1. העותר, נתין סודן, יליד 1985, הסתנן לישראל מעבר לגבול המצרי ביולי 2010. לאחר שהייה קצרה במשמורת שוחרר וניתנה לו אשרת שהייה זמנית לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל – אשר תוקפה חודש מעת לעת עד ליוני 2014.

ביום 24/6/14 נערך לו תשאול, במעמד בא כוחו עו"ד אלפוכרי, ובעקבותיו הוצאה לו ע"י המשיב הוראת שהייה במתקן השהייה חולות.

העותר עתר בראשונה נגד אותה הוראת שהייה לבית משפט זה (עת"מ 48613-4-14). בדיון בעתירה הנ"ל מיום 14/9/14 הסכים העותר למחוק את עתירתו ונקבע כי יתייצב במתקן השהייה ביום 7/10/14.

בשימוע נוסף שנערך לו (ביום 28/9/14) הוא היה מיוצג ע"י בא כוחו הנוכחי (עו"ד ס. חמוד) באותו שימוע נטען על ידו כי הוא סובל מבעיות נפשיות ומטופל במרפאה ברהט.

ביום 2/10/14 הוציא המשיב לעותר אשרת 2(א)(5) לתקופה של חודשיים.

בשימוע נוסף שנערך לו ביום 10/2/15 חזר העותר וטען כי הוא סובל מחרדות ומטופל בשל כך אחת לחודש במרפאה.

לאחר שימוע, ביום 10/2/15, הוצאה לעותר הוראת שהייה במתקן חולות לתקופה של 20 חודשים – החל מיום 3/3/15, ובו ביום נמסרה הוראה זו לידיו.

2 בפני עתירת העותר נגד הוראת השהייה הנ"ל (מיום 10/2/15).

העתירה הוגשה ביום 2/3/15 (שעות ספורות בטרם תחילת תוקפה של הוראת השהייה) ולצידה הגיש העותר בקשה דחופה לסעד ביניים לעיכוב ביצוע הוראת השהייה וביקש כי זו תידון בהיעדר המשיבה.

ביום 3/3/15 החלטתי שלא ליתן צו ביניים בהיעדר. והדיון בעתירה, ובבקשת צו הביניים, נקבע ליום 23/3/15.

בדיון האמור התברר כי העותר עשה דין לעצמו ולא התייצב כלל במתקן חולות כפי שנקבע בהוראת המשיב. נוכח זאת ביקשה ב"כ המשיבה לדחות העתירה על הסף.

3. בעתירה שבכתב, ובטיעונים על פה, טען ב"כ העותר כי הוראת השהייה (מיום 10/2/15) אינה מנומקת ואינה סבירה. לדבריו השימוע שנערך לעותר לא היה ממצה והיה על המשיבה להמנע ממתן הוראת השהייה נוכח דברי העותר בדבר מצבי החרדה בהם הוא מצוי.

העותר אינו חולק כי הוא עומד במסגרת הקריטריונים הטכניים שנקבעו לעניין מתן הוראת שהייה.

זאת הואיל והסתנן מסודן ביולי 2010, הוא אינו נשוי, אין לו ילדים והוא בן 30.

אולם, לטענתו, מצבו הנפשי הינו כזה שיש בו כדי להצדיק הימנעות ממתן הוראת השהייה.

טענה נוספת בעתירה הינה כי העותר הגיע מסודן – בשל המלחמה והרדיפות שסבל שם, עקב כך מצבו הנפשי אינו בטוב ועלול להיות מוחמר אם ישהה במתקן חולות.

4. אקדים ואקבע כי דין עתירה זו להדחות על הסף – עקב התנהלות העותר והיעדר נקיון הכפיים המובהק שבהתנהלות זו.

כאמור, הוראת השהייה נמסרה לידי העותר ביום 10/2/15, ולפיה היה עליו להתייצב ביום 3/3/15 במתקן חולות .

רק ביום 2/3/15 אחה"צ – שעות ספורות לפני מועד ההתייצבות – הגיש ב"כ העותר את העתירה ולצידה ביקש "צו ביניים דחוף" – ובמעמד צד אחד – לעכב את התייצבות העותר בחולות.

בקשתו למתן צו הביניים בהיעדר – נדחתה, ונקבע כאמור מועד דיון באותה הבקשה (ובעתירה) ליום 23/3/15.

