11 ספטמבר 2018

1. לפנינו תביעתו של ד"ר גיל גת (להלן -התובע), כנגד חברת ג'יראפיק טכנולוגיות בע"מ ומר יואל זנגר, מנכ"ל החברה (להלן -החברה; מר זנגר; וביחד – הנתבעים, בהתאמה). בכתב התביעה עותר התובע לתשלום חוב שכר עבודה; השלמת פיצויי פיטורים; דמי הודעה מוקדמת וזכויות סוציאליות; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין פרסום לשון הרע.

הנתבעים הגישו תביעה שכנגד וטענו שעל התובע להשיב לחברה סכומים שהוציאה בגין אי שיתוף הפעולה שלו במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, לרבות הליכים משפטיים שהיא נדרשה לפתוח עקב כך; להשיב את הסכומים שקיבל בתקופת ההודעה המוקדמת; להשיב לחברה חלק משכרו; ולפצות את החברה בגין גרימת נזקים שהוא גרם לה בחוסר תום לב.

הנתבעים הגישו תביעה נוספת נגד התובע [סע"ש 39070-08-15] ובמסגרתה עתרו לפיצוי בגין פרסום לשון הרע; פיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לנתבעים בגין הפרת חובת הנאמנות והסודיות לרבות מכוח חוק עוולות מסחריות; פיצוי בגין חובת התובע לשמור על שמם הטוב.

2. עדים וראיות

א. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית וכן תצהיר משלים.

ב. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים מטעם מר יואל זנגר, מנכ"ל החברה וחברת האם (להלן- מר נזגר); מר מנשה רוטשילד, יו"ר החברה (להלן- מר רוטשילד); מר רותם אפלבאום, מנהל הפיתוח (להלן- מר אפלבאום); מר אסי וינברגר, עובד לשעבר (להלן- מר וינברגר)

3. ואלו העובדות הרלבנטיות, כפי שהן עולות מכתבי הטענות, כמו גם מעדויות הצדדים והמסמכים אשר צורפו לעדותם:

א. התובע הינו יליד 1961, ד"ר לפיזיקה ומהנדס אלגוריתמים בהכשרתו.

ב. התובע שימש כ-CTO, סמנכ"ל טכנולוגיות, בחברה, נמנה עם מקימי החברה, הוא בעל מניות בה ובעל הקרדיט להמצאת חלק מהפטנטים הרשומים על שמה.

ג. החברה הינה חברה פרטית בע"מ הנמצאת בבעלות מלאה של חברת אם אמריקאית בשם GIRAFFIC INC, והמתמחה בפתרונות להעברת והאצת תוכן וידאו על גבי רשת האינטרנט.

ד. ביום 7.12.08 נחתם בין הצדדים חוזה עבודה. לפי החוזה מר גת החל לעבוד בחברה מיום 1.12.08 (חוזה העבודה הראשון)^[1]. במקור נקראה החברה בחוזה UC NETWORK LTD וחברת האם האמריקאית שהחזיקה במלוא מניותיה נקראה UC NETWORKS INC.

ה. ביום 22.12.08 נחתם תיקון לחוזה העבודה לפיו מועד תחילת עבודתו של התובע נקבע ביום 1.1.09. כן נקבע בתיקון לחוזה שכל הפחתה במשכורת, וכן כל עיכוב או הפחתה בהטבות שהתובע זכאי להן לפי חוזה העבודה הראשון יחשבו לחוב של החברה (להלן- התיקון לחוזה העבודה הראשון).^[2] בתיקון נקבע שהחברה תסלק את החוב כל סבב גיוס הון או כל זמן שמצבה הפיננסי יאפשר זאת, לפי המוקדם.

ו. נוכח מצבה הפיננסי הקשה של החברה, במרץ 2009 קיבל דירקטוריון החברה החלטה^[3] ששכר והטבות מייסדי החברה, מר זנגר, התובע ומר בוריס מלמוד, יופחת ביחס לאמור בחוזה העבודה הראשון לסך של 23,000₪. גם בהחלטת הדירקטוריון נכתב שהסכום שהופחת יצטבר לחוב החברה כלפי המייסדים. החלטת הדירקטוריון נחתמה ע"י חברי הדירקטוריון של חברת האם האמריקאית – מנשה רוטשילד (יו"ר), נתי פרי ומר זנגר.

ז. במהלך שנת 2013 הצליחה החברה לגייס השקעות מחברת ההשקעות SVIC של סמסונג ומקרן הון סיכון אמריקאית בשם KEC.

ח. ביום 18.9.13 לקראת סיומו של הליך המו"מ בין החברה לבין המשקיעים שיגר התובע למר זנגר דוא"ל לפיו הוא מביע את התנגדותו להמשך המו"מ מתוך חשש לפגיעה במעמדו בחברה ופוטנציאל הרווח שלו ממנה^[4].

ט. לאחר דין ודברים, לרבות פגישות בין התובע ואחיו, לבין מר זנגר, חתם התובע ביום 1.10.13 על מסמך ויתור זכויות.^[5] מסמך ויתור הזכויות מתייחס לטענות שהעלה תובע בדוא"ל מיום 18.9.13 ובשיחות שעקבו לכך. המסמך מציין שתובע קיבל מענה לכל תואנותיו והוא מבקש לחזור בו מכל האשמה שהוא ייחס לחברה או למר זנגר. במסגרת מסמך זה נמצאת גם הצהרת ויתור זכויות לפיה התובע מוותר על כל חוב והתחייבות של החברה כלפיו על לאותו מועד (להלן- מסמך וויתור הזכויות).

י. בצל קיומם של הליכי המו"מ, ביום 23.9.13 חתם התובע על חוזה עבודה חדש מול החברה, שהחליף את חוזה העבודה הראשון (להלן- חוזה העבודה החדש)^[6]. בנספח C של החוזה העבודה החדש הוצהר שלחברה קיים חוב עבר בסך 795,470 ₪. חוב זה משקף את ההפחתה המצטברת ממשכורתו של התובע (להלן- חוב השכר). הוסכם שחוב השכר ישולם לתובע במקרה של הנפקת הזנק ששוויה יעלה על סך של 30 מיליון USD, או לפי החלטה של החברה אשר רשאית לפי שיקול דעתה להחזיר לתובע חלק או מלוא החוב לפני הנפקת הזנק כאמור. כן הוצהר בנספח C שחוב השכר כולל בתוכו גם את הפרשי הפיצויים שהתובע זכאי להם בסך 72,315 ₪ וכי במקרה של פיטורים ישולם לו הפרש פיצויים לפי השכר המלא שהוא היה זכאי לו תוך הפחתת חוב השכר בהתאם. הוסכם בנוסף שתשלום חוב השכר יהווה סילוק סופי של כל זכויותיו של התובע כעובד, לרבות, ימי חופשה, הבראה, מחלה, שעות נוספות, הלנת שכר ופיצויי פיטורים, מענקים, בונוסים, אופציות, פרמיות, וכל תשלום נוסף אחר שנוצר לפני החתימה על הסכם העבודה החדש. בנוסף, החוזה החדש הקנה לתובע אופציות לרכוש 3.25% מסך מניות חברת האם, כשמחצית מסך מהאופציות יבשילו רק לאחר, ובתנאי שיושלמו, 12 חודשי העסקה.

נוסיף כי בנספח A להסכם נקבעו תנאי העבודה של התובע ושכרו הועמד על סך של 36,000 ₪.

יא. נוכח מחלוקות נוספות שהתגלעו בין הצדדים בקשר להסכמי ההשקעה, הגיעו הצדדים ביום 30.9.13 להבנות שהועלו עלי כתב (להלן- מסמך ההבנות).^[7] במסמך ההבנות הסכימו הצדדים, בין השאר, כי לאחר שהסכמי ההשקעות יחתמו, יפעל מר רוטשילד "להעלות לדירקטוריון החברה הצעה לביצוע תשלום בסך 200,000 ₪ ברוטו לגיל (כהחזר חוב/בונוס או בכל דרך אחרת שיראה הח"מ לנכון) ולתמוך בה. אופן ותנאי ביצוע התשלום יסוכמו בעקבות החלטת הדירקטוריון". כן נקבע במסמך ההבנות שפיטוריו של התובע בשנה הראשונה להעסקתו תתאפשר רק בהחלטה פה אחד של הדירקטוריון.

יב. ביום 25.2.14 חתמו הצדדים על מסמך החזר חוב לפיו החברה תשלם לתובע 200,000 ₪ מתוך חוב השכר (להלן- מסמך החזר החוב)^[8]. במסמך החזר החוב סוכם שסך של 50,000 ₪ שולם כבר באוקטובר 2013, כחלק מבונוס בסך 150,000 ₪, ושני תשלומים שווים נוספים בסך 75,000 ₪ יבוצעו בסוף הרבעון הראשון והשני של שנת 2014. במסמך הובהר שהסכום יופחת מסך חוב השכר וכי הוא ניתן לפנים משורת הדין בהמשך לשיחות שנערכו עם התובע לפני כן וכדי להפיס את טירונויותיו. בהתאם לאמור במסמך יתרת החוב 595,470 ₪ [523,425 ₪ הפרשי שכר ו-72,315 ₪ הפרשי פיצויי פיטורים בגין חוב שכר נדחה] .

יג. ביום 28.9.14, חמישה ימים לאחר שהבשילו מלוא האופציות שהיה זכאי להן תובע לפי חוזה העבודה החדש, הזמין מר זנגר את תובע לפגישה בבית קפה מחוץ למשרדי החברה, שם הוא הגיש לו הזמנה לשימוע לפני פיטורים עם פירוט מסודר ומדוקדק של השיקולים העומדים מאחורי הכוונה לבחון את סיום העסקתו.^[9] השימוע נקבע ליום 30.9.14. לבקשת התובע השימוע נדחה ליום 5.10.14.

יד. בשימוע נכחו מנכ"ל החברה, מר זנגר; מנהל הפיתוח, מר רותם אפלבאום; עורך דינה של החברה, יאיר מינטוס; התובע; ועורך דינו של תובע, גיל ורגון; כן השתתף טלפונית בשימוע יו"ר החברה, מר מנשה רוטשילד. השימוע תועד בפרוטוקול^[10]. נציין כבר כעת כי מפרוטוקול השימוע עולה שהתובע לא השיב בצורה עניינית לטענות שהועלו כלפיו וכי במהלכו הודיע התובע שהוא אינו מעוניין להמשיך לעבוד עוד בחברה. ונשוב לעניין זה בהרחבה בהמשך דיוננו.

טו. לאחר השימוע, ועוד באותו יום – 5.10.14 – הודיעה החברה לתובע כי עליו להימנע מלפקוד את משרדי החברה עד לסיום הליך השימוע, ולהשיב כל ציוד של החברה שברשותו חזרה דרך שליח שיאסוף את הציוד מטעם החברה. כן נקרא התובע להשיב לטענות שהועלו כלפיו בשימוע ושהוא לא התייחס אליהן עניינית.^[11]

טז. התובע לא הגיש התייחסות נוספת לטענות שהועלו בשימוע וביום 12.10.14 נשלח לתובע באמצעות בא כוחו מכתב קריאה נוסף להשיב לטיעונים שעלו כלפיו בשימוע.^[12]

יז. בהעדר התייחסות של התובע להליך השימוע, שלחה החברה לתובע ביום 13.10.13 מכתב פיטורים. במכתב הפיטורים התבקש התובע שוב לא לפקוד את משרדי החברה או להשתמש במשאביה. כן התבקש התובע "לשתף פעולה עם בקשות להעברת מידע, חפיפה או נושאים אחרים במידה וידרשו על ידי מנכ"ל החברה או סמנכ"ל המו"פ". החברה הודיעה לתובע שהיא מוותרת על עבודתו בפועל וביקשה ממנו לשמור על נושאי הסודיות והקניין הרוחני, כפי שהוא התחייב לכך בהסכם העבודה שלו.^[13]

יח. עוד באותו יום, כינסה החברה את עובדיה והודיעה להם על פיטוריו של התובע. בין הצדדים מחלוקת אשר לדברים שאמר מר זנגר לעובדים לגבי התובע ונשוב לעניין זה בהמשך.

