪ למ"ר. תעריפים אלה, על הפער העצום שביניהם, הולמים את ההבחנה שבין נכס שנעשה בו שימוש עיקרי, לבין נכס שנעשה בו שימוש נלווה או טפל לשימוש אחר.

26. סיכומה של נקודה, את המכבסה יש לסווג כבית מלאכה (451), ולא כפי שסיווגה אותה הוועדה (301).

מתפרה, בית שכפולית, מסגריה, נגריה

27. גם נכסים אלה סווגו בידי המשיבה בסיווג העסקי (301). הקיבוצים טענו, כי הסיווג הראוי להם הוא "מבנה ציבור" (170), ולחילופין "מבנה מגורים" (90-140), "מבני מלאכה ומשק לשימוש פנימי" (307), או "מוסכים ובתי מלאכה" (451).

28. ובכן מתפרה, בית שכפולית, מסגריה או נגריה הן כולן בבחינת "בית מלאכה" וכך יש לסווגם, הכל לפי הדברים שפרשתי לעיל בכל הנוגע למכבסה. את הערעורים יש לקבל בסוגיה זו ולהורות, כי נכסים אלה יסווגו כ"מוסכים ובתי מלאכה" (451).

מוסך

29. המשיבה סיווגה נכס זה כ"מוסכים ובתי מלאכה" (451). הקיבוצים ביקשו לסווגו "מבני ציבור שלא למטרות רווח" (170), מוסך ביתי (95-140), או "מבני מלאכה ומשק לשימוש פנימי" (307).

30. בפני ועדת הערר טען קיבוץ גבע, כי מתחם המוסך נחלק לשלושה חלקים: מוסך כללי המשמש הן את תושבי הקיבוץ והן לקוחות פרטיים חיצוניים; מוסך הטרקטורים שהינו לשימוש פנימי בלבד; ומסגריה הניצבת אף היא בשטח המוסך ומשמשת את חברי הקיבוץ. אשר לחלק הראשון טען הקיבוץ, כי מכיוון ש-60% מהפעילות במוסך מיועדת לתושבי הקיבוץ, יש להחיל על 60% משטחו את הסוג "מבני מלאכה ומשק לשימוש פנימי". אשר לשני החלקים האחרים טען הקיבוץ, כי נוכח השימוש הפנימי שנעשה בשטחים אלה יש לסווגם לפי הסוגים החליפיים שנמנו מעלה (מבנה ציבור, מוסך ביתי וגו').

31. ועדת הערר קבעה, כי לא עלה בידי הקיבוץ להוכיח את טענתו בדבר קיומה של חלוקה פנימית בקומפלקס המוסך. בקביעה זו, שהיא בבחינת ממצא עובדתי, לא מצאתי כל טעם ראוי להתערבותי.

32. את המוסך יש לראות יחידה אחת, אפוא, ועתה אנו באים לשאלת סיווגה של היחידה. וגם כאן, מן הטעמים שהטעמתי מעלה אין לראות את המוסך הקיבוצי כמבנה ציבור, מוסך ביתי או מבנה מלאכה ומשק לשימושי פנימי, כי "מוסך" ("מוסכים ובתי מלאכה", 451).

משרדי גד"ש

33. המשיבה סיווגה את משרד הגד"ש בקיבוץ עין חרוד כ"משרד" (301). הקיבוץ טען, כי זהו משרד ללא כל שימוש עצמאי, כי אם נלווה לענף גידולי השדה ומשמשו, משכך אין לפצלו באורח מלאכותי. הקיבוץ הציע לסווגו כ"מבנה לייצור חקלאי" (901), ולחילופין "מבני מלאכה ומשק לשימוש פנימי" (307).

34. שאלת סיווגה של יחידה כשטח לוואי לשטח העיקרי או כיחידה עצמאית נדונה בהרחבה בפסיקת בית המשפט העליון. סיכומה של ההלכה (ראו (ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין נ' עירית ראשון לציון (9.2.2003)): כאשר עניין לנו במבנה רב־תכליתי, יש לעתים אפשרות לפצלו יחידות יחידות, על פי השימושים הנפרדים הנעשים בכל יחידה. עם זאת, "אין לפצל נכס בעל מהות אחת לנתחים קטנים וטפלים למהות העיקרית" (ע"א 8838/02 גולדהמר נ' עיריית חיפה (20.9.2006)). ככלי עזר להכרעה בין טפל לעיקר בנכס "רב-תכליתי" נקבעו שני מבחנים: האחד בוחן את הזיקה בין תכליתה של יחידה אחת לבין תכליתה של יחידה סמוכה; השני בוחן אם השימוש ביחידה הינו הכרחי למהות הארגון העיקרי בנכס ולמימוש תכליתו.

