פתח דבר:

לפני "בקשה בכתב במעמד צד אחד", בה התבקש בית המשפט ליתן צו המונע מהמשיבה להמליץ לרשות מקרקעי ישראל ו/או לכל מוסד רישומי אחר על "חברים חדשים", במקום המבקשים, להקצאת נחלות מס' 130 ו-132 בתחומי המשיבה וזאת עד למתן פסק דין בתובענה העיקרית.

עניינה של התובענה נשוא הבקשה שלפניי הינה למתן צו עשה המורה לנתבעת לחתום על תצהיר האגודה ועל כל מסמך אחר או נוסף אשר יידרש, ככל שיידרש, על ידי רשות מקרקעי ישראל לשם השלמת הקצאת הנחלות לתובעים.

בדיון שנערך בפניי ביום 15/03/15 נחקר מזכיר המשיבה, מר שמואלי אהרון, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה, וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

עיקרי העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

בשנת 2003 החליטה האסיפה הכללית של המשיבה, מרגליות מושב עובדים להתיישבות, (להלן: "המשיבה") על הגדלת מספר הנחלות שלה ועל הקצאת נחלות לבנים של בעלי נחלות בה ובין היתר הוקצתה נחלה מס' 130 למבקש 1, מר סאיג יחזקאל, (להלן: "המבקש") ונחלה מס' 132 הוקצתה למבקשת 2, גב' צחור אורלי, (להלן: "המבקשת").

בשנת 2005 אישרה רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") את הקצאת הנחלות למבקשים והם התחייבו כלפיה וכלפי הסוכנות היהודית לסיים את עבודות בניית ביתם על הנחלות בתוך 36 חודשים ממועד ההקצאה, אשר דווחה לשלטונות מיסוי מקרקעין ושולם בגינה מס רכישה בהתאם.

חרף התחייבויותיהם, לא החלו המבקשים בהליכי בניית ביתם בנחלות ועד היום הם אינם מתגוררים במשיבה ואף לא בקרבתה.

ביום 01/01/13 ערך ועד הנהלת המשיבה שימוע למבקשים בשל אי מילוי התחייבויותיהם לבניית בתיהם בנחלות. במסגרת השימוע טענו המבקשים כי לא בנו את בתיהם בנחלות עד כה מטעמים אישיים וכלכליים וכי בכוונתם לבנותם בנחלות בעתיד. המבקש אף הסכים להמחות את זכותו בנחלה לטובת אחיו ואילו המבקשת התחייבה לבנות את ביתה בנחלה בתוך שנה עת ישתחררו לטובתה כספים ושניהם הודיעו על כך בכתב למשיבה ביום 31/01/13.

ביום 02/07/13 ערכה המשיבה אסיפה כללית במהלכה הוסמך ועד ההנהלה להמליץ לרמ"י על חברים אחרים אשר יקבלו את הזכויות בנחלות שהוקצו לחברים שלא בנו את ביתם עד למועד בו התחייבו לעשות כן ואשר אינם מתגוררים במושב, ובהם המבקשים.

ביום 17/10/13 שלחה המשיבה הודעה למבקשים בדבר ביטול הקצאות הנחלות וביום 15/01/14 נשלחו אליהם מכתבים מאת רמ"י בהם הובהר כי מאחר שלא בנו את ביתם במשיבה במשך שמונה שנים ומשלא הגישו בקשה להארכת תקופת הפיתוח, הם אינם מחזיקים עוד בזכויות בנחלות.

ביום 06/07/14 פנה ב"כ המבקשים למשיבה בדרישה כי תאשר כי הם עודם בעלי הזכות להקצאת הנחלות. ב"כ המשיבה דחה את בקשתו וטען כי בפני המבקשים פתוחה הדרך להגיש בקשה חדשה ולבקש מהמשיבה להקצות עבורם מגרשים אחרים בהרחבת המושב.

