השופט א. ואגו:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום באשקלון (כב' השופטת א. ליפשיץ), שניתן ביום 17.12.14, בתיק תל"א 200/07.

בפסק הדין נשוא הערעור, התקבלה תביעת המשיבה למתן צו מניעה קבוע, האוסר על המערערת לאפשר תדלוק רכבים פרטיים, של חברי המושב ושל צדדים שלישיים, בתחנת הדלק הפנימית במושב ניר ישראל, והותר לה לפצל את סעדיה. כן חויבה המערערת בתשלום הוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד שלה, בסכום של 20,000 ₪.

1. האגודה המערערת, של מושב ניר ישראל (להלן: "המערערת" או "המושב"), מפעילה בשטח המשבצת, שהחכירה לה המשיבה (להלן: "המשיבה", "המינהל" או "הרשות" כשמה היום), במחיר נמוך יחסית ולשימוש חקלאי, תחנת דלק פנימית. תחנה זו, שהוקמה בשלהי שנות ה-90, בהיתר, נבנתה ומופעלת באמצעות חברת אברך-אלון גי.אס בע"מ (להלן: "חב' אברך"), המספקת את הדלק ונהנית מהכנסות התחנה, בתמורה לתשלום חודשי לאגודה, בסך של כ- 3,500 ₪. ההפעלה נעשית במתכונת דומה בישובים חקלאיים נוספים.

הסכם המשבצת התלת-שנתי, שבין האגודה לרשות, המעניק למושב זכויות בר-רשות במשבצת הקרקע, עומד ברקע לסכסוך, וקובע, כי מטרת השכירות של הקרקע, הינה לשימוש חקלאי, וכי האגודה אינה רשאית להעביר את זכויותיה לאחר, ללא רשות מהרשות מראש ובכתב.

בפועל, פועלת התחנה ומשרתת הן את חברי האגודה, בתדלוק רכביהם החקלאיים והפרטיים, והן תושבי חוץ (אם כי בשיעור נמוך בהרבה), באמצעות מפתח תדלוק אלקטרוני, הנרכש ישירות מחב' אברך. זאת, מכוחה של התקשרות חוזית להפעלת התחנה, שבין המערערת לחב' אברך.

1. המשיבה, אשר סברה כי השימוש המסחרי שנעשה בפועל בקרקע המשבצת, אינו תואם את ההרשאה החוזית שניתנה על-ידה, ואת ייעודה החקלאי, פנתה למושב בכתב, ביום 23.12.03, התריאה בפניו על השימוש האסור, ועמדה על כך שייעודן של התחנות הפנימיות, הוא לתדלוק כלים חקלאיים שבבעלות האגודה בלבד. בהמשך לפנייה זו, התקיימה פגישה במשרדי המשיבה, בנוכחות כל הנוגעים בדבר, ואולם, משזו לא הביאה, בסופו של יום, להפסקת הפעילות המסחרית בתחנה, ולא שונתה מתכונת הפעלתה והיקפה, הגישה הרשות, בשנת 2007, תביעה לבימ"ש השלום, שפסק הדין שניתן בה הוא נשוא הערעור כעת.

המשיבה עתרה למתן צו, שיאסור על המערערת לעשות במקרקעין כל שימוש שאינו חקלאי, ושאינו מתיישב עם מטרת השכירות, תוך שהיא ממקדת את הגבולות המסחריים האסורים לעמדתה, לא רק לתדלוק רכבי צד ג', כי אם גם לרכבים פרטיים של חברי האגודה. בגדרי תביעה זו, עתרה המשיבה גם לסעד של פינוי המקרקעין והריסת תחנת התדלוק, ואולם כבר אז הבהירה, כי לא תעמוד על אכיפת סעד זה, כל עוד יקיים המושב את התחייבויותיו שלעיל, ויחדל מהשימוש האסור במקרקעי המשבצת.

המערערת, מצידה, טענה בהליך קמא, וטוענת גם כיום, בערכאתנו, כי פרשנות נכונה וראויה של הוראות הסכם המשבצת והוראות האגף החקלאי בעניין התחנות הפנימיות, מחייבת מסקנה שלפיה, תדלוק רכביהם של חברי האגודה - בין החקלאיים ובין הפרטיים, נכלל במסגרת השימוש המותר בקרקע, וכי השימוש שהיא עושה בהם בפועל, אינו חורג כהוא זה מגדר המותר. טענה מרכזית נוספת שהעלתה המערערת, עניינה בהסכמה שניתנה לה מאת הרשות, ובידיעתה של זו, אודות היקף, אופן ומהות השימוש בתחנה הספציפית, לאורך השנים, הסכמה שלשיטתה - מקימה מעין מניעות כלפי המשיבה, מהעלאת טענות אלה בדיעבד, ומהחלתן למפרע. עילת מניעות נוספת, שהעלתה המערערת במסגרת הגשת תצהירים משלימים מטעמה, בהליך קמא, היא "השתק פלוגתא", ביחס לטענה כי היא מנועה מלספק דלק לרכבים הפרטיים של חברי המושב. טענה זו, סמכה המערערת על פסיקה קודמת, בפרשת "כפר ידידיה" (ת"א (נת') 9059/04 מינהל מקרקעי ישראל נ' כפר ידידיה ויונה אברך בע"מ, וע"א (מרכז) 5530-10-08 בין אותם הצדדים).

