1. לפני תביעה ותביעה שכנגד, שעניינן פרסום לשון הרע הן של התובעים כלפי הנתבעים והן של התובעים שכנגד כלפי הנתבעים שכנגד.

לשון הרע, לטענת הצדדים, מקורו בפרסום ברשת החברתית "פייסבוק".

הן התובעים והן התובעים שכנגד עותרים לסעדים הסטטוטוריים הקבועים בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק").

ואלה טענות הצדדים:

2. על פי כתב התביעה, התובעת מנהלת "קבוצת אימהות" ברשת החברתית "פייסבוק". קבוצה זו על פי כתב התביעה מכילה כיום למעלה מ- 3,000 אימהות ובמועד קרות האירוע 2797 אימהות. לטענת התובעים, כחלק מרצונה הטוב של התובעת לשמח את קבוצת האימהות, עמלה וטרחה להשיג עבור הקבוצה, תוך שימוש בכח הקנייה של הקבוצה, בגדי תינוקות וילדים של חברת פוקס בהנחה של עד 30% אחוז עבור חברות הקבוצה, כאשר המכירה בפועל נעשית באמצעות אתר האינטרנט בשם צ'יפי המתופעל על ידי בעלה- התובע (להלן: "האתר"). התובעת החלה לפרסם הנחה זו בקבוצת האימהות וכן בקבוצות אחרות. בתאריך 21.2.2015 החלו הבגדים להימכר באתר. יום לאחר תחילת המכירות האמור, 22.2.2015 בשעות הערב העלתה אחת מחברות הקבוצה פוסט אשר מטיל ספק במקוריות הבגדים תוך השתלחות בתובעים כי הם רמאים ותוך העלאת האשמות סרק אשר אין להן סימוכין. בדיעבד התברר לתובעים כי העומדים מאחורי אותה "חברת קבוצה" הינם הנתבעים, כאשר הנתבע הוא זה שכותב ומעלה את הדברים לרשת החברתית.

לטענת התובעים, הפרסומים האמורים פגעו הן בשמם הטוב והן בעסקם ואף מיתגו את האתר צ'יפי כמשתף פעולה עם נוכלים ורמאים. הפרסומים הפוגעניים, לשיטת התובעים, הסבו להם נזקים ממוניים, גרמו לביטול עסקאות, נטישת המונים את הקבוצה וזריעת פאניקה בקרב חברי הקבוצה ורוכשי האתר. החל ממועד אותם פרסומים, טוענים התובעים בכתב תביעתם, לא הצליחו למכור את הבגדים.

לטענת התובעים, בשל התנהלותם של הנתבעים משלח ידם נפגע פגיעה אנושה, והאתר אותו מנהל התובע נפגע תוך שפדיון העסק ירד באופן משמעותי, עד שלמעשה, האתר שבנה לעצמו התובע במשך חודשים ובו הושקעו מאות אלפי שקלים ירד לטמיון.

3. הנתבעים בכתב הגנתם טוענים כי עומדת להם הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב מכוח סעיף 13 לחוק וככאלה אינם יכולים הפרסומים לשמש עילה למשפט.

יחד עם כתב הגנתם, הגישו הנתבעים תביעה שכנגד, אף היא, כאמור, בגין לשון הרע, לפיה התובעת פרסמה פוסט בקבוצה אותה היא מנהלת ובו נכתב "כמה רוע וכמה הרס אנשים מסוגלים לזרוע" תוך שהיא מצרפת לפוסט זה תמונה של הנתבעים וילדיהם. לטענת הנתבעים (התובעים שכנגד) פרסום זה מהווה לשון הרע וממילא על הנתבעים שכנגד לפצותם בגין פרסום זה.

4. בדיון שהתקיים בפני העידו הן התובעים והן הנתבעים.

5. במסגרת עדותו, הציג התובע פירוט ביטולי עסקאות המשקפים את התאריכים החופפים למועד האירוע. ביטולים העומדים על סך 1,299 ₪, 167 ₪ ו- 282 ₪. כמו כן הציג דו"חות הכנסות חודשיים "לפני ואחרי" (הפרסומים) המעידים, לטענתו, על הירידה בהכנסות. כמו כן, הציג דוח גלישה המעיד על ירידה בכמות הגולשים באתר חודשיים אחרי האירוע בהשוואה לחודשיים לפני הפרסומים של הנתבעים. בנוסף הציג התובע בתביעה העיקרית אישור מסיטונאי של המותג "פוקס" וחשבונית קנייה של פריטים ממנו (ר' בהתאמה ת/2 ,ת/3, ת/4, ת/5).