ביום 03/09/14 פנו המבקשים לרשם האגודות השיתופיות בבקשה למינוי בורר אשר ידון בעניינם ועו"ד משה גבע מונה לשמש כבורר בסכסוך. ביום 12/01/15 התקיימה ישיבת הבוררות הראשונה, במהלכה טענה ב"כ המשיבה כי הבורר נעדר סמכות לדון בסכסוך שעניינו שאלת חוקיות ותקפות החלטת האסיפה. ביום 03/02/15, ביקש הבורר מהצדדים להודיעו אם הגיעו להסדר. ביום 08/02/15, בטרם ניתנה החלטה על ידי הבורר, הוגשה הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה:

המבקשים טענו כי מאז השימוע שנערך להם לא פנתה אליהם המשיבה ולא יידעה אותם באשר להחלטה אופרטיבית שהתקבלה בעקבות ולאחר השימוע. ביום 23/06/13 פורסמה (אם בכלל) הודעה על קיום אסיפה כללית של חברי המשיבה ביום 02/07/13, שעל סדר יומה, בין היתר, עניין "רישום נחלות". לטענתם, בהחלטת האסיפה תחת הסעיף "רישום נחלות" הוחלט, בין היתר, על ביטול רישומם על הנחלות של מספר חברים, בין היתר הוחלט על ביטול רישום הנחלה על שמם של המבקשים, בנימוק שאינם מתגוררים ביישוב ושהפרו את ההסכם שחתמו עם המינהל כאשר לא בנו את ביתם במגרש בתוך 3 שנים. כמו כן, הסמיכה האסיפה הכללית את ועד ההנהלה להמליץ למינהל על 4 חברים אחרים שיקבלו את המגרשים ואשר יעמדו בדרישות ההנהלה.

לטענת המבקשים, המשיבה לא הודיעה להם על קיום האסיפה ו/או על ההחלטה שניתנה במהלכה והם לא זומנו באופן אישי לאסיפה, על אף שהיא נוגעת להם באופן אישי וישיר ורק ביום 17/10/13, למעלה מ-10 חודשים לאחר קיום השימוע ושלושה חודשים לאחר קבלת ההחלטה, נמסר להם מכתב על ביטול הקצאת הנחלות לטובתם, מאחר שלא החלו בבניית בתיהם.

המבקשים טענו כי החלטת האסיפה הכללית בטלה (void), מאחר שעניין ביטול הקצאת הנחלות לא היה על סדר יומה ומאחר שהודעות האסיפה הכללית לא פורסמו כנהוג ברבים ולהם ולבני משפחותיהם, כמו לרבים אחרים, לא היה ידוע כלל על קיום האסיפה ולא ניתנה להם זכות טיעון בפניה. זאת, על אף שמן הדין ועל פי תקנון המשיבה, היתה חובה לזמנם באופן אישי לאסיפה, שכן ביטול הקצאת הנחלות לטובתם עולה כדי ביטול חברותם במשיבה. לטענתם, ההחלטה אשר דחתה את בקשתם למתן ארכה לבניית בתיהם בנחלות ניתנה ללא נימוקים, מתוך מניעים פסולים ושיקולים זרים, בדרך לא מקובלת ובחוסר תום לב משווע והיא מפלה בינם לבין חברים אחרים במשיבה, אשר לא מימשו את זכותם לבנות בית בנחלה שהוקצתה לטובתם במועד שנקבע ולמרות זאת הקצאת הנחלות לטובתם לא בוטלה. כמו כן, לטענתם, החלטת האסיפה הכללית מסמיכה את ההנהלה להמליץ לרמ"י על בנים אחרים, למרות שהסמכות לקבלת חברים הינה בסמכות האסיפה. אשר על כן, ההחלטה בטלה ולחילופין, ניתנת לביטול ועל המשיבה לחתום על "תצהיר האגודה" לשם השלמת הקצאת הנחלות להם.

לטענת המבקשים, הם פנו במהלך חודש ינואר 2014 לרשות מקרקעי ישראל בבקשה לבירור מצב הקצאת הנחלות ונאמר להם כי לצורך חידוש הקצאת הנחלות לטובתם עליהם להמציא מסמכים שונים ובכללם "תצהיר האגודה" כי הנחלה פנויה מכל אדם וחפץ. לטענתם, הם פנו למשיבה בבקשה לקבל תצהיר כפי שנדרש על ידי רמ"י, אך האגודה דחתה את בקשתם ואת טענותיהם. האגודה הסכימה לקיים עמם הליך בוררות על פי תקנונה. ביום 07/10/14 מונה עו"ד משה גבע לשמש כבורר יחיד בסכסוך, אולם עקב מחלוקת בעניין סמכותו לדון בסכסוך שעניינו חוקיות ותקפות האסיפה והחלטתה, הבורר לא דן בסכסוך.