יט. לאחר הדברים הללו, עלו היחסים שבין הצדדים על שרטון שהתבטא בחילופי מכתבי דרישות והאשמות הדדיים^[14] ובהליכים משפטיים מקדימים.

בשיאם של דברים, פתחה החברה ביום 28.1.14 בהליך משפטי בבית הדין לעבודה^[15] בו היא ביקשה להוציא נגד התובע צווי מניעה מלעשות שימוש בקניין החברה וצווי עשה להשיב לחברה את קניינה שברשות תובע. הליך זה הסתיים בכך שתובע השיב מחשב נייד שהיה ברשותו והצהיר שאין ברשותו העתק של קוד המקור השייך לחברה.^[16]

4. טענות התובע

א. לטענת התובע, עבודתו החלה ביום 22.12.08 ולא ביום 1.9.08, כפי שכתוב בתיקון לחוזה העבודה הראשון שלו. התיקון שנעשה היה פורמלי בלבד ומתוך שיקולי נוחיות לטובת הרישום בספרי חשבונות החברה.

משכורתו בתחילת עבודתו עמדה על 30,400 והיא הופחתה בהחלטת הדירקטוריון ממרץ 2009 ל-23,000 ₪. התובע סבר שמשכורתו של מר זנגר הייתה זהה לשלו, אך בפועל היא הייתה גבוה משלו, כך שההפחתה בשכרו, וסך החוב שנצבר לטובת מר זנגר, היה נמוך יותר.

ב. במהלך ניסיון גיוס ההשקעות בשנת 2013, החברה מידרה את תובע מהליכי המו"מ ומר זנגר הוא זה שניהל את המו"מ לגיוס ההון מהמשקיעים. התובע מצידו האמין למר זנגר שהאינטרסים שלהם הם שווים. בפועל, לטענת התובע, מר זנגר קידם את האינטרסים שלו על חשבונו.

לטענתו של התובע, לאחר שהבין שמר זנגר מקדם את האינטרסים של עצמו בהליך המו"מ ומקבל משכורת גבוהה משלו, הוא ביקש להיות שותף להליך המו"מ. בהמשך לכך נערכה שיחה בינו לבין מר זנגר בה הבטיח לו מר זנגר שזכויותיו, מעמדו ותפקידו לא יפגעו ושהוא פועל לייצג גם את האינטרסים שלו; שאחד מתנאי המשקיעים היה שחוב השכר יימחק אך הוא הצליח להגיע עמם להסכמה שחוב השכר יקבל עדיפות במקרה של פירוק החברה וכי בכל מקרה של פיטורים או התפטרות, יפרע חוב השכר.^[17]

ג. ביום 17.9.13 הודיע מר זנגר לתובע שהסכם ההשקעה מתוכנן ליום שלמחרת. למחרת בבוקר שלח התובע הודעה חזרה שהוא מבקש לעכב את החתימה על ההסכם. מר זנגר התקשר אליו והחל לקלל אותו בשל כך. בימים שלאחר מכן לחצו עליו מר זנגר ויו"ר הדירקטוריון, מר רוטשילד, שאם לא יחתום על הסכמי ההשקעה הוא יפוטר. מהצד השני הם אמרו לו שאם ישתף פעולה הוא יחזור להיות שותף מלא לניהול החברה. ביום 30.9.13 שוב איים מר רוטשילד על התובע שאם לא יחתום על הסכמי ההשקעה הוא יפוטר, ולאחר דין ודברים הגיעו הצדדים להבנות שהועלו עלי כתב.^[18] תחת הלחצים הללו הסכים התובע, בין היתר, לחתום על מסמך בו הוא שוב הצהיר שהוא מוותר חובות החברה כלפיו ואין לו עוד תביעות כלפי החברה ועובדיה. כן הוסכם שחצי מאופציות הרכישה יבשילו רק לאחר שנת העסקה. על רקע זה, מסמך ויתור הזכויות שעליו חתם התובע ביום 1.10.13 נחתם, לטענתו "בשל הלחץ הכבד שהופעל עליי, ומתוך חשש שאחרת אאבד את כל זכויותיי בג'ראפיק ואפסיד בשל כך את מפעל חיי, שבו השקעתי כל כך הרבה".^[19] התובע הוסיף וטען כי לו היה יודע שהוא יפוטר שנה לאחר מכן, הוא לא היה מסכים לכך – "אם הייתי יודע את שנודע לי שנה מאוחר יותר, כי הנתבעים גמרו דעתם כבר אז, בסמוך לחתימה על עסקת ההשקעה, לפטר אותי מהחברה ולסלק אותי מג'ראפיק, וכי הם רק ממתינים לשעת כושר, לא הייתי מסכים לוותר על זכויותיי ולא הייתי מסכים לדחות את מועד הפירעון של חוב השכר".^[20]

ד. עוד טען התובע כי חתימתו על מסמך ויתור הזכויות מיום 1.10.13 ועל מסמך הסדרת הזכויות שצורף כנספח C להסכם העבודה החדש שלו נעשה אך ורק על סמך ועל רקע הבטחותיו של מר זנגר לפיהן חוב השכר שלו יפרע בכל מקרה של פיטורים.^[21] כן טען התובע כי לא הייתה לו בעיה עקרונית לדחות את פירעון החוב, אלא רק כי הוא לא העלה על דעתו אפשרות שיפוטר בתוך שנה מהחתימה על חוזה העבודה החדש.^[22]

ה. לטענת התובע, הסכמתו מיום 25.2.14 לקבל פירעון בסך 200,000 ₪ תוך ייחוס 50,000₪ מבונוס החתימה על חוזה העבודה החדש לטובת הפירעון, לא ניתנה אלא מתוך מצוקה – "הנתבעים פשוט ניצלו את מצוקתי. רציתי לקבל את התשלום ופחדתי להיכנס לעימותים נוספים עם דירקטוריון ג'יראפיק. חששתי אז, כי אם לא אקבל את הדרישה (השקרית), לא ישולם לי דבר ועבודתי בחברה עוד תופסק, ובמקרה כזה, אף אאבד את מחצית מהאופציות שניתנו לי, שבאותה עת טרם הבשילו. בנסיבות אלה, מתוך חשש ואילוץ, חתמתי ביום 25.2.14...".^[23]

ו. בעניין הליך הפיטורים טען תובע, שהחברה לא שילמה לו את רכיב פיצויי הפיטורים בסך 72,325 ₪ שכלול בתוך חוב השכר; שהליך הפיטורים היה משפיל ועמד בניגוד לזכות השימוע הקבועה בדין; שהסיבות שהובילו לפיטוריו אינן מבוססות ושההחלטה על פיטוריו התקבלה ונגזרה עליו מראש ולראיה, כבר באותו יום הוא הושהה מעבודתו והתבקש לא להגיע יותר למקום העבודה; שהפיטורים נעשו בניגוד להסכמה שפיטוריו בשנה הראשונה להעסקתו יעשו על פי החלטת כל הדירקטוריון.

ז. בעניין סיום העסקתו בחברה טען התובע שהופנו אליו אישומי שווא בקשר לציוד שהוא מחזיק שלא כדין בחברה; שתקופת ההודעה המוקדמת שהוא היה זכאי לה לפי הסכם העבודה החדש שלו נקטעה ביום 4.12.14 כאשר ב"כ החברה הודיע לו, כי העסקתו הסתיימה לאלתר. בהודעה זו הוא גם נדרש להשיב את כל הסכומים שקיבל עד אותה עת.^[24] בהתאם לכך, החברה לא שילמה לו שכר עבור החודשים דצמבר 2014 וינואר 2015, שבהם היה עובד לו היה ממצה את תקופת ההודעה המוקדמת שהוא היה זכאי לה לפי הסכם העבודה החדש שלו; בנוסף, קיזזה החברה ממשכורת נובמבר סכום בסך של 50,66.04₪, ששולם לטענתה ביתר, משלא היה זכאי לשכר כלל בכל תקופת ההודעה המוקדמת;^[25] פרט לכך, טען תובע, כי החברה לא שילמה את מלוא ההפרשות לפנסיה, פדיון חופשה, ודמי ההבראה שהוא זכאי להן.

ח. בסוף, בעניין הוצאת לשון הרע טען תובע שביום 13.10.14 נקראו לאסיפה 11 עובדים שכינס מר זנגר, ובה הוא אמר שהתובע סובל מבעיות נפשיות.

5. טענות הנתבעים

א. לטענת הנתבעים, העסקתו של התובע החלה ביום 1.1.09 בהתאם לתיקון לחוזה העבודה הראשון עמו; לבקשתו של התובע, הוא לא היה מעורב בפן הניהולי ובמו"מ לגיוס משקיעים.

ב. התובע קיבל הסברים על כל ויתור כזה או אחר שהוא נדרש לחתום עליו, שיתף פעולה עם הפעולות שנדרשו לשם שרידות החברה ונתן את הסכמתו המלאה למסמכי ויתור ושינוי הזכויות שהוא חתם עליהם; לאורך הליכי המו"מ הוא אף לווה ע"י אחיו שהינו משפטן בעצמו כך שהוא קיבל ייעוץ משפטי במסגרת שקילת עתידו בחברה וחתימה על מסמכי ויתור ושינוי זכויותיו; פרט לכך, התובע הוא אדם משכיל ומתוחכם כשלעצמו כך שאין מקום לסבור שהוא בחר לפעול בצורה מסוימת, לרבות ויתור ושינוי זכויותיו כדי לתמוך בשרידות החברה ולמשוך משקיעים, שלא תחת שיקול דעת ראוי; הסכמתו החופשית ומדעת של התובע מתבטאת גם בכך שהוא חתם לא על הסכם ויתור זכויות אחד, אלא על שני הסכמים – כך, התובע חתם על מסמך ויתור זכויות ביום 1.10.13 וכן גם במסגרת נספח C להסכם העבודה החדש.

ג. התובע גם אישר וחתם על הסכמתו למתווה ומהות התשלום בסך 200,000 ₪, לצורך סילוק החוב, שכלל גם ייחוס סך של 50,000 ₪ מתוך בונוס שקיבל, לצורך סילוק חוב השכר שלו. כך שאין מקום לקבל את טענתו לפיה הסך של 50,000 ₪ לא ירד מחוב השכר.

ד. דחיית פיטוריו של התובע ליום 23.9.13 נעשתה לטובתו על מנת לאפשר לו לקבל את מלוא אופציות הרכישה ממניות החברה. בכך יש כדי להעיד על תום ליבה של החברה עמו שהשהתה את כוונתה לפטר אותו עד לאחר הבשלת אופציות הרכישה שלו.

ה. הליך הפיטורים של התובע נעשה ללא פגם תוך מתן מלוא האפשרויות להגיב לטענות החברה כלפיו לפני הליך השימוע ולאחריו. הליך השימוע תועד ובמהלכו הודיע התובע שהוא אינו מעוניין להמשיך לעבוד עוד בחברה כך שהדברים היו ברורים.

ו. השעייתו המידית של התובע ממקום העבודה עד לאחר סיום הליך השימוע נעשתה על רקע התנהגותו הבלתי הולמת שכללה קללות ואיומים לפגוע כספית בחברה ובגורמים הבכירים בה. על רקע זה התבקש התובע לא להגיע למשרדי החברה.

ז. לאחר הודעת הפיטורים התבקש התובע להשיב לחברה רכוש שלה שהיה ברשותו, ובין היתר – מחשב נייח ומחשב MAC. התובע גם סירב לשתף פעולה עם החברה ואף פעל לפגוע בה. הוא חדר למחשבי החברה מרחוק ושינה את קוד הגישה למחשב שלו. מחשב שעליו עבדו גם עובדים אחרים. התובע התבקש ע"י מר זנגר למסור לעובדת בשם ענבל בדוא"ל סיסמא למערכת "ברודקום", אך התובע לא הגיב לבקשה.

