לפניי תביעה כספית ע"ס 48,045 ₪ ותביעה שכנגד ע"ס 15,937 ₪, שתיהן בסדר דין מהיר ושתיהן בגין נזקי רכוש שנגרמו לשני הרכבים המעורבים בתאונת דרכים מיום 31.7.14. בתביעה העיקרית מדובר בתביעת שיבוב/תחלוף ובתביעה שכנגד תביעה של בעלת הרכב הניזוק.

מדובר בתיק רמזורים, שבו כל אחד משני הנהגים המעורבים טוען שהוא נכנס לצומת כשאור ירוק דולק ברמזור בכיוונו ושהנהג השני נכנס לצומת כשאור אדום דולק ברמזור בכיוונו. משימתי כאן תהיה להכריע, במידה שהדבר אפשרי עפ"י מאזן ההסתברויות, בשאלה מי משני הנהגים אומר אמת (משפטית).

ביום 10.11.16 נערכה בפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים. בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב, ושני הצדדים אכן הגישו סיכומיהם. יצוין כי בתיק זה נערכו גם שתי ישיבות מקדמיות, שבהן לא נשמעו ראיות, מהסיבות המתועדות בפרוטוקולים של הישיבות.

הרכבים המעורבים בתאונה

בתאונה מעורבים 2 רכבים:

• רכב התובעת (והנתבעת שכנגד) – רכב פרטי מתוצרת יונדאי (I30) ש.י. 2008 מ.ר. 4616366 (להלן – "הפרטי").
• רכב הנתבעים (והתובעת שכנגד) – אוטובוס מ.ר. 9150701 (להלן – "האוטובוס").

מטענות הצדדים ומסיכומיהם ברור, כי המחלוקת בין הצדדים ממוקדת אך ורק בשאלת נסיבות התרחשות התאונה ובשאלה הנגזרת של האחריות בנזיקין לקרות התאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, כך ששיעורי הנזקים הנתבעים בתביעות שבנדון מוחזקים להיות בלתי שנויים במחלוקת.

הראיות שהציגו הצדדים

• כתבי הטענות, על נספחיהם.
• שמונה דפי תמונות בצבע של נזקי הפרטי, שצולמו ע"י שמאי התובעת (מוצג ת/1).
• שתי תמונות בשחור לבן של מקום התאונה, שהורדו מאתר גוגל (מוצג ת/2).
• שלוש תמונות בצבע של מקום התאונה, שהורדו מאתר גוגל (מוצג נ/1).
• שלושה דפי תמונות בצבע של נזקי האוטובוס, שצולמו ע"י שמאי הנתבעים (מוצג נ/2).
• עדויות שלושה עדים שהעידו בדיון ביום 10.11.16 בפניי: מטעם התובעת – גב' ראיה רבקה בן נחום, כנהגת הפרטי, ומר ריצ'ארד ניקולייב, כעד ראיה ניטראלי; ומטעם הנתבעים – מר זידאן ראשד חאזם, כנהג האוטובוס.

הכרעה

דין התביעה העיקרית – להתקבל, ודין התביעה שכנגד – להידחות.

מצאתי להעדיף את גרסת התובעת (ועדי התובעת) על פני הגרסה הנגדית של הנתבעים (ועד הנתבעים), וזאת עפ"י מכלול הראיות ועפ"י מבחני הסתברות.

אני מוצא לנכון לציין כי שני הצדדים לא הקלו עליי המלאכה (לא הגישו מלוא הראיות הקיימות האפשריות) וכי מצאתי לסמוך את מסקנתי, בין היתר, על עניין חשוב של מהימנות שלא בא לידי ביטוי בסיכומי התובעת. בשל כך, לא אפסוק הוצאות לטובת התובעת (שעמדה על פס"ד מנומק ואף לא הייתה נכונה לשמוע בסוף הדיון הצעה של ביהמ"ש), חרף קבלת גרסתה ותביעתה.