המבקשים טענו כי אי מתן הצו ומימוש כוונת המשיבה להמליץ על אחרים לרבות מקרקעי ישראל להקצאת הנחלות לטובתם ימנע את ביצועו של פסק הדין שיינתן בתיק העיקרי. לטענתם, יש להם עילת תובענה ראויה כנגד המשיבה והנזק שייגרם להם, אם לא יינתן הסעד הזמני המבוקש, גדול לאין ערוך לעומת הנזק שייגרם למשיבה, אם בכלל, אם יינתן הסעד המבוקש.

טענות המשיבה:

המשיבה טענה כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, שכן למבקשים היה ידוע כי הם מפרים מזה מספר שנים את התחייבויותיהם כלפי רמ"י ו/או הסוכנות היהודית ו/או כלפיה וכי נוכח הפרה זו לא יהא מנוס מביטול הקצאת הנחלות לטובתם. לטענתה, הדברים היו ידועים היטב למבקשים מאז חודש ינואר 2013, עת נערך השימוע בעניינם ואף בחודש פברואר 2013 היא הודיעה להם כי היא פועלת בעניינם (אם כי לא לטובתם) מול רמ"י והסוכנות היהודית. חרף זאת, המבקשים לא פעלו בעניין, לא פנו לבית המשפט או לרשויות המיישבות, לא דרשו להשתתף בישיבות שנערכו בעניינם ולא הגישו כל בקשה למתן ארכה. המבקשים אך הסתפקו בפיסת נייר, עליה צוינה עמדתם באשר לנחלות, במסגרתה ציין המבקש כי הוא מעוניין להעביר את הנחלה לאחיו ואילו המבקשת ציינה כי בכוונתה לבנות בית בנחלה "בעתיד הלא קרוב", בהתאם ליכולתה הכלכלית. גם באוקטובר 2013, המועד בו נודע למבקשים, לטענתם, על החלטתה בעניינם, וגם כאשר קיבלו את מכתבה של רמ"י הם לא עשו דבר.

לטענת המשיבה, השיהוי הרב בהגשת הבקשה אינו מהווה רק אינדיקציה להעדר כל דחיפות עבור המבקשים. השיהוי הבלתי סביר בעצם בניית ביתם במושב והקמת משקים חקלאיים בנחלות, אשר הסב למשיבה נזקים חמורים, מאחר שהנחלות עודן ריקות על אף שהיו כבר אמורים להיות בנויים עליהן בתים ומאוכלסים עוד משנת 2008.

לטענתה, מתן הצו המבוקש יביא למצב בו יוותרו נחלות אלו בלתי מאוכלסות, גם זמן רב לאחר סיום הדיון בהליך העיקרי, ויסב לה וליתר חבריה נזק רב. מנגד, לטענתה, הנזק שעלול להיגרם למבקשים אם לא תתקבל הבקשה אינו גדול. לא הוגשה כל ראיה ו/או ראיה לכאורה בדבר הוצאה כספית כלשהי שהוציאו המבקשים לצורך קידום עניינם בנחלות שהוקצו להם. הם אף לא טענו כי שינו את מצבם לרעה בהתבסס על האפשרות כי בעתיד יבנו את ביתם במושב. כמו כן, ככל שיקבע בית המשפט בהליך העיקרי כי החלטת האגודה לא התקבלה כדין, ניתן יהיה להקצות למבקשים מגרשים אחרים אצלה ו/או ליתן להם פיצוי כספי. הקצאת הנחלות, הפנויות כיום, בשנית למבקשים, למרות שאינם זכאים לכך, תביא לשינוי המצב הקיים, לאחר שהפרו המבקשים את התחייבויותיהם כלפיה ולאחר שניתנה להם זכות שימוע.

המשיבה טענה כי המבקשים לא טרחו להציג תשתית לקיומה של עילת התביעה, ואף לא פירטו כי סיכוייהם לזכות בתביעתם טובים. אין מחלוקת כי המבקשים הפרו את התחייבותם כלפיה, כלפי רמ''י וכלפי הסוכנות היהודית. אף אין מחלוקת כי רמ"י הודיעה להם מפורשות כי מבחינתה הנחלות פנויות ואם ברצונם לקבלן, עליהם להתחיל את כל התהליך מהתחלה. כמו כן, התקבלה החלטה כדין באמצעות האסיפה הכללית, שאינה מקבלת את הסברי המבקשים כהסברים המצדיקים הפרת תקנונה והתחייבותם כלפיה. המבקשים מנסים לתקוף את החלטת האסיפה בטענות שונות ומשונות וטוענים לבטלות ההחלטה שהתקבלה כדין באסיפה כללית, בטענות כלליות בלתי מבוססות ובלתי מעוגנות בראיות.

