השופטת תמר נאות-פרי

ערעור וערעור שכנגד על פסק דין מיום 14.12.2014 אשר ניתן בת"א 2802-07 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט כנעאן).

זהות הצדדים ועיקר המחלוקת -

1. גוזלן גיל לבנין ופיתוח בע"מ, המשיבה והמערערת שכנגד, הינה חברה קבלנית (להלן: "החברה"). מר הרץ יצחק (להלן: "הרץ"), המערער והמשיב שכנגד, היה הבעלים של מקרקעין הידועים כגוש 11316 חלקה 79 בזכרון יעקב (להלן: "המקרקעין"). הרץ התכוון לבנות על המקרקעין מבנה מגורים ובשלב מסוים, מכר מחצית מזכויותיו במקרקעין לרו"ח אבי רוסנק ומר מאיר רוסנק (להלן ביחד: "רוסנק"). ביום 19.5.2002 נחתם חוזה בין החברה מצד אחד לבין הרץ ורוסנק מצד שני (להלן: "החוזה"), ואשר מכוחו התחייבה החברה לבנות על המקרקעין מבנה הכולל ארבע דירות. סוכם כי הרץ ורוסנק יקבלו כל אחד שתי דירות, וכי התמורה שתשולם לחברה תהא בסך של 1,800,000 ₪ (להלן: "התמורה החוזית"), מתוכה ישלם הרץ 55% (השווים ל-990,000 ₪), ורוסנק ישלמו את היתרה - 45%.
2. לא היתה מחלוקת בין הצדדים לגבי כך שהרץ קיבל לידיו את הדירות שלו בחודש אפריל 2005 וכי נכון למועד זה, נותר סכום של 299,000 ₪ (כולל מע"מ) מתוך התמורה החוזית שהרץ לא שילם לחברה. התביעה העיקרית בבית המשפט קמא הוגשה על ידי החברה כנגד הרץ, ודרישתה היתה לתשלום יתרת התמורה החוזית המגיעה לה לשיטתה, כולל תשלום עבור יתרת התמורה החוזית, תוספות שבוצעו מעבר למפרט שבחוזה (בניכוי זיכויים לטובת הרץ), תשלום עבור שירותי ניהול ופיקוח ופיצוי על התארכות הפרויקט בשל התנהלות הרץ – והכל בסך כולל של כ-940,000 ₪. הרץ הגיש תביעה שכנגד כלפי החברה, ובה תבע פיצוי בגין ליקוי בניה, אי השלמת עבודות, פיצוי בגין דיור חלוף, פיצוי על עיכוב בביצוע, הפיצוי המוסכם ועוגמת נפש, כאשר סכום נזקיו הנטענים למעלה מ-1,200,000 ₪ והתביעה הוגשה לגבי 1,000,000 ₪ בלבד מטעמי אגרה.

פסק הדין קמא -

1. פסק דינו של בית המשפט מפורט ומנומק, והוא סוקר את המחלוקות השונות שבין הצדדים על פי סדרן.

תחילה, נדחתה הטענה המקדמית של החברה לפיה חתמה על החוזה באמצעות מנהלה מבלי לקרוא אותו וכי אין לראות את הוראות החוזה ככאלו אשר מחייבות אותה (סעיפים 10-15 לפסה"ד קמא).

בנוגע לאיחור בהשלמת העבודות (להלן: "האיחור"), נקבע עובדתית כדלקמן: על פי החוזה, העבודות היו אמורות להסתיים 12 חודשים לאחר תחילתן. העבודות החלו במאי 2002, אך מיד לאחר תחילתן, היה עיכוב של כ-6 חודשים בשל צווי הפסקת עבודה שניתנו עקב התנגדות של אחד השכנים לבניה. עיכוב זה לא נגרם באשמת מי מהצדדים, ולכן, מועד תחילת העבודות בפועל, לצורך בחינת הטענות בסוגית האיחור, הינו ינואר 2003 (סעיפים 17-19 לפסה"ד קמא). בהתאם, היה צריך להשלים את העבודות עד ינואר 2004, אלא שהדירות של רוסנק נמסרו לידיו בנובמבר 2004 והדירות של הרץ נמסרו באפריל 2005 (וליתר דיוק, ביום 15/04/05, לעיל ולהלן: "מועד המסירה"). משכך, נקבע כי החברה הפרה את החוזה. עם זאת, לאחר ניתוח מפורט של העובדות שהוכחו לגבי התנהגות הצדדים במהלך התקופה (סעיפים 20-41 לפסה"ד), נקבע כי האחריות לאיחור לא היתה רק של החברה, שכן הרץ תרם בהתנהלותו להתארכות העבודות, ולכן, שיעור תרומתו הינו 40% (סעיף 42 לפסה"ד קמא, אשר תוקן בהחלטה משלימה). בהתאם, נקבע כי יש לפסוק לטובת הרץ את הפיצוי המוסכם החוזי בגין האיחור, בשיעור של 60%.

בנוגע לעבודות הנוספות - נקבע כי החברה זכאית לתשלום עבור חלקן, אך מנגד, יש לבצע קיזוז בגין זיכויים שהוסכם שינתנו להרץ. היות והצדדים הסכימו כי בהקשר זה יינתן פסק דין על דרך הפשרה, נפסק כי על הרץ לשלם לחברה 100,000 ₪ נכון למועד המסירה (סעיפים 43-54 לפסה"ד). באשר לטענות הרץ בדבר ליקויים וחוסרים בדירות - השופט קמא אימץ את מסקנותיו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט, והעריך את עלות תיקון הליקויים בסך של 37,000 ₪ בקירוב. עוד נפסק כי החברה לא התקינה פרגולות למרות התחייבותה החוזית לעשות כן, וכי עליה לפצות את הרץ בסך של 22,000 ₪ בגין פריט זה (סעיפים 55-61 לפסה"ד). לעניין עוגמת הנפש – נקבע פיצוי בגין קיום הליקויים והצורך בתיקונים, בסך 3,000 ₪, ולא נפסק פיצוי נוסף בגין עוגמת הנפש הכרוכה באיחור שכן פיצוי שכזה מגולם בפיצוי המוסכם (סעיפים 62-67 לפסה"ד קמא).

