ההליכים

1. בפני 2 תביעות ו-2 תביעות שכנגד, שהדיון בהן אוחד, שכן עניינן שני אירועי תאונת-דרכים קשורים, בכך שאחד מכלי הרכב היה מעורב בשני האירועים.

2. בתא"מ 10707-03-15 תובעת יורשת המנוח שלמה בסון ז"ל (להלן – "המנוח") את הנזקים שנגרמו לרכב המנוח (ששימש כמונית) בארוע התאונה הראשון, בסך כולל של 12,963 ₪ הכולל עלות תיקון (8,325 ₪), שכר שמאי (847 ₪), ירידת ערך (1,591 ₪) ונזקים כלליים (2,200 ₪).

3. היא תובעת את הנתבעים 1-2 (להלן – "רוסלר" ו"שלמה"), אשר לטענת המנוח הם הנהג והמבטח של הרכב שפגע בפועל במונית, וכן את הנתבעות 3-4 (להלן – "חיים" ו"הפניקס"), אשר לטענת המנוח הן הנהגת והמבטחת של הרכב שפגע ברכב שלמה והדפו אל עבר המונית. בתיק זה לא הוגשה תביעה שכנגד.

4. בתא"מ 41587-06-15 תובעת הפניקס את שיבוב הנזקים שנגרמו לרכב הפניקס כתוצאה מתאונה זו ומתאונת-ההמשך, כפי שיתואר, בסך כולל של 30,152 ₪. הפניקס תובעת את רוסלר ושלמה, בטענה כי רכב שלמה הוא שפגע ברכב הפניקס (ולא להפך) והדפו אל המקום בו נעצר, שם נפגע לאחר זמן ע"י הרכב השייך לאחד, אליהו חי חיון, והמבוטח ע"י הכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן – "חיון" ו"הכשרה"); וכן את הכשרה, בשל הפגיעה השניה.

5. בתביעה זו הוגשו שתי תביעות שכנגד: שלמה תובעת מהפניקס את הנזקים שנגרמו לרכב שלמה, בסך כולל של 36,912 ₪, ואילו הכשרה תובעת מהפניקס ומשלמה את שיבוב הנזקים שנגרמו לרכב הכשרה (בארוע השני), בסך של 70,176 ₪.

התאונה והמחלוקות

6. שתי המחלוקות העיקריות בין הצדדים הן אלה: בארוע הראשון – השאלה מי מבין רוסלר (רכב שלמה) וחיים (רכב הפניקס) סטה האחד לעבר משנהו וגרם למלוא נזקי רכב שלמה ומלוא נזקי רכב המנוח, וכן חלק מנזקי רכב הפניקס; ובארוע השני, לגביו אין חולק כי רכב הכשרה פגע ברכב הפניקס כשהוא עומד (וכבר ניזוק), מיהו האחראי לנזקי שני כלי הרכב המעורבים.

7. מחלוקות המשנה אף הן שתים: האם בכלל נגרם נזק לרכב המנוח כתוצאה מהארוע הראשון (דהיינו: האם בכלל היה מעורב בארוע זה והאם נזקיו נגרמו במהלכו), והאם נגרם נזק לרכב הפניקס כתוצאה מהארוע השני (דהיינו: האם רכב הכשרה פגע ברכב הפניקס לאחר שזה כבר ספג די נזקים על מנת שיוכרז אבדן להלכה, ומשכך לא הוחמר מצבה של הפניקס כתוצאה מפגיעה שניה זו).

8. יוער עוד, כי רכב חמישי היה מעורב, לכל הדעות, בארוע הראשון, וזהו רכבו של אחד, ויטלי חפוז (להלן – "חפוז"), אלא שככל הידוע לא נגרם לרכב זה נזק, ותביעה לא הוגשה, ובכל מקרה, האיש לא התייצב למתן עדות, וקולו לא נשמע, אם כי בהסכמה הוגש תיק המשטרה, הכולל את הודעתו אז, ובה אין כדי לתרום להתרת הסבך.

9. בכפוף לשאלת מעורבותו של רכב המנוח בתאונה, כנזכר לעיל, וכפי שיוכרע להלן, זהו, בקווים כלליים, התיאור הכרונולוגי של שני ארועי התאונה: בנתיבי איילון דרומה, לפני היציאה במחלף רוקח, נסעו רכב חפוז ורכב המנוח בנתיב הימני ביותר, כשרכב המנוח מוביל; רכב שלמה נסע מאחוריהם או לשמאלם, ורכב הפניקס נסע בנתיב שלשמאלם או נתיב אחד שמאלה יותר; בין צד שמאל של רכב שלמה לצד ימין של רכב הפניקס נוצר מגע – עקב סטיית אחד מהם לכיוון משנהו – ורכב שלמה נהדף ימינה ופגע ברכב חפוז וברכב המנוח (או פגע באחד מהם והדפו אל השני), ואילו רכב הפניקס נהדף שמאלה, ונעמד במרכז נתיבי איילון, כשהוא באלכסון או במאונך לכיוון התנועה, וחוסם נתיב או יותר. רכב הפניקס נותר על עומדו זמן ממושך (כחצי שעה), כאשר התנועה הסואנת של שעת ערב בכביש זורמת סביבו, עד שהגיע רכב הכשרה ופגע בו.