לטענת המשיבה, לכל היותר, טענות המבקשים הינן טענות טכניות, אולם הם לא הניחו כל תשתית לטענותיהם בדבר פגם כלשהו בכינוס האסיפה. כמו כן, גם אם יצליחו המבקשים לבטל את החלטת האסיפה הכללית, לא ייכנס בית המשפט לנעליה ויקבע תחתיה כי היא מחויבת להקצות להם את הנחלות בשנית. לכך יש להוסיף את העובדה, שהסכסוך דנן עודנו נדון במסגרת הליכי בוררות וחרף זאת פנו המבקשים במעמד צד אחד לבימ"ש זה.

דיון:

ככלל, מטרתם של סעדים זמניים הינה לשמר את המצב הקיים עד לבירור מלוא טענות הצדדים. מטבע הדברים, שמיעת ראיות הצדדים ובחינת טענותיהם אורכות זמן. לשם כך נועדו סעדים זמניים, על מנת שבמהלך ההתדיינות לא יבוצעו שינויים במצב הקיים, אשר כתוצאה מהם עלול להתברר כי תוצאת ההתדיינות אינה רלבנטית עוד, או בלתי ניתנת ליישום ואכיפה.

השיקולים העיקריים הרלוונטיים לדיון בבקשה למתן סעד זמני הם סיכויי ההליך, מאזן הנוחות, שיקולים שביושר ובצדק ודרישת המידתיות (ר' רע"א 8415/07 חברת אנ.די.סי. יצרני תכשיטים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2007(4)1369; רע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ' המרכז הכירורגי ירושלים, תק-על 2009(1)4840).

בשלב זה של הסעד הזמני, אין בית המשפט נזקק להכרעה בזכויות הצדדים, ולפיכך אין מקום כי בית המשפט יערוך ניתוח מקיף של הראיות ואין הוא חייב לבדוק את מכלול הראיות כאילו עמד להכריע בעניין סופית (ר' ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פד"י ל"ח (4)105, 109-108). כמו כן, נפסק כי על מערכת האיזונים שנקבעה בתקנות להיבחן לאורם של סעיפי חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו ובעיקר סעיף 3 לחוק, שעניינו שמירה על זכות הקניין של הפרט.

ככל שמדובר בבקשה למתן צו מניעה זמני, נפסק כי לצורך הכרעה בבקשה ועל מנת שיינתן למבקש הסעד הזמני המבוקש על ידו עליו לעמוד בארבעה מבחנים במצטבר:

א. האם המבקש הוכיח, לכאורה, את קיום זכותו, למענה הוא דורש מתן סעד עד לתום הדיונים.

ב. האם צו המניעה הינו הכרחי, עד כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה העיקרית.

ג. האם הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הצו כבד הוא לעומת הנזק אשר ייגרם למשיב אם יינתן – הוא "מאזן הנוחות".

ד. האם בקשתו של המבקש למתן הצו אינה נגועה בפגמים שביושר, כגון: היעדר נקיון כפיים, העלמת עובדות, שיהוי וכיוצ"ב.

הוכחת זכות לכאורה היא הוכחת סיכויי הצלחה בתובענה או שכנוע בית המשפט כי קיימת שאלה של ממש אשר יש לדון בה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עיינתי במכלול הראיות ושמעתי את העד מטעם המשיבה ואת ב"כ הצדדים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח זכות לכאורה שיש בה כדי להצמיח להם זכאות לקבלת הסעד המבוקש. על כן, דין הבקשה להידחות, כפי שיפורט להלן.

בהתאם לתקנון המשיבה, אליו כפופים המבקשים כחברים בה, וכן בהתאם להתחייבויותיהם כלפי רמ"י ו/או הסוכנות היהודית במסגרת חוזה ההתיישבות שנחתם עמם, חלה על המבקשים חובת מגורים בשטח המוניציפאלי של המשיבה. בהתאם לדרישת רמ"י חתמו המבקשים על תצהיר בו התחייבו כי אם לא יבנו את ביתם במושב בתוך 3 שנים ממועד אישור מסירת הנחלה, יתבטל אישורה של רמ"י להקצאה מאליו ובאופן אוטומטי.