התובעת הוסיפה וטענה כי "להקים ולהשיג את ההנחות לקח לי הרבה זמן, עבדתי בשביל זה שבועות וכל הבנייה של האתר לא הולך ברגל, הוא בחיים לא קנה ממני ולא היה איתי בקשר והוא מרשה לעצמו להגיד זאת בפני 3,000 אנשים, זה פגע בעסק של בעלי".

6. הנתבע מצדו חזר על האמור בכתב הגנתו וטען כי הנתבעת שיקרה במהלך הפרסום וכי יש בידו הוכחות.

7. החוק מנוסח בהאי לישנא:

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;"

החוק מעגן את הזכות לשם טוב. לצורך קיום עוולה אזרחית לפי חוק זה יש להוכיח את רכיב הפרסום ואת רכיב הלשון הרעה במסגרתו, קובע החוק את דרכי הפרסום לצורך תחולת החוק. המדובר בהגדרה רחבה, הכוללת דרכים רבות ומגוונות לפרסום. בתוך כך מציין החוק אפשרויות מסוימות לפרסום כגון בעל פה, בכתב, בציור, תמונה, צליל וכו'. המחוקק הוסיף הגדרה כללית הקובעת עוד כי הפרסום יכול שייעשה גם ב"כל אמצעי אחר".

8. על מנת לבחון אם בפרסום יש משום לשון הרע אם לאו, אימצה הפסיקה את המבחן האובייקטיבי. בע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט (4), עמ' 734, נקבע כדלקמן:

"המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..."." (ההדגשות במקור – ד. א).

א. שנהר בספרו, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז – 1977, בעמוד 110, עמד על משמעותו של מבחן זה:

"כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו".

9. ככלל, יש לפרש את הפרסום כמכלול אחד ולא לבחון בנפרד כל משפט ומשפט. לעתים הלשון הרעה מצויה דווקא במקום בולט בפרסום כגון בכותרת. כמו כן, לעניין הפרשנות ללשון הרע יש ליתן דגש לכך שפגיעה או גרימת נזק אינה נדרשת לצורך הוכחת העוולה. המחוקק נקט בלשון "עלול", ומכאן שאין נדרשת תוצאה של נזק או פגיעה.

10. וזהו תוכן הפרסומים שפורסם על ידי הנתבעים בענייננו:

"תברחו זה לא פוקס זה אליאקספרס, מזמינים מסין ומוכרים לכן יקר אחרי כביסה אחת הבגדים נהרסים... תתבעי רמאית נראה אותך חחחחח... את עובדת כאן על נשים בלי בושה... נו באמת עוד פעם מנסים לעבוד עלינו... חשבנו שישנו את ה אחרי הפוסט הראשון... עבודה בעיניים, צריך להתלונן במשטרה על רמאות, שתתבייש לה לעבוד כך ולרמות אנשים, אחרי כביסה אחת הבגדים נהרסים... כן מעיין כדי לנצל אנשים, כרמית תתקשרי תגידי שרמו אותך ותשלחי להם את הפוסטים שרשום שם, את עובדת על נשים בלי בושה, 30 אחוז הנחה על מה על בגדים שאת קונה באלי ומוכרת כאן כפול 10, הבנות כאן רוצות לבטל את העסקאות שהם עשו... תבטל להם... את כנראה תקבלי את הדברים... אבל דברים מסין פשוטים שלא שווים 10 ₪... ותתקשרי לחברת כרטיסי האשראי ותגידי שרמו אותך".

