ב"כ התובעים: עו"ד אלי עבוד.

ב"כ הנתבעות 1 ו-2: עו"ד קובי דמבינסקי ממשרד עוה"ד תגר.

1. לפניי בקשה מטעם הנתבעות לחייב את התובעת – חברה בע"מ – בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם במידה שהתובענה תידחה בסופו של יום והם יזכו בדין, והכל מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").

2. עניינה של התובענה הינו נזק רכוש שלטענת התובעת גרמו הנתבעות מעבודות חציבה, חפירה ודיפון רשלניים בגבול תחנת הדלק שבנתה התובעת, בכך גרמו לתזוזה בקרקע תחנת הדלק ויצרו סכנת התמוטטות של מבנה התחנה. עוד טענה התובעת כי הנתבעות הסכימו לממן את ביצוע עבודות הדיפון החדשות לאחר שהקודמות בוצעו ברשלנות ואף ביצעו את העבודות מחדש ועוד הסכימו לממן את תיקון תחנת הדלק, אף על פי כן עשו זאת בחסר.

3. לטענת התובעת, הנתבעות סירבו לשלם את הפרש התיקון ואת ירידת הערך של התחנה בעקבות העבודות שבוצעו בתחנה והנזקים שנגרמו מאותן עבודות.

4. התובענה הוגשה על סך של 2,800,000 ₪, בצירוף חוות דעת מטעם התובעת שהצביעה על ירידת ערך.

5. הנתבעים מצדם טוענים שיש לדחות את התביעה. לטענת הנתבעים, ירידת הערך הנטענת הינה רעיונית ואינה ממשית, זאת כאשר לאחר תיקון הנזקים אשר בוצעו ע"י התובעים, לא נגרמה כל ירידת ערך.

6. הנתבעים הגישו גם חוות דעת מטעמם שלפיה לא חלה ירידת ערך.

7. כאמור, ביום 14.6.16, בהתאם להסכמת הצדדים, מונה מומחה מטעם ביהמ"ש אשר הגיע למסקנה כי אין כל ירידת ערך לתחנת הדלק.

8. בבקשה שלפניי טוענים הנתבעים שיש לחייב את התובעת – החברה - בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהן. זאת מכיוון שכאשר מדובר בחברה אשר אחריות בעלי מניותיה מוגבל, דוגמת התובעת, ברירת המחדל היא הפקדת ערובה, אלא אם הוכיחה התובעת כי מתקיימים בה אחד החריגים הקבועים בסעיף 353א לחוק החברות.

9. לטענת הנתבעים, בנסיבות המקרה אין מקום לחרוג מכלל זה ממספר טעמים: לטעמן של הנתבעות, לא הוכח שיש לתובעת יכולת כלכלית או נכסים שמהם ניתן להיפרע. לטענתן, במקרה דנן התובעת במסגרת תצהירי עדות ראשית אשר הוגשו לבית המשפט מודה כי מצבה הכלכלי בכי רע וכי אין באפשרותה להחזיר הלוואות למוסדות פיננסיים, והדבר משמש כהודאת בעל דין לעניין מצבו הכלכלי ובענייננו: התובעת.

10. לעניין סיכויי התובענה, טענו הנתבעות כי בהתאם לדין והפסיקה סיכויי התובענה אינם פקטור בקבלת ההחלטה ככל שמדובר בבקשה בנסיבות דנן (חברה בע"מ).

11. לטענת הנתבעות ההליך המשפטי אותו כפתה התובעת על הנתבעות הינו הליך יקר וממושך אשר עלותו גבוהה ביותר, כאשר קיים סיכון ממשי שעלויות אלה לעולם לא יושבו להן.

12. לעניין גובה הערובה, הפנו הנתבעות לפסיקה וטענו כי בשים לב לסכום התובענה אז הם מבקשים הפקדת ערובה שלא תפחת מסך של 280,000 ₪ (המהווים 10% מסכום התובענה).

13. בתגובתה לבקשה טענה התובעת כי יש לדחות את הבקשה על הסף תוך חיוב הנתבעות בהוצאות.

לטענתה, יש לדחות את הבקשה של הנתבעים על הסף בשל אי תמיכת העובדות הנטענות בבקשה בתצהיר.

עוד ציינה התובעת כי בקשה דנן הוגשה בשיהוי ניכר לאחר מספר שנים מיום הגשת התובענה ולאחר הגשת תצהירים בתיק וגם לאחר חקירת המומחה מטעם ביהמ"ש.

14. לגופו של עניין, טענה התובעת, שאין מקום לחייבה בהפקדת ערובה ממספר טעמים.