35. מכאן לענייננו: משרד הגד"ש שבעין חרוד הינו משרד בשטח של 106 מ"ר, המשמש כחדר בקרה ואיכות, ומוצבים בו מחשבים השולטים על פעילות גידולי השדה (מערכות השקיה וכיוצ"ב). נוסף על כך יושבים בו תכנתים של הקיבוץ. המשרד נמצא בסמוך לאזור הגד"ש. קיימת זיקה ברורה בינו לבין ענף גידולי השדה. אין הוא כי אם מבנה עזר הכרחי, שייעודו מימוש הפעילות בענף גידולי השדה. תמונה עובדתית זו מובילה לכלל מסקנה, כי לא ניתן לראות במשרד הגד"ש כיחידה נפרדת, בעלת תכלית ושימוש נפרדים מהנכס העיקרי (ענף גידולי השדה). בשולי הדברים אציין, כי העובדה שבמשרד יושבים גם תכנתים אינה משנה מתכליתו המרכזית של המשרד, משמע מבנה עזר המסייע בגידולי השדה. מיקומם של תכנתים ואחרים במשרד אינה יותר מאשר רצון של הקיבוץ לנצל את המקום לתכליות נוספות, שכולן טפלות לתכליתו העיקרית של המשרד, משמע נטילת חלק בפעילות הגד"ש. פועל יוצא ממסקנה זו, יש לסווג נכס זה כ"מבנה המשמש לייצור חקלאי" (901). את הערעור ביחס למשרד הגד"ש שבקיבוץ עין חרוד יש לקבל, אפוא.

36. שונה המסקנה בכל הנוגע למשרד הגד"ש שבקיבוץ גבע, אותו סיווגה המשיבה כ"מוסכים ובתי מלאכה" (451), כיוון שמקומו בקומה השנייה של מבנה המוסך שהזכרנו מעלה. הקיבוץ טען, בתורו, כי קומה זו שבמבנה המוסך נחלקת לאגפים אחדים: משרד ומחסן המשמש את ענף הגד"ש; פינת קפה לעובדי המוסך; מחסן המוסך, מסגרייה ומבואת כניסה משותפת. הואיל וכך, ממשיך הקיבוץ בטיעונו, משרד הגד"ש צריך שיסווג כ"מבנים המשמשים לייצור חקלאי" (901), ולחילופין כ"מבנה מלאכה ומשק לשימוש פנימי" (307); את פינת הקפה יש לסווג כ"מבני מלאכה ומשק לשימוש פנימי" (307), ולחילופין כ"מוסכים ובתי מלאכה" (451); ואת מחסן המוסך והנגרייה יש לסיווג בהתאם לשימוש שנעשה בהם, כך הקיבוץ.

37. דעתי שלי – כדעת ועדת הערר הנכבדה. ראשית אציין, כי משרד הגד"ש בקיבוץ גבע איננו סמוך לפעילות הגד"ש, לא מוצב בו מיכון הרלוונטי להפעלת גידולי השדה, והפעילות הנעשית בו אינה הכרחית לתפעול גידולי השדה. שנית, הפיצול אותו מבקש הקיבוץ לעשות (התיאור שהובא מעלה של הקומה השניה) אין לו כל מקום. את הנכס כולו יש לראות כיחידה אחת, ואותה יש לסווגה כ"מוסך" (451), לפי השימוש העיקרי הנעשה במבנה.

אורוות סוסים שבקיבוץ גבע

38. המשיבה קבעה, כי במקום מתקיימת פעילות עסקית, המציעה ללקוחות שירותי אילוף ופנסיון, ולכן סיווגה את האורווה בסיווג מסחרי (301). הקיבוץ לא חלק קיומו של הפנסיון העסקי, אך טען כי הסיווג הראוי לאורווה הוא "מבנה המשמש לייצור חקלאי" (901), ולמצער יש לפצל את הנכס ולהבחין בין הפנסיון לבין מבני האורווה, כך שהפנסיון יסווג בסיווג המסחרי ואילו החלק הנותר – כ"מבני ציבור שלא למטרות רווח" (170), ולחלופין כ"מבני מלאכה ומשק לשימוש פנימי" (307).