אין חולק כי המבקשים אינם מתגוררים בישוב או בקרבתו, אין מחלוקת כי המבקשים לא החלו בהליכי בניית ביתם בנחלות ולא קבעו את מקום מגוריהם במשיבה עד היום, על כן, התבטלו מאליהם אישורי הרשות למסירת הנחלה וזכויותיהם של המבקשים בנחלות פקעו. המשיבה, רמ"י והסוכנות היהודית, רשאים, על פי שיקול דעתם שעליהם להפעילו בהתאם לחובתם כגוף מנהלי, להאריך את המועד לבניית הבית, אולם אין חולק כי המבקשים לא הגישו מעולם למשיבה, לרמ"י או לסוכנות היהודית בקשה למתן ארכה לבניית ביתם בנחלות, ולמעשה לא עשו דבר על מנת לשמר את הזכויות שניתנו להם בכפוף לקיום התחייבויותיהם וכן לא טרחו להוכיח לאגודה ולרמ"י כי יש להם רצון אמיתי לבנות את ביתם במושב. ההיפך הוא הנכון. המבקש, אשר כלל לא התייצב לשימוע שנערך לו על ידי המשיבה, ביקש בפנייה אל המשיבה להעביר את מלוא הזכויות בנחלה לאחיו (ר' נספח א' לתצהיר המבקש) ואילו המבקשת לא הציגה שום תוכנית ריאלית לבניה בפועל אלא טענה באופן כללי כי אין לה כסף לבנות וכי בתוך פרק זמן של שנה לפחות ישתחררו לטובתה כספים, אשר יאפשרו לה לעשות כן. (ר' נספח ה לתצהיר המבקש)

לפיכך, למעשה, המבקשים אינם מחזיקים בזכויות כלשהן בנחלות, וככל שהיו בידם זכויות מעין אלו בעבר, הרי שלאור התנהלותם ומחדליהם, זכויותיהם בנחלות פקעו. לאור זאת, ומאחר שהנחלות פנויות, נחה דעתי כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח זכות לכאורה וכי אין, למעשה, כל הצדקה להיעתר לבקשתם.

ניתן להעריך בזהירות המתבקשת בשלב זה כי סיכויי ההליך העיקרי אינם גבוהים. המבקשים אינם מבקשים כסעד עיקרי בתובענה לקיים אסיפה חדשה שתשוב ותדון בעניינם, אלא הם מבקשים להקנות להם זכויות בניגוד להחלטת האסיפה הכללית ובכך הם מבקשים, למעשה, לעקוף את החלטת האסיפה הכללית ולחייב את המשיבה להקצות להם את הנחלות.

אין חולק כי המבקשים הפרו את התחייבותם כלפי האגודה. רמ"י הודיעה להם על ביטול הקצאת הנחלה. המשיבה גילתה את דעתה לפיה היא אינה מעוניינת לשוב ולהקצות את הנחלות דווקא להם. לפיכך, במסגרת האסיפה הכללית שנערכה ביום 02/07/13 הוסמך ועד ההנהלה להמליץ לרמ"י על חברים אחרים אשר יקבלו את הזכויות בנחלות שהוקצו לחברים שלא בנו את ביתם במועד בו התחייבו ואשר אינם מתגוררים ביישוב, ובהם המבקשים.

הנני סבור כי גם אם יתברר בסופו של יום כי אכן נפלו פגמים בזימון האסיפה ובהחלטה שנתקבלה, כטענת המבקשים, וגם אם תתבטל כליל החלטתה של האסיפה הכללית, אין בכך כדי להקנות למבקשים את הסעד העיקרי המבוקש על ידם, מאחר שזכותם בנחלות פקעה זה מכבר באופן אוטומטי בהתאם להחלטת רמ"י והסוכנות היהודית. מעמדם של המבקשים כיום זהה למעמדו של כל אדם אחר המבקש הקצאת נחלה במושב, ואף נמוך יותר מאחר שהם כבר הפרו את זכותם כלפי רמ"י וכלפי המשיבה.