מכאן – שסיכומו של פסק הדין, בסעיף 68 הינו הבא:

לחברה מגיעה יתרת התמורה בסך של 299,000 ₪, ובצירוף ריבית והצמדה כחוק ממועד המסירה ועד יום פסה"ד, הסכום מסתכם בסך של 465,956 ₪. כמו כן, יש לשלם לחברה 100,000 ₪ עבור עבודות נוספות נכון למועד המסירה, בניכוי עלות הפרגולות בסך של 22,000 ₪, נכון לאותו מועד, כך שהסכום הוא 78,000 ₪, ובצירוף ריבית והצמדה כחוק ממועד המסירה ועד יום פסה"ד, הסכום הינו 121,554 ₪. מכאן, שחיובי הרץ כלפי החברה הינם בסך של 587,510 ₪.

מנגד, להרץ מגיע פיצוי בגין ליקויי הבניה בסך של 36,879 ₪, ובצירוף ריבית והצמדה כחוק ממועד חוות הדעת של המומחה ועד יום פסה"ד, הסכום הינו 45,172 ₪. כמו כן, זכאי הרץ לפיצוי מוסכם כדלקמן: הפיצוי המגיע הינו בגין איחור של 18 חודשים. יש לזקוף לחובת הרץ 40% "אשם תורם", ולכן הפיצוי מגיע רק לגבי 60% מתקופת האיחור, כלומר, לגבי 10.8 חודשים, שהם 324 ימים. סך הפיצוי לגבי התקופה (בהתאם לסעיף 10 לנספח לחוזה, המתייחס ל-150$ לכל יום של איחור לגבי שתי הדירות של הרץ, בהתאם לשער דולר של 4.395 ₪/$) הינו בסך 213,597 ₪, ובצירוף ריבית והצמדה כחוק ממועד המסירה ועד יום פסה"ד, הפיצוי יהא בסך 332,865 ₪. כמו כן, יש לפסוק לטובת הרץ 3,000 ₪ בגין עוגמת נפש, משמע, לטובת הרץ נפסקו 381,037 ₪.

לאחר ניכוי הפיצויים לטובת הרץ (381,037 ₪) מהסכומים שעליו לשלם לחברה (587,510 ₪) – ההפרש הינו בסך 206,473 ₪ אותם ישלם הרץ לחברה, ובנוסף, 8,000 ₪ הוצאות.

טענות הצדדים בערעור:

1. הערעור העיקרי הוגש מטעם הרץ, ומתייחס לשתי נקודות בלבד. הטענה ראשונה הינה כי כבוד בית המשפט קמא שגה כאשר הוסיף לפיצוי המוסכם שנפסק לטובת הרץ רק את הריבית על פי החוק ולא את ריבית הפיגורים בהתאם לסעיף 10 לנספח לחוזה (להלן: "סעיף 10 לנספח"), אשר נקבעה בשיעור של 7.5% לשנה (להלן: "ריבית הפיגורים"). הטענה השניה הינה כי לא היה מקום לייחס להרץ חלק משמעותי באיחור, בשיעור של 40%, לאחר שנקבע כי החברה הפרה את החוזה והאיחור נובע בעיקר מהתנהלותה. לשיטתו, האשם שלו מתבטא, לכל היותר, בשיעור של 10%, וככל שהחישוב יתבצע בהתאם - הפיצוי המוסכם שמגיע לו יהא גבוה משמעותית, כך שבהתחשבנות הכוללת יהיה על החברה לשלם להרץ ולא ההיפך, כפי שנפסק.

הערעור שכנגד הוגש מטעם החברה, ובמסגרתו מועלות טענות לגבי שני נושאים עיקריים.

הטענה הראשונה מופנית כלפי החישוב שביצע כבוד השופט קמא בסעיף 68 בסוף פסק הדין, באשר לסוגית הפיצוי המוסכם עקב האיחור. ראשית, נטען שבית המשפט קמא שגה בכך שחייב את החברה בהפרשי הצמדה וריבית לגבי הפיצוי המוסכם, שכן הרץ קיזז את כל הסכומים שהגיעו לו מאת החברה במועד המסירה, כאשר באותה נקודת זמן, הוא היה חייב לחברה סכום של 399,000 ₪, בגין יתרת התמורה ועבודות נוספות. שנית, נטען כי יש לדחות את טענותיו של הרץ לעניין ריבית הפיגורים. שלישית, נטען כי היה מקום להתערב בגובה הפיצוי המוסכם, בסך של 150$ לכל יום איחור, השווה ערך ל-19,500 ₪ לחודש, שכן המדובר בסכום השווה פי 5 מדמי השכירות המקובלים באותה תקופה. רביעית, טוענת החברה כי לא היה מקום לקבוע שהיה איחור המקנה זכאות לפיצוי המוסכם שכן "טופס 4" התקבל בינואר 2004, 12 חודשים לאחר המועד הקובע לצורך חישוב האיחור, ולאחר מועד קבלת טופס 4 - כל העיכובים היו באחריות הרץ. חמישית, נטען כי לפי הקביעות בפסק הדין עצמו, המדובר באיחור של 15 חודשים בלבד, ולא 18. ששית, לשיטת החברה שיעור האשם של הרץ צריך להיות לפחות 70%.

הטענה הנוספת בערעור שכנגד מתייחסת לגובה ההוצאות שנפסקו לטובת החברה, בסך של 8,000 ₪ בלבד וללא החזר האגרה.

דיון והכרעה –

1. לאחר שבחנתי את מכלול המסמכים הרב בתיק ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים (לרבות בהודעות שהוגשו לתיק בית המשפט לאחר הדיון, בימים 19.5.2015 ו-28.5.2015), אמליץ לחברותי להרכב לדחות את הערעור של הרץ ולקבל בחלקו את הערעור שכנגד של החברה.

אפרט להלן את נימוקי בהתאם לנושאים השונים שהועלו על ידי הצדדים.