ח. לטענת הנתבעים, יש לקזז מסכום התביעה של התובע את הסכומים הבאים: סך של 108,000 ₪ כפיצוי על עקב חוסר שיתוף הפעולה של התובע במהלך תקופת ההודעה המוקדמת; שכר ששולם לו בסך 20,000 ₪, ותשלומים סוציאליים שהוא קיבל בסך 4,567 ₪, שהוא קיבל מיום 13.10.14 ועד יום 30.10.14, טרם שללה ממנו החברה את זכאותו להמשך התשלומים בתקופת ההודעה המוקדמת; הפרשי שכר בסך 200,000 ₪ ששולמו לו בתנאי שלא יעלה טענות ביחס לחוב השכר, תנאי שהוא לא עמד בו; הפרשי שכר בסך 286,933 ₪ וזכויות סוציאליות בסך 59,768 עקב העלאת שכר שהוא קיבל על תנאי שלא יעלה טענות ביחס לחוב השכר, תנאי שהוא לא עמד בו; ופיצוי בסך 100,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לחברה עקב חוסר שיתוף הפעולה עמה בתקופת ההודעה המוקדמת.

במסגרת כתב התביעה עתרו הנתבעים לתשלום כל הסכומים המפורטים בטענות הקיזוז.

כאן המקום לציין כי, ביום 8.7.17, בהתאם להסכמת הצדדים, נמחק מכתב התביעה הנגדית סעיף 68.5 שעניינו בפיצוי בגין גרימת נזקים. בסיכומי הנתבעים נאמר כי החברה וויתרה על "רכיב תביעה נפרד בגין הנזקים שגרם התובע לחברה בפעולתו בחוסר תום לב, הפרת חובותיו מכוח הדין וההסכם, הפרת חובות הסודיות, האמון והנאמנות החלות עליו, הפרת החובה לעבוד, חבלה בזדון בעבודה, פגיעה בזדון בסודות החברה ובקניינה, וכוונה תחילה להזיק לחברה, לרבות תוך הפרת חובותיו מכוח חוק עוולות מסחריות". זאת, תוך שמירה על הטענות שעומדות בבסיס רכיב התביעה, ביחס לראיות ולשיקולים הרלבנטיים ליתר מחלוקות הצדדים בנושא אי תשלום ההודעה המוקדמת.

ט. במסגרת התביעה הנוספת שהגישו הנתבעים, נטען כי בניגוד לדרישת החברה מהתובע לא לפנות לעובדיה, פנה התובע לעובד מר אסי ויינברגר, לאחר פיטוריו ונפגש עמו. בנוסף, התובע שלח למר ויינברגר דוא"ל שאליו הוא צירף את מכתב ההזמנה לשימוע שהוא קיבל. בגוף הטקסט של הדוא"ל הוא כתב – "Enjoy. Just so you understand what kind of scum bags you are working with" דבר שהיווה לשיטת החברה הפרה של חובת הסודיות כלפיה, והוצאת לשון הרע. כן, טענו הנתבעים שתובע כינה את מר רוטשילד, בשיחה עם מר ויינברגר "רומני גנב". הנתבעים העמידו את תביעתם על סך 400,000 ₪.

6. דרך הילוכנו בפסק הדין תהיה כדלקמן –

תחילה נבחן את הסעדים המבוקשים על ידי התובע. המחלוקת בתביעתו של תובע סבה סביב מערך ההסכמים שנוצר בין הצדדים; בשאלת זכאותו של התובע לתשלום חוב השכר; בזכאותו של התובע לתשלום עבור תקופת ההודעה המוקדמת וזכויות סוציאליות; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין; פיצוי בגין פרסום לשון הרע.

לאחר מכן נעבור לדון בתביעה הנגדית שהוגשה ע"י החברה ומר זנגר. עיקר המחלוקת בתביעה הנגדית נוגעת להתנהלותו של התובע בתקופת ההודעה המוקדמת ובמשמעות שיש לכך על חובותיה של החברה כלפיו. מסקנותינו מהדיון בתביעה של התובע ישמשו בסיס להכרעה בתביעה הנגדית.

לסיום נבחן את התביעה הנוספת שהגישו הנתבעים שעיקרה פיצוי בגין פרסום לשון הרע.

זכאות התובע לתשלום מידי של חוב השכר

7. התובע חתם על שני מסמכים בהם הוא ויתר על זכותו לפירעון מידי של חוב השכר במקרה של פיטורים – מסמך ויתור הזכויות ונספח C לחוזה העבודה החדש. במסמך ויתור הזכויות ויתר לכאורה תובע על כל זכויותיו לגבי חוב השכר. אולם, מנספח C ומהתנהלות הצדדים לאחר מכן, ניתן להבין שהתובע לא ויתר על החוב, אלא על דרישתו לקבל את החוב לפי התנאים שנקבעו בחוזה בתיקון לחוזה העבודה הראשון, קרי, בעת סבב גיוס ההון הראשון שהתרחש בסמוך לחתימת חוזה העבודה החדש.

כאמור, לפי הסכם העבודה החדש, פירעון חוב השכר יעשה לאחר מכירת נכסי החברה בשווי של 30 מיליון דולר או ככל שהמצב הפיננסי של החברה יאפשר זאת, בהתאם לשיקול דעתה.

טענותיו של התובע בעניין ההסכמים זה הן שתיים – שהוצגו לפניו מצגים לפיהם זכויותיו בפועל לגבי חוב השכר שונות מהזכויות שעליהן הוא חתם במסמך ויתור הזכויות ובנספח C; ושהופעל עליו לחץ כבד תוך ניצול מצוקתו.

התשתית הנורמטיבית

8. קודם לבירור השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, עובדתיות ומשפטיות, נעמוד על המסגרת המשפטית הרלוונטית.

9. הכללים החלים על פרשנות חוזה עבודה הם הכללים שחלים על פרשנותו של כל חוזה לפי הדין הכללי, תוך מתן דגש לנסיבות שמייחדות את מערכת יחסי העבודה שבין העובד למעסיק, ובין היתר, מערך יחסי הכוחות ביניהם, חובת הנאמנות ההדדית, ושיתוף הפעולה ארוך הטווח שמקשר ביניהם.^[26]

כבכל חוזה, בפרשנות חוזה יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים שהיא כוונתם הסובייקטיבית לחוזה. לשם כך יש לבחון את "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים".^[27] על אומד דעתם של הצדדים יש ללמוד בראש ובראשונה מלשון החוזה. ככל שלשון החוזה היא ברורה יותר וחד משמעית כן יש לתת משמעות נכבדה ומשקל משמעותי יותר. פרט לכך, ניתן לבחון את הנסיבות החיצוניות שאופפות אותו. ככל שאומד דעתם של הצדדים נותר עלום, ניתן לנקוט בדרך פרשנית שהיא טרנסצנדנטית לצדדים עצמם, קרי "על פי המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים...".^[28]

10. על אף קיומו של חוזה בין הצדדים, במקרים מסוימים עשוי ליפול פגם בהסכמה שניתנה על ידי אחד מהם באופן שתביא לבטלותו של החוזה עקב שלילת הנחת גמירת הדעת מצידו. כך, למשל כאשר ההתקשרות בחוזה נכפתה על ידי אותו צד או באיום או שהושגה בעושק תוך ניצול מצוקתו. עם זאת נקבע כי רק לחצים של ממש מבלי אפשרות להימנע מהם עשויים להביא להכרה בתוצאות עילת הכפייה או העושק:

"לחצים שונים (כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וכיוצא בזה), אינם פוגמים ככלל בחופש הרצון החוזי. אך ורק לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי ייחשבו כפגמי רצון. כדי שתוכר עילת כפייה, חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר. בלי למצות אפשר לומר כי חופש רצון חוזי הוא מצב שבו ניצבת לפני המתקשר בררה סבירה אחרת. אם ישנה בררה סבירה, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי".^[29]

וכן –

"יסודות עילת העושק הם קיום חוזה, קשר סיבתי, התנהגות העושק, מצב העשוק, והיותם של תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. עושק כמשמעותו בסעיף 18 הוא ניצול מצוקתו, חולשתו או חוסר ניסיונו של האחר. למונחים של "עושק" ו"ניצול" נודעת משמעות שלילית של התנהגות בלתי מוסרית או בלתי הוגנת. מצוקה היא מצב של צרה ודוחק שאליו נקלע המתקשר. מצוקה אינה מצב של עוני ומחסור או אי נוחות הנגרמת עקב הצורך להתמודד עם קשיים כלכליים, אלא שינוי פתאומי המביא ללחץ – כלכלי או פסיכולוגי – חמור. אחד המבחנים לקיומה של מצוקה הוא העדר אלטרנטיבה ממשית סבירה להתקשרות בחוזה הנדון. יסוד מכונן נוסף של עילת הביטול בגין עושק הוא ש"תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". המבחן ליישום יסוד זה הוא מבחן אובייקטיבי חיצוני [ראו בהרחבה לעניין עילת העושק שלו, דיני חוזים– החלק הכללי, (2005) ע' 341 – 351]".^[30]

מן הכלל אל הפרט

11. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לאחר שבחנו את מכלול הראיות ושקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין התביעה לתשלום מיידי של חוב השכר להידחות. נפרט טעמינו להלן.

12. אשר למצגים שהתובע התייחס אליהם, הפנה התובע בתצהירו לתמלול שיחות שהוא ערך עם מר זנגר^[31], עובר לחתימה על חוזה העבודה החדש ונספח C שלו, בהן לטענתו הבטיח לו מר זנגר שבכל מקרה של פיטורים או התפטרות הוא יהיה זכאי לפירעון מלוא חוב השכר. אולם, עיון בתמלילים מעלה שלא זו הייתה כוונתו של מר זנגר. החלק המובטח שעליו דיבר מר זנגר התייחס למרכיב הפיצויים בחוב השכר, לגביו הובטח לתובע, וכך גם נקבע בנספח C להסכם העבודה החדש, שבכל מקרה של פיטורים הוא יהיה זכאי לו. כך ניתן ללמוד מתמלול השיחה שמר זנגר דיבר על סעיף 14, כשברור מהקשר הדברים שמדובר בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים – "הרעיון בסעיף 14... שזה סכום שהוא שלנו בכל מקרה".^[32] יוצא אפוא כי התובע לא הוכיח כי מאחורי ההסכמים שהוא חתם עליהם, הייתה הבטחה לפיה הוא יקבל את חוב השכר בכל מקרה של סיום ההעסקה.

13. גם לו הייתה הבטחה כאמור, כפי שטען התובע, הרי שבנסיבות העניין, לא היה בה כדי לגבור על מערך ההסכמים שהתובע חתם עליו. זאת כיוון שפרט לשיחות שערך התובע עם מר זנגר, קיים התובע לאחר מכן שיחה גם עם מר רוטשילד, שבמעמדה הוא חתם על מסמך ההבנות בו הוא שב ואישר את עיקרי הדברים שאמורים במסמך ויתור הזכויות וירד מטענותיו כלפי החברה וכלפי מר זנגר. כן הוא שב ואישר את פני הדברים כשהוא חתם על נספח C בהסכם העבודה ולאחר מכן גם על מסמך החזר החוב, כאמור לעיל. כך שנראה שגם אם בעל פה היו נאמרים דברים שניתן לחלץ מהם התחייבות שהיא רלבנטית לענייננו, וכאמור התחייבות כזו לא הוכחה בפנינו, הרי שבסופו של דבר הצדדים הגיעו להסכמות שונות כפי שקיבלו ביטוי במערך ההסכמים שהתגבשו לאחר מכן.

