15 יוני 2017

1. 1. התובעת, ילידת 1977, הגישה לנתבע תביעה להכרה בצרידות במיתרי הקול כמחלת מקצוע ו/או על פי תורת המיקרוטראומה כמשמעה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995.
2. בתאריך 10.12.14 נשלחה לתובעת הודעה מטעם הנתבע, בזו הלשון:

"אנו מאשרים שקיבלנו את תביעתך להכרה במחלת מקצוע - צרידות, אולם, לצערנו, עלינו לדחותה על פי הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי ומהנימוקים הבאים:

....

1. על פי המסמכים שבידנו, לא הוכח קיום אירוע תאונתי/אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב ביצוע עבודתך/עיסוקך במשלח ידך, ואשר הביאו לצרידות.

2. מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתך לבין תנאי עבודתך. מהתייעצות רפואית עולה, כי הנזק הנטען, יבלות במיתרי הקול היה עוד טרם תחילת עבודתך ב12/2005.

3. מחלתך התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה.

לפיכך, אין לראות במחלתך כתאונת עבודה..."

1. 2. התובעת עובדת כמורה במשרד החינוך, משרה מלאה בת 24 שעות שבועיות בהוראה פרונטאלית. במהלך עבודתה נאלצה לא אחת להרים את קולה לעוצמות גבוהות על מנת להשתלט על עשרות הילדים בכיתה.
2. 3. בשנת 2012 החלה לסבול מצרידות. ד"ר עבדאללה כאתבה, רופא אף אוזן גרון, אבחן אצלה יבלות בשליש קדמי דו צדדי בלרינקס (האיבר האחראי על יצירת קולות והמשמש למעבר אויר מהלוע לריאות). נוכח אבחנה זו נאלצה התובעת לעבוד בחצי משרה.
3. בתאריך 11.12.13 פנתה התובעת לד"ר להב, מומחה לכירוגיה של מיתרי הקול והפרעות בבליעה, אשר ציין כי מצא יבלות פירוטיות אסימטריות בשני מיתרי הקול, המפריעות לסגירה גלוטיות וגורמות לבריחת האוויר וכי לתובעת יבלות על רקע שימוש ממושך ומוגזם בקול.
4. 4. אשר למצב רפואי קודם, טוענת התובעת כי סבלה בשנת 2000 מצרידות במיתרי הקול על רקע אודם במיתרי הקול וכי תופעה זו נפוצה כאשר אדם מצונן. לאחר פניה זו פנתה באשר לצרידות רק בשנת 2012. אין מדובר בפגיעה פתאומית שכן היבלות נוצרו משימוש יומיומי בקולה למשך 10 שנות עבודתה.
5. 5. בדיון שנערך ביום 8.11.15 הוסכם על העברת עובדות מוסכמות לשם מינוי מומחה. משהצדדים לא הגיעו לעובדות מוסכמות, זומנו לדיון נוסף ביום 27.3.16, בו נקבעו העובדות המוסכמות.
6. 6. בתאריך 1.9.16 ניתנה החלטה על מינוי מומחה יועץ רפואי אורתופד מטעם בית הדין על פי העובדות הבאות:

א. התובעת ילידת 1977.

ב. התובעת מועסקת כמורה מחודש ספטמבר 2005.

ג. במהלך השנים עבדה בחינוך המיוחד וכן כמחנכת.

ד. התובעת עבדה משרה מלאה עד לשנת 2011 שאז, בהמלצת רופא, עבדה לתקופה במשרה חלקית וחזרה ב- 2012 לעבוד במשרה מלאה. כנ"ל בשנת 2013, 2014 שבהן עבדה במשרה חלקית.

ה. המועד הקובע הוא מועד הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי - ספטמבר 2014.

1. 7. בהתאם לאמור, מונה פרופ' דב אופיר כמומחה יועץ רפואי (אף אוזן גרון) מטעם בית הדין והתבקש להשיב על השאלות:
2. א. מהי המחלה ממנה סובלת התובעת?
3. ב. האם קיים קשר סיבתי בין מחלת התובעת לבין עבודתה? אם יש לה גורמי סיכון, האם ניתן לומר שהשפעת העבודה פחותה מגורמים אחרים ובאיזה מידה - על המומחה לנמק קביעותיו.

