המבקש הגיש חמש בקשות להארכת מועד בגין דוחות תנועה שנערכו מתאריך 22.4.14 ועד ליום 17.7.14.

המבקש טען כי לא קיבל את הדוחות ולא ידע עליהם עד ערב הגשת הבקשה וכי בכל אחד מהמקרים נהג ברכבו אדם אחר, או נכון יותר, שלושה אנשים שונים אשר נהגו ברכב בחמש הזדמנויות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לנכון לדחות את הבקשה.

מאישורי המסירה שהגישה המשיבה עולה כי הדוחות נשלחו לכתבות מלאה ומסודרת של המבקש ברחוב אורן בעכו. כל הדוחות הוחזרו בידי הדואר מאחר ו"לא נדרשו" על ידו.

המדובר במסירה כדין, שהמבקש לא סתר אותה, והצטברות של חמישה מקרים רצופים ושונים מחזקת מאוד את חזקת המסירה ואת ההנחה כי המבקש נמנע מקבלת הדוחות במכוון.

ראו לעניין זה רע"פ 8626/14 מוחמד סמארה נ' מדינת ישראל, רע"פ 8858/14 איזבלה יעקובוב נ' מדינת ישראל ורבים אחרים.

עוד עולה מהתצהירים כי כאמור שלושה אנשים נוטלים אחריות לעבירות בבוצעו ברכב במשך כשלושה חודשים. אין בתצהירים הסבר מדוע עושים אנשים שונים רבים כל כך שימוש ברכבו של המבקש, והכיצד יודעים הם לומר בוודאות כיום, כשנה לאחר המקרה כי הם שנהגו ברכב במועד הרלוונטי.

בעניין זה כבר נקבע לא אחת, כי:

התופעה של הסבת דוחות תעבורה, הינה תופעה שכיחה למדי והיא נעשית לרוב על ידי אזרחים המקבלים דיווח מרשות הרישוי אודות צבירת נקודות בגין עבירות תעבורה שעברו ובהתאם הודעה בדבר אמצעי תיקון – כגון הודעות על פסילת רישיון נהיגה או חובת ביצוע קורסים בנהיגה נכונה. או אז מתעורר האזרח ומבקש לגרוע מרשימת העבירות הרשומות לחובתו, עבירות מספר כדי להפחית את סכום הנקודות, כדי להסיר את רוע הגזירה של אמצעי התיקון. בבקשה מסוג בקשה זו מוטל הנטל על כתפי המבקש להוכיח כי לא הוא זה אשר עשה שימוש בכלי הרכב בעת ביצוע העבירה. תצהירים סתמיים וריקים מתוכן, אשר אין בהם כדי להסביר ולהבהיר מדוע יש לראות באדם האחר כאחראי, לא יתקבלו.

עפ (ב"ש) 5242/08 אבו קטן באסם נ' מדינת ישראל.

כן ראו לעניין זה החלטות דומות ורבות מספור בבתי המשפט האחרים ולדוגמא רע"פ 8895/12 איימן עיסא נ' מדינת ישראל, עפ"ת (מרכז) 15533-02-10 גיא שוחט נ' מדינת ישראל והחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 4775-05-15 סעיד ח'יר נ' מדינת ישראל.

גם במקרה דנן, כמו במקרים דומים רבים אחרים, עולה מהמסמכים שהתקבלו כי הבקשה מוגשת לאחר קבלת הודעת רשות הרישוי בדבר צבירת ניקוד וזימון המבקש לקורס נהיגה נכונה.

יתרה מכך, מהודעת רשות הרישוי עולה כי פרט לדוחות אלה, נרשם למבקש באותה תקופה דוח נוסף אשר נמסר לידיו ביום 16.6. מכאן כי טענת המבקש היא כי מבין שש עבירות שבוצעו בתקופה של שלושה חודשים, הוא ביצע רק אחת, ובגינה נמסר לידיו דוח בידי שוטר, אולם בכל המקרים בהם הונצחה העבירה בידי מצלמה לא הוא שנהג ברכב, אלא חבריו השונים. המדובר בטענה שאינה מתיישבת עם הגיון הדברים. ראו בהקשר זה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 3236-12-12 עבד מג'דוב נ' מדינת ישראל:

תצהיר סתמי שאינו מסביר מדוע דווקא שתי העבירות האלה בוצעו בידי נהג אחר, כאשר באותה תקופה יש עבירות אחרות, לרבות עבירה של מסירה ביד: מדובר בתצהיר שאין לסמוך עליו. אין בו סיפור מעשה הגיוני והמתקבל על הדעת, אשר יוצר את הרושם אצל מי שקורא אותו, שאכן מדובר באדם שהיה במקום ביצוע העבירות."

אין לשכוח כי עסקינן בבקשה להארכת מועד להישפט, כאשר בהליך זה מושם הדגש על הסיבה לאיחור. הטעם לכך הוא סוג ההליך, אותו ביקש המחוקק להגביל בזמן, משיקולים של סופיות הדיון ויעילות (עפ"ת 42904-01-14 אברהם מויאל נ' מדינת ישראל). יש להבחין באופן ברור, בין בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, לבין הארכת מועד לבקשה להישפט. הכלל במתן פסק דין בהליך פלילי, הוא של נוכחות הנאשם. מתן פסק דין בהעדר התייצבות הינו והחריג כקבוע בסעיף 130 לחסד"פ. לפיכך, באופן טבעי הדבר, כי ביתר קלות רשאי נאשם לבקש ביטול פסק הדין שניתן בהעדרו, גם אם לא היה סיבה מוצדקת להעדרו ואם הראה חשש ממשי לעיוות דין. לעומת זאת, בעבירות של ברירת משפט, הכלל הוא הטלת הקנס ללא משפט. רק לבקשת מקבל הקנס, מתקיים הליך של משפט. 

ואם כך הוא הכלל, הרי החריג לכלל הוא הבקשה להישפט, ומשכך, יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו להליך זה, ורק מקום בו מקבל דו"ח לא ידע ולא יכול היה לדעת, על קבלת הדו"ח, או כאשר מתקיימות נסיבות חריגות אחרות, יש להיעתר לבקשה ולהאריך את המועד.

לא השתכנעתי כי במקרה דנן התקיימו נסיבות חריגות אלה המצדיקות להיעתר לבקשה, ולפיכך הן נדחות.

ניתנה היום, י"ז סיוון תשע"ה, 04 יוני 2015.