משך האיחור בהשלמת העבודות –

1. אין חולק כי הבניה הסתיימה לאחר המועד המתוכנן, ומועד המסירה היה אפריל 2005. לגבי המועד אשר ממנו יחל מניין תקופת האיחור – נקבע כי המועד הקובע יהא ינואר 2003, שכן עד אותו מועד, העיכוב במשך כחצי שנה, נבע מהתנגדות אחד השכנים, כאשר הועדה המחוזית החליטה לגבי ההתנגדות רק ביום 18.12.02 וממועד ההחלטה יש לאפשר לחברה שהות קצרה לצורך התארגנות מחדש וחזרה לשטח. לא מצאתי כי יש כל נימוק לסטות מקביעה עובדתית זו של בהמ"ש קמא, הן לגבי כך שמשך העיכוב בהקשר זה היה 6 חודשים והן בקשר לכך שעיכוב זה לא יבוא במניין משך האיחור המקנה זכאות לפיצוי המוסכם. לגבי מועד סיום האיחור – לשיטתי, המועד הקובע אינו יכול להיות מועד קבלת טופס 4 (כפי שטוענת החברה) שכן מועד המסירה היה רק באפריל 2005, משמע - שהיו עוד עבודות לביצוע לאחר קבלת טופס 4 (מה גם שהוא ניתן בסוף ינואר 2005 ולא בדצמבר 2004). לגבי טענת החברה לפיה העיכוב ממועד מתן טופס 4 ועד המסירה בפועל היה באחריות הרץ, יש לראות כי לא הובאו ראיות לגבי טענה שכזו בבהמ"ש קמא – ואין כל מקום לקבל את הטענה בשלב הערעור. לכן, מועד המסירה הינו מועד סיומו של האיחור. משמע, שהמדובר באיחור לגבי התקופה שהחלה במחצית ינואר 2003 והסתיימה במחצית אפריל 2005, כלומר – 15 חודשים (להלן: "תקופת האיחור"), ואבהיר כי בפסק הדין נקבע שאלו הם המועדים ה"קובעים". לפיכך, במובן זה יש לקבל את ערעור החברה, שכן בית המשפט קמא, בסעיף 68 לפסה"ד, ביצע את החישוב לגבי 18 חודשים ולא 15, ויהא עלינו לבצע חישוב "מתוקן".

חלוקת האחריות לגבי תקופת האיחור –

1. אזכיר כי נקבעה חלוקת אחריות כך שתרומתו של הרץ לעיכובים הינה בשיעור של 40%. בית המשפט קמא פירט בפסק הדין את ממצאיו העובדתיים לגבי הסיבות השונות לעיכובים, כולל הכרעה בטענות העובדתיות של הצדדים לגבי השינויים שביקש הרץ, חוסר נטען בתוכניות, השאלה אם עיכוב או דרישת שינוי לגבי עבודה מסוימת השפיעו על עיכוב לגבי עבודה אחרת, העדרו של מפקח צמוד מטעם הרץ ורוסנק ומשמעות הדברים, העדות של גב' ויסמן (שמונתה כמפקחת עליונה ואשר עדותה נמצאה כמהימנה ביותר), משמעות העובדה שהחברה לא זימנה לעדות את מפקח העבודות מטעמה, מר איליה, ולא הוצגו יומני עבודה מטעמה, תכתובות בין הצדדים "בזמן אמת" - ועוד ממצאים עובדתיים על יסוד חקירות המצהירים ומהימנותם של העדים, כפי שהעריך אותה כבוד השופט קמא. כדוגמא, נקבע כי היו מקרים בהם העבודה הופסקה, או התנהלה בעצלתיים, היות והחברה עסקה בפרויקטים אחרים והושם דגש על כך שגם דירותיו של רוסנק נמסר רק בנובמבר 2004, כלומר – חצי שנה לפני מסירת דירותיו של הרץ, אך גם זאת באיחור של כ-9 חודשים, למרות שהחברה לא העלתה טענות לגבי מחדלים של רוסנק. לא מצאתי כי יש עילה להתערב במכלול הממצאים העובדתיים בהקשר זה, אשר מנומקים כדבעי. כידוע, אין זו דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ע"א 1630/12 פלג נ' פבריקנט את סלנט גרופ בע"מ (22.09.2014); ע"א 7202/12 חלאילה נ' ג'חוש (4.5.2015); ע"א 1053/14 פלוני נ' משטרת ישראל (10.5.2015); ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ, פסקה 12 (12.07.2015)). מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים, וראו כי הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט קמא מעוגנים היטב במכלול החומר הראייתי שהועמד לפניו, ואף כוללים קביעות באשר למהימנות העדים שנחקרו נגדית.
2. לגבי חלוקת האחריות בין הצדדים, עמדתי היא כי באופן עקרוני עצם ההחלטה לחלק את האחריות, או האשם, תואמת את הנסיבות ומחוייבת המציאות, שכן כפי שקורה לעיתים תכופות, המציאות אינה "שחור ולבן" וההתנהלות של שני הצדדים במהלך פרויקט בניה שכזה, גורמת במשולב לעיכובים, אשר חלקם תלויים האחד בשני ונגזרים מחיובים שלובים. הערכתו של כבוד השופט לגבי שיעור החלוקה – 60% לחובת החברה ו-40% לחובת הרץ, אף היא נראית לי סבירה, וזאת על בסיס מכלול הקביעות העובדתיות ששימשו מסד לאותה חלוקה ואשר בהן לא נתערב. אף בנוגע לחלוקת אחריות בין צדדים לסכסוך, כמו גם בנוגע לקביעות בדבר "אשם תורם", תמעט ערכאת הערעור להתערב (ע"א 632/81 בן יעקב נ' מיכאלי, פ"ד לח(4) 12, 17; ע"א 3214/98 שלוס נ' רגומי (1978) בע"מ, פ"ד נח(4) 445, 458; ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, סעיף 53 (25.05.2006), וע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי (01.10.2003), לאמור:

"חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם ... לפיכך, בבוא ערכאת הערעור לבחון את חלוקת האחריות, כפי שנקבעה בערכאה הדיונית, היא לא תיטה להתערב בה, וכבר נאמר כי: "הדבר תלוי במידה כה רבה בשיקול דעת ובהתרשמות השופט, וכמעט ולעולם לא תמצא שני פוסקים שיגיעו בדיוק לאותה מסקנה. בדרך כלל ישתמש אפוא בית המשפט לערעורים בסמכותו לשנות את חלוקת הנזק רק כשהוא רואה לנכון לשנותה שינוי עקרוני, אך לא כדי להגדיל קמעה את אחוז אחריותו של זה ולהקטין את אחוז אחריותו של זה".

