תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לתובע עקב אי ביצוע בקשת התובע לחסום שירות שיחות לחו"ל.

התובע טען כי במקביל להוראה שנתן לנתבעת לחסימת השיחות לחו"ל, פנה למב"ל 012 ,(המפעיל הבינלאומי), וביקש לבטל את המנוי של שיחות מוזלות לחו"ל. משלא נחסמו השיחות לחו"ל על ידי הנתבעת, נחשף הוא למחיר הלא מוזל של 012 ואכן בוצעו שיחות לחו"ל ללא ידיעתו בתעריפים גבוהים בסך של 1,800 ₪.

הנתבעת אישרה בכתב ההגנה כי התובע ביקש ממנה לחסום שיחות לחו"ל וכי עקב טעות אנוש לא בוצעה הוראת התובע.

הנתבעת טענה להגנתה כי התובע לא חויב על ידי המב"ל , לחילופין כי התובע לא עמד בחובת הקטנת הנזק ובכל מקרה הנתבעת אינה חייבת לפצותו.

לאחר ששמעתי את עדותו של התובע נחה דעתי שיש לקבל את התביעה.

להלן הנימוקים שהביאוני למסקנה זו :

נזק ממוני:

א. אין מחלוקת כי הנתבעת התרשלה בכך שלא חסמה את השיחות לחו"ל לבקשת התובע. גם "טעות אנוש" היא בגדר רשלנות במקרה זה.

ב. התובע הגיש חשבוניות ת/1 בגין חיוב השיחות לחו"ל. אני מאמין לגרסת התובע כי את החשבוניות שלח לנציגי הנתבעת וכי הם התעלמו מדרישותיו.

ג. הנתבעת לא העלתה טענה של ממש נגד חיובה לפצות את התובע בגין שיחות שבוצעו לאחר מתן הוארת החסימה.

נזק לא ממוני:

התובע תובע פיצו בגין נזק לא ממנוי ועוגמת נפש. התובע טען לפני כי עבר מסכת של תלאות וייסורים מול נציגי הנתבעת אשר הגיעו עמו מספר עמים להסדר וחזרו בהם. זאת בנוסף להמתנה שעות אורכות על הקו דבר שהיה לו לזרא. האם מגיע לתובע פיצו בגין עוגמת נפש?

לפני שניכנס בעובי הקורה, ברצוני להעיר בקצירת האומר על אודת ראש הנזק שנקרא " עוגמת נפש".

ראש נזק זה זוכה לשימוש נרחב על ידי ציבור התובעים בערכאה קטנה זו שבה הצדדים אינם מיוצגים על ידי עורכי דין. כמעט שאין לך תביעה קטנה שאין בה עתירה לפיצוי בגין "עוגמת נפש". עובדה זו מחייבת הבהרת טיבם וגבולותיהם של העילה והסעד באופן מאיר עיניים לציבור הרחב. הבה ננסה לתהות על קנקנם:

סעיף 1 לפקודת הנזיקין כולל בהגדרת "נזק" בין היתר, "אובדן של נוחות רווחה גופנית... או חיסור מהם וכל אובדן או חיסור כיוצא באלה".

השאלה שנשאלת היא האם כל אי נוחות כי תיגרם , ראויה היא לפיצוי? מהו המבחן הקובע?

בחברה מתוקנת , כל אחד נדרש לפעול לפי התורה של ההל הזקן "דעלך סני לחברך לא תעביד" ( תלמוד בבלי שבת לא/א. המהרש"א מפרש שם שהדבר נלמד ממצוות "ואהבת לרעך כמוך"( ויקרא יט , יח).

ברם, לפי שלא כולנו נוהגים לפי כלל זה, נדרשת מידה לא מעטה של סבלנות וסלחנות הדדית בין יחידיה של חברה על מנת לשמור על המשך קיומה. הגוזל את מקום חברו בתור, הגורם ל "כמעט תאונה" המדבר ללא ההפסקה ובקול בנסיעה ארוכה בחבורה ציבורית, כל אלה גורמים לזולתם אי נוחות הכלולה בהגדרת "נזק" שבסעיף 1 לפקודת הנזיקין. למרות זאת, אם הניזוק במקרים כאלה יתבע פיצו הוא יידחה ,קרוב לוודאי, מן הטעם שמדובר בעניין של מה בכך אשר " אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בתלונה על כך" כלשון סעיף 4 לפקודת הנזיקין שכותרתו " מעשה של מה בכך".

ודוק: אין פירוש הדבר כי מעשיהם של ה"מזיקים" בדוגמאות דלעיל הם התנהגות שיש להשלים עמה. הם מוגדרים כ - "מעשה של מה בכך" אך בדין הנזיקין אלך לא בדין המוסר. הטעם לכך הוא שהמשפט אינו יכול ואינו מתיימר לתקן את כל הטעון תיקון בחברה . קיימות מערכות נוספות בזירה שחשיבותן ופועלן אינם נופלים מזה של מערכת המשפט. יתרה מזו, וגם היא עיקר, פיצוי במקרים אלה יביא לתוצאה שלילית שכן הא ידחק הצידה את ערך הסלחנות והסבלנות ההדדית שהוא ערך חברתי חשוב ביותר.

הנה כי כן, נמצאנו למדים כי ההחלטה אם עוגמת נפש מסוימת היא ברת פיצוי טומנת בחובה שיקולים ערכיים. הדברים אמורים במיוחד באותם מקרים בהם היא הנזק היחידי שנגרם בגין מעשה העוולה ואינה נלווית לנזק מוחשי אחר כגון נזק לרכוש.