הסוכנות היהודית ורמ"י אינן מתנגדות שהמשיבה תקצה מחדש נחלות למבקשים, אך אין בכך כדי להעיד על רצונן שהמבקשים יחזיקו בנחלות נשוא הבקשה והתביעה ועל העדפתם על פני כל אחד אחר. להיפך, רמ"י ראתה במבקשים כמפרים את ההסכם עמה ועל כן, הודיעה להם על ביטול הקצאת הנחלות לטובתם. ואילו הסוכנות היהודית אישרה, אמנם, ביום 24/06/14 כי המבקש הינו בעל זכויות בר רשות בנחלה (ר' נספח יב' לתצהיר המבקש), אך ציינה מפורשות במכתבה כי המידע המסופק באישור מתייחס אך ורק למצב הרישומי המצוי בידיה, אשר ייתכן כי אינו מדוייק ו/או מעודכן.

מר שמואלי, מזכיר המשיבה, העיד בפניי כי לו היתה המשיבה מודיעה לסוכנות כי המבקשים לא עומדים בתנאי חוק ההתיישבות, לא מעבדים את הקרקע ולא עומדים בכל התנאים שהסוכנות דורשת, הסוכנות היתה מקבלת החלטה להוציאם מחברות בה. (ר' עמ' 2-3 לפרוטוקול הדיון מיום 15/03/15, ש' 29-31, 1-4)

על פי ההלכה הנוהגת, החלטות של אסיפה כללית שנתקבלו כדין במהלך הרגיל של ניהול עסקי חברה נהנות מ"חזקת תקינות", ועל כן התערבות בהחלטות אלה תיעשה במקרים חריגים בלבד. (ר' ע"א 667/76 ל. גליקמן בע"מ נ' א. מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד לב(2)281, 286-287; ע"א 54/96 הולנדר נ' המימד החדש תוכנה בע"מ, פ"ד נב(5)673, 700-701)

הלכה דומה נקבעה גם בנוגע להחלטות טריבונלים פנימיים של גופים כדוגמת אגודות שיתופיות. נפסק כי "ניתן לסכם ולומר, כי לפי הגישה המסורתית, לא יתערב בית המשפט בהחלטותיהם של טריבונלים פנימיים של ארגונים וולונטריים, אלא במקרים חריגים. המקרים הטיפוסיים בהם יתערב בית המשפט יהיו חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי. מקרים חריגים נוספים, לא ניתן להגדירם מראש, והם ייקבעו ממקרה למקרה. יחד עם זאת, ברור כי הכלל הוא אי התערבות ואילו ההתערבות היא החריג" (ר' ע"א 7162/06 שטרן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, תק-על 2008(1)2373, 2377).

יחד עם זאת, בע"א 8398/00 כץ נ' קיבוץ עין צורים, תק-על 2002(3)1653, 1659) הובהר כי פגיעה בזכויות יסוד של מי מחברי האגודה השיתופית עשויה לשמש עילה להתערבות בית המשפט בהחלטות האסיפה הכללית של אותה אגודה. נפסק כי "כעקרון, יש לנהוג בריסון ואיפוק בהפעלת הביקורת השיפוטית. התערבות שיפוטית מופרזת בהחלטות האסיפה הכללית, או בכוחה של האסיפה הכללית להטיל סנקציות על חברי קיבוץ בגין אי-ציות להחלטותיה או הפרת אורחות חיי הקיבוץ, מכרסמת בכוחו של הקולקטיב הקיבוצי כלפי חבריו, כוח שבלעדיו לא ניתן לקיים חיים במסגרת השיתופית המתוחמת על-ידי הדין ועל-ידי תקנון הקיבוץ. ...עם זאת, ככל שפגיעתה של ההחלטה בחבר קשה יותר וככל שהיא פוגעת בזכויות הראויות להגנה ובמיוחד בזכויות יסוד, כך יטה בית המשפט להרחיב את היקף הביקורת שיפעיל".

במקרה שלפניי לא שוכנעתי כי יש מקום, לכאורה, להתערב בהחלטת האסיפה הכללית או כי נפגעו זכויות יסוד של המבקשים כתוצאה מהחלטתה. להיפך, המבקשים הם אלו שהפרו את התחייבויותיהם כלפי המשיבה וכלפי רמ"י ולמרות שניתנו להם הזדמנויות רבות לתקן את הפרתם, הם לא עשו כן ולא פנו לבית המשפט או לרשויות עצמן ולא הגישו כל בקשה למתן ארכה ולמעשה אף לא הוכיחו כי ברצונם לשמור על זכויותיהם ולבנות את ביתם בנחלות. זאת, למרות שיתכן וככל שהיו עושים כן, היתה המשיבה ושאר הגורמים המחליטים שוקלים ליתן להם ארכה בדומה לחברים אחרים במשיבה שהתעכבו אף הם בבנייה, אך בהתנהלותם הראו כי הם עומדים על זכויותיהם, לא התשהו, ביקשו, שכנעו בנימוקיהם וקיבלו ארכה.

