21 יוני 2015

1. זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן – החוק) על החלטת ועדה רפואית לעררים שסיכמה דיוניה ביום 4.1.15 (להלן - הוועדה).

2. הוועדה התכנסה כדי לקבוע את נכותו בעקבות פגיעה בעבודה מיום 22.6.12. המערער הוכר כמי שסובל מתגובה פוסט טראומטית עם סימני דיכאון בעקבות אירוע חריג בעבודתו.

הוועדה קבעה, כי בעקבות הפגיעה נותרה למערער נכות בשיעור 25% לפי פריט ליקוי 34(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן- תקנות הנכות), בנוסף להפעלת תקנה 15 בשליש, כך ששיעור הנכות הכולל הועמד על 34% וזאת מיום 21.11.12, היינו מתום תקופת תשלום דמי הפגיעה.

3. עיקר טענות המערער כוונו כנגד קביעת הוועדה וקביעתה של ועדת הרשות לעניין הפעלת תקנה 15.

בנוסף, טען המערער כנגד קביעות הועדה באשר למועד תחולת הנכות והיעדר נכות זמנית, וטען כי הוועדה דחתה באופן לא מנומק את קביעתו של ד"ר בוניאק בחוות-דעתו באשר לקיומה של נכות זמנית.

4. באשר לתקנה 15 – הצדדים הסכימו כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה על מנת שתשקול עמדתה באשר להפעלת תקנה 15 בשיעור שליש, בהתחשב באמור בחוות-דעתה של ד"ר ציקל שלום מיום 19.8.14 שממליצה להפעיל תקנה 15 במלואה וקובעת כי המערער לא יוכל לחזור לעבודתו הקודמת או להשתלב במעגל העבודה המפרנסת, וכן בהתחשב בקביעות האיבחון הפסיכו-דיאגנוסטי בו נקבע שהמערער יתקשה להשתלב בשלב זה במעגל העבודה מחדש, ובהתחשב בקביעותיו של ד"ר בוניאק בעניין כושר העבודה.

5. לאחר שיושבה מחלוקת זו, נותר לדון בשאלה אם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה בדבר היעדר נכות זמנית.

כאמור, המערער טען כי קביעת הוועדה אינה מנומקת ונעדרת התייחסות לחוות-הדעת של ד"ר בוניאק מטעם המערער בעניין זה. לטענת המשיב, קביעות הוועדה בעניין זה מנומקות וטענות המערער הן טענות שברפואה.

6. עיון בפרוטוקול הוועדה מיום 11.5.14 מעלה כי הוועדה ציינה את ממצאי בדיקתה הקלינית, וכי המערער נמצא במעקב פסיכיאטרי בקופת החולים אצל ד"ר גרשין. הוועדה ציינה כי כבר ב- 2010 פנה לטיפול נפשי, וזאת שנה וחצי לפני הפגיעה הנדונה ואובחן אז כמי שסובל מצב תגובתי חרדתי והומלץ על טיפול תרופתי בלורבין. הוועדה הסבירה כי "גם כיום מקבל טיפול לורבין בתוספת ציפרלקס ומירי. בנוסף יש לציין שבתחילת הטיפול אובחן ע"י ד"ר גרשין כמצב תגובתי, לאחר מכן נוספה אבחנה נוספת של תגובה פוסט-טראומטית, אותה אבחנה מופיע בחוו"ד של ד"ר בוניאק בבדיקות חוזרות (20.12.13, 9.3.14)".

בשלב זה עצרה הוועדה את הדיון כדי לקבל לידיה בדיקה פסיכודיאגנוסטית לאיתור סימנים פוסט-טראומטיים.

בישיבתה מיום 10.8.14 קבעה הוועדה כי עיינה באיבחון הפסיכודיאנוגסטי המצביע על קיומה של הפרעה פוסט טראומטית הבאה לידי ביטוי בחודרנות, הימנעות ועוררות יתר עם תכנים דיכאוניים.

באשר לחוות-הדעת של ד"ר בוניאק מיום 20.12.13 (שהמליץ כי ייקבעו למערער 50% נכות לצמיתות לפי פריט ליקוי 34(ב)(5) וכן 100% נכות זמנית החל מיום הפגיעה ועד מועד הבדיקה 20.12.13) ציינה הוועדה כך:

"הוועדה עיינה בחוו"ד של ד"ר בוניאק 20/12/13 ומקבלת באופן חלקי בלבד.

א. ד"ר בוניאק קובע 100% בתקופה הראשונית אשר לא באה לידי ביטוי בבדיקות קליניות חוזרות של ד"ר גרישין כך בדיקה 27.8.12.