14. כן אין מקום לקבל את טענותיו של התובע בדבר ניצול מצוקתו כאמצעי להביאו לחתום על מערך ההסכמים. בהקשר לכך יש לזכור ראשית שתובע איננו עובד כיתר העובדים. מדובר באישיות משכילה ומשפיעה בחברה. התובע גם לווה ע"י אחיו במהלך השיחות מול מר זנגר ויתר הגורמים הבכירים בחברה בטרם הוא חתם על ההסכמים השונים שבהם הוא ויתר על זכויותיו ושינה את מועד פירעון חוב השכר. כשותף לעשייה ובעל אינטרס עצמאי בהצלחת החברה כמי שמחזיק במניות בה, התובע נשא בנטל שיקול הדעת העסקי להחליט אם לשתף פעולה במו"מ עם המשקיעים, שנערך בעיקרו ע"י מר זנגר. התובע קיבל החלטה מושכלת לשתף פעולה שהייתה נכונה לפי שיקול דעתו בעיתה. לבסוף הדברים התגלגלו כך שהוא התחרט על בחירותיו. חרטה זו היוותה טעות שבכדאיות העסקה, טעות שאין בה כדי לשנות מתוצאות ההסכמה. על מהות תסכולו של התובע ניתן ללמוד מעדותו בתצהירו:

"אם הייתי יודע את שנודע לי שנה מאוחר יותר, כי הנתבעים גמרו דעתם כבר אז, בסמוך לחתימה על עסקת ההשקעה, לפטר אותי מהחברה ולסלק אותי מג'ראפיק, וכי הם רק ממתינים לשעת כושר, לא הייתי מסכים לוותר על זכויותיי ולא הייתי מסכים לדחות את מועד הפירעון של חוב השכר".^[33]

בנסיבות אלו, לא ניתן לומר שמתקיימת אצל תובע עילה רלבנטית המקנה לו אפשרות לחזור בו מחוזה העבודה החדש ונספח C שעליו הוא חתם. על נסיבות מעין דא, במקרה דומה לזה שלפנינו נקבע כך:

"יסודות עילת העושק לא מתקיימים במקרה הנדון. ראשית, מבין החלופות ברישא לסעיף (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון) עשויה להיות רלוונטית רק החלופה הראשונה – מצוקה. כאמור, המערער היה בסיטואציה לא פשוטה מבחינתו, וניתן לקבל כי היה בלחץ נפשי עקב העובדה שנדרש לקבל החלטה האם לבחור בחלופה של פרישה מרצון או בחלופה של מאבק כנגד פיטוריו. אולם, מצב זה אינו בגדר "מצוקה" כאמור בסעיף 18 לחוק החוזים. שנית, וזה העיקר, במיוחד בהתחשב בגילו ובוותקו של המערער בעבודתו בקמ"ג, למערער ניתנו תנאי פרישה מועדפים וחריגים, ויש לדחות מכל וכל את טענתו כי מדובר בתנאים "גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל".^[34]

בפרפראזה לענייננו – התובע אכן היה בסיטואציה קשה עת נדרש לבחור בין פיטורים, תוך קבלת מלוא חוב השכר באופן מיידי, לבין המשך עבודתו תוך ויתור על פירעון מייד של חוב השכר. אולם מצב זה אינו בגדר מצוקה. שנית, בהתחשב במעמדו בחברה ובתנאים ובפוטנציאל הרווח שהוא קיבל חלף פירעון מידי של חוב השכר, לרבות שכר גבוה יותר ואופציה לרכישת מניות בחברת האם, יש לדחות מכל וכל את טענתו של תובע לניצול.

15. לאור כל האמור, נדחית התביעה לתשלום חוב השכר באופן מיידי. התובע זכאי לתשלום חוב השכר בכפוף לתנאים שנקבעו בהסכמים בין הצדדים לרבות מסמך החזר החוב מיום 25.2.14 לפיו שולם לתובע 200,000 על חשבון החוב.

השלמת פיצויי פיטורים

16. אין חולק כי עקרונית, זכאי התובע לפי הסכם העבודה החדש לקבל את השלמת פיצויי הפיטורים מיד עם פיטוריו. אולם, הנתבעים טוענים שתובע הפר את הסכם העבודה ולכן הוא אינו זכאי להשלמת פיצויי הפיטורים, אלא עם פירעון מלוא חוב השכר לפי התנאים האמורים בו.

17. אשר לדעתנו ייאמר כי נראה שהנתבעים לא שמו לב לבור שהם כרו תחת רגליהם – הטענה לפיה התובע לא זכאי לפירעון לפי הסכם העבודה החדש כיוון שהוא הפר אותו, כך שההסכם בטל, לצד הטענה שיש לדחות את תשלום השלמת פיצויי הפיטורים למועד שנקבע בהסכם העבודה החדש, כך שההסכם קיים, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

פרט לכך, בהתאם לסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, אין תוקף לוויתור על פיצויי פיטורים שלא נערך בכתב ובמפורש. הסכם העבודה החדש אינו מכיל הוראה כאמור והנתבעים אף לא הצביעו על הוראה כזו. הפניית הנתבעים בסעיף י"א לסיכומיהם לוויתור שנעשה כ-"חלק ממערכת של הסכמות" איננו עומד בדרישת סעיף 29 לחוק ואינו משכלל ויתור על פיצויי הפיטורים.

18. דעתנו היא כי היחס בין חוזה העבודה החדש ונספח C שלו, לבין מסמך ויתור הזכויות שנחתם לפני כן, הוא כך שחוזה העבודה החדש, והמאוחר בזמן, קובע. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם המצגים וההבטחות של מר זנגר לתובע כפי שהשתקפו בתמלול השיחה ביניהם (ר' לעיל), שבכל מקרה הוא יהיה זכאי לפיצויי הפיטורים, וכן בהתנהגות הצדדים בפועל. כן היא עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה ויתור על פיצויי פיטורים צריך להיות מפורש. מסקנה זו גם מיישבת את הסתירה הלכאורית שקיימת בין מסמך ויתור הזכויות, בו התובע מוותר לכאורה על כל זכות שלו כלפי החברה, לרבות חוב השכר, לבין הסכם העבודה החדש, בו החברה כן מכירה בקיומו של חוב השכר כלפיו ואף נקבע בו מנגנון לקביעת מועד פירעון החוב. בחוזה העבודה החדש יש גם התייחסות מפורשת לפיצויי הפיטורים, דבר שלא קיים במסמך ויתור הזכויות שקדם לו. על רקע זה נראה שמסמך ויתור הזכויות נערך והיווה יותר מעין הצהרת כוונות מאשר חוזה של ממש שהתייחס לזכויותיו של התובע כלפי החברה. מסקנה זו מקבלת תימוכין גם בעדותו של מר זנגר שהעיד כי התובע מעולם לא ויתר על חוב השכר:

"ש. כשגיל ויתר לטענתכם על חוב השכר, חוב העבר, כבר היתה התחייבות של סמסונג לשלם את התשלום הראשון על פי הסכם הרישיון של כ-2 מיליון דולר?

ת. קודם כל, לא היה ויתור, אלא היה דחיה של מועד הפירעון. התובע לא הסכים בשום אופן לוותר על החוב אלא רק לדחות...".^[35]

19. לאור כל האמור לא מצאנו בסיס לטענת הנתבעים לפיה הפרת הסכם העבודה החדש מביאה לדחיית חלק פיצויי הפיטורים מתוך חוב השכר.

20. הצדדים לא חלקו על גובה הפיצוי הנדרש להשלמה בסך 72,315 ₪. לפיכך, התביעה להשלמת פיצויי פיטורים בסך 72,315 ₪ מתקבלת.

האם התובע זכאי להפרשי שכר עבודה

21. לטענת התובע, החברה לא שילמה לו שכר עבור החודשים נובמבר 2014 עד ינואר 2015 – פרק הזמן בו חלה תקופת הודעה מוקדמת שלה הוא היה זכאי לפי חוזה העבודה החדש.

הנתבעים טוענים שתובע לא עבד בנובמבר 2014 ולכן הוא לא זכאי לשכר עבור חודש זה. לגבי החודשים דצמבר 2014 וינואר 2015 נטען שכבר נותקו יחסי העבודה משסרב התובע לשתף פעולה עם החברה ולבצע את חובותיו. עוד טענה החברה שהתובע סרב לעבוד גם בתקופה שמיום 13.10.14 ועד יום 30.10.14 ולכן הוא אינו זכאי לשכר עבורה. לפיכך בדין קיזזה החברה את השכר ששולם עבור תקופה זו ממשכורתו האחרונה של התובע.

22. מכוח חוזה העבודה החדש התובע היה זכאי להודעה מוקדמת מורחבת בת 3 חודשים. כדי להכריע בשאלה אם התובע זכאי להפרשי השכר, יש לבחון קודם את התנהלותו במהלך תקופת ההודעה המוקדמת.

כבר עתה נביע דעתנו כי החברה לא הייתה רשאית לשלול מהתובע את זכותו לקבל שכר בתקופת ההודעה המוקדמת. נפרט את טעמינו להלן.

23. דמי הודעה מוקדמת הינם שילוב בין רשת הגנה סוציאלית לבין פיצוי שניתן מכוח הסכם או בגין הפרתו. אשר לבסיס תשלום דמי ההודעה המוקדמת שנקבע מכוח חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, כבר נקבע שמדובר בתשלום שמהותו היא סוציאלית ולא פיצויית:

"פסיקת בתי הדין לעבודה שהתייחסה לדמי הודעה מוקדמת כאל "פיצוי עבור הפרת הסכם העבודה" (דב"ע מו/39-3 הנזכר), ניתנה בתקופה בה חובת התשלום אכן נבעה מהסכם בין העובד והמעביד (או מהסכם קיבוצי). לא זה המצב כיום. כיום חובת התשלום היא סטטוטורית, חובה הדדית המוטלת על כל עובד ומעביד מכוח הוראות חוק הודעה מוקדמת. כיום יש איפוא – מטבעם של דברים – מקום רחב יותר להתייחס לדמי ההודעה המוקדמת כאל חלק מרשת הביטחון הסוציאלי ולא רק כפיצוי הסכמי".^[36]

24. בכל הנוגע לחלק מתשלום ההודעה המוקדמת שמעבר לקבוע בחוק, קרי, לפי הסכם, דעתנו היא שיש לסווגו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ולא להכריע אפריורית שמדובר בתשלום פיצויי. השאלה היא שאלה של מידה ואיזון. כך למשל, ככל שמדובר בתקופת הודעה מוקדמת ארוכה יותר, כך נטה יותר לומר שמדובר בתשלום פיצויי. לעומת זאת, ככל שתקופה ההודעה המוקדמת המורחבת נקבעה בשלב מתקדם יותר בחייו או בקריירה של העובד, כך נטה לראות בה כרשת ביטחון סוציאלית שנועדה להגן על שמירת רמת חייו של העובד.

