<#2#>

פרוטוקול

ב"כ המערער: חוזר על הודעת הערעור. התשובה שהפרקליטות תשיב לי היא לא תשובה מספקת. תובע מבקש עונש שלא יפחת מ... יבוא פרקליט ויאמר שהעונש שלא יפחת מ... זה לא אומר שהעונש לא יכול להיות כזה.

הדבר מקומם כי בית המשפט לא אמור--- זו לוגיקה ויש לי פרשנות לכך. התובע אומר שמספיק לו וטוב לו ודי לו בעונש שלא יפחת מ... מה מפריע ומה מקשה על התובע לבקש עונש שיותר גבוה או יותר חמור. התובע חופשי היה לבקש כל עונש. השופט מוצא להחמיר מה פתאום וכמה וכיצד. השופט מטיל עונש שהוא למעשה 50% מעבר לעונש תחת המסגרת "שלא יפחת מ...".

ראשית, התביעה כשלעצמה לא אמורה להתנגד לערעור. מבחינת התביעה היא באה על סיפוקה וטוב לה. אני אומר שאני היום צריך לבוא לבית המשפט הזה מגובה בהסכמת פרקליטות, כשהפרקליטות אומרת שזה מה שרצו ולא ביקשו את זה, קיבלו מתנה, אבל הם לא שינו את מצבם לרעה, אין פה סטופר.

נשאלת השאלה מעבר לכך, מה פתאום, מדוע ולמה. התביעה אמרה "שלא יפחת מ..." ואני מוצא לנכון להטיל יותר. אם יותר, מדוע מה שהתביעה ביקשה לא מספיק? מדובר באדם שנפצע קשה מאוד מאוד בתאונה שהוא גרם לעצמו. כיוון שהוא גרם לעצמו אז הוא הענישה את עצמו. אם אני הענשתי את עצמי פעם, מדוע בית המשפט גם צריך להעניש אותי? המערער לא נהג מספר חודשים, הוא מתקשה ללא רכב כי יש לו כאבי גב, יש לו כאבים והדברים מקשים עליו בתנועה.

יתרה מכך, ביקשתי על-ידי בית המשפט לתעבורה, שהמלחמה שלו בעניין תאונות הדרכים והבטיחות. אופנוע זה כלי מסוכן, בית המשפט ילך על-פי הלכת סויסה. לכן אני אומר, שבנסיבות אלה, משלא קמה הצדקה לענישה גבוהה יותר ממה שהתביעה ביקשה, לפחות אני אומר שיהיו מספר חודשים על אלכוהול ושלושה על אופנוע.

ב"כ המשיבה: אנו מתנגדים לקבלת הערעור. בית משפט קמא לא חרג מהעונש שלו עתרה המאשימה. המאשימה אמרה – עונש שלא יפחת משישה חודשים. זה בדיוק כמו להגיד שעונש דו ספרתי זה לא אומר שעותרים לעשר שנים, אלא משהו שהוא לכל הפחות עשר. אין שום חריגה, בית משפט קמא התחשב, בין היתר, בכך שהמערער הוא זה שנפצע בתאונה והטיל עונש גם בחלקו התחתון של מתחם הענישה שנקבע על-ידו. אין מקום לפסילה שכן התאונה לא נבעה מכך שהוא לא מיומן דיו בנהיגה על אופנוע, אלא לכך שהוא לא ציית לתמרור "עצור" וזה יכול לקרות בדיוק אותו דבר עם רכב אחר.

<#3#>

פסק דין

נגד המערער הוגש כתב אישום על כך שביום 02.09.14 בשעות הקטנות של הלילה כשנהג אופנוע ולא ציית לתמרור "עצור", כתוצאה מכך התנגש ברכב מונית שאת דרכו חסם.

כתוצאה מהתאונה, נגרמו חבלות של ממש – קרע בטחול, המטומה באונה הימנית של הכבד והמטומות בשתי הכליות ועוד, שהצריכו אשפוז וטיפול נמרץ לתקופה של שבועיים ימים ועוד תקופת טיפול.

כאן המקום לומר, שהנפגע בתאונה היה המערער עצמו.

המערער הורשע על-פי הודאתו. התביעה, בטיעוניה לעונש, עתרה להיבט הפסילה בפועל שיוטל עונש שלא יפחת משישה חודשי פסילת הרישיון. בית משפט קמא, לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, תוך שהוא נותן משקל לעובדה שהמערער עצמו הוא זה שנפגע בתאונה ולרשלנות הגבוהה שהמערער היה אחראי לה, הטיל עונש של פסילה בפועל לתשעה חודשים, לבד מקנס נמוך ופסילה מותנית.

הערעור הוא על משך הפסילה כאשר הטענה המרכזית של המערער היא שמשטענה המדינה לעונש פסילה בפועל שלא יפחת משישה חודשי פסילה, העובדה שבית משפט קמא קבע מעבר לתקופה זו, מצביעה על דרך לא ראויה שמא בית המשפט היה קטגור יותר מן הקטגור.

אינני מסכים לטענה מרכזית זו של המערער. כאשר התביעה עתרה לעונש פסילה שלא יפחת משישה חודשי פסילה בפועל היא לא אמרה, כפי שמבקש הסניגור לטעון, שיוטלו שישה חודשי פסילה בפועל. יש הבדל ברור בין השניים.

יחד עם זאת, בנסיבות שבהן התאונה הקשה נגרמה אמנם ברשלנות המערער, אך הוא זה שנפגע בה ונפגע קשות, לרבות ביכולת הנהיגה שלו לאחר התאונה, תקופה ממושכת, הנני סובר שבית משפט קמא לא נתן מספיק משקל לפגיעה העצמית של המערער, ובנסיבות, מצאתי להפחית את עונש הפסילה לשישה חודשים.

יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם.

<#4#>

ניתן והוּדע היום, י"א שבט התשע"ו, 21/01/2016, במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי נופר דוידי