1. האמור, כוחו יפה, הן כאשר המדובר בהשתת אשם תורם, נזיקי או חוזי, והן כאשר המדובר בחלוקת אחריות בין מעוולים במשותף, וראו כי פסקי הדין מעלה עוסקים במקרים מגוונים, ובכולם חזרו הערכאות על כלל אי-ההתערבות. הסיטואציה שבפנינו יכולה להיבחן באספקלריה של אשם תורם חוזי מצד הרץ, הניפר, או באספקלריה נזיקית, אך גם כך וגם כך, עמדתי היא כי האיזונים והחלוקה שביצע בית המשפט קמא ראויים וסבירים, סומכים על התרשמותו הישירה מהראיות ומבעלי הדין עצמם – ואין מקום לשנות הימנה.

גובה הפיצוי המוסכם –

1. אזכיר כי על פי סעיף 10 לנספח, הפיצוי המוסכם בגין איחור במסירת הדירות, הינו 300$ ליום לגבי ארבע הדירות, ומוסכם על הצדדים כי המדובר ב-75$ לכל דירה, כלומר – 150$ לזכות הרץ בשל שתי דירותיו. בהודעת הערעור של החברה נטען, בשפה רפה, כי הפיצוי המוסכם גבוה מהסביר, אם כי לא הועלו טענות ספציפיות בהקשר זה, ודי בכך כדי לדחות את הטענות. מעבר לכך, יש לראות כי טיעון לגבי חוסר סבירותו של פיצוי חוזי מוסכם, חייב להישען על תשתית ראייתית מוצקה בדבר אומד דעתו של המתקשר החוזי בעת ההתקשרות ובדבר הצפי לנזקים ושיעורם, בעת החתימה על החוזה. במקרה דכאן, מנהלה של החברה, בסעיף 14 לתצהיר העדות הראשית מטעמו, לא רק שלא טען ולו חצי טענה בהקשר זה, אלא שבחר לטעון שהוא בכלל לא היה מודע להוראות החוזה – כיון שלא טרח לקרוא אותו וסמך על רוסנק. טענתה זו של החברה, לגבי כך שהוראות החוזה אינן מחייבות בשל שהחותם מטעמה לא קרא את החוזה עובר לחתימה, נדחו מכל וכל על ידי בית המשפט קמא, ובצדק רב. אין צורך לחזור על ההלכה לפיה חזקה על אדם החותם על מסמך כי קרא והסכים לתוכנו (ע"א 4530/10 בנק הפועלים בע"מ נ' זועבי, פסקה 11 וההפניות שם (10.2.2015); רע"א 972/15 אבו סמרה נ' עו"ד סקלר (17.02.2015)), קל וחומר כאשר מדובר בחוזה כגון זה אשר בו עסקינן, וכאשר המנהל בחקירתו הנגדית טען שקרא רק חלק מהסעיפים (אשר רק בהם מצא עניין) ובהמ"ש קמא קבע כי עדותו זו לא היתה מהימנה.
2. מכאן – שהחברה אינה יכולה להעלות עתה טענה חלופית (עובדתית בעיקרה) לפיה הפיצוי המוסכם לא היה סביר בעיני המתקשר במועד ההתקשרות (מה גם שלא היתה התייחסות לנושא זה בסיכומיה בבית המשפט קמא). בהקשר זה אפנה עוד לע"א 517/12 אוחיון נ' גולדפינגר (01.09.2013), לאמור:

"על מנת להצדיק התערבות בתניה הקובעת פיצוי מוסכם על דרך של הפחתת סכום הפיצוי, על מבקש ההפחתה להראות כי הפיצוי המוסכם אינו מקיים "יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 15(א) לחוק התרופות), והפסיקה הוסיפה וקבעה כי הפחתת שיעורו של פיצוי מוסכם כאמור היא צעד חריג השמור לנסיבות מיוחדות שבהן "לא נמצא יחס סביר כלשהו – ולו בדוחק – בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה" (עניין חשל, בעמ' 264; וראו גם: ע"א 3846/98 דהן נ' ביטון, פ"ד נד(6) 566, 575 (2000); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד' 695-694 (2011); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני החוזים – התרופות 493 (2009)). עוד נפסק כי על מבקש ההפחתה לסמוך את טענותיו בעניין זה על תשתית עובדתית מתאימה שאותה עליו "להציג, לפתח ולבסס" (ראו עניין מגדל, פסקה 54)."

כמו באותו עניין, כך גם במקרה דכאן, במובן שהחברה לא הראתה ולא הוכיחה כי שיעור הפיצוי המוסכם אינו מקיים יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות כתוצאה מאיחור במסירת הדירות. העלאת טענה בעלמא כי מדובר בפיצוי גבוה או השוואתו לדמי שכירות נטענים (שלא הוכחו) אין די בה בנסיבות העניין – והטענות נדחות.

1. לאור האמור עד כה, היות ונדחות הטענות לגבי גובה הפיצוי המוסכם ולגבי חלוקת האחריות ומתקבלת הטענה לגבי משך תקופת האיחור, חישוב הפיצוי המוסכם צריך להיות הבא: הפיצוי לכל יום – 150$, ובהתאם לשער הדולר החוזי (4.395 ₪/$) – 659 ₪ לכל יום. משך האיחור הינו 15 חודשים = 456 ימים. לכן, הפיצוי הינו 659 ₪ ליום X 456 ימים = 300,504 ₪. הרץ זכאי ל-60% מהסכום = 180,302 ₪, נכון למועד המסירה.