1. בליבת ההכרעה בהליך קמא, עמדו לפתחו של ביהמ"ש, שתי סוגיות מרכזיות. הראשונה - פרשנית, ועניינה בשאלה, האם התרת תדלוק רכביהם הפרטיים של חברי המושב וצדדים שלישיים בתחנת התדלוק הפנימית, הממוקמת בשטח המשבצת, מהווה "שימוש חורג" לשימוש החקלאי שהותר, העולה כדי שימוש מסחרי. השנייה - עובדתית, ועוסקת בשאלה, האם הביעה המשיבה הסכמה, בין במפורש ובין במשתמע, לכך שתחנות התדלוק הפנימיות, בהתיישבות העובדת בכלל, ובזו נשוא דיוננו בפרט, תספקנה דלקים לרכבים של תושבי הישובים שבהם הן ממוקמות, אם לאו, ובהשלכות האפשריות של התנהלות המינהל לאורך השנים, לרבות בהליך המשפטי שהתקיים בפרשת "כפר ידידיה", על ענייננו.

1. לאחר שמיעת העדויות, הן של הגורמים המוסמכים מטעם המשיבה, והן של נציגים מחב' אברך, שהגם שלא הייתה צד להליך, עמדתה הושמעה ויוצגה, דרך המערערת ומטעמה, ותוך סקירה מקיפה של שלל המסמכים שהוגשו במהלכו, אימץ בימ"ש קמא את עמדת המשיבה, במישור פרשנות ההרשאה החוזית וגדרי תכליתה החקלאית, ובמישור היעדר הסכמה מטעמה לסטות מתכלית זו, מהחלטותיה ומהוראות האגף החקלאי שהוצאו מכוחן, ולהרחיב הפעילות בתחנה הפנימית נשוא דיוננו.

נקבע, שתדלוק הרכבים, שאינם רכבים חקלאיים שבבעלות האגודה, אינו מתיישב עם מטרת השכירות, ולכן מהווה "שימוש חורג", וכן, שמעולם לא ניתנה הסכמה מצד גורמים ברשות, לא-כל-שכן, גורמים מוסמכים, לשימושים המסחריים שנעשו בקרקע. בעשותו כן, אימץ בימ"ש קמא את פרשנות המשיבה להוראות ההסכם, ודחה את טענתה העובדתית של המערערת, לקיומם של מצגים, מהם עלה, לכאורה, כי המשיבה הסכימה, בניגוד להחלטות המועצה, לנהליה ולהסכמות בין הצדדים, לתדלוק רכבים פרטיים בתחנת הדלק הפנימית.

בפסק דין מקיף ויסודי, עמדה כב' השופטת ליפשיץ, על הוראות חוזה המשבצת נשוא דיוננו, המעגן את היחסים בין הצדדים, ואת תנאי השכירות, שמטרתה, כאמור בו - חקלאית. כמו-כן, עמדה היא, על התכלית להקמת תחנת תדלוק פנימית בשטח המושב, כפי שהשתקפה בעדויות שנשמעו בפניה, שהיא, מתן שירות לרכבים החקלאיים של האגודות ושל החברים בה, על מנת שאלה האחרונים, לא ייאלצו להציב בחלקתם מיכלי תדלוק, וכן, כדי למנוע מחברי המושב להסיע את הרכבים החקלאיים, הנעים באיטיות, אל מחוץ לשטח המושב לצורך תדלוקם. בנוסף, סקר בימ"ש קמא את החלטות מועצת מקרקעי ישראל, שתורגמו לנהלים, ואת הוראות האגף החקלאי הרלוונטיות לענייננו.