25. במקרה שלפנינו, נראה שתקופת ההודעה המוקדמת מהווה רשת ביטחון יותר מאשר פיצוי שניתן מכוח ההסכם. הרחבת תקופת ההודעה המוקדמת בחוזה העבודה החדש של התובע, מחודש לשלושה חודשים, איננה זכות יתר מובהקת ביחס לזכות שניתנת מכוח החוק^[37]. תקופת ההרחבה נקבעה בעשור החמישי לחייו של התובע, תקופה מאוחרת יחסית במהלך חיי העבודה לפני גיל הפרישה המקובל בישראל. שוק העבודה שבו עובד התובע הוא שוק תחרותי ומתפתח, שמתקדם ומשתנה במהירות שרק הולכת וגוברת, כך שביקוש לעובדים מבוגרים בתחום עבודתו עשוי להיפגע משמעותית ואקספוננציאלית עם חלוף הזמן –

"44% מהמועסקים במשלחי יד הקשורים לטכנולוגית עילית היו בשנת 2011 צעירים עד גיל 34, 13% היו בגילים שבין 35 ל-44, ו-26% היו מעל גיל 45. חלקם של המבוגרים מעל גיל 45, במשלחי יד הקשורים לטכנולוגיה עילית, היה נמוך מזה שאפיין את כלל המועסקים".^[38]

26. נוסף על האמור לעיל, יש לתת את הדעת לכך שהגורם שיזם את הפיטורים הוא החברה ולא התובע. בכך יש להשליך על מידת תום הלב וההתנהלות המצופה מהתובע במהלך תקופת ההודעה המוקדמת; כן יש להתחשב בכך שעובר לפיטוריו של התובע, יחסי הצדדים עלו על שרטון. החברה הודיעה לתובע לאחר השימוע שהוא מושהה באופן מידי ונאסר עליו להגיע למשרדי החברה וליצור קשר עם עובדיה. כל זאת כאשר מדובר בעובד שאין חולק כי היווה עמוד תווך בהקמת החברה וכי הוא השקיע בה את מיטב שנותיו. אמנם, השהיית התובע והדרתו מהחברה נעשתה על רקע תגובתו להליך הפיטורים, אולם, תגובתו להליך הפיטורים היא מובנת ואיננה בלתי מתקבלת על הדעת מאדם בנעליו.

27. טענות החברה על התנהלות התובע בתקופת ההודעה הקודמת, אשר לשיטת החברה היוותה הפרה של הסכם העבודה והצדקה לשלילת דמי ההודעה המוקדמת, אינן מבוססות בחלקן, ואינן משמעותיות דין בחלקן האחר כדי להצדיק לשלול מהתובע את זכאותו לדמי ההודעה המוקדמת.

נזכיר בקצרה כי הנתבעים טענו שהתובע הפר עימם את חוזה העבודה בכך שהוא מאן לשתף פעולה עם החברה פעולה לאחר ההודעה על פיטוריו; חדר למחשב שלו בחברה לאחר פיטוריו ושינה את הסיסמה, למרות שמדובר במחשב שגם עובדים נוספים משתמשים בו; לא הסכים למסור את הסיסמא של מערכת הברודקום, דבר שהוביל לאבדן עסקה; לא החזיר את מחשב ה-MAC של החברה שהחזיק ברשותו ושנמצא בו קוד מקור של אחד ממוצרי החברה; לא החזיר את המחשב הנייח; פנה לעובדי החברה בניגוד להוראותיה לאחר השימוע; מסר להם מידע שלא היו אמורים לקבל כעובדים זוטרים יחסית בחברה; והוציא בפניהם דיבה רעה על הגורמים הבכירים בחברה.

28. התובע טען מנגד, בתצהירו המשלים, כי הוא מעולם לא חדר למחשב שלו בחברה ושינה את הסיסמא; כי לא זכר את סיסמת מערכת הברודקום. מעבר לכך, חשבון הכניסה למערכת של ברודקום רשומה על שם מר זנגר שיודע את הסיסמא אליה, כמו גם עובדים אחרים; החליף את רכיביו העיקריים של המחשב השולחני שהותקן אצלו מהחברה כיוון שהיה ישן וחסר ערך. כך שהמחשב שייך לו; עיכב את מחשב ה-MAC כדין כדי להבטיח את תשלום זכויותיו מהחברה מכוח זכות העיכבון; לא החזיק באף קוד מקור של החברה; נפגש עם עובד החברה, מר ויינברגר, כחבר, ולא מסר לו, או לעובדים אחרים, סודות כלשהם; לא אמר למר ויינברגר דבר שעולה כדי לשון הרע, מה גם שדבריו לא כוונו כלפי גורם ספציפי.

29. כאמור, דעתנו היא שיש לדחות את טענות הנתבעים בהיותן לא מבוססות בחלקן, ולא משמעותיות דין בחלקן האחר כדי לשלול מתובע את דמי ההודעה המוקדמת.

30. ראשית, לא הוכח שתובע חדר למחשבו בחברה לאחר פיטוריו ושינה את סיסמת הכניסה אליו. מדובר בהערכה של מר זנגר שלא נתמכה בעדות ממקור ראשון אלא בדברים ששמע מפי עובדיו. לעניין זה עיד מר זנגר כך:

"ש. אתה מסכים איתי שיכול להיות מצב שהתובע שינה את זה עוד לפני שהוצאת לו הודעת שימוע לדוגמא נכון? המסקנה שהוא חדר למחשבי החברה היא לא המסקנה היחידה שעולה?

ת. אני לא יודע לומר מתי ניסו לפני כן להכנס למחשב ו מתי שונתה הסיסמא. אני לא עסקתי בזה בעצמי אך אנשי הפיתוח אמרו לי שהסיסמא שונתה ולהערכתי עבדו על זה מספר ימים קודם".^[39]

31. שנית, הוכח שהתובע לא היה היחיד שיכול היה להנפיק סיסמא למערכת ברודקום. פרט לתובע היה גם את מר זנגר שהמערכת הייתה רשומה על שמו והוא זה שלבסוף שחזר את הסיסמא בה. בחקירתו הנגדית של מר זנגר התברר שאי מסירת הסיסמא לא הייתה הגורם היחיד לכך שהעסקה שהייתה תלויה במערכת ברודקום נכשלה והיו גורמים שקדמו לכך:

"...גם תפקודו הלקוי לפני כן, גם המועד הזה וגם שנאלצנו להכניס מישהו אחר לפרוייקט. הפרוייקט נפל בגלל שילוב של דברים, התפקוד, הסיסמא, וזה שהייתי צריך להחליף אותו".^[40]

פרט לכך, בעדותו של מר זנגר נפלו קשיים נוספים. כך, מר זנגר העיד בחקירתו שהצורך בסיסמא היה מיידי. ביום רביעי היה לחברה צורך בסיסמא, ולאחר פנייתו לחב' ברודקום, הוא השיג את הסיסמא שני ימי עסקים לאחר מכן, כבר ביום ראשון. בעניין זה מר זנגר טען בחקירתו הנגדית, לראשונה, שהיה צורך דחוף בסיסמא עקב לוחות זמנים קריטיים לסגירת העסקה. אולם, מר זנגר לא ידע לענות מדוע הוא לא העלה את עניין דחיפות הצורך בסיסמא מול תובע מלכתחילה. תשובתו של מר זנגר בעניין זה בחקירתו הייתה לא עניינית והטילה את עיקר האחריות על התובע, ללא תימוכין בראיה חיצונית אחרת כלשהי. וכך העיד:

"ש. אתה בעדותך מספר שהדד ליין להגשה היה ה-11 לחודש. גיל לא נמצא בעבודה אלא בחופשה מ-28.9, אז אתה נזכר ביום האחרון לפנות אליו לבקש את הסיסמא רגע לפני המועד האחרון?

ת. קודם כל, היה דד ליין באותו סוף שבוע. דבר שני, חלק מהעבודה בברודקום הייתה עבודה מאוד צמודה שגיל עשה יחד עם אחד המפקחים בברודקום".^[41]

בנסיבות אלו, נראה כי הטענה שתובע לא מסר למר זנגר את סיסמת ברודקום באופן מיידי, ככל שאכן זכר אותה באותה עת – זאת כאשר אפילו מר מר זנגר כמנכ"ל החברה לא ידע אותה – איננה מבוססת ולכל היותר היא איננה משמעותית במידה כזו שתצדיק לשלול את זכאותו של תובע לדמי הודעה מוקדמת.

בכך נראה שיש לדחות גם את טענת הנתבעים שהתובע לא שיתף פעולה עם החברה בתקופת ההודעה המוקדמת. כעולה מכתבי הטענות של הנתבעים, ואף מהסיכומים מטעמם, עיקר הטרוניה שלהם לגבי שיתוף הפעולה והחפיפה שנדרשה מהתובע הייתה לגבי אי מסירת סיסמת מערכת הברודקום. לאחר שמצאנו שהחברה לא הפריכה את טענתו של התובע שהוא לא זכר את סיסמת הברודקום במועד בו ביקשו אותה ממנו, וכן, כי בלאו הכי לא נראה שנוצר נזק של ממש לחברה כתוצאה מאי מסירת הסיסמא האמורה, יש לדחות את טענות הנתבעים בקשר לאי שיתוף פעולה מצד התובע בתקופת ההודעה המוקדמת.

32. שלישית, נראה שהטענה לגבי המחשב הנייח נזנחה על ידי הנתבעים. זאת, משהתובע לא נחקר אודות טענתו שמדובר במחשב ישן וחסר ערך שהוא החליף בו את רכיביו העיקריים, וכן, אין אזכור לעניין זה בסיכומי הנתבעים. אף לו הייתה החברה עומדת על טענתה, דעתנו היא שגם כאן מדובר, לכל היותר, במחדל לא משמעותי שאין בו כדי לשלול מהתובע את דמי ההודעה המוקדמת.

33. רביעית, נראה שהחברה ירדה מטענותיה גם לגבי מחשב ה-MAC וקוד המקור שלטענתה היה בו. זאת, משהחברה לא ציינה דבר מעניין זה בסיכומיה. נראה שהמחלוקת לגבי מחשב ה-MAC וקוד המקור נפתרה בעיקרה כבר בהליך למתן צווים זמניים, ונזנחה במהלך ניהול ההליך על רקע המלצת בית הדין והסכמת הנתבעים לוותר על חלק מרכיבי התביעה. מעבר לכך, נעיר כי על פניו לאור התנהלות החברה התובע היה זכאי לעכב מסירת המחשב לנתבעים מכוח הזכות "לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב".^[42]

34. חמישית, עצם פגישתו של התובע עם העובד, מר ויינברגר, לא עומדת בניגוד לחוזה העבודה שלו. כמובן שהחברה לא רשאית לשלול מהתובע את הזכות להיפגש עם עמית לשעבר בעבודה.

35. שישית, לא הוכח שהתובע מסר למר ויינברגר או לעובדים אחרים סודות של החברה בניגוד לחוזה העבודה שלו. בעניין זה, מעבר לטענה בעלמא של הנתבעים שמכתב ההזמנה לשימוע הכיל מידע סודי, הנתבעים לא הוכיחו שהמידע שנכלל במכתב ההזמנה לשימוע מהווה מידע סודי, לא עשו ניסיון להוכיח כאמור ואף לא חקרו את התובע בנידון. כך שטענות החברה לגבי הפרת חובת הסודיות על ידי תובע בתקופת ההודעה המוקדמת וכבסיס לשלילת דמי ההודעה המוקדמת גם היא צריכה להידחות.

36. שביעית ואחרונה, איננו סבורים שההודעה ששלח התובע ביחד עם ההזמנה לשימוע, למר ויינברגר, בו הוא קרא לעובדים הבכירים בחברה חלאות (באנגלית) היא עילה רלבנטית לשלילת דמי ההודעה המוקדמת שכן היא איננה עומדת בניגוד לחובותיו של התובע כעובד בתקופה זו, ואיננה מהווה הפרה חמורה של חובת הנאמנות למעביד בנסיבות העניין, ובשלב בו נמצאה מערכת היחסים בין הצדדים. אף איננו סבורים שמדובר בנסיבות העניין באמירה העולה כדי לשון הרע – סוגיה שעליה עוד נרחיב בהמשך.

37. בנוסף לאמור לעיל, יש לתת את הדעת לכך שהחברה ויתרה בסופו של דבר על המשך עבודתו של התובע; השהתה אותו מעבודתו באופן מיידי ואסרה עליו להגיע למשרדיה ולהיפגש עם עמיתיו לעבודה. זאת, כאשר מדובר בחברה שהתובע, כאמור, היה ממייסדיה ואין חולק שתרם לה והשקיע בה רבות משנותיו; מערכת יחסי העבודה באה לידי סיום כשהיא כבר עכורה ומלאה משקעים. שיקולים אלו מביאים אותנו לתחום את נורמת ההתנהגות המצופה מהתובע בתקופת ההודעה המוקדמת במסגרת מצומצמת יחסית של ציפייה לשיתוף פעולה והמשך התנהלות "כרגיל".