ניתן ,אפוא, להגדיר עוגמת נפש ברת פיצוי על דרך השלילה, כסבל או אי נוחות שאין בסיס מוסרי – חינוכי בנסיבות העניין לדרוש מהניזוק לסלוח בגינם במסגרת חובת הסבלנות ההדדית.

על טרטור ועוגמת נפש:

טרטור במילון ספיר עמ' 349 מסווג כ "עגה" – מטלות חסרות תועלת הניתנות לצורך ענישה או מתוך נטייה להתעללות".

השימוש במונח טרטרו בא לבטא לרוב סיטואציה שבה אדם המשווע לטיפול בעניינו נאלץ, בין היתר, לפנות פעם אחר פעם ,ללכת ולשוב, להמתין ולהתקשר, לשלוח מכתבים ולמלא טפסים, הוראות והנחיות ולשמוע הבטחות שווא כאשר הגורם שעומד מולו מגלה אדישות ואינו עושה את הנדרש ממנו על מנת להפסיק את סבלו. סיטואציה ז עלולה לחזור על עצמה באופן מורגש יותר במסגרת פינות של האזרח מול מערכות שלטון וגופים מוסדיים.

האם עוגמת הנפש שבטרטור ראויה לפיצוי?

סבור אני כי התשובה לשאלה זו חיובית , ושני טעמים בדבר:

ראשית- משום שב "טרטור" טמון אלמנט של השפלה וחוסר אונים תחושה שזמנו, ממונו, וסבלו של התובע (שמא התובע עצמו), אינם בעלי ערך בעיני המטרטר. תחושה זו גורמת צער עמוק אשר ראוי לפסוק בגינו פיצוי הולם.

שנית- בתביעה נגד רשות ציבורית או גוף מוסדי , פסיקת פיצוי הולם עשויה לגרום לתיקון המעוות ולחסוך סבל להמונים, ובכך יש אינטרס ציבור ראשון במעלה.

מן הכלל אל הפרט-

התובע העיד לפני ,ואני מאמין לו, כי המתין שעות על הקו, כי שלח לנתבעת את כל החשבוניות ואך הגיע עם נציגיה מספר פעמים להסדרים שהופרו עד אשר נאלץ להגיש תביעה זו. התרשמתי כי התובע טורטר על ידי נציגי הנתבעת ונגרמה לא עוגמת נפש רבה. בוודאי מגיע לו פיצו בגין עוגמת נפש. כאן המקום לציין כי בית משפט זה נחשף לתופעה גוברת של צרכנים שמלינים על יחס בלתי ראוי וטרטור ממשי מצד הנציגים של חלק מחברות הסלולר והתקשרות כך שמדובר בתופעה שנוגעת לציבור הרחב ולא במקרים בודדים.

הוצאות :

בית המשפט לתביעות קטנות הוא מעוזם של האזרח מן השורה, ושל דלת הארץ. אלה שידם אינה משגת תשלום שכר טרחה לעורכי הדין, שלעיתים מזומנות גבוה מסכום התביעה עצמה. חלק גדול מהתביעות הן של צרכנים בלתי מיוצגים מול ספקים גדולים המיוצגים על ידי נציגים מנוסים. לפיכך, הנוהג המקובל הוא שבית המשפט לתביעות קטנות קופץ ידו בפסיקת ההוצאות. הנני סבור כי נוהל זה היכה שורשים עמוקים מדי באופן שמביא לתוצאה הפוכה בבחינת שפיכת התינוק למים, וביתר פירוט:

אם נאפשר מצב שבו הגשת התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות תהווה ערובה לאי פסיקת הוצאות אמתיות, יגרום הדבר לכך שתביעות לא ראויות ובלתי מבוססות תוגשנה דווקא לבית המשפט לתביעות קטנות מתוך בטחון כי לתובע אין מה להפסיד, שהרי בסופו של יום זה " רק בית המשפט

לתביעות קטנות".

עוד יגרום הדבר לכך שספקים גדולים שנתבעים בבית המשפט לתביעות קטנות ינהלו הגנת סרק.

אמור מעתה, זמנו של בית המשפט לתביעות קטנות לאו מילתא זוטרתא הוא.

המגיש תביעת סרק, והמנהל הגנת סרק, גוזלים מזמנם של המתדיינים האחרים.

במערכת עמוסה יש לתת לכך את הדעת. אם נשית לבנו כי זכות הגישה לערכאות כוללת גם את הזכות שמשפט יסתיים תוך זמן סביר, יוצא כי המגיש תביעת סרק, והמנהל הגנת סרק, פוגע בזכות הגישה לערכאות של המתדיינים האחרים שממתינים בתור.

פועל יוצא מכך הוא, שעל מנת להגן על זכות הגישה לערכאות במובנה הרחב, יש להשית הוצאות מרתיעות במקרה המתאים נגד מי שמנצל לרעה את זכותו שלו לגשת לערכאות.

סוף דבר:

התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים שלהלן:

סך של 1,800 ₪ בגין הנזק הממוני .

סך של 1,500 ₪ בגין נזק לא ממוני ועוגמת נפש.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע סך של 2,000 ש"ח בגין הוצאות משפט.

ניתן היום, י"א סיוון תשע"ה, 29 מאי 2015, בהעדר הצדדים.