הריבית לגבי הפיצוי המוסכם –

1. על פי הוראות סעיף 10 לנספח – הפיצוי המוסכם בגין האיחור ישא את ריבית הפיגורים כפי שהוגדרה מעלה (בשיעור שנתי של 7.5%). בסעיף 68 לפסק הדין קמא, מחשב כבוד השופט קמא את הפיצוי המוסכם נכון למועד המסירה של דירות הרץ, ומוסיף לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית"), ממועד המסירה ועד יום מתן פסק הדין.

לטענת הרץ, היה צריך להוסיף לפיצוי המוסכם את ריבית הפיגורים (ממועד המסירה ועד מועד מתן פסק הדין) ולא "רק" את הריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, והוא אף מפנה לכך שלאחר מתן פסק הדין, הוא פנה לכבוד השופט קמא בבקשת הבהרה לגבי נושא זה, ובהחלטתו מיום 25.01.15 קבע השופט קמא כי בעת כתיבת פסק הדין הוא לא היה ער לתניה החוזית לגבי ריבית הפיגורים, אך כי במידה ונפלה טעות, עליה להתברר במסגרת ערעור על פסק הדין, כיון שאין עסקינן בטעות קולמוס.

החברה, טוענת מנגד כי אין מקום לפסוק לטובתו של הרץ את ריבית הפיגורים שכן במועד בו התגבשה זכותו לפיצוי המוסכם (מועד המסירה), הוא היה חייב לחברה חלק נכבד מהתמורה החוזית וסכום משמעותי נוסף בגין עבודות נוספות. לכן, במועד המסירה היה מקום לבצע קיזוז הדדי, אשר לאחריו היה מתברר שהרץ חייב כספים לחברה, ולא ההיפך. לכן, החוב בגין הפיצוי המוסכם התגבש במועד המסירה אך גם סולק, על דרך הקיזוז, באותו היום, במועד המסירה – ולכן, אין כל מקום לדרוש את תשלומה של ריבית הפיגורים לגבי הפיצוי המוסכם.

1. היות ובין המשפט קמא חישב את הסכומים בסעיף 68 כפי שפורט מעלה ולא פסק את ריבית הפיגורים לטובת הרץ, אך ללא הנמקה - יתכן והיה מקום להשיב את הדיון לבהמ"ש קמא לצורך השלמת ההנמקה לעניין הטענות בסוגית ריבית הפיגורים והטענות לגבי הקיזוז. מצאתי שלא לעשות כן ולפרט להלן את עמדתי בסוגיה זו, ואקדים ואומר כי במחלוקת זו – עמדתי כעמדת החברה.

תחילה אביא כלשונן את הוראות החוק הרלבנטיות, מתוך חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), כדלקמן:

"53. (א) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים ...."

"60. (א) הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות הענין."

וכמובן, יש לזכור אף את סעיף 39 לחוק החוזים, המורה כי -

"39. בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה."

1. יישום האמור על העובדות שהוכחו בתיק זה, מחייב לשיטתי את המסקנה לפיה החיובים ההדדיים של הצדדים, האחד כלפי השני, במועד המסירה, היו ברי קיזוז, ויש לראותם ככאלו אשר התקזזו, הגם שלא נשלחו הודעות קיזוז בכתב, לאור נסיבות העניין, לאור התנהגות הצדדים ולאור החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. ואפרט.
2. הוראות סעיף 10(ג) לנספח קובעות כי הפיצוי המוסכם ישולם בהתאם לחישובו במועד המסירה וכי ריבית הפיגורים תשולם לגבי התקופה שבין המועד שנקבע לתשלומם של הפיצויים המוסכמים לבין מועד התשלום בפועל. מועד התגבשות החוב לגבי הפיצויים המוסכמים הינו מועד המסירה, וביום זה היה על החברה לשלם להרץ את הפיצוי המוסכם לגבי האיחור, בשיעור של כ- 180,000 ₪ (על פי החישוב כמפורט לעיל). במועד זה הרץ היה חייב לחברה 299,000 ₪ בגין יתרת התמורה ונתון זה היה מוסכם לאורך כל הדרך, כולל "בזמן אמת". בדיעבד, נפסק כי הרץ היה חייב לחברה עוד כ-100,000 ₪ בגין עבודות נוספות, אך גם אם נניח בצד חובות אלו, אשר היו שנויים במחלוקת אמיתית במועד המסירה, לא יכול להיות חולק לגבי חובתו של הרץ בתשלום יתרת התמורה החוזית במועד המסירה. הרץ לא שילם את יתרת התמורה במועד המסירה (ולמעשה לא שילם אותה עד היום), כך שבמועד המסירה החברה היתה חייבת להרץ כ-180,000 ₪ ומנגד, הרץ היה חייב לחברה כ-299,000 ₪, משמע, הפרש של כ- 119,000 ₪ לטובת החברה.

ויובהר. האמור מעלה סומך על כך שנקבע שהפיצוי המוסכם הינו בסך של כ-180,000 ₪ בלבד, לאחר ניכוי של 40% "אשם תורם" מצד הרץ, אך אף ללא אותו ניכוי, הפיצוי המוסכם הכולל היה בסך של כ-300,000 ₪ במועד המסירה, ולכן – גם ללא הקביעה הרטרוספקטיבית לגבי הניכוי מהפיצוי המוסכם – במועד המסירה, הרץ היה חייב לחברה כ-300,000 ₪ והיא היתה חייבת לו כ-300,000 ₪ - ושני הסכומים התקזזו, פחות או יותר, במועד הרלבנטי.