38. לאור האמור ובשים לב לפסיקה לפיה "שלילת פיצויי פיטורים ושלילת הודעה מוקדמת ייעשו במשורה ובמקרים הקיצוניים ביותר כגבול עליון לסמכות הענישה",^[43] נקבע שהנתבע זכאי להפרשי שכר בגין תקופת ההודעה המוקדמת.

הנתבעים לא חלקו על הסכומים שתבע התובע ברכיב תביעה זה ואך טענו שהוא לא זכאי להם כלל. התובע העמיד את הפרשי השכר על סכום גובה משכורתו החודשית. בהתאם לכך, על החברה לשלם לתובע שכר עבודה בסך 36,000 ₪ עבור חודש נובמבר 2014; שכר עבודה עבור חודש דצמבר 2014 בסך 36,000 ₪; ושכר עבודה בסך 21,273 ₪ עבור חלק מחודש ינואר 2015 שבה הסתיימה העסקתו של תובע לאחר תקופת ההודעה המוקדמת (עד 13.1.15). סה"כ, על החברה לשלם לתובע 93,273 ₪ בגין הפרשי שכר.

39. אשר לפיצויי ההלנה, בנסיבות העניין, כפי שתוארו בהרחבה לעיל, נראה שבין הצדדים נפלה מחלוקת של ממש בנוגע לזכויותיו של התובע בתקופת ההודעה המוקדמת. כאמור, מסקנתנו הייתה שחלק מטענות הנתבעים, אף כי היו מבוססות, לא היו משמעותיות דין כדי להביא לתוצאת שלילת דמי ההודעה המוקדמת והפרשי פיצויי פיטורים. טענות אלו עמדו בבסיס המחלוקת שהביאה להפרשי השכר. לפיכך, אנו מוצאים לנכון להפחית את שיעור פיצויי הלנת השכר לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכאות התובע להפרשות לפנסיה וקרן השתלמות; פדיון חופשה; דמי הבראה

40. הדיון שערכנו לעיל בעניין חובת החברה לשלם לתובע את הפרשי השכר, והעדר ההצדקה לשלול ממנו את דמי ההודעה המוקדמת, יפה גם לזכויות הסוציאליות הנוספות שהחברה לא שילמה לתובע בתקופה שמנובמבר 2013 ועד ינואר 2015.

41. בעניין הפרשי הפנסיה וקרן השתלמות - התובע תבע הפרשים עבור תקופה של כחודשיים וחצי. החברה לא הכחישה את הסכום הנטען אלא את עצם הזכאות לזכות שכן לשיטתה הוא לא היה זכאי לשכר בתקופה זו.

נוכח דיוננו לעיל לפיו התובע היה זכאי לשכר בתקופת ההודעה המוקדמת, ולאחר עיון בתחשיבו של התובע שמצאנו כי הוא משקף את החוב הנטען אנו קובעים שעל החברה לשלם לתובע הפרשי פנסיה בסך 12,897 ₪ והפרשי קרן השתלמות בסך 6,750 ₪.

42. בעניין דמי החופשה – בכתב התביעה טען התובע כי הוא זכאי ל-88 ימי חופשה אותם הוא לא ניצל. ביניהם 30 ימים שהחברה לא הכחישה. התובע העמיד את תביעתו על סך 144,000 ₪.

החברה מנגד הודתה בזכאותו של התובע ל-30 ימי חופשה, אך טענה שהיא קיזזה סכום זה מחובותיו לחברה. לגבי יתר ימי החופשה טענה החברה שלפי חוזה העבודה החדש, התובע לא היה רשאי לצבור יותר מ-30 ימי חופשה בשנה.^[44]

בסיכומיו, זנח תובע את טענתו לפיה הוא זכאי ל-88 ימי חופשה וטען שיש לחייב את החברה לשלם לו את הסכום שאותו היא קיזזה משכרו בסך 49,090.8 ₪.^[45] נוכח הערתנו לפיה טענת הקיזוז של החברה נטענה בעלמא, ולאחר שקבענו שהחברה לא הייתה רשאית לשלול את דמי ההודעה המוקדמת, אנו קובעים שעל החברה לשלם לתובע פדיון ימי חופשה בסך 49,091 ₪.

43. בעניין דמי ההבראה- טענות הצדדים, כמו גם הדיון והמסקנות שלנו בקשר לדמי החופשה רלבנטיים גם בעניין דמי ההבראה. לפיכך, על החברה לשלם לתובע דמי הבראה בסך 975 ₪.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש

44. לטענת התובע, החברה החליטה על פיטוריו מראש, עוד כשאילצה אותו לחתום על הסכם העבודה החדש ועל כתב הוויתור והציגה בפניו מצג שקרי שהוא ימשיך ויועסק על ידה. הפיטורים נעשו מתוך מניעים פסולים – החברה ביקשה להיפטר מבעל מניות "בעייתי", שהעז להשמיע ביקורת כנגד האורגנים בחברה. במקום זאת, החברה הטילה דופי במקצועיות של התובע ופשוט המציאה טענות נגדו. בכך פגעה החברה בזכות התובע לשימוע הוגן. נוכח התנהלותה של החברה מבקש התובע פיצוי בגין פיטורים שלא כדין. בכתב התביעה עתר התובע לפיצוי בגובה 18 משכורות. עם זאת, בסיכומיו הפחית את התביעה ל-4 משכורות^[46].

45. לטענת הנתבעים, במהלך חודשי העבודה האחרונים, ולאחר ניסיונות לשלב את התובע ביעדים המקצועיים החדשים של החברה, הצטברו תלונות רבות מעובדי החברה, זוטרים ובכירים, על עבודתו של התובע, בדבר אי עמידה ביעדים, היעדר יכולת לעבוד בצוות, קשיי תקשורת עמו. התובע אף הפחית באופן ניכר את זמן עבודתו והשקעתו. לפיכך החליטה החברה לזמנו לשימוע ובמסגרת ההזמנה לשימוע פורטו הסיבות לשקילת פיטוריו. לתובע נערך שימוע כדין והתובע היה מיוצג על ידי בא כוחו. במהלך שיחת השימוע התובע לא התייחס לסיבות שבעטיין שוקלת החברה את פיטוריו, נערך ניסיון לסיים את כלל המחלוקות בין הצדדים ולקראת סיום ההליך אמר התובע כי הוא אינו מעוניין להמשיך ולעבוד בחברה. לאור כל האמור, יש לדחות את התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

46. אשר לדעתו ייאמר, כי דין התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש להידחות וזאת מן הטעמים הבאים.

ראשית, החברה זימנה את התובע לשימוע ובמסגרת המכתב פורטו הסיבות בגינן שוקלת החברה את פיטוריו.

שנית, לתובע נערך שימוע במהלכו היה מיוצג, אולם מעיון בתמליל ישיבת השימוע עולה כי התובע בחר שלא להשיב באופן ענייני לטענות המועלות נגדו ובחר להתמקד בחוב השכר.

שלישית, לאחר ישיבת השימוע ניתנה לתובע הזדמנות נוספת להשיב באופן ענייני לטענות החברה, אולם התובע שוב בחר שלא לעשות כן.

רביעית, במהלך ישיבת השימוע אמר התובע כי הוא לא מעניין להמשיך ולעבוד בחברה. בשל חשיבות הדברים נביא אותם כאן כלשונם:

"יואל: גיל רוצה, גיל רוצה להמשיך לעבד בחברה או לא?

גיל: לא.

יואל: הוא לא רוצה.

גיל: אין טעם כבר.

יואל: אוקיי.

גיל: זה לא לעניין. יכול להיות שהוא רוצה, זה לא לעניין, אני לא חושב שיש טעם...,^[47]

יואל: בסדר. אוקיי. אני רק רוצה להבין את העניין.

גיל: ברמת האמוציות שקיימת, זה לא לטובת הארגון, זה לא לטובתו וזה גם לא לטובתך. עזוב, בואו תיפרדו כידידים. אני מציע שנעשה את זה בצורה מכובדת^[48]

יאיר, טוב, זה שימוע שעוד לא הייתי בו. אה, בסדר.

גיל: תמיד יש פעם ראשונה"^[49] (הדגשות של המותב)

חמישית, לא מצאנו בסיס לטענת התובע כי החברה החליטה על פיטוריו עוד בשנת 2013, עת החתימה אותו על הסכם העבודה החדש וכתב הוויתור. טענה זו של התובע לא הועלתה על ידו במהלך השימוע וכפי שקבענו לעיל לא מצאנו כי נפל פסול בהתנהלות החברה בכל הקשור לחתימה על ההסכמים בין הצדדים.

שישית, בהתאם לס' 3 להבנות הצדדים מיום 30.9.13 פיטורי התובע עד לחלוף השנה הראשונה יחייבו הסכמה פה אחד של דירקטוריון חברת האם. מאחר שפיטורי התובע נעשו לאחר תום השנה הראשונה לא מצאנו בסיס לטענת התובע כי פיטוריו חייבו את הסכמת דירקטוריון חברת האם.

47. לאור כל האמור, אנו קובעים כי לא נפל גם בהליך פיטוריו של התובע והתביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש נדחית.

פיצוי בגין לשון הרע

48. לטענת התובע, ביום 13.10.14, שבו הודיעה לו החברה שהוא מפוטר, כינס מר זנגר את עובדי החברה ואמר להם, בין היתר, שתובע סובל מבעיות נפשיות. לתמיכה בטענותיו צירף תובע תמלול שיחה שלו עם עובד שנכח בכנס, מר ויינברגר, בה הוא סיפר לתובע את שנאמר.

החברה טענה מנגד שמר זנגר אך מסר לעובדי החברה את בקשתו של התובע לא ליצור עמו קשר כיוון שהוא שרוי ב-"מתח נפשי".^[50] על תמלול השיחה בין התובע למר ויינברג טענה החברה בסיכומיה שתובע הוליך את מר ויינברגר בלשונו.

המסגרת הנורמטיבית

49. בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג

מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

סעיף 2(א) קובע כי פרסום יכול שיתבצע בעל פה או בכתב, בעוד שסעיף 2(ב)(1) קובע כי רואים כפרסום אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע אליו.

50. בפרשת שוקן עמד בית המשפט העליון על השלבים לניתוח לשון הרע ותוצאותיה וכך נקבע:

"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר [39], בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק (השוו Price supra [40], at pp. 3-4). בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים"^[51].

מן הכלל אל הפרט

51. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לאחר שבחנו את מכלול הראיות והעדויות שבפנינו הגענו למסקנה כי מר זנגר אמר בכינוס העובדים, שהתובע סובל מבעיות נפשיות ויש לראות באמירה זו פרסום לשון הרע. נפרט את טעמינו להלן.

52. בהגיענו למסקנה זו נתנו את הדעת לכך שבין מר זנגר לתובע שררה מערכת יחסים עכורה מאוד שנמשכה על פני זמן רב. על רקע זה, יש היגיון, אף אם לא הצדקה, בכך שמר זנגר חטא בלשונו ובשיקול דעתו כפי שטוען התובע. מעבר לכך, טענותיו של התובע נתמכות בתמלול שיחה של התובע עם מר ויינברגר. מהתמלול השיחה עולה באופן ברור כי מר זנגר דיבר סרה על התובע וייחס לו "בעיות נפשיות" להבדיל ממתח נפשי, כפי שטענו הנתבעים. בשל חשיבות הדברים נביא אותם כלשונם.

"אסף: ...ואז הוא בסוף אמר שיש בשורות לא כל כך טובות, שגיל זה, לא יודע למה, הוא אמר שכמו שכולם יודעים גיל היה לו לאחרונה בעיות נפשיות, הוא אומר אני הייתי בשוק מזה.