39. עמדתו הראשית של הקיבוץ, המבקשת לסווג את האורווה כ"מבנה המשמש לייצור חקלאי", אין בידי לקבל. אפילו נאמר, כי גידול סוסים הוא בבחינת פעילות חקלאית, אין עניין לנו בייצור חקלאי. בפעילות זו אין כל רכיב יצרני, שמאפייניו הם יצירת "יש מוחשי" מ"אין" (השוו: ע"א 1960/90 פקיד השומה תל-אביב 5 נ' חברת רעיונות בע"מ, פ"ד מח(1) 2000 (1992)).

40. גם את עמדתו החליפית של הקיבוץ, לפיה יש לפצל את פעילויותיה השונות של האורווה לשימושיה השונים, לא יכולתי לקבל. השימוש באורווה כפנסיון הינו שימוש נלווה, הטפל לשימוש העיקרי. את האורווה יש לראות מקשה אחת, בה מאכילים את הסוסים, מטפלים בהם וכד', וגם מעניקים שירותי פנסיון לסוסים.

41. הקיבוץ הוסיף וטען, כי הינו זכאי לפטור הקבוע בסעיף 5(ח) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פטורין) 1983. סעיף זה מעניק פטור ל"קרקע או בניין המשמשים אך ורק לצרכי ספורט או תרבות הגוף שלא למטרות רווח". הפטור ניתן, אפוא, לפעילות ללא מטרת רווח, שלא כבמקרה שלפנינו.

את ערעורו של הקיבוץ בכל הנוגע לאורווה יש לדחות, אפוא.

מבני חינוך והספרייה בקיבוץ גבע

42. המשיבה העניקה פטור למרבית מבני החינוך שבקיבוץ גבע. עם זאת, את מבני בתי הילדים והספרייה לגיל הרך חייבה המשיבה כ"מבני חינוך" (175). מנגד טען הקיבוץ, כי הפעילות במוסדות אלו מתקיימת ללא כוונת רווח, ולכן הסיווג הרלוונטי הוא "מבנה לחינוך (שלא למטרת רווח)" (170), סיווג הפטוּר מארנונה. הקיבוץ אישר בהגינותו, כי מספר ילדי חוץ מתחנכים בבתי הילדים, אלא שהתשלום הנגבה מן ההורים מספיק לכיסוי הוצאותיהם בלבד. וועדת הערר לא דנה כלל בסוגיה.

לטעמי שלי, שאלת רווחיותם של בתי הילדים איננה רלוונטית להכרעה בשאלת הסיווג. שעה שנגבה תשלום עבור השימוש (להבדיל למשל, מגני ילדים), וכאשר אין בנמצא סעיף פטור קטגוריאלי (כבמעונות היום, כאמור בפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פטורין) 1938), הסוג "מבני חינוך" מדויק יותר בהשוואה לרעהו, ואיני מוצא להתערב בסיווג אותו קבעה המשיבה.

43. אשר למבנה הספרייה, כיוון שהמשיבה לא השיבה כלל לטענות הקיבוץ ביחס אליה, וכאשר אין בפנינו כל נתון המצביע על תפעול המקום למטרת רווח, יש לקבל את טענת הקיבוץ ולקבוע, כי מבנה הספרייה יסווג כ"מבנה חינוך (שלא למטרת רווח") (170).

מפעלי התעשיה ריקור ופלב"ם שבקיבוץ עין חרוד

44. שני מפעלים אלה מקומם בשטח הקיבוץ. המשיבה פיצלה בין שטחי המשרדים ומתקני החשמל שבמפעלים, אותם היא סיווגה כ"משרדים"(301), לבין שטח הייצור, שסווג כ"מבני תעשיה" (401). וועדת הערר קבעה, כי הפיצול שעשתה המשיבה הינו מלאכותי, שכן קיימת זיקה מהותית בין אזור הייצור והתעשייה ליתר שטחי המפעלים. עם זאת קבעה הוועדה, כי הצדדים כבולים להסכם פשרה שנחתם בשנת 2009, והרי הוא מאשר פיצול זה. הסכם זה יש לכבד, כך הוועדה, ולכן יש להותיר את הפיצול על כנו. על קביעה זו של הוועדה מלין הקיבוץ בערעורו שלפניי.

45. ההסכם בו עסקינן ביקש להסדיר חוב ארנונה של המפעלים לשנים 2006-2009. בעלי הדין טענו באריכות בניסיון לשכנע, כל אחד לפי עמדתו, בכל הנוגע לתקפותו של ההסכם בשנים שבאו אחרי שנחתם ההסכם.

