1. ההחלטה ניתנת בהמשך לבקשת הנתבעים לדחות את התביעה על הסף וכן בהמשך לדיון האחרון שהתקיים בתיק במעמד הצדדים.
2. המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה כספית בסך של 342,974 ₪ בגין "עשיית עושר ולא במשפט, עוולת עיכוב שלא כדין ועוולת גזל".
   
3. המבקשים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף (ולחילופין למחיקת התביעה על הסף) מחמת מעשה בית דין, העדר עילה, העדר יריבות, השתק שיפוטי, התיישנות, שיהוי ועקב שימוש לרעה בהליכי בית המשפט ובניהול ההליך.
   
4. המשיב ייצג את הגב' פאולה גרינברג ז"ל (להלן "המוכרת") בעסקת מכר של נכס שהיה בבעלותה. הסכם המכר נחתם בין המוכרת לבין המבקשים ביום 9/7/02. המבקשים שילמו את מלוא סכום התמורה בגין הנכס והעבירו לידי המשיב בנאמנות חלק מהתמורה עבור המוכרת. לפי ההסכם, היה על המשיב לשלם את חובות המסים שחלו על המוכרת בעסקת המכר ולהמציא אישורים למבקשים על כך.
   
5. המוכרת נפטרה, והמשיב לא דאג לשלם את חובות המסים שחלו עליה ולא פעל לקבל את אישורי המיסים השונים לצורך השלמת הליכי רישום זכויות המבקשים בנכס.
   
6. המבקשים הגישו תביעה נגד המשיב, עיזבון המוכרת המנוחה ובנה, מר גיל גרינברג (להלן: "גיל") - תביעה בת"א 30108/04 מיום 25/3/04 לתשלום החוב בגין היטל השבחה שלא שולם (להלן: "תביעת המבקשים"). תביעה זו תוקנה, וביום 25/1/06 הגישו המבקשים תביעה מתוקנת שכללה גם חיובים בגין חובות מס שבח ומס מכירה.
   
7. לטענת המשיב, הוא הפסיק לייצג את המוכרת ואת גיל והעביר את כספי הנאמנות לגיל אשר לטענתו הבטיח לו כי יסדיר את תשלום המיסים, ומאז נפרדו דרכם.
   
8. בהליך של תביעת המבקשים הגיש המשיב הודעת צד ג' נגד חברת הביטוח איילון (להלן: "איילון"), גיל ועיזבון המנוחה, המוכרת. ביום 31/10/07 ניתן פסק דין בבית משפט השלום שחייב את הנתבעים שם, לרבות המשיב, לשלם למבקשים את מלוא סכום התביעה עבור כל מיסי ההשבחה, המכר והשבח. בית המשפט דחה את הודעת צד ג' של המשיב נגד העיזבון וגיל וקיבל באופן חלקי את הודעת צד ג' של המשיב נגד איילון, כך שאיילון חויבה לשלם למשיב מס שבח ומס מכירה בלבד. כן ניתנה החלטה בעניין הגשת הפסיקתה והתקיים דיון נוסף במעמד הצדדים. בהמשך לכך ניתן ביום 5/12/07 פסק דין מתוקן.
9. בפסק הדין המתוקן נקבעו סכומים מדויקים שעל הנתבעים שם, לרבות המשיב, לשלם למבקשים וכן נקבע סכום השיפוי שהמשיב זכאי לקבל מאיילון. בסוף פסק הדין נקבע כי "התובעים הזוכים בפסק הדין זכאים לכל הסכומים כמפורט, ואף על פי כן, רשמתי בפני את דבריו של ב"כ התובעים כי ישתף פעולה להפחתת החיובים בכפוף לכך שלא תוטל על התובעים כל אחריות או כל חיוב בנושא".
   
