1. לפניי תביעה ותביעה שכנגד כספיות בסדר דין מהיר שעילתן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 14.07.2014, בין כלי רכב, מ"ר 54-925-71 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת 1 ונהוג בידי התובעת 2 (להלן: "רכב התובעות") לבין כלי רכב, מסוג אופנוע, מ"ר 49-991-13 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "האופנוע") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות מטעם הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, לרבות התמונות שצורפו להודעת הנתבעים מיום 25.01.2016, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להתקבל במלואה ודין התביעה שכנגד להידחות.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתה של נהגת רכב התובעות, אשר הייתה ספונטנית, התיישבה עם מוקדי הנזק בכלי הרכב המעורבים בתאונה וגרסתה הייתה מהימנה עליי, על פני גרסתו של נהג האופנוע אשר לא הייתה משכנעת ולא הקרינה אמינות.

אני מאמין לנהגת רכב התובעות כי היא נסעה בנתיב הנסיעה השני מימין, כאשר הנתיב הימיני ביותר הוא נתיב תחבורה ציבורית. אני סבור כי נהג האופנוע אצה לו הדרך והוא עקף את רכב התובעות תוך נסיעה בנתיב התחבורה הציבורית, תוך שהוא פשוט סוטה באחת ובאופן מפתיע שמאלה לנתיב שמשמאלו, שהנו נתיב נסיעתו של רכב התובעות, ועל ידי כך גורם ברשלנותו ובחוסר זהירותו לתאונה, באופן שהפינה הימינית הקדמית ברכב התובעות פגע בחלק האחורי של האופנוע.

אני סבור שנהג האופנוע אשר הבחין כי מדובר בנהגת מבוגרת הנוסעת בקצב שאינו מתיישב עם מהירות נסיעתו שלו, סבר כי יצליח "לחתוך" בזריזות את נתיב נסיעתה של נהגת רכב התובעות, מבלי להיפגע והדבר פשוט לא צלח לו.

אני ער לבעייתיות בתיאור המדויק של התאונה על ידי נהגת רכב התובעות, אולם אני משוכנע שזו האמת שלה. הגם שנהגת רכב התובעות התקשתה במסירת המקום ממנו הגיח האופנוע, היא סיפקה את הכיוון הכללי ממנו הוא הגיח, מכיוון ימין. כמובן שהיו לנהגת רכב התובעות השערות שונות תוך שהיא מדגישה שהבחינה באופנוע רק ברגע המגע בין כלי הרכב, אלא שבכל השערותיה יש מכנה משותף אחד והוא כי האופנוע הגיח מימינה, מנתיב התחבורה הציבורית.

אין זה סביר שאופנוע נסע לפני רכב התובעות, ונהגת רכב התובעות פגעה בו מאחור כאשר הוא נוסע לפניה בנתיב נסיעתה. איני מקבל גרסה זו של נהג האופנוע.

לפיכך, הגעתי למסקנה כי האחריות לתאונה חלה על נהג האופנוע כאשר לא עמדו בידי נהגת רכב התובעות כל האמצעים למניעת התאונה.

לפיכך, התביעה העיקרית מתקבלת, והתביעה שכנגד נדחית.

6. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעות את הסכומים הבאים:

6.1. סכום התביעה, בסך של 8,831 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט ששולמה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,400 ₪.

6.3. שכר העדה כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. הנתבעת 2 תשלם שכר העד מטעמה כפי שנפסק בדיון.

8. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ו, 07 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.