בהינתן שהחלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "שקמים", לאישור היתר הבנייה של התחנה, ניתנה ביום 29.2.98, קבע ביהמ"ש, כי יש להחיל עליה את הוראת אגף 44, שפורסמה ביום 21.8.94. בנוסף, ומשהיתר הבנייה הוצא, בפועל, ביום 4.2.99, קבע ביהמ"ש, כי יש מקום גם להחלת הוראת אגף 60ב, שמועד פרסומה ביום 20.12.98. זאת, אגב סקירת הוראות הביניים שפרסם האגף. אין זה המקום לשוב ולחזור על האמור בכל אחת מההוראות, אולם, ברי, שניתן להבחין במגמת התפתחות בהחלטות המינהל, בכל הנוגע לתחנות התדלוק הפנימיות. תחת הוראה גורפת שאינה מאפשרת הקמת תחנה מסחרית, שינה המינהל עמדתו, והוציא הנחיות המעודדות והמציבות את התחנה המסחרית דווקא, כברירת המחדל, לצורך אישור ההקמה והמשך הפעלתה של תחנה קיימת, ואילו את התחנה הפנימית, במתכונתה החקלאית המצומצמת (זו שהמושב אינו נושא בתשלום נוסף בעבור הפעלתה) - הגדיר כחריג, שלצורך קיומו נחוצה עמידה של המושב בתנאים. סעיף 3ה' להוראת אגף 60ב, שכאמור, הייתה בתוקף ערב הקמת התחנה, קובע, בין היתר, כי אחד התנאים להקמת תחנה פנימית כזו, הוא ש"לא תתנהל שום מכירה של דלק ויסופק דלק רק לכלים חקלאיים ולכלי רכב שבבעלות האגודה, או של תאגיד בבעלותה המלאה של האגודה, וכן רק לכלים חקלאיים שבבעלות המתיישבים". אם לא די בכך, הרי, להוראת האגף הנ"ל, צורפה התחייבות, שהאגודה נדרשה לחתום עליה (בדומה להתחייבות שצורפה להוראת אגף 44 שבוטלה), כתנאי להקמת תחנת תדלוק פנימית, שאינה מסחרית, וטרם חתימת המינהל על התוכנית, וזו לשונה:

"אנו האגודה השיתופית... מצהירים בזה כי ידוע לנו כי מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) נתן/יתן את הסכמתו שאנו נקים ונפעיל נקודת תדלוק פנימית שאינה מסחרית בשטח האגודה ע"פ התכנית שנחתמה/תחתם על ידי המינהל..., וזאת אך ורק לצורך אספקת דלק לכלי רכב ולכלים חקלאיים שבבעלות האגודה, או של תאגיד בבעלות מלאה של האגודה, וכן רק לכלים חקלאיים שבבעלות המתיישבים. וכי אסור לנו למכור בה דלק ומוצרים אחרים ולהשתמש בנקודת התדלוק למטרות מסחריות לרבות אספקת דלק ומוצרים אחרים לחברי האגודה עבור כלי הרכב הפרטיים שלהם.

אנו מתחייבים בזה כי נקודת התדלוק הנ"ל תשמש לצורך אספקת דלק אך ורק לכלי רכב ולכלים חקלאיים שבבעלות האגודה, או של תאגיד בבעלות מלאה של האגודה, וכן רק לכלים חקלאיים שבבעלות המתיישבים. וכי אסור לנו למכור בה דלק ומוצרים אחרים ולהשתמש בנקודת התדלוק למטרות מסחריות לרבות אספקת דלק ומוצרים אחרים לחברי האגודה עבור כלי הרכב הפרטיים שלהם. אנו מצהירים בזה כי ידוע לנו כי כל חריגה מהאמור לעיל תהיה משום הפרת תנאי הסכמת המינהל להקמת ולהפעלת נקודת התדלוק, הפרה שבעקבותיה יהיה המנהל רשאי לנקוט כנגדנו בכל הצעדים שיראו לו. ...".

מדובר בהתחייבות ברורה, שאינה מותירה מקום, או צורך, לפרשנות שהיא. ברם, עולה ספק רב, באם המערערת אכן חתמה על התחייבות זו, כמו גם שהמשיבה חתמה על "הסכמת בעלים" להיתר הבנייה, ולכך אתייחס בהמשך.

1. כל אלה - הביאו את ביהמ"ש לקביעה אליה הגיע, ולפיה - בתחנות התדלוק הפנימיות ניתן לספק דלקים לכלים חקלאיים וכלי רכב שבבעלות האגודה, ולכלים חקלאיים שבבעלות חבריה, בלבד. בימ"ש קמא סקר במפורט את טענות הצדדים ואת העדויות שהובאו מטעמם, והטעים, כי מסקנתו הינה, שמטרת הקמת התחנה הספציפית, על-ידי המושב, לא- כל-שכן, על-ידי חב' אברך, הייתה, מלכתחילה, מסחרית גרידא, וכזו שנעשה במסגרתה שימוש חורג בשטח קרקע המשבצת, העולה כדי עשיית עושר ולא במשפט.