הראיות

10. איש לא העיד מטעם המנוח (והוא גם לא מסר הודעה במשטרה), אולם הוצגו תמונות נזק המעידות על פגיעה במרכז המגן האחורי, וכן חוות-דעת שמאי וטופס דיווח על תאונה.

11. חיים העידה וסיפרה כי למיטב ידיעתה כלל לא היתה מונית מעורבת בארוע הראשון. היא סיפרה כי היתה משמאל לרכב חפוז ורכב שלמה (שהיה מאחורי רכב חפוז), כשרכב שלמה סטה לפתע שמאלה, מחמת עומס שנוצר בנתיבו, ופגע בצד ימין של רכבה. היא סיפרה, כי לא יכולה היתה להוציא את משולש האזהרה מתא המטען, שכן זה לא נפתח עקב התאונה, ולפיכך הדליקה אורות חירום והגיעה רגלית אל השול, שם המתינה ביחד עם הנהגים המעורבים האחרים לבוא המשטרה או כוחות חילוץ אחרים, על מנת שיפנו את רכב הפניקס ממרכז הכביש. העזרה בוששה מלהגיע, וכאמור, לאחר כחצי שעה הגיע רכב הכשרה ופגע ברכב הפניקס בצד שמאל.

12. על פי חוות-דעת השמאי שהוגשה מטעם הפניקס, נגרמו לרכב הפניקס נזקים בסך כולל של כ-57,000 ₪, לפי חלוקת מוקדים זו: מוקד ימני קדמי – כ-26,000 ₪, ומוקד שמאלי אחורי – כ- 31,000 ₪. מאחר ששוויו של הרכב (כ-37,000 ₪ בסך הכל) נמוך מסך הנזק, הוכרז הרכב אבדן מוחלט.

13. רוסלר העיד וסיפר, כי נסע משמאל לרכבי חפוז והמנוח, כאשר נפגע לפתע מרכב הפניקס שסטה לעברו והדפו אל כלי הרכב שמימינו. הוא אישר את מעורבות המונית בתאונה. תיאורו את הארוע השני תאם את תיאורה של חיים, למעט זאת, שלא יכול היה לאשר או להכחיש כי הדליקה את פנסי איתות החירום. כן אישר כי אין הוא בטוח מיהו האשם בתאונה, שכן אין הוא יודע אל נכון כיצד התרחשה.

14. על פי חוות-דעת השמאי שהוגשה מטעם שלמה, נגרמו לרכב שלמה נזקים בסך כולל של כ-30,000 ₪, לפי חלוקת מוקדים זו: מוקד ימני-קדמי – כ-13,000 ₪, ומוקד שמאלי קדמי – כ-17,000 ₪.

15. חיון העיד וסיפר, כי נסע כדרכו, במהירות גבוהה למדי (בגדר המותר בנתיבי איילון), כאשר לפתע סטה הרכב שלפניו, ואז נגלה לעיניו רכב הפניקס כשהוא חוסם את דרכו. חרף ניסיונו לבצע תמרון חירום, לא הצליח למנוע את הפגיעה. חיון ואשתו, שהיתה עמו ברכב, פונו לבית החולים. הוא טען כי לא ראה אותות חירום ברכב הפניקס.

16. על פי חוות-דעת השמאי שהוגשה מטעם הכשרה, נגרמו לרכב הכשרה נזקים בסך כולל של כ-47,000 ₪, כולם במוקד חזית ימני, וכתוצאה מכך הוכרז הרכב אבדן להלכה.