8. פרופ' דב אופיר, בחוות דעתו מיום 18.9.16, השיב לשאלות בית הדין כך:

"א. התובעת עובדת כמורה מזה כ- 10 שנים. סובלת מצרידות קבועה עם החמרה בעת מאמץ קולי. אינה מעשנת.

ב. קיים קשר סיבתי בין מחלתה לבין עבודת התובעת.

השפעת העבודה כמורה גדולה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

נכותה בגין צרידות היא תוצאת מאמץ היתר בשימוש בקול בעת עבודתה.

יש לשקול החלפת מקצוע".

1. 9. ביום 26.10.16 ביקש הנתבע להציג למומחה שאלות מתוקנות, שכן הסכמת הצדדים למינוי המומחה ניתנה לפי תורת המיקרוטראומה בלבד אך לא נכללה השאלה הרלבנטית לעניין זה כנדרש. בנוסף, המומחה לא נימק קביעותיו.
2. 10. בהתאם, ביום 8.2.17 ניתנה החלטת בית הדין ובו הוצגו למומחה השאלות הבאות:

א. מהו ליקויה/מחלתה של התובעת?

ב. האם ניתן לקבוע, בסבירות של מעל 50%, קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובעת לליקוי ממנה היא סובלת?

גם החמרת מצב הליקוי עקב העבודה משמעה קיום קשר סיבתי בין השניים.

ג. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת הינה בחיוב, וקיים לדעת המומחה קשר סיבתי בין העבודה לליקוי, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה בדבר אופן קרות הליקוי, דהיינו: האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי ליקויה של התובעת עקב עבודתה נגרם על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לה נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה גם כן לליקויה (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).

ד. ככל שהמומחה ישיב לשאלה הקודמת בחיוב, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה בדבר השפעת העבודה על הליקוי ביחס לגורמיו האחרים, דהיינו - האם לעבודת התובעת השפעה משמעותית על ליקויה של התובעת? (השפעה משמעותית על-פי הפסיקה הינה בשיעור של 20% ומעלה).

11. פרופ' דב אופיר, בחוות דעתו מיום 16.2.17, השיב לשאלות בית הדין כך:

"א. התובעת סובלת מצרידות קבועה עם החמרה בעת מאמץ קולי. אינה מעשנת.

ב. בסבירות של מעל 50%, יש קשר סיבתי בין עבודת התובעת לבין מחלתה. עובדת כמורה מזה כ- 10 שנים.

ג. הצרידות של התובעת עקב עבודתה היא תוצאה סידרה של פגיעות זעירות, חוזרות ונשנות, בלתי הדירות. כך שכל פגיעה הסבה לה נזק זעיר, בלתי הדיר, עד שהצטברות כל הנזקים הזעירים גרמה לצרידות.

ד. השפעת העבודה כמורה משמעותית בנושא הצרידות.

נכותה בגין צרידות היא תוצאת מאמץ היתר בשימוש בקול בעת עבודתה".

1. 12. ביום 7.3.17 הפנה הנתבע שאלות הבהרה למומחה כדלקמן:

"א. נא נמק תשובה ב' בחוות דעתך והסבר מדוע הנך סבור כי קיים קש"ס, ומדוע הנך קובע כך בסבירות של מעל 50%.

ב. נא הסבר את מנגנון הפגיעה האמור בתשובה ג'. כיצד לדעתך גרמו תנאי העבודה למצב התובעת, ומדוע הנך סבור כי מדובר במנגנון של פגיעה זעירה.

ג. נא נמק את תשובה ד' בחוות דעתך והסבר מדוע לדעתך מדובר בהשפעה משמעותית.

ד. האם נכון שהתובעת סובלת מקישוריות במיתרי הקול? אם לא, נא הגדר את מצבה הרפואי הנכון.