11. לית מאן דפליג, כי דבריהם של הנתבעים הנם דברי לשון הרע, דברים אשר פרסומם עלול לפגוע בתובעת בתובע ובעסקם, להשפילם בעיני הבריות או לעשותם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, וכן לבזותם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות להם. הדברים שפורסמו על ידי מי מהנתבעים מתארים את התובעים כאנשים שאינם אמינים, לא הגונים ושמוטב לא לעשות עמם עסקים. המדובר במספר רב של פרסומים כאשר בין כל פרסום לפרסום הוצגו תגובות שונות של חברי הקבוצה ומיד לאחריהן ממשיכים הנתבעים בהוצאת דיבתם באשר לתובעים. ולבטח מתקיימת כאן הוראות סעיפים 1(1) ו- 1(2) לחוק.

12. אלא שהתובעים טוענים להגנתם, כי עומדת להם, כאמור, הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב.

סיווג של פרסום כפרסום מותר מעניק למפרסם הגנה מוחלטת. עד כדי כך, שגם על פרסום כוזב, וגם אם נעשה בזדון, תחול ההגנה. זאת, מכיוון שהחוק מבכר את האינטרסים הציבוריים הכלליים הגלומים באותם פרסומים המנויים בסעיף 13 לחוק על פי מי שנפגע מהם.

נבחן אפוא את אמיתות הדברים שפורסמו: כדי ליוושע בטענה "אמת דיברתי" היה על הנתבעים להביא ראיות אפירמטיביות להוכחת הפרסום. אלא, שמעבר לטענות סתמיות כי "היא משקרת" וכי "גב' חן יחיד שיקרה בכל מהלך הפרסום שלה ויש כאן הוכחות" הרי שבפועל הוכחות כאלו לא הוצגו. גם אסופת המסמכים אותם צירף הנתבע אין בהם דבר המעיד על כך כי הפרסום על ידי הנתבעים היה שקרי. יתרה מזאת, הנתבע אישר כי מעולם לא רכש דבר מאת התובעים ומכאן שלא יכול היה להעיד על מקורם של הבגדים, איכותם וממילא על הפרסום עצמו. הנתבע אישר כי הוא אינו מכיר את התובעים וכי זו הפעם הראשונה שראה אותם בדיון בבית המשפט.

לעומתם, הציג התובע בדיון בפני, אישור סיטונאי מאת חברת פוקס, וכן חשבונית קנייה של הבגדים ממנו.

מכאן, ברור, אפוא כי הנתבעים לא הוכיחו כי הדברים שפרסמו אודות התובעים הם אמת.

13. לא מצאתי כי חלה לנתבעים הגנת תום הלב בנסיבות סעיף 15 לחוק.

כדי שתקום נתבעים הגנת תום לב נדרשים הם לעמוד בשני תנאים מצטברים, שאם לא כן לא תקום ההגנה: האחד, הנתבעים יצרו את הפרסום בתום לב, היינו לא מתוך כוונת זדון להרע או לפגוע. בהקשר זה המבחן הוא אובייקטיבי- מבחן האדם הסביר. היינו, כי המפרסם כאדם סביר היה צריך לדעת או לצפות שפרסומו הוא לשון הרע, משמע שהפרסומים אינם בתום לב והמפרסם לא יזכה להגנה זו; השני, הנתבעים יוכיחו כי נסיבות המקרה נופלות בנסיבות סעיף 15 לחוק.

תנאים מצטברים אלה לא התמלאו במקרה זה. לא שוכנעתי כי הנתבעים יצרו את הפרסומים בתום לב. מעיון בחילופי הדברים שבין התובעת לבין הנתבעים, הרי שכבר במענה לפרסום הראשון שהעלו הנתבעים הבהירה התובעת לנתבעים כי היא רואה בפרסום זה כפגיעה בה ובהוצאת דיבה. הנתבעים, לאחר הבהרה זו לא חדלו ואף המשיכו לפרסם, להשמיץ ולהשתלח בתובעת ובאופן פעולתה. יתרה מזאת, הנתבעים בפרסומם המשיכו ועודדו את חברי הקבוצה לעזוב אותה וקראו להם לצאת כנגד התובעים. הנה כי כן אני קובעת כי הפרסום לא נעשה בתום לב. יצוין בהקשר זה כי הפרסומים נעשו כאשר לנתבעים כאמור אין כל הכרות עם התובעים ומעולם לא רכשו מהם דבר, בהקשרו יכלו להגיד כי התנסו וכי אינם מרוצים ממנו.