46. בלא שאדרש לפרשנותו של ההסכם סברתי, כי כאשר גם המשיבה מסכימה היום, כי הפיצול שנעשה במפעלים הינו מלאכותי, משמע היא מאשרת כי הוא שגוי, אין כל הצדקה להנציח את הטעות שבפיצול המלאכותי. בבג"ץ 5705/90 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית אתא (16.5.1995) נפסק:

"כפי שכבר נאמר בע"א 14/73 (שדה נחמיה (חוליות) נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד כז (581 ,578 (2) "הלכה פסוקה היא שבעניין פיסקלי אין לטעון 'מעשה-בית-דין' לגבי שנת מס אחרת", ואין המשיבה מנועה מלבחון כל שנה את העובדות בשטח כהווייתן ולחייב את העותרת בהתאם. בכגון דא, אין הצדקה להנציח טעות, ואין זכות קנויה לעותרת כי הסדר של פשרה שהמשיבה פעלה על פיו בעבר, או הנחות ספציפיות שקיבלה העותרת בעבר, יחייבו את המשיבה לעולמי עד, אף שאינם משקפים את המציאות".

כשם שאין להנציח טעות הפועלת לרעת הרשות המנהלית, כך אין להנציח טעות הפועלת לרעתו של הנישום. כאשר עניין לנו בהסכם פיסקאלי שלא נקצב בזמן, ודאי כאשר עניין לנו בהסכם שמושאו הוא ארנונה, שלפי טיבה היא תלויה בפרמטרים העשויים להשתנות מעת לעת (ולראיה ראו נא את השינויים הנעשים בצווי הארנונה משנה לשנה, על מנת להתאימם לתנאי החיים המשתנים), אין לפרש ההסכם כמי שכבל את ידיו של מי מבעלי החוזה מכאן ועד עולם.

47. סיכומה של נקודה, הואיל וגם המשיבה סברה, כי הפיצול שנעשה ביחס למפעלים הינו מלאכותי ובלתי הולם, אקבל את הערעור ואורה על סיווג המפעלים כ"מבני תעשיה" (401).

מרכז המזון במושב מולדת

48. מולדת הינה מושב שיתופי, המחזיק מרכז מזון באמצעות האגודה השיתופית החקלאית "בר מולדת". מרכז המזון מכין תערובות להאכלת הפרות והצאן שבמושב בלבד. את תוצרתו אין הוא מוכר לצרכניים מן החוץ.

49. המשיבה סיווגה את מרכז המזון כ"מפעל מסחרי לייצור מזון לחיות" (453). מנגד טען המושב, כי מרכז המזון נעדר רכיב "מסחרי", ולכן יש לסווגו "מבני מלאכה ומשק לשימוש פנימי"(307), ולחלופין – "מבנים המשמשים לייצור חקלאי" (901). עמדת המשיבה נתקבלה על ידי ועדת הערר.

50. בערעורו טוען המושב לפגם הליכי שנפל אצל ועדת הערר, משום שיושב ראש הועדה סייר לבדו במרכז המזון, משמע ללא נוכחות חברי הוועדה ובלא נוכחות בעלי הדין, ולא ערך פרוטוקול של הסיור.

51. ובכן צודק המושב בטענתו, לפיה נפל פגם הליכי אצל ועדת הערר. גוף מעין־שיפוטי (וכזו היא ועדת הערר) המוצא לערוך ביקור בשטח מושא המחלוקת, יעשה כן בנוכחות הצדדים ובאי-כוחם. אם מתקיימים טעמים, המצדיקים עריכת ביקור שלא בנוכחות הצדדים, על הגוף המעין־שיפוטי לרשום פרוטוקול שישקף כהלכה את מהלך הביקור, ולהעבירו לצדדים טרם מתן החלטתו הסופית (ראו: בר"מ 6966/12 נצב"א אחזקות 1995 בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית טירת הכרמל (20.01.2013)).