באשר לטענת המערערת, במישור ההסכמה שניתנה לה, כביכול, מאת המשיבה, לתדלוק רכבים פרטיים של חברי האגודה, קבע בימ"ש קמא, שהמערערת לא הוכיחה ולא ביססה הסכמה אשר כזו, וגם לו ניתנה על-ידי המשיבה, לא יכול הדבר לחייבה, מכוח חזקת תקינות המנהל, ומשום שאין נציגיו מוסמכים לתת הסכמה המנוגדת לנהלים ולהחלטות המועצה, וודאי שהייתה הרשות רשאית לחזור בה מהסכמה כזו, ככל שניתנה, באשר לא שולמה לה כל תמורה בעד שימוש מסחרי זה.

מנימוקי פסק הדין, שהוצגו כאן אך בתמצית, אך הם מפורטים היטב, ומעוגנים באזכורים מתוך העדויות ומסמכים שעמדו בפניו, עולה, כי באגודה, ולא-כל-שכן, בחב' אברך, ידעו כל העת, שהשימוש שנעשה בתחנה חורג מגדר ההרשאה שניתנה למושב, ועל רקע זה, הוזמן נציג המינהל לסיור במקום, ונעשו ניסיונות, חוזרים ונשנים, להתיר את השימוש ולהופכו, באופן רשמי, למותר.

בהינתן כלל הקביעות והמסקנות הללו, וכאמור לעיל, התקבלה תביעת המשיבה, והוצא למערערת צו מניעה קבוע לביצוע השימוש החורג, מעתה ואילך, וזאת מבלי להידרש לסעד הנוסף, שעניינו פינוי והריסת תחנת התדלוק.

1. בנימוקי הערעור שבפנינו, כמו גם בהשלמת הטיעון, בעל-פה ובכתב, תוקפת המערערת את ממצאי בימ"ש השלום ואת מסקנותיו, כמעט בכל המישורים, שבה ומעלה שלל טענות שהועלו על ידה בפני הערכאה הדיונית, וטוענת, שאין להותיר את פסק הדין על כנו, ויש לבטלו, בשל טעויות מהותיות ופגמים שנפלו בו.

עיקרן של אלה, בקליפת האגוז - אי-מתן התייחסות לשאלה, מהם כלים חקלאיים במובנם כיום, לאור התמורות שחלו במרוצת השנים בתחום זה, משמעות היעדר חתימתה על כתב ההתחייבות שלא לתדלק רכבים פרטיים של חברי האגודה בתחנה ומשמעות פסה"ד בעניין "שקמה" לענייננו, קביעת בימ"ש קמא, כאילו אין מחלוקת שהתחנה מספקת דלקים לציבור הרחב, התעלמות מהתמונה הכוללת ומעדויות מסוימות שנשמעו בפניו, דחיית טענתה לקיומו של השתק פלוגתא מכוח פסקי הדין שניתנו בעניין "כפר ידידיה", ושאלת הסעדים שהתבקשו אל מול אלו שניתנו בפועל, במסגרת פסק הדין, וכן מתן האפשרות למשיבה לחזור בה מהסכמתה ארוכת השנים, בשים לב לחובות תום-הלב וההגינות המוגברות החלות עליה.

המערערת שבה וטוענת כי העובדות שנקבעו בעניין ההסכמה שניתנה לה מאת הרשות, הינן מוטעות, ועומדת על כך, שבמהלך שנות הפעלת התחנה, הביעה המשיבה הסכמה מפורשת וחד-משמעית, לכך שתחנות התדלוק הפנימיות בהתיישבות העובדת תספקנה דלקים לרכבים של תושבי היישובים הסמוכים, לרבות רכבים פרטיים של תושבי האגודה עצמה, וכי מדובר במצגים נמשכים - בהתנהגות ובהתנהלות, מהם התעלם, לשיטתה, בימ"ש קמא. ראיה לכך, מוצאת המערערת בעצם מתן ההיתר להצבת משאבות בנזין, בנוסף לסולר, בתחנה.

נדבך משמעותי נוסף בטענות המערערת כיום, כפי שבאו לידי ביטוי בהשלמת הטיעון שהגישה, עניינו בהחלטת הנהלה "תקדימית", כלשונה, בנושא הסדרת תחנות תדלוק מסחריות במרחב החקלאי, שהתקבלה אצל המשיבה ביום 2.6.15, ומספרה 3741. אליבא דמערערת, מדובר בהחלטה שיש בה כדי לשנות את מצבת הראיות בתיק, לשפוך אור ולתמוך בטענותיה במישור הסכמת הרשות, באופן המחייב החזרתו לדיון מחודש בפני בימ"ש קמא.

