החלטה זו עניינה בבקשת המבקשים להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט השלום בת.א. 26546-01-13 (כבוד השופט ישי קורן), החלטה ראשונה מיום 2.12.14 (להלן: "ההחלטה הראשונה"), והחלטה שניה מיום 19.10.14 (להלן: "ההחלטה השנייה").

1. בהתייחס להחלטה הראשונה טוענים המבקשים כי קיבלו ההחלטה בדואר רשום ביום 1.1.15, ועל כן הגשת הבקשה ביום 1.2.15 נעשה במועדים הקבועים בחוק. ביחס לבקשה השנייה טענו המבקשים כי זו כלל לא הומצאה להם. עוד ציינו המבקשים כי הגישו בקשה לביטול ההחלטה ראשונה, אשר ניתנה במעמד צד אחד, וככל שתתקבל יתייתר הצורך בהגשת ערעור עליה. לעניין זה אציין כי מעיון בתיק האלקטרוני עולה כי בקשה זו לביטול החלטה נדחתה בהחלטת השופט קורן מיום 1.3.15.
2. המשיב הגיש תגובתו וטען כי יש לדחות הבקשה אשר לא נתמכה בתצהיר. עוד טען כי ביחס להחלטה הראשונה ככל שהאמור הוא נכון אין צורך בהגשת בקשה להארכת מועד וטענותיו בעניין יועלו במסגרת הערעור. עוד טען המשיב כי המבקשים מנצלים לרעה את ההליכים המשפטיים מחזיקים צו ירושה שניתן כדין ומסרבים לרשום אותו כחוק וכאשר כונס הנכסים עושה זאת הם מגישים בקשות לרשם הקרקעות ובית המשפט.
3. לטענת המשיב כאשר מגישים בקשה להארכת מועד יש להצביע על סיכויי הבקשה, כאשר במקרה הנדון המדובר בבקשה שסיכוייה קלושים.

דיון והכרעה

1. תקנה 476 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי המצאתו של כתב בי דין תהא במסירתו, כאשר תקנה 477 לתקנות קובעת כי ההמצאה תהא ככל הניתן לנמען גופו. תקנה 495 (א) לתקנות קובעת: "המצאת כתבי בי-דין בדואר תהיה בדואר רשום עם אישור מסירה". דרכי המצאה נוספות המוסדרות בפרק לב לתקנות כוללות המצאה על ידי עורך דין (תקנה 475א), המצאה בהדבקה (תקנה 489), המצאה בדואר על ידי בית משפט (תקנה 495(א), המצאה בפקסימיליה (תקנה 497 א) והמצאה באמצעי אלקטרוני (תקנה 497ג).
2. "כלל הידיעה" הוא חריג ל"כלל ההמצאה", "אשר נועד לאכוף את כללי סדר הדין האזרחי כרוחם ועל פי תכליתם האמיתית." ראו גורן, בספרו על סדר הדין האזרחי, מהדורה 11, עמ' 422. וכן ראו בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס ( 13.11.07) בו קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה את הדברים הבאים:

"הכלל הוא, איפוא, כי מנין הימים לצורך ייזום הליך ערעורי מתחיל מיום המצאת פסק הדין לידי המערער, אם ניתן בהעדרו, וככלל, ידיעת בעל הדין אודות קיום פסק הדין קודם להמצאה אינה מעלה ואינה מורידה. במקרים חריגים וקיצוניים, ניתן לסטות מכלל זה, ולהעדיף את כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה, וזאת, בדרך כלל, מקום שבעל הדין יודע על קיומו של פסק הדין, ויש לו יכולת לדעת את תוכנו, והוא משתהה בהגשת הליך על פי הפסק, תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט בהתנהגות המגיעה כדי חוסר תום לב." (סעיף 10 לפסק הדין).

1. בהתייחס להחלטה הראשונה, עולה מעיון בתיק האלקטרוני כי החלטה זו אכן הומצאה למבקשים רק ביום 1.1.15. מכאן שבמועד הגשת הבקשה הנדונה טרם חלף המועד להגשת הערעור. על כן אף לא היה צורך בהגשת הבקשה הנדונה להארכת המועד להגשתו.
2. בהתייחס להחלטה השנייה, ואף כי טענת המבקשים לא נתמכה בתצהיר, הרי שמעיון בתיק האלקטרוני עולה כי החלטה זו לא הומצאה למבקשים, בהתאם לטענתם. אציין כי המשיב אינו סותר את טענת המבקשים כי ההחלטה לא הומצאה להם, אלא טען כי ככל שהטענה נכונה אין צורך בהארכת מועד.
3. בנסיבות אלו יש מקום לקבל את בקשת המבקשים ולהאריך המועד להגשת הערעור על ההחלטה השנייה למועד הגשתו בפועל.
4. לאור האמור אני מקבלת את בקשת המבקשים וקובעת כי הערעור על ההחלטות מיום 2.12.14 ומיום 19.10.14 יוגש תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו.
5. בנסיבות העניין אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

ההחלטה ניתנה על ידי בשבתי כרשמת.

ניתנה היום, כ"ז אדר תשע"ה, 18 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.