14. משקבעתי כי המדובר בלשון הרע וכי לנתבעים לא עומדת הגנת אמת בפרסום או הגנת תום הלב, וממילא אין המדובר במצב בו פעלו הנתבעים מתוך אמונה שלמה שאינם פוגעים באף אחד, הרי שיש לדון בשאלת הפיצוי הראוי.

סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק".

המחוקק קבע כי הפיצוי לא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

באשר לשיקולים שעל בית המשפט לייתן דעתו במסגרת פסיקת הפיצוי ראה ת"ק (ת"א) 17253-11-12 בנימין קורל נ' שמעון לימור (30.3.2015) מפי כב' השופט ט' חבקין:

" ... פיצוי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן את הנזק לשמו הטוב; למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד, בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. הבחינה היא אינדיווידואלית ואין לקבוע "תעריפים" מוגדרים (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 526-524 (2001))."

15. סעיף 19 לחוק, מציע לבית המשפט עוד להתחשב במספר שיקולים לטובת הנתבע, בבואו לפסוק פיצויים לנפגע:

"19. בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:

(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;

(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;

(3) הוא לא נתכוון לנפגע;

(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים".

16. הפיצוי הראוי לנפגע נשען על מכלול שיקולים ובהם נסיבות הפרסום, הנזק שנגרם לנתבע, והתנהלות המפרסם לפני ואחרי הפרסום. בנוסף להגנות הקבועות בסעיפים 19 כאמור לעיל, מצאתי כי ישנן נסיבות נוספות שיש בהן כדי להשפיע על גובה הפיצוי. כך למשל, מקום בו הוכח נזק, הגם שאין הכרח בהוכחתו, הרי שיהיה בנזק שהוכח דווקא כדי להימנות על השיקולים לרעתו של הנתבע בבואו של בית המשפט לפסוק פיצויים.

במקרה שלפנינו בחרו הנתבעים להשמיץ את שמם של התובעים כיממה לאחר שהחלו במכירה וזאת מבלי שיש להם הכרות מוקדמת כלשהי עם התובעים ומבלי שהיה בידיהם מידע כלשהו באשר למקורם או טיבם של הפריטים אותם מכרו. עיון בלוח הפרסומים, שהוגש וצורף לכתב התביעה מעלה כי פרסומיהם של הנתבעים גררו אחריהם תגובות שרשרת המפקפקות מטעם חברי הקבוצה באשר לאופן פעילות התובעים, אמינותם, ושמם הטוב. כך למשל, נכתב "תודה, יוצאת מהקבוצה", "הצילו... עשיתי רכישה באתר אתמול... (אכלתי אותה???), "איך קוראים לנוכלת הזאת בכלל???", "אז יוצאים מהקבוצה" וכד'.

17. בעשור האחרון בכלל, ובשנים האחרונות בפרט, האינטרנט הפך לכלי שכמעט כל אדם עושה בו שימוש יומיומי ונחשף לכמות אינסופית של מידע בו. העלאת פרסומים לרשת הפכה לקלה וזמינה, מה שהפך את האינטרנט למדיה תקשורתית המתחדשת ומשפיעה על התנהלותנו מדי יום ביומו.

בצד יתרונותיו הגדולים שהביא עמו האינטרנט עומדים גם חסרונותיו. עם הטוב והקדמה בא גם הרוע, הארס וההרס. בין היתר, האפשרות לשמור על אנונימיות באינטרנט והנגישות המיידית לחוות דיעה ללא כל סינון ומחשבה תחילה הביאו לתופעה שבה אנשים מפרסמים תכנים הפוגעים באחרים ומהווים לשון הרע. במקרים אלה קשה לאתר ולהגיע למי שכתב "טוקבק" משמיץ, להוכיח שהוא כתב אותו ולהגיש נגדו תביעת לשון הרע. גם כאשר כבר ניתן להגיע אל אותו מפרסם הרי שלא אחת הפגיעה כבר נעשתה ואת הנעשה אין להשיב ולתקן.

