1. בפני תביעה שהגישה התובעת לתשלום יתרת תמורה בסך 24,213 ש"ח שלטענתה הנתבעת נותרה חבה לה בהתאם להסכם לפירוק שותפות שנחתם בין השתיים וכן לפיצוי בסך 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש בגין הפרת ההסכם.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 1.1.14 הקימו התובעת והנתבעת עסק משותף לקנייה ומכירה של פרטי עיצוב. לאחר 9 חודשי פעילות, החליטה התובעת לצאת מן השותפות ולפיכך, הגיעו השתיים להסכמה כי כל הזכויות והחובות הנובעות מהשותפות יעברו לנתבעת ובתמורה תשלם הנתבעת לתובעת סכום שישקף את שווי חלקה בשותפות. לטענת התובעת, לאחר שהציגה בפני הנתבעת מסמך אותו ערכה ביחד עם רואה חשבון, המסכם את מצבת ההתחייבויות והנכסים של השותפות (צורף לתביעה), הסכימו השתיים על פירוק השותפות בהתאם לאמור בהסכם מיום 1.9.14 ועל פיו התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 36,213 ₪.

הנתבעת לא עמדה בהסכם ובהמשך הגיעו הצדדים להסכמה לפיה, יופחת מיתרת החוב סך של 12,000 ₪ וזאת בתנאי שהיתרה בסך 24,213 ₪ תשולם תוך שבוע- עד ליום 26.12.14. למרות האמור בהסכם, שילמה הנתבעת לתובעת רק סך של 12,000 ₪, ולפיכך לטענת התובעת ההסכמה להפחתה מיתרת החוב אינה תקפה עוד.

2. הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות וזאת מאחר שהשתיים לא הצליחו למכור אלא מעט מהסחורה ואף לאחר פירוק השותפות, לא הצליחה הנתבעת למכור את הסחורה שנותרה בחנות ומכרה את המלאי במחירי עלות, עד שבסופו של דבר ביום 15.2.15 נסגר העסק.

הנתבעת טענה כי העבירה לתובעת סך של 12,000 ש"ח עבור 50% משווי הסחורה שנותרה בחנות, ואולם, העסק צבר הפסדים של 30,000 ₪, והיא לא הכניסה כלל משכורת לעצמה. עוד טענה התובעת ואף חזרה על כך בדיון שהתקיים בפני, כי הסכום שהוסכם הביא בחשבון, בין היתר, פיצוי על מוניטין ואולם, העסק תמיד הפסיד ולפיכך לא היה לו מוניטין כלל.

דיון:

3. המדובר בהסכמה חוזית אליה הגיעו הצדדים ועל פיה הוסכם כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 36,213 ₪ ותיקח לעצמה את החנות לרבות המלאי שבתוכה וכל התחייבות עתידית. בהתאם להלכה הפסוקה צד לחוזה או הסכם לא ישמע בטענה, כאילו לא ידע על מה חתם וכאילו לא הסכים למה שהתחייב באותו מסמך:

"דין הוא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא". (ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים , פ"ד מד(1) 341, בעמ' 348).

משהנתבעת-אשה היודעת קרוא וכתוב,חתמה על ההסכם,הרי היא מחויבת בו וטענתה כי ההסכמות לא היו מתאימות למצב העסק שכן לא צבר מוניטין ולא היה עסק מצליח,אינן מבטלות את התחייבותה כאמור. הנתבעת יכולה הייתה לבדוק לפני שחתמה על ההסכם את מצבו הכלכלי של העסק ,לנהל מו"מ עם התובעת ולהגיע להסכמה שונה מזו עליה הוסכם. אולם מעת שהתובעת חתמה על ההסכם,הרי היא מחויבת בו.

בהערת אגב אציין,כי בהסכם לא צוין כי התמורה אותה התחייבה הנתבעת לשלם הינה בגין מוניטין דווקא ובדף שצורף לכתב התביעה נרשמו: קיזוז חובות מול מלאי ,הבאה בחשבון של 2 חודשי מכירה וכיוב'-אך לא ראיתי כי הובא בחשבון פיצוי בגין מוניטין.

4. סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 , העוסק בטעות בכריתת חוזה, קובע אמנם בס"ק (א) כי זכותו של צד שהתקשר בחוזה עקב טעות, ולולא אותה טעות לא היה מתקשר בחוזה, לבטל את החוזה באם "הצד השני ידע או היה עליו לדעת" על אותה טעות. יחד עם זאת, ס"ק (ד) מסייג את זכות הביטול וקובע כי "טעות לעניין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה."

טענות הנתבעת הינן למעשה, טענות מהסוג אשר ההלכה לגביהן הינה כי אין בהן הגנה המצדיקה ביטול חוזה. כאמור לגבי המוניטין של העסק בעת הפירוק ,לא הוכח כי התמורה המוסכמת התייחסה דווקא למוניטין וגם ע"פ הנטען בכתב ההגנה, התשלום החלקי שהועבר היה בגין המלאי דווקא. לגבי הפסדי העסק בהמשך ואי יכולת הנתבעת למכור את הסחורה שנותרה בחנות והעובדה שנאלצה למכרה במחירי עלות, ההלכה היא כי לא ניתן לבטל חוזה בשל טעות בכדאיות העסקה, או בשל העובדה שאחד הצדדים לא העריך נכונה את הסיכונים שבבסיס החוזה (דברי כב' השופט גרוניס בע"א 1514/04 שיכון השקעות בע"מ נ. יון חנית נכסים בע"מ).

למעלה מן הצורך, אוסיף כי גם אילו הייתה קמה עילה לביטול עקב פגם ברצון (וכאמור לא כך הוא במקרה דנן), הרי שהסכם אינו בטל מאליו, אלא נתונה לצד המתקשר בו עקב פגם ברצון, הזכות לבטלו בהודעה תוך פרק זמן סביר (ראה סעיף 20 לחוק החוזים). במקרה דנן, הנתבעת אף לא הודיעה לתובעת על ביטול ההסכם ומהודעת ה ס.מ.ס שצורפה לתביעה עולה, כי הנתבעת אף השיבה לתובעת שתעביר את יתרת התמורה "בהמשך הקרוב".

הודעה על ביטול הסכם תוך זמן סביר (במקרה שהייתה מוכחת עילה לביטול הסכם),נועדה לכך שהצד שכנגד יוכל לכלכל את צעדיו בהתאם. אילו הייתה הנתבעת מודיעה לתובעת על ביטול ההסכם תוך זמן סביר, ייתכן שהתובעת הייתה מצליחה בהפעלת העסק ,או מונעת את ההפסדים הנטענים וכיוב'. משהנתבעת לא טרחה לבטל את ההסכם, אינה יכולה בדיעבד ולאחר שהעסק למעשה כבר נסגר, לטעון כי יש לבטל את ההסכם.

כאמור, בכל מקרה, במקרה דנן אף לא הוכחה עילת ביטול.

5. הנתבעת לא התכחשה לטענת התובעת כי ההסכמה בהמשך לוותר על סך של 12,000 ₪ הייתה מותנית בתשלום יתרת התמורה ולכן בטלה. הנתבעת לא חקרה את התובעת בעניין ולא העלתה כל טענה כאילו הנתבעת מחויבת בהתאם לאותה הסכמה, לוותר על חלק מהתמורה המוסכמת. הנתבעת טענה אמנם כי לאחר הגשת התביעה הצדדים הגיעו להסכם פשרה ואולם, לא הוצג בפני הסכם כזה ולא הוצגה כל ראיה, או עדות, לתמיכה בטענה.

אציין כי בנסיבות, ובמסגרת ההליך שבפני ניסיתי להביא את הצדדים להסכם פשרה ביחס לחלק מהתמורה, ואולם משניסיון זה, לא צלח, אין מנוס אלא במתן פסק דין ביחס למלוא החוב שנותר.

6. לאור כל האמור, אני מחיבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 24,213 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך של 400 ₪.

סכום זה ישולם לתובעת תוך 30 יום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

לא מצאתי בתביעה חוזית מסוג זה לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש.

ניתן היום, כ"ג סיוון תשע"ה, 10 יוני 2015, בהעדר הצדדים.