1. עתה, נפנה להוראות סעיף 10(ה) לנספח המורות כדלקמן (כאשר "המזמין" הינו הרץ ורוסנק ו-"הקבלן" הינה החברה):

"את סכומי הפיצויים המוערכים והמוסכמים מראש כאמור, לרבות הפרשי ההצמדה והריבית, יהיה רשאי המזמין לנכות מתוך התשלום שישלם המזמין לקבלן כתשלומי ביניים ו/או כמחיר החוזה, וכן מכל סכום שתשלומו לקבלן יעוכב ע"י המזמין עפ"י הוראות נספח II לחוזה, וכמו כן יהיה המזמין רשאי לממש את הערבות לקיום תנאי החוזה ו/או חלק ממנה לצורך תשלום סכומים אלה, הכל לפי שיקול דעת המזמין";

ובהמשך – אפנה לסעיף 10(ז), לאמור:

"למזמין תהיה בכל עת הזכות לזקוף כל תשלום שהוא, שיקבל ו/או שינכה מהקבלן, על חשבון תשלומי הפיצויים המוערכים והמוסכמים מראש ... הכל לפי החלטת המזמין ולפי שיקול דעתו".

בנוסף, יש לראות את סעיף 3 לנספח II לחוזה הדן בתמורה החוזית ובתשלום החשבון הסופי לאחר סיום העבודות, המורה כך:

"התמורה הסופית תסולק לקבלן – לא יאוחר מ-60 יום מיום הגשת החשבון הסופי למפקח, בהפחתת תשלומי הביניים ששולמו בהתאם לסעיף 2 לעיל וכל סכום אחר ששולם עד אותה שעה על חשבון שכר החוזה, אם שולם, ובניכוי כל סכום המגיע למזמין מהקבלן לפי החוזה ...".

מכאן, שהוראות החוזה יוצרות את מנגנון הקיזוז והניכוי של החובות ההדדיים, בנקודות הזמן בהן מתגבשים חובות ברי-קיזוז, ומהאמור ניתן ללמוד על כוונת שני הצדדים לאפשר לבצע קיזוזים הדדיים לגבי כל הרכיבים במסגרת קיומו של החוזה.

1. אף אם לא היו בנמצא הסעיפים שמצוטטים מעלה, הפסיקה קבעה לא פעם שגם אם אין הוראה בהסכם לעניין קיזוז, הרי שזה ניתן לביצוע מכוח הדין הכללי (ע"א (מחוזי ת"א) 2804/01 מחצבות הר רפיד בע"מ נ' עו'ד אילן דסאו (10.03.2005) המפנה אף לי' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 327). כלומר, ששני הצדדים היו זכאים לבצע קיזוז של החובות ההדדיים, בנקודת הזמן בה התגבשו שני החובות האמורים.
2. יתרה מכך. אף אם נרצה לומר ששיקול הדעת לגבי הקיזוז במועד המסירה היה מסור רק בידיו של הרץ – אזי שלשיטתי, אי ביצוע הקיזוז עולה כדי שימוש בזכות חוזית שלא בתום לב. אין לאפשר להרץ לא לשלם את התמורה החוזית, בסך של כ-300,000 ₪, כאשר ה"קנס" לגבי אי תשלום כאמור הוא "רק" ריבית לפי חוק הפרשי ריבית, ולא לקזז חוב שכנגד בסכום זהה, על מנת לדרוש לגביו ריבית פיגורים גבוהה יותר. לשיטתי, הוראות החוזה מלמדות על כך שכוונת הצדדים היתה שיבוצע קיזוז "אוטומטי" שכזה, אף ללא שליחת הודעות קיזוז רשמיות מטעם מי מהצדדים, אך אף אם נרצה לומר שהקיזוז לא היה אוטומטי ומסור לשיקול דעתו של הרץ, היה עליו להפעיל את שיקול הדעת בתום לב ובהגינות, וטענותיו כיום אינם עולות בקנה אחד עם התנהלות מתחייבת שכזו, וראו את הדברים שנפסקו בת"א (מחוזי י-ם) 1282/99 פיוניר קונקריט ישראל בע"מ נ' דניה סיבוס חברה לבנייה בע"מ (09.08.2006), כדלקמן:

"זכות הקיזוז והשימוש בה כפופים לעקרונות יסוד וערכים כגון תום לב, הגינות וסבירות – עקרונות יסוד של שיטתנו המשפטית בכלל ושל דיני החוזים בפרט."

1. משמע, ששני הצדדים היו יכולים לקזז א-הדדי את החובות במועד המסירה – תשלום יתרת התמורה כנגד פיצוי מוסכם בגין איחור. ומה בדבר שליחת הודעת קיזוז? אמנם, החברה לא שלחה הודעת קיזוז מפורשת במועד המסירה – דהיינו, הודעה בכתב בה היא מקזזת את הפיצוי המוסכם לטובת הרץ בגין האיחור מיתרת התמורה החוזית, ואף הרץ לא שלח הודעת קיזוז בכתב, אך לטעמי, יש לראות בהתנהלות הצדדים ככזו אשר ממנה ניתן ללמוד על קיזוז שכזה בפועל, במובן – שיש לראות בחברה כמי ששילמה את הפיצוי המוסכם על דרך הקיזוז במועד המסירה. כאן, אפנה למקרים הבאים בהם נקבע כי ניתן להסיק על קיומה של הודעת קיזוז מכללא מהנסיבות ומהתנהגות הצדדים - ע"א (ת"א) 2655/04 החברה הישראלית לשקילה בע"מ נ' אורני (19.06.06); ע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265, 281 (1991), שם נפסק כי –

"בנסיבות מתאימות אפילו התנהגות יכולה להוות הודעה מספקת";

ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5), 811 (1992), שם נדונה מחלוקת לגבי הדרך להוכיח את כוונת הצדדים לבצע קיזוז, ונפסק כי -

"אך בה במידה, שמדובר בעיסקה בודדת ומצומצמת יותר בהיקפה, המולידה את התביעות ההדדיות, ניתן להסתפק לשם כך גם בראיה נסיבתית יותר";

ואת ת"א (מחוזי חיפה) 565/95 מ.ב. תשלובת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ (בפירוק) נ' ערת"ג השקעות בע"מ (10.12.2001), שם נפסק כי אמנם לפי סעיף 53 לחוק החוזים, יש להודיע על הקיזוז, אך –

"ההלכה היא שאין מקום להכביד על הנוגע בדבר לעמוד בדרישות פורמליות".