ניתוח והכרעה

17. לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, ונתתי דעתי ליתר חומר הראיות שבפני, הגעתי למסקנות הבאות:

א. רכב המנוח אכן היה מעורב בארוע התאונה הראשון, וניזוק בו, ולפיכך זכאית התובעת להטבת הנזקים;

ב. במחלוקת בין רוסלר לבין חיים אני מעדיף את גרסת חיים, וקובע כי רוסלר הוא שסטה עם רכב שלמה לכיוון רכב הפניקס בו נהגה חיים, ואז נהדף חזרה ימינה אל עבר רכב המנוח; לפיכך – בתביעת המנוח על רוסלר ושלמה לשאת בתוצאות;

ג. פועל יוצא מכך הוא שגם את הנזקים שנגרמו לרכבי שלמה והפניקס (בארוע הראשון) יש לייחס לרוסלר ולשלמה;

ד. ופועל נוסף היוצא מכך הוא, שגם את הארוע השני יש לבחון לא רק בין הכשרה לבין הפניקס, אלא גם בין הכשרה לבין שלמה;

ה. בעניין המחלוקת הנקודתית בין חיים לחיון, לגבי פנסי החירום, לא שוכנעתי כי הפנסים אכן הודלקו;

ו. בהתאם, ובהינתן אחריות רוסלר להימצאות רכב הפניקס כמפגע באמצע הכביש, אחריות חיים לכך שלא כל אמצעי האזהרה האפשריים בנסיבות ננקטו (בהעדר משולש אזהרה ואורות חירום), ואחריות חיון לעצם הפגיעה ברכב הפניקס, אני סבור שיש לחלק את האחריות בין שלושה נהגים אלה בשיעור 70:20:10 (לחיון אחריות עיקרית, ולחיים אחריות פחותה);

ז. עם זאת, לגבי נזקי רכב הפניקס, לא ניתן לייחסם לארוע השני, שכן רכב הפניקס כבר ניזוק עד כדי אבדן מוחלט בארוע הראשון, ועל כן רק את נזקי רכב הכשרה יש לחלק כך ששלמה תישא ב-20% מהם, והפניקס ב-10% (הכשרה עצמה תישא ביתר נזקיה).

18. בקצרה, יובאו עתה הנימוקים למסקנות האמורות.

19. הגם שרכב המנוח עזב ככל הנראה את מקום התאונה סמוך לאחר התרחשותה, עצם אזכורו ע"י רוסלר, וציון פרטי רכבו בחלק מההודעות שהוגשו, לרבות בתיק המשטרה, משכנעים הרבה יותר מאשר טענת חיים, כי לא היתה מונית מעורבת – טענה אותה ניתן להסביר בחוסר תשומת לבה, בסערת הרגע, גם אם נייחס לעדותה מהימנות מלאה. הנזק שברכב המנוח מתיישב, עקרונית, עם תיאור התאונה, ובהעדר ראיות מיוחדות נוגדות, איני רואה סיבה שלא לייחס אותו לארוע זה.

20. נקודת המחלוקת הקשה ביותר להכרעה היא כמובן המפגש בין רוסלר ברכב שלמה לבין חיים ברכב הפניקס. בעניין זה, אני סבור שהממצאים האובייקטיביים בשטח, לאמור: הנזק החמור שארע לדופן ימין של רכב הפניקס, ומקום הימצאו בסוף ההליך; וכן ההאטה בנתיב הימני, שאינה שנויה במחלוקת; ולבסוף – בהירות גרסתה של חיים (בעניין זה, בניגוד, למשל, לגרסתה לעניין אורות החירום) לעומת העדר הוודאות בגרסת רוסלר – כל אלה מספיקים כדי להטות את הכף במידה הנדרשת במשפט האזרחי (גם אם אין בכולם יחד, ולבטח שבכל אחד לחוד, כדי להוות ראיה ניצחת וברורה).

21. ובהרחבה מעט יותר: בהינתן ההאטה בנתיב הימני והעובדה שרכב הפניקס נהדף מרחק רב יחסית שמאלה וניזוק קשות בצד ימין, לרבות פיצוץ הצמיג, נראה כי מסתברת יותר האפשרות שרכב שלמה, משראה לפתע האטה לפניו, סטה שמאלה ופגע ברכב הפניקס שנע מהר יותר ממנו, מאשר האפשרות שרכב הפניקס סטה ימינה, ללא סיבה נראית לעין, אך סיים את התמרון בכיוון שמאל. גרסת רוסלר מותירה יותר מדי תמיהות, בעוד גרסת חיים מספקת הן הסבר לסטיה והן הסבר מתקבל יותר על הדעת לתוצאה הסופית.

22. בנוסף, הגם שהכלל "ברי ושמא – ברי עדיף" אינו כלל חזק בדיני הראיות, הרי גרסה נחרצת, מקום בו אין היא מופרכת בראיות אחרות, תועדף במקרים רבים על פני גרסה מהוססת, שאינה נוקטת עמדה. דווקא גרסת רוסלר, כי לא סטה מנתיבו, אמורה היתה להובילו למסקנה נחרצת יותר באשר לזהות האחראי לתאונה לשיטתו, אלא שהוא בחר להימנע ולא לנקוט עמדה. יש בכך כדי לחזק, לפחות במעט, את הסברה, כי התקשה לעמוד באופן מלא מאחורי הכחשת הסטייה מצדו.