האינטרנט מהווה לא אחת במה "נוחה" לאדם או קבוצה להשתלח באחר ופוטרת את המפרסם מלתת את הדעת לאמרות הקשות והפוגעניות שפורסמו וממילא למשמעות הקשה שיש למעשים ותוצאותיהם של פרסומים אלה. הזכות לחופש הביטוי, והזכות לשם טוב, הוכרו שתיהן כזכויות יסוד במשפט הישראלי. יחד עם זאת, נראה כי לא אחת מטשטש הגבול בין השתיים ונשכחת העובדה כי פרסום פוגעני, יכול להיות הרסני- עבור אדם, ילד, משפחה או עסק.

דווקא בעידן האינטרנט על המפרסם לנקוט משנה זהירות ולחשוב היטב בטרם יפרסם דבר לשון הרע. המפרסם אינו יכול ליטול לידיו כלי זה ולנצלו לפגיעה באחר.

18. התובעים כאמור הציגו אסופת מסמכים אשר יש בהם כדי להצביע על כך כי עסקם נפגע בשל פרסומם של הנתבעים. בין היתר הוצגו, כאמור, דוח המעיד על פערי הגלישות באתר, דו"ח ביטול עסקאות וכו'. הנתבעים מצדם, לא סתרו מסמכים אלה וממילא, כאמור, מעבר לאמרות בעלמא לא הוכיחו גרסתם.

לגופו של עניין, הגם שאין החוק, כאמור, דורש הוכחת נזק אני קובעת כי במקרה זה נגרם נזק לתובעים כפי שהוכיחו על פי המסמכים האמורים. נזק אשר יש לתת לו את הדעת בבואו של בית המשפט לקבוע את גובה הפיצוי. הגם שנתתי דעתי לכך כי הפרסום נעשה יממה לאחר תחילת המכירה וממילא אין לדעת מהדוחות שהוגשו מהי סיבת הביטולים של כל פריט ופריט הסחורה מה עוד שמרבית העסקאות על פי הדוח בוצעו לאחר פרסום הפוסט מטעם הנתבעים עדיין, כאמור, לא הוכיחו הנתבעים אחרת.

19. לסיכומו של הליך- בשים לב לפגיעה בתובעים ולאור התנהלותם של הנתבעים, בשים לב לאמרות הקשות שנאמרו ללא הצדקה ותוך חשיפתן לעיני גולשים רבים אחרים ברשת, לכך כי אין מדובר בפרסום חד פעמי כי אם בשרשרת פרסומים, לכך כי הפרסום תועד בכתב, והעובדה כי התובעים הצביעו על נזק קונקרטי שנגרם להם זולת אי נעימות שספגו מרגע הפרסום, אני מחייבת את הנתבעים בתביעה העיקרית, יחד ולחוד, לשלם לתובעים בתביעה העיקרית, יחד ולחוד, סך של 15,000 ₪.

סכום זה ישולם לתובעים תוך 45 ימים מהיום שאם לא כן ישא רבית והפרשי הצמדה מיום הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

20. באשר לתביעה שכנגד- פרסומם של הנתבעים שכנגד הסתכם, כאמור, בפרסום "כמה רוע וכמה הרס אנשים מסוגלים לזרוע". מילים אלו נכתבו לצד תמונת משפחת הנתבעים כפי שאלו עצמם פרסמו באתר הפיסבוק ובהמשך לפרובוקציה ולשון הרע, שנחשפו אליהם התובעים בתביעה העיקרית מאת התובעים שכנגד, כפי שהובהר לעיל. מילים אלו באו כתגובה למעשיהם של התובעים שכנגד, שהיוו כאמור פגיעה בשמם הטוב של הנתבעים שכנגד (התובעים בתביעה העיקרית).

לא מצאתי, בנסיבות העניין, כי יש בפרסום זה לשון הרע. הדברים לא נכתבו על מנת "להשפיל או לעשותם לשנאה לבוז או ללעג".

הדברים נכתבו על ידי התובעת כפרסום שכנגד מתוך מטרה לשקף את תחושותיה לדברים הקשים אשר פירסמו הנתבעים אודותיה אודות בעלה והאופן בה הם מנהלים את עסקיהם וזאת, כאמור, לאחר שפנתה אליהם בבקשה כי יחדלו שכן הדברים פוגעים בה.

בנסיבות הענין- התביעה הנגדית נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 ימים לבית משפט המחוזי מרכז – לוד.

ניתן היום, ו' אייר תשע"ה, 25 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.