1. המשיבים הגישו לבית המשפט השלום בבאר שבע תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד המבקשים, בגין המחאות שנמשכו לזכותם ולא נפרעו.

על פי הנטען בכתב התביעה, המבקש 2 (להלן – המבקש) שהינו בעל השליטה היחיד בחברה המבקשת 1 (להלן – החברה ו/או המבקשת), התקשר עם המשיבים בהסכם לביצוע עבודות, ובתמורה הפקיד בידי המשיבים ארבע המחאות על סך 50,000 ₪ כל אחת המשוכות על ידי החברה, תוך שעל פי הנטען ערב המבקש באופן אישי לפירעונן.

למעט המחאה אחת בסך 50,000 ₪, כך על פי כתב התביעה, שלבקשת המבקש לא הופקדה ותמורתה שולמה במזומן על ידי המבקש, יתר ההמחאות חוללו מחמת חוסר כיסוי – ומכאן התובענה קמא, שהוגשה כאמור בסדר דין מקוצר נגד החברה ונגד מנהלה.

ביום 31/12/14 הגישו המבקשים לבית המשפט קמא בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות להתגונן, בקשה למחיקת כותרת ולהעברת התובענה להתברר בסדר דין רגיל בשל העדר ראיה בכתב (לעניין המנהל), וכן בקשה להורות על דחיית התובענה נגד המבקש על הסף מחמת היעדר יריבות.

המשיבים התנגדו למבוקש, ובהחלטתו מיום 25/1/15 דחה בית המשפט קמא (כב' הרשם הבכיר א. הדר) את הבקשות מן הטעם ש"סילוק על הסף הינו צעד קיצוני שמביא למניעת בירורה של תובענה ולאי מתן אפשרות לתובע להשמיע את טענותיו בבית המשפט. רק אם ברור כי גם אם תוכחנה כל העובדות המופיעות בכתב התביעה לא יהא זכאי התובע לסעד המבוקש על ידו יש מקום למניעת בירורה של התובענה" וכי אין מקום להעביר את התובענה להתברר בסדר דין רגיל, מאחר והמסרונים שהוחלפו בין הצדדים במסגרתם השתמש המבקש במילה "אני" - מהווים "ראשית ראיה לגבי ההתחייבות והאחריות הנטענת ביחס אליו" – הנדרשת לצורך הגשת תובענה בסדר דין מקוצר.

1. נגד החלטה זו מוגשת בקשת הרשות לערער שבפני.

בבקשתם, חוזרים המבקשים על הטענות שהעלו בפני בית המשפט קמא, לפיהן לא קיימת יריבות בין המשיבים למבקש, שעה שההמחאות נשוא התובענה נמשכו על ידי החברה ולא ניתן לראות במבקש כערב לפירעונן רק מעצם היותו בעל השליטה בחברה, וכי התובענה אינה מתאימה להתברר בסדר דין מקוצר מאחר ולא הוצגה ראיה בכתב לתמיכה בטענות המשיבים להרמת מסך לצורך הוכחת חבות המבקש לפירעון החוב הנטען.

עוד הוסיפו המבקשים כי על המשיבים היה לפרט כבר בכתב התביעה את טענותיהם (ולגבותן בראיות מתאימות) לגבי השימוש לרעה שעושה, לכאורה, המבקש בחברה וכי אין די בכישלון עסקי בלבד כדי לאפשר הרמת מסך.

לגופה של החלטה, טוענים המבקשים כי בית המשפט שגה בכך שהכיר במסרונים שהוחלפו בין המבקש למשיבים כראיה בכתב הנדרשת לצורך הגשת תובענה בסדר דין מקוצר – שעה שתוכן המסרונים, לטענת המבקשים, נוגע לעניין אחר שהתנהל בין המבקש למשיבים ולא ליתרת החוב הנטענת, וכי המסרונים עצמם צורפו על ידי המשיבים לראשונה רק כנספח לתגובתם לבקשת הדחייה על הסף ומחיקת הכותרת (ולא לכתב התביעה העיקרי) – לגביהם לא ניתנה למבקשים זכות תגובה בטרם ניתנה ההחלטה.

1. מנגד, הקדימו המשיבים וטענו כי יש לדחות את הבקשה על הסף ולו מן הטעם שזו הוגשה שלא בתום לב ותוך ניצול הליכי המשפט לרעה.