קבלת התביעה למעשה תאלץ את המשיבה להקצות מחדש למבקשים את הנחלות הספציפיות הללו, למרות הפרת התחייבותם ולמרות שהם אינם ראויים להיות חבריה מהטעם שאינם מתגוררים במושב ו/או בקרבתו והם אף לא הוכיחו כי הם מעוניינים לבנות את ביתם בו. על כן, יש להניח בסבירות גבוהה כי בית המשפט לא יורה למשיבה לחתום על תצהיר ועל כל מסמך אשר יידרש על ידי רמ"י לשם השלמת הקצאת הנחלות למבקשים, אשר, למעשה, בוטלה.

המבקשים לא צירפו לתביעה ולבקשה את רמ"י ו/או את הסוכנות היהודית, אשר עמדתן חשובה מאוד בהליך המשפטי המתנהל בנוגע לנחלות ולא בכדי, שכן רמ"י הביעה זה מכבר את עמדתה כלפי המבקשים לפיה היא ראתה בהם כמפרים את ההסכם שנחתם עמה בנוגע לנחלות וכתוצאה מכך בוטלה הקצאת הנחלות להם באופן אוטומטי.

נוכח כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי קיימת למבקשים זכות לכאורה לקבלת הסעד הזמני המבוקש על ידם. לפיכך, ומאחר שהמבחנים למתן הסעד הזמני הינם מבחנים מצטברים, מתייתר הצורך לבחון את יתר התנאים למתן הסעד הזמני ודין הבקשה להידחות מטעם זה בלבד.

למעלה מן האמור, יצויין כי גם בחינה של מאזן הנזקים שייגרם לצדדים, דהיינו הנזק שייגרם למבקשים אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיבה אם יינתן הסעד הזמני מביאה למסקנה שמתן הסעד אינו צודק ואינו ראוי בנסיבות העניין ושידה של המשיבה על העליונה גם במאזן הנזקים והנוחות, שכן הנחלות אינן מיושבות עד היום, על אף שכבר היו אמורים להיות בנויים עליהן בתי המבקשים ומאוכלסים עוד משנת 2008. מתן הצו המבוקש יביא למצב בו יוותרו נחלות אלו בלתי מאוכלסות עוד זמן רב עד למתן החלטה בהליך העיקרי, דבר אשר יסב נזק רב למשיבה ולחברים אחרים בה, להם בכוונת המשיבה להקצות את הנחלות. מנגד, המבקשים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלשהו. המבקשים לא טענו כי הוציאו הוצאה כספית כלשהי לצורך קידום עניינם בנחלות שהוקצו להם או כי שינו את מצבם לרעה בהתבסס על האפשרות כי בעתיד יבנו את בתיהם בנחלות. וככל שבסופו של יום, ייגרמו למבקשים נזקים, ניתן יהיה לפסוק להם פיצוי כספי בגינם. כמו כן, ניתן יהיה להקצות למבקשים נחלות אחרות במשיבה.

יתרה מכך, במסגרת שיקולי מאזן הנוחות בוחן בית המשפט, בין יתר שיקוליו, את הצורך לשמר מצב קיים לעומת יצירת מצב חדש בטרם יתברר ההליך לגופו. קבלת הבקשה ומתן הצו במקרה שבפניי משמעה, למעשה, שינוי המצב הקיים עוד בטרם ניתן פסק דין בהליך העיקרי ואף מטעם זה דין הבקשה להידחות.

בנוסף לכך, דין הבקשה להידחות מחמת שיהוי. במקרה שבפני מדובר בשיהוי ממשי וקיצוני מבחינת התקופה.