   לטענת המשיב, יש ללמוד מכך שהחיובים שנפסקו בפסק הדין של בית משפט השלום יופחתו בהתאם להפחתת סכומי המס שישולמו בפועל, ואילו המבקשים טוענים כי מדובר באמרת אגב אשר אין בה דבר והיא איננה מחייבת אותם.
10. מתוך הסכום הכולל שחויב המשיב לשלם למבקשים - 952,913 ₪, שילם המשיב סך של 97,390 ₪ בלבד עבור החוב בגין היטל ההשבחה ואיילון העבירה למבקשים סך של 855,523 ₪ עבור החובות בגין מס שבח ומס מכירה. גיל נקלע להליכי פש"ר ולכן לא שילם למבקשים דבר בעקבות פסק הדין.
    
11. המשיב ואיילון הגישו ערעורים על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.
    
12. במקביל, המבקשים פעלו להפחתת החובות בגין המסים ובסופו של דבר שילמו מתוך הסכומים שקיבלו מאיילון 630,311 ₪  ₪ בלבד, כך שנותר בכיסם סך של 225,212 ₪. לטענת המשיב, המבקשים עשו זאת מבלי לעדכן או לערב את הצדדים האחרים.
    
13. בעקבות זאת, המשיב הגיש הודעת ערעור מעודכנת בדבר התשלום המופחת של המבקשים הנ"ל, ובטרם מתן פסק דין בערעור, הגישה איילון לבית המשפט המחוזי "בקשה להבאת ראיה חדשה בערעור" מיום 9/8/10. הראיה החדשה היא אותם מסמכים שמהם עולה כי המבקשים שילמו לרשויות המס פחות ממה שפסק בית משפט השלום. הצדדים הגישו תגובות לבקשה וביום 18/11/10 התנהל דיון במעמד הצדדים בערעורים שהוגשו לבית המשפט המחוזי. בפתח הדיון חזר ב"כ איילון על הבקשה לקבל את הראיה החדשה לתיק. בהמשך לטענות הצדדים ניתנה באותו מעמד החלטה "לקבל את הראיה". מיד לאחר מכן העלו הצדדים את טענותיהם.
    
14. במהלך הדיון בערעורים, ולאחר שהראיה החדשה לביסוס הסכומים המופחתים ששילמו המבקשים התקבלה לתיק, טען המשיב כי: "השארת הסכום הזה בידי מעוז זה עשית עושר ולא במשפט קיום פסק הדין שלא בתום לב, הם היו צריכים לקבל לידם את הסכום ששילמו. אם הייתה להם תביעה לעניין פיצויים יכלו לתבוע אבל הם לא תבעו. אין שום סיבה שנשאר בכיסם סכום של 200,000 ₪ שלא ישולם".
    
15. ב"כ המבקשים טען בדיון בערעורים כי היות שקיבל את הכסף הוא לא הגיש ערעור על כך שלא נפסקו לטובת מרשיו פיצויים כפי שתבע בהליך הקודם, וכן טען כי אין לו יריבות כלשהי מול חברת איילון ומה שקורה במישור היחסים שבין איילון לבין המשיב לא נוגע למבקשים.
    
16. ביום 5/10/11 ניתן פסק דין בערעורים מבלי להתייחס לראיות החדשות אשר הוגשו לתיק.
    
17. בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי נקבע כי המשיב עשה שימוש לא ראוי בכספי נאמנות וכן נקבע, בין היתר, כי "פעולותיו היו בגדר חריגה מחובותיו החלטיות והחלוטות של עו"ד כנאמן. עו"ד שפריר נטל חרות לעצמו והשתמש בכספים לצורך מימון של גרינבוים, ובכך הפר חובותיו כנאמן". עוד נקבע כי "עו"ד שפריר לא הסביר הכיצד כנאמן לא בדק את הנושא במישרין עם שלטונות המס, אלא החליט על פי התרשמותו להעביר את כספי הנאמנות לגרינבוים, מבלי לתת את הדעת לכך שאין בידיו אישורים בכתב". משכך דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב, קיבל את ערעורה של איילון, פטר את איילון מהחובה לשפות את המשיב וקבע כי "עו"ד שפריר חייב לשלם את כל המיסים, כמפורט בפסק דינו של בית משפט קמא, לשלטונות המס, ולמסור את אישורי המיסים לזוג מעוז". 
18. בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי נחתמה בבית משפט השלום פסיקתה שלפיה המשיב נדרש להשיב לאיילון סך של 855,523 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17/1/08 וכן הוצאות בסך של 20,000 ₪ צמודים מיום 5/10/11. ביום 13/11/12 חתם המשיב על הסדר תשלומים עם איילון שלפיו ישלם סכום כולל של 1,160,000 ₪, ולטענת המשיב ההסדר מתבצע כלשונו.
    