לגופן של טענות, השיבו המשיבים, כי את ראיותיהם לתמיכה בבקשה להרמת מסך יציגו בפני בית המשפט קמא בשלב הראיות ולכן לא היה מקום לצרפן לכתב התביעה.

אשר לטענה בדבר היעדר ראיה בכתב, טענו המשיבים כי לא נדרשת ראיה בכתב לעניין כל נתבע מהנתבעים ולעניין כל אחת מעילות התביעה המוגשת בסדר דין מקוצר, אלא די בראשית ראיה בכתב ביחס לאחד מהנתבעים.

אשר לחבות המיוחסת למבקש ולהרמת המסך המבוקשת, טוענים המשיבים כי בתי המשפט יאפשרו הרמת מסך במקום בו בעלי המניות פעלו בתרמית או בחוסר תום לב, וכי בענייננו, כך לטענת המשיבים, המבקש היה "המוציא והמביא" במשא ומתן שהתנהל בין הצדדים לצורכי ההתקשרות בעוד שהחברה "צורפה" להתקשרות רק כחודש לפני תחילת ביצוע העבודות בשלב התשלום בו הופקדו בידי המשיבים ההמחאות נשוא התובענה.

1. לאחר עיון בבקשת הרשות לערער ובתגובת המשיבים – על נספחיהן – החלטתי לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור בחלקו.

בצדק דחה בית המשפט קמא את הבקשה להורות על דחיית התובענה נגד המבקש על הסף בשל היעדר יריבות.

סעד של דחיית תובענה על הסף, כפי שציין בית המשפט קמא בהחלטתו, הינו סעד דרסטי הניתן רק במקרים חריגים בהם גם אם יוכחו טענות התביעה במלואן – עדיין לא יהיה בכך כדי לחייב את הנתבע.

לא כך הוא המקרה בענייננו – כפי שקבע בית המשפט קמא ומקובלים עליי נימוקיו.

אשר לבקשה למחיקת כותרת – אני מוצא כי הדין עם המבקשים.

התכלית העומדת ביסוד המסלול הדיוני המקוצר, במסגרתו לא קמה לנתבע זכות להתגונן אלא לאחר שיקבל רשות לכך – הינה בקיצור ניהול ההליך השיפוטי במקרים בהם הסכום הנתבע הינו קצוב וקיימת לגביו ראשית ראיה בכתב.

בענייננו, מבקשים המשיבים (התובעים) לחייב את המבקש – בדרך עקיפה של הרמת מסך - בפירעון חוב שמקורו בשטרות (המחאות), לגביהם אין חולק כי נמשכו ונחתמו על ידי החברה הנתבעת במסגרת התקשרות חוזית מפורשת או מכללא של החברה עם המשיבים (כך לטענת המבקשים) או של המשיבים עם המבקש (כך לטענת המשיבים).

אכן השטרות מהווים ראייה בכתב כנדרש בתקנות, אולם לגבי הרמת המסך המבוקשת לצורך חיוב המבקש בפירעון החוב הנטען – זו אינה נתמכת על פני הדברים בראיה בכתב, מלבד אותם מסרונים שהוחלפו בין הצדדים הנתונים לפרשנות שונה של כל אחד מהצדדים, ואשר לא צורפו כלל לכתב התביעה מלכתחילה כראשית ראיה בכתב לחבותו הנטענת של המבקש לפירעון החוב.

המסקנה המתבקשת מכך הינה כי התביעה נגד המבקש אינה נתמכת בראשית ראייה בכתב ועל כן אין היא ראויה להתברר בסדר דין מקוצר.

1. סוף דבר, אני דוחה את בקשת הרשות לערער על החלטת בית המשפט קמא שלא לדחות התביעה על הסף.

ככל שהמשיבים יעמדו על המשך בירור תביעתם גם נגד המבקש אישית ,בעילת הרמת מסך ו/או בעילה נטענת של ערבות - אני מקבל את הערעור ומורה על מחיקת הכותרת של סדר דין מקוצר והעברת התביעה ,נגד שני הנתבעים , לפסי תובענה רגילה.

לאור זאת יקבע ביהמ"ש קמא את סדרי הדין והמועדים להמשך בירור התביעה בסדרי הדין המתאימים.

– אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ב' אייר תשע"ה, 21 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.