ואת ת"א (מחוזי ת"א) 1956-06 בנק למסחר בע"מ (בפירוק) נ' גני הקונגרס (23.06.2013) באשר

"לדרישה המקלה של הודעת קיזוז לפי פסיקת בית המשפט העליון".

1. יש עוד לראות כי לא היתה מחלוקת כי מסירת החזקה בדירות לידי הרץ התבצעה ללא שהצדדים קיימו נוהל מסודר של פרוטוקול מסירה או התחשבנות מסודרת – ויש לזקוף זאת לחובת שני הצדדים, הדדית, כאשר במובן מסוים יש לראות בהרץ, כמי שקיבל לידיו את הדירות למרות שחובו לחברה היה בסכום של כמעט שליש מהתמורה החוזית, כמי במשתמע הסכים לבצע קיזוז הדדי של החובות, שאלמלא כן – טרם שילם הרץ את התמורה החוזית, לא היתה לו כל זכות להכנס לדירה. והרי הרץ מכחיש מכל וכל את טענות החברה לפיהן הוא "פלש" לדירות וטוען כי הוא היה זכאי לקבל את החזקה בדירות כיון שיתרת התמורה החוזית קוזזה כנגד החובות של החברה כלפיו (!). משמע, שבמקרה הנוכחי, הראיות מלמדות על כך שהרץ עצמו ביקש לבצע קיזוז של חובות החברה כלפיו כנגד יתרת התמורה במועד מסירת הדירה, על מנת שיוכל לתפוש את החזקה בדירות – ולמעשה הוא זה אשר ביצע בפועל את הקיזוז. בהקשר זה אפנה לחקירתו של הרץ בעמ' 83 לפרוטוקול בהמ"ש קמא (שורות 1-28), שם הוא נשאל כיצד קיבל לידיו את הדירות שעה שנותרה יתרת תשלום כה משמעותית, והוא משיב כי בפועל הוא שילם הרבה יותר בשל רכישות שביצע וכי מנהל החברה ידע באותה העת שלא מגיעה לחברה תמורה נוספת בשל האיחורים (וראו דברים דומים בעמ' 87 לפרוטוקול ואת סעיפים 69 ו-85 לתצהירו של הרץ). רוצה לומר, שהרץ עצמו ביצע מבחינתו קיזוז של יתרת התמורה כנגד חובות נגדיים של החברה כלפיו, במועד בו קיבל לידיו את הדירות.

דומה כי יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו בע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט (1) 177 (15.01.1995), סעיף 8 לחוות הדעת של השופט גולדברג, לאמור:

" ... ניתן לומר כי הכרת המשפט בכוח הקיזוז מונעת את אי הצדק הנגרם מכך שצד נדרש לקיים את חיובו בה בשעה שהחיוב כלפיו הופר."

וראו אף את ע"ש (מחוזי י-ם) 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי, פ"מ תשס"ג(1) 481 (2004), ואת מנחם מאוטנר "דיני חיובים – חלק כללי" (1994), בעמ' 531, שם כותב המחבר כי הקיזוז פועל מעת שנוצרה האפשרות לקזז, ואת שלום לרנר "קיזוז חיובים" (2009), בעמ' 60-64).

1. עוד אוסיף, כי סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)"), קובע כי –

"חובות שהצדדים חבים זה לזה על פי חוק זה ניתנים לקיזוז."

משמע, שאין בחוק החוזים תרופות דרישה למתן הודעה זו או אחרת. באשר ליחס בין הוראות סעיף 53 לחוק החוזים לבין סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות), נקבע בפסיקה כי באופן עקרוני, הוראות חוק החוזים גוברות, בהיותו של חוק החוזים מאוחר יותר (משנת 1973 לעומת 1970), וראו לדוגמא את ע"א 664/76 רמט בע"מ נ' פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ, פ"ד לב(1) 188, 195 ואת ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5), 811 (1992) אשר כבר הוזכר מעלה, בפיסקה 16 לפסק דינו של השופט בך. עם זאת, במקרה דכאן, יתכן ויש לבחון את הקיזוז דווקא לאור סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות), הואיל והחובות ההדדיים שקוזזו נובעים מהפרות הדדיות של שני הצדדים – משמע, שנמצאים אנו תחת כנפיו של חוק החוזים (תרופות), שעוסק בתרופות עקב הפרות חוזיות ולא בחיובים חוזיים באופן כללי. אם כך הם פני הדברים, הזכות המהותית של הקיזוז אינו דורשת הודעה כלל וכלל. בכל אופן, לאור האמור מעלה, אין צורך להכריע חד משמעית בסוגיה זו.

1. יש לתת אף משקל לכך כי קביעת ריבית הפיגורים נועדה לשמש תמריץ חוזי לתשלום הפיצוי המוסכם במועד ועל מנת להרתיע את החברה מאי-תשלומו של הפיצוי. בנסיבות שהוכחו במקרה זה, אין טעם ואין הצדקה, לאור תכליתו של החוזה, להורות על סנקציה חוזית לחובת החברה, אשר מסרה בידיו של הרץ את הדירות, אמנם באיחור ניכר, אך בשעה שהוא טרם שילם לידיה כ-300,000 ₪ (שהם בערך 1/3 מהתמורה החוזית הכוללת) וכאשר היא אף ביצעה עבודות נוספות רבות (אשר שיעורן המדויק היה שנוי במחלוקת אך כבר במועד המסירה היה ברור שעסקינן בסכומים משמעותיים, ובדיעבד אכן נפסקו לטובת החברה 100,000 ₪ נוספים). החברה לא עיכבה את המסירה עד השלמת ההתחשבנות – היות ולשני הצדדים היה אינטרס להקטין את הנזק ולבצע את המסירה אשר גם כך היתה באיחור, אך מן הראוי לבצע את הקיזוז כמתואר מעלה, אף אם בדיעבד. לאור קיזוז רעיוני שכזה, הרי שלא נגרם להרץ כל נזק עקב האיחור בתשלום הפיצוי המוסכם – נזק אשר אותו התכוונו הצדדים למנוע עת נוסח סעיף 10 כפי שנוסח.
2. לכן, לסיכום, במועד התגבשות הפיצוי המוסכם, הוא סולק כנגד יתרת החוב שהיתה מצד הרץ כלפי החברה, ולהרץ לא מגיעה ריבית הפיגורים לגבי רכיב זה, בנתונים של המקרה הנוכחי.