להלן נימוקיי, בתמצית:

• על האמת להיאמר: תיקי רמזורים הם תיקים קשים להכרעה, הן במובן זה שמוצגות בהם ברגיל גרסאות מנוגדות לחלוטין (כמו במקרה שלנו) והראיות אינן רבות (כך לפחות כאשר לא קיימת הרשעה פלילית רלוונטית בבית המשפט לתעבורה של איזה מהנהגים המעורבים), והן במובן זה שטעות שיפוטית בקביעת זהות הנהג האשם (זה שנכנס לצומת באור אדום, בניגוד לגרסתו) עלולה לגרום עוול כפול של ממש: מתן פרס לנהג האשם וכן אי-עשיית צדק עם נהג שציית להוראות הרמזור וחרף כך נמצא אשם. בשל כל אלה, נוהגים שחקנים קבועים בתיקים מסוג זה (דוגמת התובעת והנתבעת שלפניי) להתפשר בתיקים אלו (ולקנות בכך סיכונים גדולים) או לחילופין להסכים להכרעה בלתי מנומקת בדרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק (שהיא הכרעה מרוככת שאין בה קביעת ממצאים חותכים שעלולים להיות בלתי נעימים לבעלי הדין ולעדיהם). אלא שבתיק זה עמדה התובעת (בעקבות מבוטחתה, שלה בחרה התובעת לתת זכות וטו על הנעשה בתיק) על הכרעה מנומקת דווקא, ולכן אין מנוס מניתוח הראיות ומקביעת ממצאים.
• התחבטתי לגבי התוצאה הראויה בעת כתיבת פסה"ד, וזאת מאחר שאף אחד מהעדים (לפחות עפ"י תוכן התשובות שהם נתנו לשאלות שנשאלו) לא הותיר רושם מובהק של מי שעדותו חפה מקשיים ומסימני שאלה, וזיהיתי מגמתיות וקשיים בכל העדויות גם יחד, כך שהיה לי קושי להעריך שאיזו מהעדויות נהנית ממידה גבוהה יותר במובהק של אמינות ושל סבירות. עם זאת, בסופו של יום ומשכל התשתית הראייתית נפרסה לפניי, מצאתי שביכולתי לחלץ 51% של הסתברות עודפת לטובת גרסת התובעת.
• עפ"י מכלול הטענות והראיות, הצומת המרומזר המדובר הוא בצורת צלב (+), כאשר הפרטי נכנס לצומת במטרה לנסוע בו ישר (לחצות הצומת), כך שהאוטובוס הגיע מהכביש האנכי שמשמאלו, וכאשר גם האוטובוס נכנס לצומת במטרה לנסוע בו ישר (לחצות הצומת), כך שהפרטי הגיע מהכביש האנכי שמימינו. עפ"י מכלול הטענות והראיות, שני הרכבים המעורבים גם יחד נכנסו בנסיעה רצופה לתוך הצומת, תחת הרושם של הנהגים שהאור ברמזור שבכיוונם הוא ירוק.
• נהגת הפרטי: כסימן שאלה מסוים (גם אם לא משמעותי) אציין את הזהירות שאפיינה את הנהגת בעת עדותה במשטרה (ביקשה להיוועץ בעו"ד מומחה בטרם מסירה העדות). כמו כן אציין שהתרשמתי שהנהגת העידה באופן מגמתי ולא מהימן כשאמרה שיכולה לראות שמאלה לרחוב בר כוכבה (הרחוב והכיוון שמהם הגיע האוטובוס לצומת) בשדה ראיה של 200 מטר לפחות, כאשר בתמונת הצומת רואים בבירור ששדה הראיה הרלוונטי של שני הנהגים גם יחד מוגבל מאוד עקב בניין הממוקם בסמוך לפינת הרחובות הרלוונטית. גם לא סבירה עדות הנהגת כי הסתכלה עובר לתאונה שמאלה ולא ראתה שום רכב, כאשר ברור שאם אמנם הייתה מסתכלת (וכאמור שדה הראיה שלה מוגבל שם) הייתה רואה את האוטובוס מתקרב לצומת ואולי אף נמצא כבר בתוכו.