המשיבה, מטבע הדברים, סבורה כי דינו של הערעור להידחות, תוך שהיא סומכת יתדותיה ומבססת טיעוניה, הן על פסק דינו של בימ"ש השלום, על נימוקיו, והן על כך, שלעמדתה, טענות המערערת בהליך הנוכחי, נטענו, רובן ככולן, בערכאה קמא, ונדחו לגופן. הרשות מבקשת להדגיש, כי פסק דינו של בימ"ש קמא שעון על ממצאי עובדה, ומבוסס, בין היתר, על התרשמות בלתי אמצעית שלו מן המצהירים שהובאו להעיד, עניינים שערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהם. יחד עם זאת, היא שבה ומציינת, כי גם היום, ובדיעבד, ניתן להסדיר את השימוש המסחרי שנעשה בקרקע, בדרך של שינוי ייעוד, וקבלת אישור הרשות, לצד נשיאה בתשלום ראוי, כמתחייב בנסיבות העניין.

אשר למסמך המאוחר שביקשה המערערת לצרף - המשיבה מתנגדת להגשתו, ומוסיפה, כי גם לגופה של ההחלטה הנ"ל, אין במתן הפרשנות שניתנה לה על-ידי המערערת ולבין ההחלטה עצמה, ולא כלום. לעמדתה, לא רק שהרשות לא שינתה את עמדתה בעניין התחנות הפנימיות, אלא, ניכר, גם למקרא ההחלטה המדוברת, כי באופן עקבי, וככלל, זו מתירה את השימוש החקלאי בהן באמצעות תדלוק רכבים חקלאיים ורכבים שבבעלות האגודה.

1. אקדים ואומר, כי לאחר בחינת טענות הצדדים, לא מצאתי באיזה מהשגות המערערת על פסק דינו של בימ"ש קמא, עילה מבוררת להתערבות בפסק הדין נשוא הערעור, ודעתי, מהנימוקים שיפורטו להלן, הינה, שדין הערעור שלפנינו - להידחות.
2. ראש וראשונה, אתייחס לראייה החדשה שביקשה המערערת להגיש, ואשר אוחזת סעיפים רבים מטענותיה. מדובר בהחלטת הנהלה, שהתקבלה אצל הרשות ביום 2.6.15, כארבעה חודשים לאחר מועד הגשת הערעור.

איני נכנס לתוכנה של ההחלטה הספציפית, כפי שלא עשיתי בהחלטת הביניים, מיום 3.8.15, שבגדרה נדחתה בקשת המערערת לצרף את ההחלטה ולהתיר לה להאריך בטיעונים במישור זה, שכן, ברור לכל, שאין מדובר במסמך שערכאת הערעור יכולה להיזקק לו, באשר מדובר בהחלטה שלא הייתה תקפה, וממילא לא עמדה בפני בימ"ש קמא, ובטענה שלא התבררה כלשהו, בזמן אמת.

יוטעם, שאין מדובר בהגשת ראייה נוספת, כמשמעה בתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המאפשרת, כחריג לכלל, התרת הגשת ראיה אשר כזו, בבימ"ש שלערעור, בהתמלא התנאים לכך, אלא עסקינן בהתפתחות חדשה במינהל, במועד המאוחר, ועל כך אין חולק, למועד הגשת הערעור עצמו.

בחינה ערעורית של פסק-דין נעשית, ברגיל, וכך כעת, לעת נתינתו מלפני הערכאה הדיונית ולפי החומר שעמד בפניה. לפיכך, דינה של טענה זו, להידחות.

1. אשר ליתר טענות המערערת - נחה דעתי, כי מרביתן, אכן, נדונו והוכרעו על-ידי בימ"ש קמא, אם כי, למורת רוחה של המערערת, לא היטיבו עמה מסקנותיו וקביעותיו ביחס אליהן. אין לומר שביהמ"ש התעלם מקיומן. בנוסף, חלק מן הטענות, הגם שהועלו באצטלה של טענות משפטיות, הן, למעשה, ניסיון תקיפה של קביעות עובדתיות, הנשענות על אימוץ עדויות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית, כאלה שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן, כידוע, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, שאין ענייננו נמנה עליהם.

מטעם זה, איני רואה מקום להידרש לסקירה מדוקדקת והכרעה פרטנית בכל אחת מטענות המערערת, ולהיכנס לעובי הקורה בשאלה העובדתית, הבוחנת את הסכמת הרשות לאורך השנים ביחס לסוג התדלוק שבוצע בפועל. מצאתי, שהניתוח שעשה בימ"ש קמא, עובר לקביעותיו העובדתיות - היה יסודי ומפורט, והתבסס על התרשמותו מהעדים והצלבת גרסתם עם מסמכים בכתב. אי-לכך, טענות המערערת, התוקפות החלטות אלה, נדחות.