ראשית, טענה התובעת שמצבה הכלכלי תקין ויאפשר לה לשלם את ההוצאות. בעניין זה צוין כי התובעת ומנהלה הצהירו כי החברה מקבלת שכירות חודשית של כ- 130,000 ₪ (כיום מקבלת 90,000 ₪ לחודש) כמפורט בתצהירים והסכם השכירות שבתיק וכי קיים חוב לבנק בסך של 7 מיליון ₪. זאת בנוסף לעובדה שבבעלותה של התובעת תחנת דלק ששוויה כ- 14,000,000 ₪ כפי שעולה מחוות הדעת השמאית מטעם התובעת.

שנית, טענה התובעת כי הנתבעת היא זו שגרמה נזק לחברה באופן שדמי השכירות פחתו משמעותית; כי תחילה שולמו דמי שכירות בסך של 130,000 ₪, אך כיום הם עומדים על סך 90,000 ₪, כמפורט בתצהירים. כך שהנתבעת מבססת בקשתה על מצב כלכלי שהיא גרמה לו בגין רשלנותה והעבודות שביצעה סמוך למבנה תחנת הדלק, דבר אשר פגע בתחנה.

שלישית, לעניין סיכויי התובענה טענה התובעת כי הם גבוהים במיוחד וציינה כי חוות הדעת השמאית מטעמה העמידה את הנזקים על סך 2,800,000 ₪ בעקבות אותן עבודות שביצעה הנתבעת סמוך לתחנת הדלק וגרמו לירידת ערך שווי התחנה.

עוד טענה התובעת כי חוות הדעת של המומחה מטעת ביהמ"ש שממנה עולה כי לא הייתה ירידת ערך, הינה מוטעית ולא משקפת המציאות וכי לפני נקיטת הליכים כאן הודתה הנתבעת בנזק שגרמה ואף התחילה לתקן חלק מהנזקים כפי שמצוין בתצהירים.

15. בתשובתן לתגובת התובעת טענו הנתבעות כי התובעת לא הגישה ולו מסמך אחד ממנו ניתן ללמוד על יכולתה הכלכלית לעמוד בהוצאות הנתבעות וכי אי המצאתם מעיד כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה. מה גם, לא תמכה התובעת את תגובתה בתצהיר ולא הציגה אסמכתאות לנכסים שברשותה או דוחות כספיים באשר למצבה הכלכלי.

16. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי עדות הראשית, בבקשה ובתגובות, ובחנתי את טענות הצדדים, לרבות, יכולתה הכלכלית של התובעת ובהתחשב בנסיבות העניין שלפנינו, הגעתי למסקנה כי אין מקום לחייב את התובעת בהפקדת ערובה בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, ולהלן נימוקיי.

17. בהתאם להלכה בעניין זה, חזקה היא כי כאשר מדובר בחברה בערבון מוגבל יש לחייבה להפקיד ערובה, אלא אם התקיימה אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 353א לחוק החברות, כלומר שהחברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, או כי בית המשפט מצא שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה - ראו לעניין זה רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (ניתנה ביום 13.7.08); רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (ניתנה ביום 11.2.09).

ראו גם רע"א 4128/17 L. Y. LTD (חברה זרה) נגד טאובר (ניתנה ביום 29.6.17), שם נקבע כי:

"כאשר מדובר בחברה-תובעת חיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הוא החריג. הנטל להוכיח כי יש הצדקה לפטור את החברה התובעת מהפקדת ערובה מוטל על כתפיה. בבוא בית המשפט לבחון האם יש מקום לחייב את החברה התובעת בהפקדת ערובה על פי סעיף זה, עליו לבצע בחינה תלת שלבית ... בשלב הראשון, נבחנת יכולתה הכלכלית של התובעת לעמוד בהוצאות שתפסקנה מבחינה כלכלית. בכלל זה, בית המשפט יביא בחשבון את מצבה הכלכלי של התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי, לרבות מורכבותו, הצורך במומחים או גילויים חריגים, שכר הטרחה הצפוי וסיכויי התביעה. אם במסגרת בחינה זו התובעת לא הצליחה להוכיח כי יש ביכולתה לעמוד בהוצאות הנתבע במידה ותביעתה תידחה, הדיון עובר לשלב השני. בשלב השני, בית המשפט יבחן האם ישנן נסיבות המצדיקות מתן פטור מהפקדת ערובה. בשלב השלישי, בית המשפט קובע את גובה הערובה. בשלבים השני והשלישי, בית המשפט נדרש לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של הנתבע לקניין, בדומה לאיזון הנערך לשם החלת סעיף 519 לחוק, ... כמו כן, בקביעת הערובה רשאי בית המשפט להתחשב בנכונותם של בעלי השליטה בחברה לערוב באופן אישי להוצאות".