גיל: הוא אמר בעיות נפשיות?

אסף: משהו כזה.

גיל: אתה יכול להיזכר במילים המדויקות?

אסף: בעיות נפשיות".^[52] [הדגשות של המותב]

53. השיחה שערך התובע עם מר ויינברגר התקיימה ביום 19.10.14. כלומר, 6 ימים בלבד לאחר האירוע הנטען. קרבה זו שבין האירוע לבין השיחה תומכת במסקנה לפיה הדברים שמסר מר ויינברגר לתובע נאמרו כפי שהוא ניסח אותם מפורשות.

אף לאחר עיון בעדותו של מר ויינברגר, שכאמור הוזמן לעדות מטעם החברה, מחזקת את דעתנו בדבר גרסתו של התובע. מר ויינברגר ציין בתצהירו שהוא לא זוכר את פרטי השיחה, אך הוא כן זוכר שמר זנגר אמר "שלגיל היו בעיות"^[53] (ההדגשה של המותב). עדות זו, שכאמור ניתנה מטעם החברה עצמה, עומדת בניגוד לגרסת הנתבעים לפיה מר זנגר השתמש במונח "מתח נפשי". עדות זו של מר ויינברגר בתצהירו תומכת בגרסתו של תובע.

פרט לכך, עדותו של מר ויינברגר יצרה אצלנו את הרושם כי הוא מבקש לחבל בטענותיו של התובע בכל הנוגע להתבטאות של מר זנגר – התבטאות שמר ויינברגר עצמו חשף אותו אליה. כך, מר ויינברגר העיד שבמהלך שיחתו עם התובע, הוא הרגיש שהתובע מנסה למשוך אותו בלשונו "ולהגיד דברים נגד החברה כדי להביע בו תמיכה". על גרסתו של התובע הוא העיד בחקירתו הנגדית כי ככל הנראה התובע "פירש דברים שאמרתי לו בצורה קצת שונה" וכי הוא לא זוכר שהשתמש במילים "בעיות נפשיות"^[54]. אולם, כאשר מר ויינברגר עומת עם דבריו כפי שהם עלו מתמלול השיחה שלו עם התובע, הוא הציג את הדברים אחרת. במקום להכחיש את העובדה שהוא אמר לתובע כי מר זנגר סיפר לעובדים שהוא סובל מ-"בעיות נפשיות" אמר מר ויינברגר שככל הנראה ניסה התובע "למשוך אותי בלשוני". כלומר, חלף עדותו של מר ויינברגר לפיה הוא לא השתמש במילים "בעיות נפשיות" הפעם הוא העיד שהוא כן השתמש במילים הללו, אך זאת כיוון שתובע ’משך‘ אותו להשתמש בהן. שינוי גרסתו של העד, מר ויינברגר, מהכחשה כוללת של גרסת התובע, להודאה מסויגת, אף היא משחקת תפקיד בהטיית מאזני השכנוע לטובת גרסתו של התובע.

זאת ועוד, בתמלול השיחה לא מצאנו כי התובע משך את מר ויינברג בלשונו. מר ויינברג היה זהיר מאוד ועולה כי הוא היה מודע להשלכות שיש לדבריו ולכן תהה במהלך השיחה כיצד יצליח התובע להוכיח את תביעתו ללשון הרע ואף ביקש מהתובע כי לא ישתמש בשמו. וכך העיד:

"תקשיב, אתה צריך לא להפיל אוי, או. קי? כל מה שאני אומר לך, כמו שעכשיו אנחנו יושבים פה ואף אחד לא יודע שאנחנו יושבים פה, אני שקוף אתך"^[55]

מעבר לכך, מר ויינברגר אישר בחקירתו הנגדית שהוא כועס על תובע; כי לדעתו התובע ניצל את החברות ביניהם וכי הוא ניתק את יחסיו עמו בגלל שהשתמש בהקלטת השיחה ביניהם ואילץ אותו להגיע לעדות^[56].

54. פרט לעדותו רוויית הקשיים של מר ויינברגר, אף לא מצאנו לנכון להאמין לעדותו של מר זנגר. כאמור, מר זנגר טען בתצהירו שהוא ביקש מעובדי החברה לא לפנות לתובע. זאת, מתוך התחשבות בתובע ובטובתו –

"אמרתי לעובדים שהתובע מצוי במתח נפשי והם מתבקשים להמעיט ולפנות אליו, וזאת על מנת להקל על התובע בעקבות הליכי הפיטורים, וכאשר התובע אכן התנהג כמי שסובל ממתח נפשי".^[57]

לעומת האמור בתצהירו של מר זנגר, עיון במכתב החברה מיום 5.11.14,^[58] מעלה תמונה שונה. לפי האמור שם, מר זנגר מסר לעובדים שתובע הוא זה שביקש לא ליצור עמו קשר ולא לדבר איתו. לצד זאת נכתב שמר זנגר גם סיפר לעובדים שהתובע מצוי במתח נפשי. מבין שתי אפשרויות אלו בקשר לגורם שביקש מהעובדים לא לפנות לתובע – אם היה זה מר זנגר או התובע עצמו – נראה שמר זנגר היה יוזם הבקשה. הטעם לכך עלה במהלך חקירתו הנגדית של מר זנגר כאשר הסביר שהוא ביקש למנוע מעובדים להיחשף לחילוקי הדעות שהתגלעו בין חברי הנהלת החברה. זאת, לטענתו, לצד ההתחשבות בתובע.^[59] שינוי גרסה זה בעדותו של מר זנגר ביחס למכתב החברה מיום 5.11.14 נראה כי נדרש על מנת ליישר קו עם עדויותיהם של מר ויינברגר ומר אפלבאום, העדים מטעם החברה, לפיהם היה זה מר זנגר שדרש מהעובדים לא ליצור קשר עם התובע. זאת לעומת האמור במכתב החברה ביום 5.11.14 שנכתב בתגובה לטענת התובע לפיה מר זנגר אסר על עובדי החברה לפנות אליו, שאז התגוננה החברה בטענה שמר זנגר "הבהיר" לעובדים שהתובע "ביקש במפורש שלא ליצור עימו קשר".

55. אשר לשלב השני, יש לבדוק האם לאור משמעות הדברים שנאמרו, הם מהווים 'לשון הרע' בהתאם לסעיף 1 לחוק והאם אופן אמירתם מהווה 'פרסום' בהתאם לסעיף 2 לחוק. יש לציין כי האמירות יהוו לשון הרע אם קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להשפיל אדם, לעשותו מטרה לשנאה בוז או לעג מצד הבריות, כאשר אין תלות בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע. אלא, יש לבחון באופן אובייקטיבי, כיצד משפיעות האמירות על ההערכה לה זוכה אדם בעיני הציבור. זאת ועוד, לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם הושפל או בוזה בפועל אלא די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו^[60].

56. לטעמנו, התבטאות לפיה התובע סובל מבעיות נפשיות הינה התבטאות חמורה, לא כל שכן כאשר ההתבטאות נאמרה בכנס עובדים ובזמן שהחברה הודיעה על סיום העסקתו של התובע. התבטאות זו עשויה להביא להשפלתו או לעשותו למטרה לבוז מצד הבריות. מעבר לכך, ההתבטאות אף עשויה להביא לפגיעה במשלח ידו של התובע. אשר על כן אנו קובעים כי יש לראות בדברים שנאמרו כלשון הרע כמשמעה בחוק.

57. לעניין הפרסום, מאחר שההתבטאות נעשתה במסגרת כינוס של עובדי החברה, הרי שמדובר בפרסום בע"פ, אשר הגיע לכלל עובדי החברה ומכאן כי ההתבטאות מקיימת את סעיף 2(ב)(1) לחוק מאחר שהגיעה לאדם אחר זולת הנפגע.

58. סיכומו של דבר נקבע כי ההתבטאות מהווה לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק וכי היא פורסמה בהתאם לסעיף 2 לחוק.

59. נוסיף כי במסגרת כתב ההגנה^[61] טענו הנתבעים באופן כללי להגנות הקבועות בחוק. אולם, הנתבעים לא טרחו לבסס את טענותיהם ובמסגרת הסיכומים אף זנחו את הטענות ורק טענו שהדברים לא נאמרו.

הסעד הראוי

60. סעיף 7א לחוק, מסדיר את האפשרות לפסוק פיצוי בגין הוצאת לשון הרע אף בלא הוכחת נזק.

בשקלנו את הפיצוי הראוי בנסיבות העניין, לוקחים אנו כשיקולים את העובדה שהדברים נאמרו בנוכחות כלל עובדי החברה בעת שהחברה הודיעה על סיום העסקתו של התובע; הגורם שהוציא את לשון הרע; ואת תפקידו הבכיר של התובע בחברה. אנו סבורים כי בנסיבות המקרה יש להעמיד את הפיצוי על סך של 50,000 ₪.

דיון בתביעה שכנגד

61. לטענת הנתבעים על התובע לפצות את החברה בגין אי נכונותו לשתף פעולה עם החברה בתקופת ההודעה המוקדמת, ולהשיב לחברה סכומים שקיבל בתקופת ההודעה המוקדמת; להשיב לחברה חלק משכרו שהוא קיבל על תנאי לאחר שהפר את אותו תנאי; נזכיר כי הנתבעים דרשו במסגרת תביעתם הנגדית גם פיצויים בגין גרימת נזקים שגרם תובע בחוסר תום לב [סעיף 68]. אך במהלך הדיון הסכימו הנתבעים לוותר על רכיב תביעה זה.

62. אשר לתביעה לפיצוי בגין אי שיתוף פעולה בתקופת ההודעה המוקדמת [סעיף 65]. נוכח דיוננו לעיל במסגרת טענות הקיזוז שהעלו הנתבעים, לאחר שמצאנו כי טענותיהם בדבר חוסר שיתוף פעולה בתקופת ההודעה המוקדמת אינן מבוססות בחלקן ואינן משמעותיות בחלקן האחר, אין מקום לקבל רכיב תביעה זה. נוסף על כך, הנתבעים לא צירפו ראשית ראיה להוכחת גובה הנזק שנגרם להם כתוצאה מאי שיתוף פעולה מצד תובע. לפיכך, התביעה לפיצוי בגין נזקי תקופת ההודעה המוקדמת נדחית.

63. אשר לתביעה להשבת הסכומים שקיבל תובע במהלך תקופת ההודעה המוקדמת [סעיף 65]. נוכח דיוננו לעיל במסגרת טענות הקיזוז שהעלו הנתבעים, לאחר שהגענו למסקנה כי התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת, אין מקום לקבל רכיב תביעה זה. לפיכך, התביעה להשבת השכר שקיבל התובע בתקופת ההודעה המוקדמת נדחית.

64. אשר לתביעה להשבת חלק משכר התובע [סעיף 66-67]. לטענת הנתבעים, התוספת שקיבל התובע לשכרו בחוזה העבודה החדש הייתה מותנית בכך שיוותר על כל תביעותיו כלפי החברה וכלפי הגורמים הבכירים בה. אולם, לאחר עיון בחוזה העבודה החדש וביתר הסכמות הצדדים שנערכו בכתב, לא מצאנו כי באיזשהו שלב הותנתה התוספת למשכורתו של התובע בכך שהוא לא יעלה טענות כנגד חובות החברה כלפיו. פרט לכך, אנו סבורים שהגבלת עובד בדרך של התניית שכרו בכך שהוא לא יעלה טענות נגד מעבידו, עשויה בנסיבות מסוימות לעלות כדי פגיעה בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ולהוות עקיפה אסורה של חוקי המגן בתחום העבודה. לפיכך, ובהיעדר כל ראיה על התניה כלשהי של שכרו של התובע באי פנייתו לערכאות המשפט, התביעה להשבת שכר ששולם ביתר נדחית.

65. סיכומו של דבר התביעה שכנגד על כל רכיביה נדחית.

