18 יוני 2017

לפני:

כב' הרשמת מרב חבקין

החלטה

לאחר עיון בבקשה להפקדת ערובה ובתגובת התובעים להלן החלטתי.

ביום 2/9/16 נכנסה לתוקף הוראת תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" הקובעת בזו הלשון:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר,

לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של

נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת

המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין

או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום

הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה

להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע

את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט

בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים

שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא

הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת

אם הורשה התובע להפסיקה."

בהתאם להוראה זו שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסיפא סעיף קטן (א) היינו - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.

במקרה זה התובעים הם תושבי הרשות הפלסטינאית, היינו אינם תושבי ישראל או מדינה החלה עליה אמנת האג.

מקובלת עליי טענת הנתבעת כי דיון בבקשה להפקדת ערובה אמור להיערך על יסוד המצב התחיקתי נכון להיום, הגם שמדובר בתביעה שהוגשה טרם כניסת התקנה לתוקף, וזאת הואיל והבקשה עצמה הוגשה לאחר כניסת התקנה לתוקף.

עם זאת אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

מדובר בתביעה של מספר תובעים לתשלום דמי נסיעות.

הוגשו תצהירי תובעים וכן העידו נהגי מוניות אשר לטענתם הסיעו את התובעים מהצומת אליה הביא אותם המעסיק אל כפר מגוריהם בתקופה מושא ההליך.

טרם הסתיים הליך הוכחות בתיק ומרבית המצהירים לא נחקרו.

דעתי היא כי בנסיבות אלה יש לראות בתובעים כמי אשר הניחו ראשית ראייה. אין מקום בשלב זה של הדיון כאשר הליך הוכחות בעיצומו להתייחס לתוכן החקירה הנגדית ומכל מקום איני נדרשת במסגרת בקשה זו להעריך את סיכויי ההליך ודי כאמור בראשית ראייה.

אשר לעיתוי הבקשה - התקנה אינה קובעת, כי יש להגיש את הבקשה בעיתוי מסוים. ואולם, ברמה העקרונית, ההצדקה לחיוב בהפקדת ערובה פוחתת ככל שההליך מתקדם יותר, והדבר עלול להוות שיקול לדחיית הבקשה במקרים בהם היא מוגשת קרוב לסיומו של ההליך. כך הוא הדבר גם במקרה זה.

כל האמור בהחלטתי זו הוא ברמה הלכאורית ואין באמור הבעת דיעה בדבר סיכוייו של הליך זה.

לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות בגין דחיית בקשה זו שהוא נפרד מהצו שיינתן בסיום ההליך וככל שיינתן.

הצדדים יוכלו לטעון בעניין בסיום ההליך ככל שיהיה בכך צורך.

ניתנה היום, כ"ד סיוון תשע"ז, (18 יוני 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.