18. בהתאם להלכה הפסוקה, אופן הבדיקה ייערך בדרך הבאה: תחילה יש לבחון אם הוכיחה התובעת יכולת כלכלית לשלם את הוצאות הנתבעות; לאחר מכן יש לבחון אם נסיבות העניין מצדיקות חיוב התובעת בערובה אם לאו; לבסוף, ככל שנמצא כי יש מקום לחייב בהפקדת ערובה, יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת – ראו גם רע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ (ניתנה ביום 14.2.16).

19. לגבי השלב הראשון, סבורני כי התובעת הוכיחה כי מצבה הכלכלי טוב וכי יהיה ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבעות.

הוכחת יכולתה הכלכלית של התובעת בא לידי ביטוי בתצהיר עדות הראשית מטעם תובע 2 – מנהל החברה, לפיו הוצהר כי התובעת מקבלת שכירות חודשית של כ- 130,000 ₪ (כיום היא מקבלת 90,000 ₪ לחודש, לטענתו), זאת בהתאם להסכם השכירות שנחתם עם דור אלון שעולה ממנו כי דמי השכירות שנקבעו מבוססים על דמי שכירות חודשיים קבועים של 130,000 ₪ בגין מכירות של עד 400 ק"ל דלקים בחודש.

עוד הצהיר מנהל התובעת כי תחנת הדלקת ששוויה 14,000,000 ₪ הינה בבעלות התובעת. עיון בנסח הרישום מפנקס המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהונפק ביום 7.7.16, שצורף לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מעלה כי תובע 2 – מנהל התובעת, הינו הבעלים של 4/5 חלקים מהנכס המהווה תחנת דלק (חלקה 42, גוש 19049), ששטחו הכולל 3,917 מ"ר.

זאת ועוד, עיון בחוות דעתו של השמאי מטעם התובעת מעלה כי בחודש יולי 2014 שולמו דמי שכירות לבעל התחנה בסך של 140,000 ₪.

20. לכן הגעתי למסקנה כי יש בראיות שהוצגו במסגרת תצהיר העדות הראשית ובחוות הדעת של השמאי מטעם התובעת כדי לבסס את המסקנה שיש ביכולתה הכלכלית של התובעת לשלם את הוצאות הנתבעות, ככל שאלו יזכו בדין, באופן שיש בו כדי לייתר הפקדת ערובה.

21. אשר על כן, משהוכיחה התובעת – החברה - יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, אין צורך לעבור לשלב השני והשלישי כמפורט לעיל, לכן אין לחייב את התובעת בהפקדת ערובה.

22. יתרה מזו גם, בנסיבות העניין שלפנינו הגעתי למסקנה שאין מקום לחייב את התובעת בהפקדת ערובה בשלב זה של ההליך, שבו מוגשת הבקשה דנן לאחר שכבר הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם שני הצדדים, והוגשה חוות דעת מומחה מטעם ביהמ"ש שאף נחקר בחקירה נגדית והתיק קבוע לשמיעת הראיות.

23. לא מיותר אף לציין, כי מנהל החברה – התובע 2, שבבעלותו תחנת הדלק ששוויה מיליונים ומקבל דמי שכירות חודשיים בסך של כ- 130,000, גם הוא תובע לצד התובעת ובמידה ותביעתם תידחה, ניתן להניח ברמה גבוהה של וודאות כי שניהם יחויבו לשלם ההוצאות שיפסקו לטובת הנתבעות ביחד ולחוד; כך משלא נטען דבר כנגד יכולת הפירעון של התובע; יוכלו הנתבעות להיפרע ממנו את מלוא הסכום שיפסק.

24. בנסיבות אלו, הנני בדעה כי אין הצדקה ואין בסיס עובדתי היכול להצדיק בקשת הנתבעות.

25. לפיכך הבקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה – נדחית.

26. לכאורה, היה מקום לחיוב הנתבעות בהוצאות הבקשה, אלא שבשים לב לכך שהמסמכים המלמדים על מצבה הכלכלי של התובעת, לא צורפו לתגובתה, אלא אך במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמה וחוות דעת המומחה מטעמה, ראיתי לנכון להימנע מלעשות צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק מההחלטה לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, ב' כסלו תשע"ח, 20 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.