נותרת, איפוא, בעינה, השאלה האם נפלה שגגה מלפני בימ"ש השלום, בפרשנות חוזה המשבצת והוראות האגף החקלאי, ובכך שלא מצא בתדלוק רכביהם הפרטיים של חברי האגודה, פעולה לגיטימית, הנכללת בשימושים המותרים בקרקע. תשובה שלילית לשאלה זו, שיש בה כדי להכריע גורל הערעור, מתחייבת, לטעמי, מתוך בחינה דו-שלבית של המערך החוזי.

כפי שהוזכר לעיל, חוזה המשבצת הגדיר את מטרת השכירות של הקרקע, בצורה ברורה ותמציתית - לשימוש חקלאי. ואכן, הדעת נותנת, שהתחייבות לעשות כן, שעה שגם התשלום על הקרקע שולי ונמוך, לא תכלול ביצוע שימוש מסחרי בה, אלא אם שונה ייעודה והוסדר התשלום בעד שימוש זה. המערערת אינה יוצאת חוצץ כנגד הוראות חוזה המשבצת, או כנגד תחולתן של הוראות האגף החקלאי שמנה בימ"ש קמא (הגם שכינתה אותן "הוראות מינהל פנימיות במדרג הנמוך ביותר"), אלא, סבורה היא, כי משעה שהמשיבה לא דאגה להחתימה על נספח ה"התחייבות" הנלווה להוראות אלה, כפי שאמנם עשתה בעניין "בית שקמה" (תל"א(ב"ש) 1231/08 קק"ל ע"י ממ"י נ' בית שקמה, מיום 9.1.12, פורסם בנבו) - יש להתייחס לרשות כמי שלא ראתה עצמה מחויבת לפעול בהתאם לאמור בהן, והביעה הסכמתה, גם אם לא באופן מפורש, לתדלוק רכביהם הפרטיים של תושבי האגודה בתחנה, כפי שנעשה בפועל.

אין בידי לקבל פרשנות זו של המערערת. בימ"ש קמא קבע, ובצדק, כי אין בעובדה שהיתר הבניה אפשר הצבת משאבות בנזין וסולר כאחד, ללמד או לתת גושפנקא שהיא, להפיכת התחנה למסחרית, ולכל הפחות, למתן אפשרות תדלוק רכבים פרטיים של החברים. בימ"ש דחה תזה זו, וקבע, שהוראות האגף עצמן, מתייחסות לאפשרות תדלוק רכבים פרטיים שבבעלות האגודה, ולכן, וודאי שנדרשת משאבת בנזין בתחנה. זאת ועוד - בימ"ש קבע גם, ש"הסכמת הבעלים" במקרה שלפנינו, אינה מעלה ואינה מורידה, משום שאין מחלוקת, שתחנת הדלק הוקמה כתחנה פנימית, על שטח המשבצת, ובהתאם להיתר שניתן למערערת, כך שממילא - הקמתה ותפעולה, כפופים להוראות המינהל שהיו בתוקף אותה העת. וכן, שלהיעדר חתימת המערערת על מסמך ה"התחייבות" הנלווה להוראות אלה, נפקות, לכל היותר, במישור העילה שיכול היה המינהל לעתור לה. כלומר - שתביעת המינהל לא תוכל להתבסס על טיעון חוזי-הסכמי, בנוסף לעילה שעניינה הפרת הוראת הנוהל הקיים.

מצינו, אם-כן, שכך או כך, אין מנוס מהקביעה, המתבקשת, שהוראות האגף החקלאי מחייבות את המערערת, וכי שילובן של אלה עם הוראותיו הברורות של חוזה המשבצת - אינו מאפשר תדלוק רכבים פרטיים של חברי האגודה, ולא-כל-שכן של צדדי ג', אלא - וזאת בלבד - תדלוק רכבים חקלאיים של האגודה ושל תושביה, ורכבים פרטיים הרשומים על שמה של האגודה ומשמשים אותה למטרותיה החקלאיות.

והרי ממה נפשך - גם אם נלך לפי שיטת המערערת, ונקבע כי לא ניתן לחייבה באמור בנספח ההתחייבות, באשר אינה חתומה עליו בפועל, עדיין, עליה לעבור משוכה נוספת, ולהוכיח כי מטרת השכירות החקלאית, שנקבעה ברחל בתך הקטנה, מתיישבת עם השימוש שנעשה בפועל, וכי הוראות האגף שחלו ערב הקמת התחנה הפנימית נשוא דיוננו, אפשרו לה שימושים רחבים, שלא לומר, מסחריים ממש. נטל זה, כמובן, אין בידה להרים, כלשהו. מכאן - שלא נפלה שגגה מפני בימ"ש קמא, בסוגיה המשפטית-פרשנית, על נימוקיה.