דיון בתביעת הנתבעים [סע"ש 39070-08-15]

66. כחצי שנה לאחר פתיחת התביעה העיקרית, הגישו הנתבעים תביעה נגד התובע שעיקרה פיצוי בגין עוולת לשון הרע שביצע התובע כנגד הנתבעים.

הנתבעים טענו כי ביום 19.10.14 שלח התובע למר ויינברגר דוא"ל בו הוא כתב לו Enjoy. Just so you understand what kind of scum bags you are working with" [ובתרגום לעברית: תיהנה. תבין עם אלו חלאות אתה עובד] דבר שהיווה לשיטת החברה הפרה של חובת הסודיות כלפיה, והוצאת לשון הרע.

בנוסף טענו הנתבעים שתובע כינה את מר רוטשילד, בשיחה עם מר ויינברגר "רומני גנב".

67. לטענת התובע, נוכח הוראותיו של סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, הפרסום המיוחס לתובע איננו יוצר למי מהנתבעים עילה לתביעה שכן האמירה של התובע כוללנית, מופשטת והאדם הסביר אינו יכול לייחס אותה דווקא לאדם ספציפי. מעבר לכך טוען התובע כי לא כל גידוף יקים עילת תביעה מכוח החוק וגם מן הטעם הזה יש לדחות את התביעה.

68. סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה. ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מחייב שבמוקד הדברים העשויים להיות "לשון הרע", יעמוד אדם ונקבע: "אדם – יחיד או תאגיד". בסעיף 3 לחוק נקבע כי ההתייחסות לנפגע אינה חייבת להילמד במישרין מהפרסום אלא יכולה גם להשתמע ממנו או מנסיבות חיצוניות או משילוב שני הדברים^[62].

מכאן שגם במקרים בהם לא נזכר שמו של אדם בדברים שפורסמו אך נזכרים או מוצגים פרטים המביאים לזיהויו יכול שייצא המפרסם חייב בגין לשון הרע.

במקרה דנן, במהלך השיחה שהתקיימה בין התובע למר ויינברגר הלין התובע בפניו על ייחסם של מנהלי החברה ועל פיטוריו ואף הציע לשלוח אליו את מכתב הזימון לשימוע עליו חתום מר זנגר. התובע עשה כן והוסיף את המשפט המפורט לעיל. מכאן, שאין ספק כי מר ויינברגר זיהה כי הביטוי התייחס למנהלי החברה, מר רוטשילד ומר זנגר. לפיכך, נדחית טענת התובע כי יש לדחות את התביעה נוכח הוראותיו של סעיף 4 לחוק.

69. לטעמנו יש לדחות את התביעה שכן בנסיבות המקרה שהוכחו בפנינו, לא מצאנו בביטוי "חלאות" לשון הרע. ונבהיר.

לא כל אמירה בשעת כעס, ולו פוגעת, מהווה בסיס לתביעת דיבה ויש לפרש את הדברים על רקע ההקשר שבו נאמרו. במקרה דנן, עובר לפיטוריו של התובע, יחסי הצדדים עלו על שרטון. לאחר השימוע הודיעה החברה לתובע שהוא מושהה באופן מיידי ונאסר עליו להגיע למשרדי החברה וליצור קשר עם עובדיה. כל זאת כאשר מדובר בעובד שאין חולק כי היווה עמוד תווך בהקמת החברה וכי הוא השקיע בה את מיטב שנותיו. מכאן שמערכת יחסי העבודה באה לידי סיום כשהיא כבר עכורה ומלאה משקעים.

לטעמנו בנסיבות בהן ברור כי התובע היה שרוי בכעס רב ובסערת רגשות, אין להבין את הביטוי "חלאות" כהוצאת לשון הרע, אלא רק ביטוי סתמי של תסכול. לפיכך, אנו דוחים את התביעה לפיצוי בגין לשון הרע ביחס לביטוי זה.

70. אשר לטענת הנתבעים כי בשיחותיו של התובע עם מר ויינברגר כינה התובע את מר רוטשילד "רומני גנב" – דין התביעה להידחות מן הטעם שהנתבעת אף לא טרחה לפרט מתי נאמרו הדברים, לא הביאה ראשית ראיה כי הדברים נאמרו ומר ויינברג אף לא התייחס לעניין זה בתצהירו.

71. בטרם נסיים את דברינו נתייחס לסעדים הנוספים שהתבקשו בכתב התביעה -תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק וכן פיצוי בגין נזק לא ממנוי שנגרם לתובעת בגין הפרות התובע את חובת הנאמנות והסודיות לרבות מכוח חוק עוולות מסחריות^[63]; תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק וכן פיצוי בגין נזק לא ממנוי שנגרם לחברה בגין הפרות התובע את חובותיו לשמור על שמה הטוב ולהימנע מלפגוע במוניטין של וכן להימנע מלפגוע ביחסיה עם עובדיה^[64].

נוכח דיונו לעיל במסגרת טענות הקיזוז והתביעה שכנגד, ולאחר שקבענו כי התובע לא הפר את חובת בנאמנות והסודיות וכן את חובתו לשמור על שמה הטוב של החברה, התביעה לרכיבים אלה נדחית.

סוף דבר

72. הנתבעת 1 תשלם לתובע, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, את הסכומים המפורטים להלן:

א. הפרשי פיצויי פיטורים בסך 72,235 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.15 ועד לתשלום בפועל.

ב. שכר עבודה עבור חודש 11/14 בסך 36,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.14 ועד לתשלום בפועל.

ג. שכר עבודה עבור חודש 12/14 בסך 36,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.15 ועד לתשלום בפועל.

ד. שכר עבודה עבור חודש 1/15 בסך 21,273 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.15 ועד לתשלום בפועל.

ה. הפרשי פנסיה בסך 12,897 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.15 ועד לתשלום בפועל.

ו. הפרשי קרן השתלמות בסך 6,750 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.15 ועד לתשלום בפועל.

ז. דמי הבראה בסך 975 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.15 ועד לתשלום בפועל.

ח. פדיון חופשה בסך 49,091 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.15 ועד לתשלום בפועל.

73. הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד, פיצוי בגין פרסום לשון הרע בסך 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.15 ועד לתשלום בפועל. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

74. התביעה נגד התובע והתביעה שכנגד נדחות.

75. לאור תוצאת פסק הדין הנתבעת 1 תישא בהוצאות התובע בסך 2,000 ₪ ובשכ"ט ב"כ התובע בסך 20,000 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ב' תשרי תשע"ט, (11 ספטמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. נספח 1 , תצהיר התובע. ↑

2. נספח 2 , תצהיר התובע. ↑

3. נספח 3 , תצהיר התובע. ↑

4. נספח 6, תצהיר התובע. ↑

5. נספח 8, תצהיר התובע. ↑

6. נספח 10, תצהיר התובע. ↑

7. נספח 7 , תצהיר התובע. ↑

8. נספח 13, תצהיר התובע. ↑

9. נספח 15, תצהיר התובע. ↑

10. נספחים ט' ו-ט'1 , תצהיר מר זנגר (פרוטוקול השימוע, תמלול השימוע). ↑

11. נספח 16, תצהיר התובע. ↑

12. נספח י"א , תצהיר מר זנגר. ↑

13. נספח 17, תצהיר התובע. ↑

14. נספחים 19-21, תצהיר התובע; ↑

15. סע"ש 46065-10-14. נספחים יח- 'כ', תצהיר מר זנגר. ↑

16. שם. סיכום הדברים ופסק הדין ניתנו במסגרת פרוטוקול הדיון מיום 11.11.14. ↑

17. ס' 66-67 , תצהיר התובע. ↑

18. ר' התייחסות לעיל, נספח 7 , תצהיר התובע. ↑

19. ס' 52, תצהיר התובע.. ↑

20. ס' 56 , תצהיר התובע. ↑

21. ר' התייחסות לעיל. ↑

22. ס' 72 , תצהיר התובע. ↑

23. ס' 76 , תצהיר התובע. ↑

24. ס' 144 ונספח 24 , תצהיר התובע.. ↑

25. תלוש שכר נובמבר 2014 צורף כנספח 26 לתצהיר התובע. ↑

26. ע"ע (ארצי ) 356/07 י.ב.מ ישראל בע"מ נ' מנחם פלוק (26.5.09). ↑

27. ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ פ"ד מט (2) 265, 311 (1995). ↑

28. שם. ↑

29. ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, מח(5) 705 (1994). ↑

30. עע (ארצי) 12029-11-13‏ ‏ יוליוס מלק נ' מדינת ישראל הקריה למחקר גרעיני (4.11.16) (עניין מלק). ↑

31. נספחים 4-5, תצהיר התובע. ↑

32. נספח 4 ,תצהיר התובע עמ' 6. ↑

33. ס' 56 , תצהיר התובע. ↑

34. עניין מלק. ↑

35. עמ' 26 לפרוטוקול מיום 21.2.17 ש' 25-29 . ↑

36. עא 10961/04 המוסד לביטוח לאומי נ' מתן גוטר ואח' (4.9.06). ↑

37. ראה והשווה עע (ארצי) 530/09 סינטק מדיה בע"מ נ' אלדד סיידה (14.9.11). ↑

38. דו"ח משרד הכלכלה, מחקר וכלכלה בעניין "תעסוקת הנדסאים וטכנאים בישראל, התפתחות התעסוקה, הביקוש למשלח היד ולימודים בשנים האחרונות" (2013) http://economy.gov.il/Research/Documents/X12760.pdf. ↑

39. עמ' 24 לפרוטוקול מיום 21.2.17 ש' 18-22 . ↑

40. עמ' 23 לפרוטוקול מיום 21.2.17 ש' 23-24. ↑

41. עמ' 23 לפרוטוקול מיום 21.2.17 ש' 16-18. ↑

42. זכות העיכבון – סעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971. ↑

43. עע (ארצי) 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ נ' אלכסנדר פסחוביץ (20.12.09). ↑

44. סעיף 2 לנספח A - חוזה העבודה החדש. ↑

45. ר' ס' 47 לסיכומי התובע; תלוש השכר של מר גת עבור חודש ינואר 2014 צורף כנספח 26 לתצהירו. ↑

46. ס' 129 לכתב התביעה וס' 108 לסיכומי התובע. ↑

47. בתמלול נרשם כי התובע אמר את הדברים אולם המשפט נאמר על ידי בא כוחו. ↑

48. בתמלול נרשם כי התובע אמר את הדברים אולם המשפט נאמר על ידי בא כוחו. ↑

49. נספח ט'1, תצהיר התובע. תמלול שיחת השימוע עמ' 36 ש' 18-27 ועמ' 37 ש' 1-4. ↑

50. ס' 114 לכתב ההגנה; וכן ס' 54 , תצהיר מר זנגר. ↑

51. ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', מיום 4.3.2004. ↑

52. נספח 18 לתצהיר מר גת – עמ' 2 לתמלול הקלטה שנערכה בין אסף ויינברגר לבין מר גת. ↑

53. ס' 5, תצהיר מר וינברגר. ↑

54. עמ' 30 פרוטוקול מיום 21.2.17. ↑

55. עמ' 2 תמלול השיחה. ↑

56. ר' עמ' 30 לפרוטוקול. ↑

57. ס' 54, תצהיר מר זנגר. ↑

58. נספח 20, תצהיר התובע. ↑

59. עמ' 15 פרוטוקול מיום 21.2.07 ש' 18-21 ↑

60. ס' 18 לפסה"ד בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי מיום 4.8.2008 והאסמכתאות המפורטות שם (להלן- פרשת שרנסקי) ↑

61. ס' 114 לכתב ההגנה. ↑

62. לעניין דרישת הזיהוי של התובע ר' ע"א 8345/08 עופר בן נתן ואח' נ' מוחמד בכרי, ניתן ביום 27.7.2011. ↑

63. ס' 22.2 לכתב התביעה. ↑

64. ס' 22.3 לכתב התביעה. ↑