נפסק כי חלוף הזמן כשלעצמו אין בו כדי להוות שיהוי, ובבוא בית-המשפט לבחון טענת שיהוי עליו לבחון את הפגיעה באינטרסים של הצדדים ואת נסיבותיו של המקרה הנדון. לטענת השיהוי שני היבטים: ההיבט הסובייקטיבי בוחן את הסיבות לעיכוב בפתיחת ההליך ואת התנהגותו של הצד הטוען כנגד ההליך המינהלי. ההיבט האובייקטיבי בוחן את הנזקים שנגרמו, או שעלולים להיגרם, לצד שכנגד, שהיו נמנעים אילו ננקט ההליך במועד הראוי. לשיקולים אלה יש להוסיף את השיקול שעניינו הפגיעה בשלטון החוק, ולפיו בית-המשפט יעניק לטוענים כנגד ההליך המינהלי סעד גם אם עתירתם לוקה בשיהוי, כאשר העילה לעתירה היא פגיעה חמורה בשלטון החוק, ותוצאתה הצפויה של דחיית העתירה היא מתן גושפנקה לאי-חוקיות משמעותית וחמורה. (ר' ע"א 334/01 מ"י נ' אברהם אבו שינדי, 09/01/03)

ממכלול הראיות והעדויות שלפניי עולה כי ביום 01/01/13 נערך למבקשים שימוע על ידי נציגי ועד המשיבה וכי במועד זה כבר היה ידוע להם כי הם צפויים לאבד את זכויותיהם בנחלות שהוקצו להם. חרף זאת, לא עשו המבקשים דבר בניסיון למנוע את הפקעת זכויותיהם, לא פנו לבית המשפט או לרשויות המיישבות, לא דרשו להשתתף בישיבות שנערכו בעניינם ולא הגישו כל בקשה למתן ארכה. גם בחודש אוקטובר 2013 עת נשלחה למבקשים מטעם המשיבה הודעה בדבר ביטול הקצאת נחלותיהם (ר' נספח יב' לתצהיר מר שמואלי), לא עשו המבקשים דבר בעניין.

בנוסף לכך, ביום 15/01/14 הודיעה רמ"י למבקשים כי מאחר שלא בנו את ביתם במשיבה במשך 8 שנים ומשלא הגישו בקשה להארכת תקופת הפיתוח, הם אינם מחזיקים עוד בזכויות בנחלה (ר' נספח יג' לתצהיר מר שמואלי). חרף זאת, רק ביום 06/07/14, למעלה מחצי שנה מהמועד בו הודיעה להם רמ"י על פקיעת זכותם וכעשרה חודשים לאחר שקיבלו את הודעת המשיבה בעניין, פנה ב"כ המבקשים למשיבה בדרישה כי תאשר כי הם עודם בעלי הזכות להקצאת הנחלות וטען לראשונה כי האסיפה הכללית שנערכה ביום 02/07/13 התכנסה שלא כדין בהיעדר זימון כראוי.

ביום 03/09/14 פנו המבקשים לרשם האגודות השיתופיות בבקשה למינוי בורר אשר ידון בעניינם ואף במועד זה לא הגישו כל בקשה למתן סעד זמני, למרות שהיה בידיהם לעשות כן במסגרת הליכי הבוררות.

לאור האמור לעיל, ניתן לקבוע כי קיים בענייננו שיהוי סובייקטיבי מצד המבקשים. כמו כן, מתקיים במקרה זה ההיבט האובייקטיבי של טענת השיהוי, שכן יש בהשהיית הגשת הבקשה לזמן כה ממושך כדי לגרום נזקים משמעותיים למשיבה וליתר חבריה. לעניין השיקול בדבר הפגיעה בשלטון החוק, לא שוכנעתי כי בהחלטת האסיפה הכללית נפלו פגמים חמורים מן הסוג המחייב דחייה של טענת השיהוי כדי לשמור על אינטרס ציבורי.

בשל כך, למעשה, קיים יסוד של ממש לטעון כי הבקשה מאופיינת בשיהוי, הפוגם באופן ניכר מהמשקל שניתן לייחס לטענת ה"דחיפות" שבמתן הסעד הזמני המבוקש בה.

לאור האמור לעיל, התוצאה היא שאני דוחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני.

סוף דבר:

נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה למתן צו המניעה הזמני.

ב"כ המבקשים יודיע תוך 20 יום את עמדתו בדבר המשך ניהול ההליכים בהליך העיקרי.

אני מחייב את המבקשים לשלם למשיבה, ביחד ולחוד, הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 10,000 ₪.

ניתנה היום, ו' ניסן תשע"ה, 26 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.