ד"ר גרישין מאבחנת את התובע לא כמצב פוסטטראומטי אלא כמצב תגובתי ללא... קליני של דיכאון עמוק ורק כעבור חצי שנה מופיעה אבחנה של תגובה פוסט-טראומטית.

ב. ד"ר בוניאק בבדיקתו מתאר סימני דריכות יתר, קושי בנשימה, הפסקות בעת השיחה אשר לא באו לידי ביטוי בבדיקה הקלינית של הוועדה."

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

7. כאמור, הוועדה קבעה, כי נותרה נכות צמיתה החל מתום תקופת תשלום דמי הפגיעה.

לאחר ששקלתי את טענת הצדדים מצאתי, כי לא נפל פגם בהנמקת הוועדה ולא מצאתי כי היה עליה להתייחס ביתר פירוט להמלצתו של ד"ר בוניאק בעניין הנכות הזמנית, וזאת בהתחשב בכך שהיקף הנמקת הוועדה נגזר בין השאר מהיקף ההנמקה שבחוות-הדעת.

עיון בחוות-הדעת של ד"ר בוניאק מעלה כי ד"ר בוניאק מתאר סימפטומים מהם סובל המערער ברציפות ממועד הפגיעה ועד מועד הבדיקה בפניו (עמ' 6 לחוות-הדעת). גם בעמ' 8 לחוות-הדעת מציין ד"ר בוניאק כי המערער הגיב לפגיעה שהוכרה ב"קריסת הגנות נפשיות עד כדי תחושה של סכנה לחייו", וכי פיתח התקף חרדה קשה עם עלייה משמעותית של לחץ הדם, וכי רף טיפול אינטנסיבי "לחצי דם לא אוזנו והתסמינים הגופניים והנפשיים נותרו במשך כמה ימים". עוד תאר כי בעקבות התגובה החריפה לא חזר המערער לעבודה, ואובחן כסובל מתגובה הסתגלותית חרדתית. לסיכום קבע ד"ר בוניאק (עמ' 9 לחוות-הדעת) כי יש לקבוע למערער 100% נכות זמנית מ"יום התאונה" ועד "מועד הבדיקה (20.1213)".

8. לא מצאתי ממצאים בחוות-הדעת שיש בהם עיגון לקביעתו של ד"ר בוניאק בדבר נכות זמנית לתקופה בת כשנה, אלא להיפך - ד"ר בוניאק עצמו קובע כי התסמינים החריפים נמשכו מספר ימים ולאחר מכן נקבעה האבחנה הסופית של תסמונת פוסט טראומטית. בהיעדר התייחסות מנומקת לשאלת הנכות הזמנית ומישכה בחוות-הדעת – אין מקום לקבוע כי היה על הוועדה להרחיב הנמקתה בשאלה זו.

9. גם קביעת הוועדה הרפואית של קרן הפנסיה (מע/1) אינה עומדת בסתירה לקביעת הוועדה באשר למועד תחילת הנכות הצמיתה. בהחלטת רופא קרן מקפת מיום 13.3.13 נקבע כי "בחודש 8/12 התחיל לסבול מהפרעות נפשיות לאחר פיטוריו מהעבודה, התחיל טיפול אצל פסיכיאטר שקבע שמדובר בתגובה הסתגלותית עם דיכאון וחרדה. מאז נמצא במעקב וטיפול פסיכיאטר ופסיכולוג. נבדק על-ידי רופא תעסוקתי שהמליץ על אי כושר עבודה עד סוף 6/13 עם הזמנה להערכה מחודשת של מצבו. לדעת רופא הקרן יש לראות בעמית נכה בשיעור 100% עד סוף 7/13 ".

גם ממסמך זה לא עולה כי מצבו של המערער השתנה מאז האבחנה הראשית בסמוך למועד הפגיעה. אמות המידה של רופאי הקרן בדבר שיעור הנכות אינן זהות לאלה של הוועדות מכח חוק הביטוח הלאומי, ומכאן שאין ללמוד משיעור אי הכושר שנקבע על-ידי רופא הקרן על שיעור הנכות שיש לקבוע לתקופה אותה הגדיר רופא הקרן כתקופת אי כושר.

10. סוף דבר – הערעור מתקבל בחלקו.

עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב על מנת שתזמן את המערער, ותשקול עמדתה באשר לשיעור הפעלת תקנה 15, וזאת בהתחשב באמור בחוות-דעתה של ד"ר ציקל שלום מיום 19.8.14, בקביעות האיבחון הפסיכו-דיאגנוסטי, ובהתחשב בקביעותיו של ד"ר בוניאק בעניין כושר העבודה.

11. על המשיב לשלם למערער הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ תוך 30 יום מהיום.

12. הצדדים יכולים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ה, (21 יוני 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.