23. בארוע השני, תיאורה של חיים את עניין הדלקת הפנסים אינו משכנע, וקשה לסבור כי בתוך ההלם שאחז בה, כמתואר על ידה, עד כדי שנזקקה לעזרה כדי להתפנות מרכבה, היתה מספיק ממוקדת כדי לגלות שמשולש האזהרה נעול בתוך תא המטען, ואז להדליק את פנסי החירום. תשובותיה בעניין זה, כמו האמור לעיל באשר לרוסלר, היו מהוססות הרבה יותר, ונטעו את הרושם של שחזור מאוחר של "זכרון" רצוי יותר מאשר של זכרון אמיתי.

24. מאידך, לא נראה שיש ספק רב שעיקר האחריות לארוע השני רובצת על חיון, ולו מחמת העובדה שרכב הפניקס עמד באותו מקום, בתוך התנועה הסואנת, במשך חצי שעה ולא נפגע, ומכאן כי לא היה קושי מיוחד באיתורו, זיהויו והימנעות מפגיעה בו, גם בהינתן אופי הנהיגה השכיח בכביש עמוס וסואן זה (וכפי שהעיד רוסלר על אודות התרשמותו כצופה מהצד בתנועה זו במשך דקות ארוכות). בין אם היו פנסי החירום דלוקים ובין אם לאו, נראה כי חוסר תשומת לב מצד חיון היא שהביאה לכך שזיהה את רכב הפניקס מאוחר מדי.

25. לכך יש להוסיף גם את טענתו כי נסע במהירות של כ-90 קמ"ש, מאחורי רכב אחר, אשר הספיק לסטות, אך מן הסתם נסע לא פחות מהר, ולא זיהה את רכב הפניקס ממרחק רב יותר. עדותו של חיון עצמו מחזקת מאד את המסקנה, כי עיקר האחריות לתאונה היא לפתחו.

26. ואף על פי כן, הימצאותו של רכב הפניקס כמפגע חמור באמצע הכביש היא בוודאי גורם משמעותי בתאונה, גורם שאת אחריותו אני מעמיד על 30%. אחריות חלקית זו אני סבור שיש לחלק בין רוסלר – שלפי מסקנותי דלעיל גרם בפועל להימצאות רכב הפניקס שם – לבין חיים, שלפי מסקנותי דלעיל לא פעלה כדבעי כדי לצמצם את המפגע. החלוקה ביניהם תהיה, אפוא, 2:1 לחובת רוסלר, ומכאן החלוקה הסופית: 70% חיון, 20% רוסלר, 10% חיים.

27. באשר לנזקים, הרי שכפי שכבר תואר לעיל, נזקי הפניקס בארוע הראשון היו 26,000 ₪, שהם בקירוב שני שלישים משווי הרכב (37,000 ₪), ועל כן די היה בנזקים אלה כדי להביא להשבתת הרכב. מכאן, כי פגיעת רכב הכשרה בו לא הרעה את מצבה של הפניקס, ועל כן חלוקת האחריות דלעיל רלבנטית לנזקי הכשרה בלבד.

28. נוכח אי הוכחת ראש הנזק המתייחס ל"נזקים כלליים" בתביעת בסון, אני דוחה רכיב זה של התביעה.

תוצאות אופרטיביות

29. בתביעת בסון אני מקבל את התביעה בעיקרה, נגד רוסלר ושלמה, ודוחה אותה כליל נגד חיים והפניקס. בהתאם, אני מחייב את רוסלר ושלמה לשלם לבסון סך של 10,763 ₪, וכן את אגרת התביעה בסך 378 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 1,889 ₪, וכן מחייב אותם לשלם לחיים והפניקס את שכר עדותה של חיים בסך 300 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 1,889 ₪.

30. בתביעת הפניקס אני מקבל את התביעה נגד רוסלר ושלמה, ודוחה אותה נגד הכשרה. בהתאם, אני מחייב את רוסלר ושלמה לשלם להפניקס סך של 30,152 ₪, וכן את אגרת התביעה בסך 378 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 5,292 ₪, וכן מחייב אותם לשלם להכשרה את שכר עדותו של חיון בסך 300 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,292 ₪.

31. את תביעת שלמה (תביעה שכנגד) אני דוחה, ומחייב את שלמה לשלם להפניקס שכ"ט עו"ד בסך 6,478 ₪.

32. את תביעת הכשרה (תביעה שכנגד) אני מקבל חלקית, ומחייב את שלמה ורוסלר לשלם להכשרה סך של 14,035 ₪, חלק יחסי מהאגרה בסך 175 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 2,463 ₪; ואילו את חיים והפניקס אני מחייב לשלם להכשרה סך של 7,018 ₪, חלק יחסי מהאגרה בסך 87 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 1,231 ₪.

33. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשע"ז, 26 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.