• העד הניטראלי: עד זה העיד לפניי בביטחון רב לכאורה כי ראה את הפרטי נכנס בירוק לצומת ואת האוטובוס מתנגש בו, אך לחובת העד נזקפת העובדה, המביכה והמטרידה, לפיה עד זה סירב (בתוקף ובמודע ובכוונה) לספר למשטרה על הידוע לו, ולמעשה לא סיפר למשטרה דבר על נסיבות התאונה ועל הידוע לו בשאלה מי נכנס לצומת בירוק ומי באדום. ראו בהקשר זה את תרשומות המשטרה שהוצגו, המדברות בעד עצמן. המבוכה רבה, מאחר שעד ניטראלי זה הוא האדם שהזעיק מלכתחילה את המשטרה למקום, ולכן מצופה ממנו היה להשלים את אזרחותו הטובה ולמסור למשטרה את הידוע לו. התנהגות משונה זו של העד (שלא הוסברה בדיון) גרמה לי לפקפק באופן מסוים בעדותו, לפחות בעת שמיעתה, אך עליי להודות שתוכן העדות לא נסתר והעד עמד על דבריו ועל מה שראו עיניו. עם זאת, עליי לציין שהתרשמתי כי חשיפתו של עד זה לפגיעה הקשה שנהגת הפרטית נפגעה (הדם שתיאר) השפיעה עליו ועל הגורם עמו בחר העד להזדהות כקרבן התאונה.
• נהג האוטובוס: נהג האוטובוס עמד באופן כללי יפה לכאורה בחקירתו בפניי, כמעט כל משך החקירה. עד שנשאל על ידי לקראת תום החקירה על חוסר הסבירות שבגרסתו לגבי כניסת הפרטי לצומת שבו כבר נמצא ושועט אוטובוס גדול עם פנסים דולקים, ואז אמר הנהג כי היו עדים לתאונה (אנשים שעובדים במסעדה הסמוכה), שאמנם לא רצו להעיד, אך סיפרו לנהג "שהנהגת היתה מסמסת בטלפון". דברים אלו לא שכנעו אותי בנכונותם, והתרשמתי שהנהג בדה אותם מליבו באופן ספונטני, כדי לחלץ עצמו משאלה קשה עליה לא הייתה לו תשובה, וכדי לטפול על הנהגת אשם באופן מלאכותי. העד אמר במשטרה כך: "אין לי עדים לתאונה הלכתי לשאול אנשים במקום בעלי חנויות ואמרו שלא ראו שום דבר". דברים אלו סותרים באופן מפורש ובוטה מאוד את תוכן עדותו הנ"ל של הנהג בפניי: מניין צצו לפתע העדים?! ומניין צצה לפתע הגרסה כי העדים ראו מה שהנהגת עושה?! וכיצד הצליחו אותם עדים אלמונים לראות זאת בשעת חשיכה ובמהירות הנסיעה של הפרטי?! סתירה בוטה זו צובעת לטעמי בצבע בעייתי את עדות הנהג כולה, והתרשמתי שלא מדובר בפליטת פה רגעית, אלא באמירת אי אמת בעייתית. יצוין, כי שני הצדדים גם יחד לא התייחסו בסיכומיהם לנקודה זו, לה אני מייחס חשיבות רבה במישור המהימנות.
• מחדלים ראייתיים: שני הצדדים לא מצאו להציג חוות דעת מומחה של בוחן תאונות, שיכול היה לסייע בהבנת נסיבות התאונה, לרבות הערכת מהירות נסיעת הרכבים המעורבים, זוויות הפגיעה ביניהם, קביעה איזה מרחק עבר כל אחד מהם בתוך הצומת עד לנקודת המפגש בצומת, קביעה האם איזה מהרכבים עצר או ניסה לעצור בטרם התאונה, ניתוח תכנית הרמזורים, ועוד. בנוסף, שני הצדדים לא הציגו תכנית רמזורים של הצומת וניתוחו, כדי לסייע בהוצאת מסקנה לגבי השאלה האם הרמזורים פעלו באופן תקין בשעת התאונה ולגבי השאלה מהו סדר מופעי הרמזורים בצומת, כדי להתרשם לגבי הסבירות של מחטף רמזור ע"י מי מהנהגים. כמו כן, התובעת לא העידה את נהג הרכב שבו נסע העד הניטראלי, ולא הוצג כל הסבר וצידוק לגבי זאת.

סיכום

התביעה העיקרית – מתקבלת; והתביעה שכנגד – נדחית.

עפ"י התביעה העיקרית, הנתבעים ישלמו לתובעת את סכום התביעה (48,045 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה (29.1.15) ועד יום התשלום המלא בפועל.

כאמור מעלה ובנסיבות שפורטו מעלה, אין צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ' חשוון תשע"ז, 21 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.