מתברר כי העותר עשה דין לעצמו ולא התייצב במתקן חולות עד ליום הדיון האמור, ובא כוחו הוסיף ומסר כי אין בכוונתו להתייצב בחולות.

בנסיבות אלה – לוקה התנהלות העותר בחוסר נקיון כפיים מובהק, בהמריית הוראה תקפה של הרשות ובביזוי ההליך השיפוטי. וכבר נפסק כי:

"הלכה מקדמת דנא היא שבית המשפט הגבוה לצדק, לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם.

חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית משפט או עושה דין לעצמו.

שני אלה בה בעת לא יעשה אדם, דהיינו – בית משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייתו לבית המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות". (בג"ץ 8898/4, מיום 28/10/04 , לא פורסם).

5. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות בהוראת השהייה נשוא העתירה.

כדברי העותר בעתירתו – הוא נמנה על פני הדברים על קבוצת המסתננים שחלים בעניינם הקריטריונים שנקבעו למתן הוראות שהייה.

לאמור – נתינותו (סודן), מועד הסתננותו (יולי 2010), גילו (30) והיותו רווק ללא משפחה.

העותר צירף לעתירתו מכתב של "מטפל אישי" במרכז הקהילתי לבריאות הנפש ביפו (מיום 21/9/14) ולפיו הוא "מאובחן כסובל מ- PTSD (תסמונת טראומה בתר חבלתית) ומקבל טיפול תרופתי בהתאם".

כמו-כן צורף לעתירה העתק מ"כרטיס ביקורים" של אותה המרפאה ובו רישום של שני ביקורי מרפאה בדצמבר 2014 וארבעה ביקורים במהלך ינואר-פברואר 2015.

אולם, בשימוע שנערך לו ביום 27/7/14 (בנוכחות עורך דינו) השיב העותר כי הוא איננו סובל מבעיות רפואיות, איני לוקח תרופות וכי הוא עובד במפעל ברהט. עורך דינו הוסיף באותו השימוע כי העותר:

"מבקש לעבוד ולהשאר בארץ בכדי לסייע כלכלית למשפחתו". (ר' נספח 2 לתגובת המשיבה).

ביום 14/9/14 התקיים דיון בביהמ"ש לעניינים מנהליים בעתירה הקודמת שהגיש העותר כנגד הוראת שהייה בחולות (מיום 24/6/14) – ובה פורטו אותן עילות וטענות שבעתירה זו.

בדיון בעתירה הנ"ל אותו היום (בפני כב' ס. הנשיא כב' השופטת ש.דברת) הודיעו ב"כ העותר וב"כ המשיבה את הסכמתם למחיקת העתירה. ולקבוע מועד חדש להתייצבות העותר במתקן חולות, וזאת "כדי לאפשר לעותר להתארגן ולאסוף את כל המסמכים הדרושים על מנת שיוכל להציגם בעת התייצבותו בחולות". בפסק הדין מאותו היום הורה ביהמ"ש כי העותר יתייצב בחולות ביום 7/10/14 (מסמכי העתירה הנ"ל ופרוטוקול הדיון מצורפים כנספחים 4 ו- 5 לעתירה). בין לבין, פסק בג"ץ על ביטול הוראות שונות מהתיקון הקודם (תיקון 4) לחוק למניעת הסתננות, הוראת השהייה הוקפאה, חוקק תיקון 2014 לחוק והעותר הוזמן לשימוע נשוא הוראת השהייה הנוכחית.

בהינתן כל אלה – שאלת הטיפול התרופתי לו נזקק העותר – עפ"י מכתבו הנ"ל של המטפל האישי במרפאת גשר – מן הראוי אמנם שתידון ע"י גורמי הרפואה המתאימים בחולות – מיד לאחר שיתייצב שם העותר .

אולם איני מוצא בתיעוד שצורף לעתירה עילה המצדיקה ביטול הוראת השהייה .

6. לסיכום – דין העתירה להדחות על הסף מהטעמים שפורטו לעיל.

בנוסף – אין בנימוקי העתירה עילה המצדיקה ביטול הוראת השהייה.

עם זאת – מיד לכשיתייצב העותר במתקן חולות – ייערכו לו ע"י הממונים במקום הבדיקות הרפואיות והפסיכולוגיות הנדרשות.

7. סוף דבר – אני דוחה את העתירה ללא צו להוצאות.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לב"כ הצדדים

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ה, 02 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.