52. ואף שלכך הגעתי, לא מצאתי לשנות מהחלטת ועדת הערר. אזכיר, כי קיומו של פגם הליכי אינו מוביל בהכרח לבטלות החלטתו של הגוף המעין־שיפוטי (בג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193, 216 (1999)). במקרה שלפנינו נראה בעיניי, כי הפגם ההליכי שנמצא בהתנהלות הוועדה איננו מצדיק ביטולה של החלטת הועדה, שכן הביקור לא יכול היה כי אם לסייע בקביעת ממצא עובדתי, אלא שהעובדות, כך ראינו, אינן שנויות במחלוקת. במוקדה של המחלוקת עומד יישומו של הדין על העובדות, ויישום זה מוליך לכלל דיעה, כי בסיווג הנכס לא טעתה ועדת הערר. ומדוע:

53. מרכז המזון הוא מפעל לייצור מזון לחיות, על כך אין חולק. המחלוקת נתונה לשאלה, האם יש לראותו כ"מפעל מסחרי לייצור מזון לחיות" (453). שאלת מסחריות פעולתו של המרכז לא יכולה שתיגזר מן העובדה, כי המרכז משמש רק את המושב. גם לעובדה כי המושב בחר להפעיל את המרכז באמצעות אגודה שיתופית חקלאית אין כדי לשלול את המסחריות שבפעילותו. אילו פעל המרכז מחוץ ליישוב השיתופי, והיה מוכר לכל דיצריך, נהיר כי היה עלינו לראות את פעילותו כמסחרית, משמע ייצור ומכירת התוצרת ברווח. ומן הצד השני, אילולא קיומו של המרכז בתוך היישוב, היה על המושב לרכוש מזון לבהמותיו ממפעל מזון (חיצוני) דוגמת מרכז המזון בו עסקינן, שאז הוא היה משלם עבור הסחורה טבין ותקילין. המושב בחר לייצר בעצמו את מזון בהמותיו. ייצור עצמי זה איננו משנה את מהותו של מרכז המזון, מבחינת השימוש שנעשה במבנה בו הוא שוכן. מסחריותה של פעילותו מקורה בכך, שאת התוצרת מוכר המושב לעצמו, ואת הרווח (הרעיוני) הוא נוטל לעצמו. כפי שבאמצעות המכבסה השיתופית (בה עסקנו מעלה) מספק הקיבוץ את צרכיו לעצמו, ולכן יש לראותה כבית מלאכה ככל בתי המלאכה (הפועלים, מן הסתם, על בסיס מסחרי), כך מספק המושב, באמצעות מרכז המזון, את רעבונם של בהמותיו שלו, וכך יש לראותו.

54. סיכומם של דברים, הסיווג המתאים למרכז המזון הוא זה שנקבע בידי הועדה, קרי "מפעל מסחרי לייצור מזון לחיות", זהו הסוג ההולם ביותר מתוך הסוגים הנמנים בצו הארנונה. את הצעת המושב לפיה יש לסווגו כמבנה מלאכה ומשק לשימוש פנימי יש לדחות מן הטעמים שהטעמתי לעיל ביחס למכבסה. אין עניין לנו במחסן או דוגמתו, כי אם מפעל המייצר באורח עצמאי את מזון הבהמות שבמושב. אינני מקבל גם את הטענה לסיווג המרכז כמבנה המשמש לייצור חקלאי. אין מדובר ברפת, פרדס וכדומה, כי אם מפעל לייצור מזון, אותו מוכר המושב לעצמו על מנת שישמש את בהמותיו. כפי שאין לסווג מפעל מזון כמבנה לייצור חקלאי אילו היה מקומו בעיר, כך אין לסווגו ככזה כאשר מקומו הוא במושב. הסיווג ההולם ביותר למרכז המזון הוא, כאמור, מפעל מסחרי לייצור מזון לחיות, ויש לבכרו על פני פריטי סיווג אחרים שבצו הארנונה, ההולמים פחות, אם בכלל, את הנכס (עניין מרסייה הנ"ל).

סוף דבר

55. סיכומם של דברים, משום כל הטעמים שהטעמתי הנני מקבל באופן חלקי את הערעורים כלהלן:

א. מבני המכבסה, המתפרה, השכפולית, המסגריה והנגריה יסווגו 451.

ב. מבנה הגד"ש בקיבוץ עין חרוד יסווג 901.

ג. מבנה הספריה בקיבוץ גבע יסווג 170.

ד. המבנים בהם מפעלי ריקור ופלב"מ בקיבוץ עין חרוד יסווגו 401.

56. החלטותיה של ועדת הערר ביחס לכל שאר הנכסים עומדות בעינן. נכסים אלה יסווגו לפי הסוג אותו קבעה ועדת הערר. רכיבי הערעור באשר לנכסים אלה – נדחה.

57. לפי נסיבות העניין, והואיל ומקצת הערעורים נתקבל ומקצתם נדחה, לא אתן צו להוצאות.