1. בשולי הדברים, מצאתי להתייחס לשלוש טענות נוספות שהעלתה המערערת, ולו בכדי להפיס דעתה, כי אין בהן ממש.

הראשונה, עניינה בכך, שלעמדתה, הסעד שניתן למשיבה, כלל לא נמנה על הסעדים שהתבקש ביהמ"ש קמא ליתן, וכוונתה - לאיסור מכירת דלקים לרכבים פרטיים של חברי האגודה, מעתה ואילך. בחינת הסעדים שהתבקשו בגדרו של כתב התביעה, מעלה, כי ביהמ"ש נתבקש לאסור בתחנה כל שימוש "שאינו מתיישב עם מטרת השכירות, כפי שנקבעה בחוזה שכירות המשבצת". ברי, שהסעד שניתן, עונה על הגדרת הסעד המבוקש. יתרה מכך, ניתן לומר, כי במהלך שמיעת הראיות בתיק, וכפי שציין בימ"ש קמא בפסק דינו, העלו הצדדים, איש לשיטתו, את טענותיהם במישור הסעד המבוקש, ואין ניתן לומר, בדיעבד, שהמערערת לא יכלה להתגונן הימנו. הגם שכך, ולמען הזהירות, המשיבה הוסיפה, כי בכל מקרה, הסעד שניתן בפועל, עולה בקנה אחד גם עם דרישות הפסיקה, לעניין מתן סעד שלא נכלל בכתב התביעה, תוך הפנייה לע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין, מיום 30.12.08, המונה את התנאים בהתקיימם יוכשר מתן הסעד, אף אם לא נתבקש. לשיטתה, מתקיימים בענייננו כל שלושת התנאים - מדובר בסעד הנובע במישרין מהסעד המקורי, לאסור כל שימוש שאינו מתיישב עם מטרת השכירות, שהיא חקלאית, שכל העובדות הדרושות להענקת הסעד עמדו בפני ביהמ"ש, ושההכרעה בהן נדרשה כדי להגיע לתוצאה צודקת וללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקות. משהגעתי למסקנה כי הסעד נובע במישרין מזה שנתבקש בכתב התביעה, ואין ספק שהוא לובן ובואר, בצורה מקיפה, במהלך ההליך, דינה של טענה זו להידחות.

השנייה, עוסקת בהגדרת המונח "כלים חקלאיים". אליבא דמערערת, במסגרת פסק דינו, לא הגדיר בימ"ש קמא בצורה ברורה דיה, מהם כלי רכב חקלאיים, שאותם, אין חולק, שניתן לתדלק בתחנות התדלוק הפנימיות, בהתאם להסכם המשבצת ולהוראות האגף החקלאי. בטיעונים המפורטים שהוגשו מטעמה, סקרה המערערת את השינויים שחלו במרוצת השנים בהתיישבות העובדת ובעבודה החקלאית, וכן את הרגולציה בענף הדלק. בהתאם להתפתחות זו, סבורה היא, כי אין מקום, בימינו אנו, לעשות אבחנה בסוגי הרכבים הבאים בשערי התחנה - אם פרטיים הם או חקלאיים גרידא, אלא, יש לפרש המונח בצורה רחבה, וההבחנה היחידה הניתנת והצריכה להיעשות, אם בכלל, היא - האם מדובר בחבר האגודה, או בתושב חוץ.

גם בטענה זו של המערערת, לא מצאתי ממש. בימ"ש קמא התייחס, לאורך פסק הדין כולו, לסוגיה זו, והכריע בה, בצורה המפרטת אלו כלי רכב נכנסים, קטגורית, לרשימה, ואלו לא. אמנם, פסק הדין לא נקב בכינוי או בשיוך רכב כזה או אחר לקבוצת הרכבים החקלאיים, אך נקבע במפורש, שכלי רכב חקלאיים של האגודה, בשונה מרכבים פרטיים של חברי האגודה או של תושבי חוץ, הם בלבד, עונים על מטרת השכירות. עסקינן בחוזה המתחדש כל 3 שנים, כאשר לשונו נקבעה והוסכמה על-ידי הצדדים לו בעת כריתתו. אין להלום שביהמ"ש יתערב וישנה את לשון החוזה, מבלי שהצדדים עשו כן לעת החתימה עליו, בשל שיקולי כדאיות של חברת הדלק, בכסות הרגולציה, ובאופן חד-צדדי, כמבוקש. לפיכך, מצאתי לדחות גם טענה זו.

השלישית, נוגעת לסוגיית "השתק הפלוגתא", שהעלתה המערערת עוד בהליך קמא, ולפיה, היה מנוע ביהמ"ש מלדון בסוגיה שבאה לפניו, כיוון שלשיטתה, המשיבה מושתקת מלהעלות טענות במישור זה, מכוח הכרעה חלוטה, שניתנה בפרשת "כפר ידידיה". כמו-כן, סברה המשיבה, כי ככל שהעניין יובא לדיון, על ביהמ"ש להקיש מהתנהלות הרשות בפרשה האחרת, ולקבוע כי יש לפרש את היעדר האכיפה כהסכמה.