19. המשיב הגיש לבית המשפט העליון בר"ע על פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי. בבקשת המבקשים צוטט הקטע שלהלן מהבר"ע שהגיש המשיב:

"בקשת רשות הערעור מתייחסת לשלוש נקודות בלבד, בפסק הדין של כב' בית המשפט המחוזי והן: [...]

ב. העדר הקטנה של החיוב, בהתאם לראיות החדשות שהוגשו לכב' בית המשפט המחוזי לפי בקשתו [...]

5. כב' בית המשפט התעלם ממסמך יא' (1) ו-(2) אשר הוגש לבית המשפט המחוזי על פי בקשתו הוא, וממנה עולה כי החיוב בפועל של מס השבח ומס המכירה, קטן ב 225,212 ₪, מהחיוב שנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום".

1. כמו-כן צוטט קטע נוסף מפרק ג' לבר"ע:

"המערער יטען כי סה"כ החיוב עפ"י פסק הדין המתוקן של בית המשפט השלום מסתכם בסך של 855,523 ₪. סה"כ החיוב שחיובו הקונים לשלם למס שבח מסתכם בסך של 630,311 ₪. התוצאה לפיה נותרה בידי הקונים יתרה בסך של 225,212 ₪, היא בגדר עשיית עושר ולא במשפט ואין הצדקה שיתרה זו לא תוחזר על ידם למבטחת ותקטין את חיובו של המערער בהתאם".

1. הבר"ע של המשיב נדחתה.
2. לטענת המבקשים בבקשתם, כב' השופט דנציגר התייחס בפסק דינו במפורש לטענות המשיב בדבר התשלום המופחת כשציין כי "עו"ד שפריר מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שהחיוב בפועל של מס שבח ומס המכירה קטן ב 225,212 ₪ מן הסכום בו חויב על פי פסק דינו של בית המשפט השלום, כך שהזוג מעוז התעשר שלא כדין", ולמרות זאת לא מצא לנכון לקבל את ערעורו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולא מצא לנכון לצמצם את סכום פסק הדין בהפרש בסך של 225,212 ₪ הנ"ל.
3. עוד נטען בבקשת המבקשים כי כב' השופט דנציגר התייחס לראיות החדשות וקבע כי "לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים". כן נקבע כי "למעלה מן הצורך אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין".
4. טענה נוספת בבקשת המבקשים היא כי אין כל עילת תביעה נגדם משום שמדובר בחיובים כספיים שנקבעו בפסקי דין ולכן אין לראות בקבלתם עשיית עושר ולא במשפט. המשיב תובע סכום כספי בעילות של עשיית עושר ולא במשפט, עיכוב כספים וגזל כשהסעד המבוקש הוא "ההשבה", אולם בית משפט השלום פסק למבקשים את מלוא הסכום מבלי לקבוע כי יש להפחית ממנו דבר. המבקשים מפנים בבקשתם לספרו של דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, שם צוין כי:

"העיקרון הכללי, שנקבע בסע' 1 לחוק עשיית עושר, מחייב בהשבה מי שקיבל טובת הנאה "שלא על פי זכות שבדין, מי שזכה בתשלום על יסוד חיקוק, חוזה או פסק דין בר תוקף אינו עושה עושר ולא במשפט ואינו חייב בהשבה

...