התחשיב המסכם –

1. לאור כל האמור מעלה, התחשיב הסופי יהא כדלקמן, נכון להיום (ולא למועד פסק הדין של בית המשפט קמא):

(א) נכון למועד המסירה (15.4.2005) הרץ היה חייב לחברה 299,000 ₪ בגין יתרת התמורה החוזית ו-100,000 ₪ בגין עבודות נוספות בניכוי קיזוזים = 399,000 ₪. מנגד, נכון למועד המסירה, החברה היתה חייבת להרץ 22,000 ₪ בגין אי התקנת הפרגולות ו-180,302 ₪ בגין הפיצוי המוסכם = 202,302 ₪. קיזוז הסכומים האחד מהשני (399,000 פחות 202,302) מניב הפרש של 196,698 ₪ לחובת הרץ. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הפרשי ריבית מיום 15.4.2005 ועד היום, והסכום המשוערך הינו 306,528 ₪ נכון להיום.

(ב) מהסכום כאמור יש לנכות שני רכיבים – פיצוי לטובת הרץ בגין ליקויי הבניה, בסך של 36,879 ₪ נכון למועד הגשת חוות הדעת של המומחה (2.4.2009), כאשר אם נוסיף לסכום הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הפרשי ריבית מיום 2.4.2009 ועד היום, הסכום המשוערך הינו 45,231 ₪ נכון להיום.

(ג) סכום נוסף לניכוי הינו הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנפסק להרץ, בסך 3,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין. לאור המדד השלילי, אם נחשב את השערוך של הסכום על פי חוק הפרשי ריבית מיום 14.12.2014 ועד היום, הסכום נותר בסך של כ-3,000 ₪ נכון להיום.

(ד) לכן, החוב של הרץ הינו בסך של 306,528 ₪ (בהתאם לסעיף קטן (א) לעיל), מהם ננכה סך של 45,231 ₪ (על פי ס"ק (ב)) ועוד ננכה 3,000 ₪ (על פי ס"ק (ג)), ולכן – התוצאה הסופית היא כי על הרץ לשלם לחברה 258,297 ₪, נכון להיום.

הוצאות בית המשפט –

1. הטענה האחרונה בה נדון הינה טענת החברה לגבי מיעוט ההוצאות שנפסקו לטובתה, ביחס להיקף המחלוקות, להיקף ההליכים ולתוצאה הסופית, לפיה תביעתה התקבלה ונפסק לטובתה סכום לא מבוטל. אכן, ההוצאות שנפסקו היו על הצד הנמוך, אך לא מצאתי ששיעורן נמוך עד כדי הצורך להתערב בקביעתן (ע"א 19656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ (27.7.08); ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט (2) 235; ע"א 7079/09 שיבלי נ' בית החולים האנגלי (13.02.2012)). יש לקחת בחשבון כי עיקר המחלוקות, אשר הצריכו בירור מעמיק, היו בשל האיחורים אשר היו ברובם (60%) באשמת החברה וכי לו היא היתה משכילה להתנהל אחרת "בזמן אמת" היקף המחלוקות לא היה כפי שהיה. בנוסף, חלק נכבד מהמשאבים (הן של זמן והן של כסף) הוקדשו לסוגית הקיזוזים והליקויים הנטענים בעבודות, אלא שבהקשר זה התקבלו בדיעבד מרבית מטענות הרץ, ולכן התביעה שכנגד שלו התקבלה בחלקה, ויש לדבר השלכה על שיעור ההוצאות. לכן, אציע שלא להתערב בפסיקת ההוצאות.

סיכום –

1. לאור המקובץ, אמליץ לחברותי להרכב לדחות את הערעור של הרץ ולקבל בחלקו את הערעור של החברה, כך שבמקום האמור בסעיף 68 לפסק הדין של בית המשפט קמא יבוא האמור בסעיף 25 לעיל, ועל פי החישוב "המתוקן" על הרץ לשלם לחברה 258,297 ₪, נכון להיום. בנוסף, עליו לשלם את ההוצאות בהליך קמא, כפי שנפסקו על ידי בהמ"ש קמא בסעיף 70 לפסק הדין, משוערכות להיום.

בנוסף, אציע לחייב את הרץ לשלם לחברה הוצאות בסך 8,000 ₪ נוספים, נכון להיום, בכל הנוגע לערעור. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, ולאחר מכן – ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ככל שהרץ הפקיד בקופת בית המשפט ערבון לטובת הבטחת ההוצאות של החברה בערעור – יש להעביר את הסכום לידי הרץ, באמצעות באי כוחו, בניכוי הסך של 8,000 ₪ שנפסקו בגין ההוצאות בערעור. ככל שהחברה הפקידה בקופת בית המשפט ערבון לטובת הבטחת ההוצאות של הרץ בערעור – יש להעביר את הסכום לידי החברה, באמצעות באי כוחה.

ככל שהופקדו סכומים נוספים בנאמנות במסגרת ההליכים בבית המשפט קמא – על שני הצדדים להגיש בקשה מתאימה לשחרור הכספים לכבוד השופט קמא.

השופטת שושנה שטמר – אב"ד

אני מסכימה.

השופטת ברכה בר-זיו

אני מסכימה.

לפיכך, הוחלט כמפורט בפסק דינה של השופטת תמר נאות פרי: ראו את סעיף 27 המרכז את קביעות פסק הדין.

ניתן היום, י"ג אב תשע"ה, 29 יולי 2015, בהעדר הצדדים.