בניגוד לטענות המערערת, אין ניתן לומר שבימ"ש קמא התעלם או לא הכריע בשאלה זו. קריאה של פסק הדין מלמדת, שההיפך הוא הנכון - פרק שלם הוקדש לליבון טענות המערערת, ובסופו, הן נדחו לגופן. ביהמ"ש אבחן את ענייננו, מזה שעמד להכרעה במקרה של "כפר ידידיה" (תחנה שהוקמה בשנת 1975), והתייחס לשוני בהוראות האגף החלות על המקרים. בימ"ש קמא דחה גם את טענת המערערת, כי יש ללמוד מהתנהלות הרשות במקרים אחרים, על ענייננו, וכן, שיש ללמוד על הסכמתה, מהיעדר האכיפה. ביהמ"ש הדגיש, כי העדר האכיפה אינו מקנה למושב זכות לעשות שימוש מסחרי במקרקעין חקלאיים, בניגוד לחוזה ולהוראות האגף הרלוונטיות.

1. בעניין זה האחרון, בל נשכח, כי התביעה נשוא פס"ד קמא - צופה פני עתיד. מטעם זה, לא נדרשה, וממילא גם לא ניתנה, הכרעה בנוגע לשימוש שנעשה בתחנה בעבר, ולנפקויותיו האפשריות, והסעד שניתן, התמקד בהפסקת השימוש האסור לאלתר, ומעתה ואילך.

לא בכדי קבע בימ"ש, שהיעדר אכיפה של המשיבה במשך שנים, אינו מקנה למערערת כל זכות להמשיך לעשות שימוש מסחרי במקרקעין החקלאיים, והדגיש את מעמדה הציבורי של המשיבה, ואת העובדה שמדובר בקרקעות מדינה. שיהוי כאמור, אין בכוחו כדי לאיין את זכותה של המשיבה, שהשימוש שייעשה בקרקע יהא חקלאי בלבד. משל למה הדבר דומה - לעירייה, שלא גבתה מתושב דמי ארנונה, במשך שנים, ומטעמים השמורים עמה. האם ניתן לומר שאין התושב מחויב, משעה שזו עמדה על זכותה, והודיעה לו על כוונתה לגבות הארנונה, בתשלומה? האם יעלה על הדעת להישמע לטענה שהתושב הסתמך על אי-התשלום, ולכן יש למחול לו גם לעתיד לבוא? התשובה לכך, וודאי, שלילית.

טענות המערערת, שעניינן ויתור ומחילה, מכוח השתהות המשיבה, שייתכן שאמנם, שקטה על שמריה מעבר למצופה מרשות ציבורית ומעבר לסביר, חורגות מהדיון הנוכחי, ומהעניין שעמד להכרעה בערכאה קמא. יחד עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות, ייתכן, שלהסתמכות ולהשתהות שלעיל, תהא משמעות, לעת ההתדיינות בתביעת דמי שימוש לתקופה זו, ככל שתתקיים.

1. לאור כל האמור לעיל, ומשהמערערת עשתה שימוש חורג במקרקעי המשבצת, ופעלה בהם בניגוד להסכם המשבצת ולנהלי הרשות שהיו בתוקף באותה העת - בדין התקבלה תביעת המשיבה בערכאה הדיונית, ומטעמים אלה, אף דינו של הערעור בערכאה זו להידחות. מצאתי, כאמור, שבימ"ש קמא לא התעלם מראיות, כפי שנטען על-ידי המערערת, אלא בחר, לאחר שבחן ביסודיות ולעומק את כלל הראיות והעדויות, שקל אותן היטב וניתח בצורה יסודית את הסוגיה שבאה לפתחו, לאמץ גרסת המשיבה, ופסה"ד קמא שעון על אדנים ראייתיים מוצקים ועל נימוקים נכוחים.

לו תישמע דעתי, אמליץ לחבריי הנכבדים, כי נדחה את הערעור ונחייב המערערת בהוצאות המשיבה, בסכום כולל של 20,000 ₪.

כב' השופטת רויטל יפה-כ"ץ - ס. נשיא - אב"ד:

אני מסכימה.

כב' השופט יעקב פרסקי:

אני מסכים.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט א. ואגו.

העירבון שהופקד על-ידי המערערת יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה, על חשבון ההוצאות שנפסקו.

ניתן היום, כז' כ"ז סיוון תשע"ו, 03 יולי 2016, בהעדר הצדדים.