אם א' זכה בפסק דין המחייב את ב' בתשלום כסף, הרי "התעשרותו" של א' היא כדין, אף אם פסק הדין בטעות יסודו".

לפיכך נטען בבקשת המבקשים כי גם אם המשיב יוכיח את כל הטענות העובדתיות שבכתב תביעתו, אין בכך כדי לבסס תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט ואת סעד ההשבה.

תגובת המשיב לטענת המבקשים בדבר העדר עילה מצטמצמת לטענה אחת ויחידה שלפיה היה על המשיב לשלם את מלוא החוב בגין המסים, והיות שהמבקשים שילמו פחות, היה עליהם להשיב את העודף בסך של 225,212 ₪ "למי שנשא במס". בהקשר זה הוסיף המשיב וטען כי בכתב התביעה שהוגש לבית משפט השלום דרשו המבקשים לקבל את הסכום לכיסוי חובות המס ותו לא. אין בתגובת המשיב התייחסות כלשהי לטענת המבקשים כי לא תיתכן עילת תביעה מכוח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט ואף לא תביעה בעילה של גזל או עיכוב כספים.

דיון

1. דין הבקשה להתקבל ודין התביעה להידחות.
2. אכן, כפי שטענו המבקשים, דינה של התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בי דין ומניעות. בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל לתיק את הראיה החדשה שהוגשה כדי לבסס כי המבקשים שילמו סכומים מופחתים והצדדים התייחסו אליה והעלו טענות לגביה בערעורים שהגישו לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון. גם אם בית המשפט שגה כשלא התייחס לראיה החדשה במפורש בגוף פסק הדין, המשיב קיבל את יומו בבית המשפט ולכן הוא מנוע מלהעלות טענות בעניין זה בהליך דנן.
3. לטענת המשיב, משהותיר בית המשפט המחוזי את פסק הדין שניתן בבית משפט השלום על כנו, פרט לקבלת ערעורה של חברת איילון, נותרה על כנה גם הקביעה של כב' שופטת בית משפט השלום כי רשמה בפניה שהצדדים ישתפו פעולה להפחתת החיובים, ולכן, מששולמו סכומים מופחתים בגין חיובי המס יש לזקוף זאת לטובת המשיב.

ואולם, מדובר בהערת אגב שאין לה כל השפעה על החיובים הכספיים שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט השלום. כל שנקבע הוא "ואף על פי כן, רשמתי בפני את דבריו של ב"כ התובעים כי ישתף פעולה להפחתת החיובים". אין בכתב התביעה של המשיב טענה שלפיה ניסה לפעול להסדרת החובות לרשויות המס וביקש את עזרתם של המבקשים, אך לא זכה לקבלה. נוסף על כך, מהערת בית המשפט עולה כי ב"כ המבקשים הביע נכונות לשתף פעולה לצורך הפחתת החיובים "בכפוף לכך שלא תוטל על התובעים [המבקשים] כל אחריות או כל חיוב בנושא" כשנקבע בנוסף כי "התובעים הזוכים בפסק הדין זכאים לכל הסכומים", ועל כן וגם לאור זאת, ההערה שנכתבה בשולי פסק הדין אינה הוראה מחייבת. גם אילו היה מקום לקבוע כי מדובר בהערה מחייבת, אין לקבל את טענת המשיב כי מהאמור בה עולה שעל המבקשים להשיב את כל הסכומים שהצליחו להפחית מחיובי המסים. לכל היותר עולה מהערה זו של בית המשפט כי אם המשיב יפעל להסדרת החובות לרשויות המס, המבקשים ישתפו פעולה עמו, אך מפסק הדין ניתן בבית המשפט המחוזי עולה בבירור כי המשיב הפר את חובותיו כעו"ד ונאמן ועד להגשת תביעת המבקשים נגדו לא פעל כנדרש לצורך תשלום חיובי המסים. בסע' 28 לכתב התביעה בתיק שבפני נטען במפורש כי המבקשים הם אלה שפעלו לתשלום חובות המוכרת לרשויות המס השונות והם שקיבלו לידיהם את האישורים על ביצוע התשלום מבלי שהודיעו למשיב או לאיילון על כך. המשיב הוא זה שנדרש להסדיר את התשלומים ולהשיג עבור המבקשים את האישורים השונים, אך כאמור הוא לא טען כי פעל לעשות זאת ואף לא טען כי ביקש את עזרת המבקשים ולא זכה לשיתוף פעולה מצדם.