ה. בהנחה שמדובר בקישוריות במיתרי הקול, הנך מופנה לכך שהממצא הנ"ל התגלה כבר בשנת 06'. לאור זאת נא הסבר כיצד יתכן שהעבודה שהחלה רק בספט' 05' גרמה למצב הרפואי בדרך של פגיעה זעירה.

ו. הנך מופנה לכך שתלונות התובעת על צרידות החלו כבר בנוב' 05' - דהיינו רק חודשיים לאחר תחילת העבודה. לאור זאת נא הסבר כיצד יתכן שהעבודה שהחלה רק בספט' 05' גרמה למצב הרפואי בדרך זו של פגיעה זעירה".

1. 13. על אף התנגדות ב"כ התובעת השאלות הועברו למומחה, אשר בחוות דעתו מיום 2.4.2017, השיב לשאלות הבהרה אלה כך:

"א. התובעת עובדת בהוראה מעל 10 שנים. זו בעיה של מורות רבות, הגרון הוא כלי העבודה שלהן. הגרון לא בנוי לדבר 4-5 שעות ביום מול כיתה של 40 תלמידים כאשר המורה במתח ורוצה לשלוט על הכיתה ובמיוחד בחינוך המיוחד או כמחנכת.

לא כל המורות נפגעות, זוהי ביולוגיה, לא מתמטיקה. אין שום סיבה אחרת לנזק למיתרי הקול שלה, פרט לדיבור המאומץ. אינה מעשנת. לא מוצאים קשריות במיתרי הקול באנשים שלא עוסקים בהוראה, הרצאות וכדומה. אנשים יכולים להזיק למיתרי הקול שלהם או ע"י עישון או ע"י דיבור מאומץ. ודיבור מאומץ מביא להופעת קשריות או יבלות על מיתרי הקול. מיקום ה"יבלות", בשליש הקדמי והדו-צדדיות שלהן מעיד כי הן תוצאה של דיבור מאומץ.

משום כך יש קשר סיבתי ברור בין עיסוקה לבין הממצא במיתרי הקול שלה.

ב. ראה תשובה א'. כל יום של דיבור מאומץ לפני כיתת תלמידים גורם נזק קטן למיתרי הקול ולכן מדובר כאן בפגיעה זעירה ומצטברת.

ג. כאמור בתשובה א' אין למצוא קשריות על מיתרי הקול באנשים שלא עוסקים בהוראה. מה גם שהמשך עיסוק בהוראה גורם נזק נוסף למיתרי הקול.

ד. עפ"י בדיקת הגרון ב- 8.12.06 וב- 16.1.12 מדובר בקשריות או "יבלות" על מיתרי הקול, שזה אותו דבר.

ה. זה שמצאו, בבדיקת הגרון, קשריות קטנות כבר בסוף 2006 זה אומר שהיתה לה רגישות מיוחדת לדיבור מאומץ בקול רם.

ו. כאמור בתשובה א' זוהי ביולוגיה, לא מתמטיקה. אין לי הסבר לזה פרט לעובדה שכנראה שהחלה את עבודתה עם נזק למיתר הקול שלה ועיסוקה בהוראה החמיר את המצב".

1. 14. התובעת הגישה סיכומיה ביום 18.5.17. לטענתה, חוות הדעת של פרופ' דב אופיר אינה מותירה מקום לספק וקובעת מפורשות כי קיים קשר סיבתי בין עבודתה ומחלתה. לכן, על הנתבע לקבל את התביעה ולהכיר במלוא הליקויים מהם היא סובלת כמחלת מקצוע ו/או כמיקרוטראומה.
2. 15. בסיכומי הנתבע נטען, כי כאשר המומחה נדרש להסביר את מנגנון הפגיעה הזעירה, הסתפק בקביעה לפיה כל יום של דיבור מאומץ גרם לתובעת נזק קטן למיתרי הקול, אך תיאור זה אינו עונה על דרישות הפסיקה. על מנת להוכיח מיקרוטראומה יש להראות כי כל פעולה חוזרת ונשנית במהלך יום העבודה גרמה לנזק זעיר, שבהצטברותו גרם למצב הרפואי.
3. כאשר התייחס המומחה לזמן הקצר שחלף בין תחילת העבודה ותחילת התלונות אמר כי לדעתו הדבר מעיד על כך שהתובעת החלה את עבודתה עם נזק למיתרי הקול שהלך והחמיר. אם כך, המצב הרפואי יכול היה להיגרם לא רק מעישון ודיבור מאומץ אלא גם מגורמים נוספים, שקדמו לתחילת העבודה.
4. דיון והכרעה
5. 16. הלכה פסוקה היא כי:

"אין המומחה-היועץ הרפואי בא במקום בית הדין לפסיקה. אך הפוסק הוא בית הדין וחוות-הדעת אינה באה אלא להדריך ולייעץ בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן, היינו בתחום ידיעתו המקצועית של הרופא. לפי שיטת המשפט בישראל חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליה בהתאם לכך. השוני העיקרי שבין חוות-דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות הדעת. אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים" (דב"ע לו/8-0 סימון דוידוביץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 374).

1. 17. מעיון בחוות דעתו של המומחה עולה, כי המומחה סבור באופן חד משמעי כי יש קשר סיבתי בין עבודתה לבין מחלתה. כמו כן קובע המומחה כי הצרידות של התובעת, עקב עבודתה, היא תוצאה של סדרת פגיעות זעירות, חוזרות ונשנות, בלתי הדירות, באופן שכל פגיעה הסבה לתובעת נזק, בלתי הדיר עד שהצטברות כל הנזקים הזעירים גרמה לצרידות.
2. גם בתשובה לשאלות ההבהרה חזר המומחה על קביעתו. בין היתר ציין המומחה כי הגרון הינו כלי העבודה של המורות וכי הגרון אינו בנוי לדבר 4-5 שעות ביום מול כיתה של 40 תלמידים.
3. 18. קביעותיו הרפואיות של המומחה שהתמנה עומדות במבחן הסבירות וההיגיון ולא מצאנו כל נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין.
4. (עיין לענין זה במאמרו של ס. אדלר "מומחים - יועצים רפואים בבתי הדין לעבודה", שנתון משפט העבודה, כרך ב' עמ' 199, 1994; דב"ע נא/0/191 המוסד לביטוח לאומי - נחתום פד"ע כד' 89; דב"ע לו/0/8 סימיון דוידוביץ - המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז' 374; דב"ע נה/0/246 גיגי סוליקה - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).
5. 19. על משקלה המכריע של חוות הדעת של המומחה היועץ הרפואי, המתמנה על ידי בית הדין, חזר ושנה בית הדין הארצי בפסיקתו ועל כך אין עוד חולק (עב"ל 110/98 זאב מנדל - המוסד לביטוח לאומי (22.8.09); עב"ל 1146/00 צבי פרחטר נ. המוסד לביטוח לאומי (18.5.03)).

בעב"ל 1035/04 דינה ביקל - המוסד לביטוח לאומי (6.6.05), נפסק:

"לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה.

מטעמים מובנים, במחלוקת בין מומחה מטעם אחד הצדדים למומחה מטעם בית הדין יעדיף בית הדין את המומחה מטעמו על פני מומחה מטעם הצדדים.

אפשר שבשאלה מסויימת יהיו לרופאים דעות שונות. במחלוקת בין רופאים שכל כולה משדה הרפואה, לא יכניס בית הדין את ראשו, אלא יקבל את חוות המומחה מטעם בית הדין, כאמור, ככל שהיא סבירה על פניה ואין בה פגמים נראים לעין...".

ועיין גם בעב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי - מרדכי בוארון (15.5.07), שם נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב, כי:

"בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומבוטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראה לענין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נגד המל"ל, לא פורסם וכן עב"ל 341/96 מליחי נגד המל"ל, פד"ע לד' 377)".

סוף דבר –

20. נוכח האמור – התביעה מתקבלת.

21. הנתבע ישא בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ שישולם בתוך 30 ימים מהיום.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ז, (15 יוני 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.