1. בבקשה נטען כאמור כי אין למשיב עילת תביעה נגד המבקשים משום שאין מקום לחייבם מכוח הוראות חוק של עשיית עושר ולא במשפט, עוולת הגזל או בגין עיכוב כספים שלא כדין כיוון שהמבקשים קיבלו לידיהם את הכספים מחברת איילון כדין מכוח פסק דין. המשיב כלל לא התמודד עם טענה זו בתגובתו, ורק חזר על טענתו כי הוא זכאי ליהנות מההפרש שמוחזק בידי המבקשים. בנסיבות אלו היה על המשיב להתייחס לרכיבי העוולה בסעיף 1 לחוק, לרבות הרכיב "שלא על פי זכות שבדין" ולהתמודד עם טענת המבקשים כי התעשרותם הייתה כדין, אולם הוא לא עשה כן.

ראו גם סע' 52 לפקודת הנזיקין לעניין עוולת הגזל – "גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".

1. המבקשים מחזיקים בסכומים שבידיהם מכוח פסק דין. בתביעת המבקשים נגד המשיב ביקשה איילון הוראות מפורשות למי לשלם, ונקבע בפסק הדין המתוקן כי "על איילון לשפות את עו"ד שפריר בסכומים כמפורט: (א) חוב מס השבח במלואו בסך של 798,044 ₪" ו-"(ב) חוב מס המכירה במלואו בסך של 57,479 ₪". מכאן שאיילון שילמה את הסכומים הנ"ל מכוח פסק הדין, ועל כן מדובר בכספים שקיבלו המבקשים כדין.
2. זאת ועוד, בפסק הדין המתוקן של בית משפט השלום פורטו הסכומים המדויקים שעל המשיב עצמו לשלם למבקשים:

"הנתבע 3 [המשיב] יישא כלפי התובעים [המבקשים] בחיובים כמפורט:

(א) חוב היטל השבחה לעיריית רמת גן במלואו בסך של 97,390 ₪.

(ב) חוב מס השבח במלואו בסך של 798,044 ₪.

(ג) חוב מס המכירה במלואו בסך של 57,479 ₪.

(ד) הוצאות משפט (החזר אגרה) ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין".

1. קביעה זו של בית משפט השלום בפסק הדין המתוקן המחייבת את המשיב לשלם למבקשים את מלוא הסכומים הנ"ל לא בוטלה עד היום. לכן, אין לקבל את הטענה כי המבקשים מחזיקים בסכום עודף וכי יש בכך משום עשיית עושר ולא במשפט, גזל או עיכוב כספים שלא כדין.
2. אחזור ואציין בהקשר זה כי הראיות החדשות לעניין התשלום העודף, כביכול, הוגשו לתיק שהתנהל בבית המשפט המחוזי, ולא נקבע בפסק הדין כי יש לשלם למבקשים סכומים נמוכים יותר וכי הם מחזיקים בכספים של המשיב או של איילון שלא כדין. כאמור לעיל, גם בית המשפט העליון היה ער לטענת המשיב בהקשר זה, אך לא מצא לנכון להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.
3. לאור כל האמור לעיל, דינה של התביעה להידחות מחמת העדר עילה, מעשה בי דין ומניעות, ולכן אינני נדרש לדון ולהכריע בטענות נוספות שהעלו המבקשים לרבות העדר יריבות, התיישנות ושיהוי.
4. על כן, אני מקבל את הבקשה, דוחה את התביעה על הסף, ומחייב את המשיב לשלם למבקשים סך של 20,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ד' אב תשע"ו, 08 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.