תביעה על סך של 19,500 ₪.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. התובעים הינם הבעלים של חנות למכירת מוצרי חשמל ביתיים.
2. הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינה יבואנית של מוצרי חשמל והנתבע 1 הינו סוכן מכירות שלה ועובדה.
3. ביום 24.12.2014 הזמינו התובעים מהנתבעת מוצרים בשווי של 15,570 ₪. התובעים שילמו את תמורת הסחורה לנתבעת בשיק. השיק נפרע, אך הנתבעת לא סיפקה את הסחורה, וזאת מחמת טענת קיזוז שתפורט להלן.
4. אין חולק כי במהלך שנת 2012 מכרו התובעים לאדם כלשהו סחורה של הנתבעת, וקיבלו מידיו כתמורה בגין העיסקה שישה שיקים בסך כולל של כ – 13,000 ₪. השיקים נמשכו במישרין לפקודת הנתבעת ו/או אי.אר.אן בע"מ (חברה לבקרת אשראי – להלן: "אי.אר.אן"), נבדקו במהלך מסירתם באופן אלקטרוני על ידי אי.אר.אן ואושרו.

בפועל הסתבר שהשיקים הנ"ל נגנבו מבעליהם, מר חיים חלפון, ככל הנראה בסמוך לעיסקה ולכן עדיין לא היתה אתרעה ממוחשבת השוללת את נטילתם. לפיכך, לאחר שהשיקים הועברו לנתבעת, הנתבעת לא קיבלה את סכום השיקים (להלן: "השיקים הגנובים").

טענות הצדדים

1. הנתבעת טוענת כי הינה רשאית לקזז את סכום השיקים הגנובים כנגד סכום העיסקה הנוכחית שכן לטענתה התובעים התרשלו בעת נטילת השיקים הגנובים ממי שמסר להם אותם. לטענתה, התובעים לא בדקו את תעודת הזהות של מוסר השיקים בעת ביצוע העיסקה ועל כן על התובעים מוטלת החובה לפצות את הנתבעת בגינם, ומכאן זכות הקיזוז.
2. התובעים כופרים בטענות הנתבעת וטוענים כי בדקו את השיקים הגנובים כנדרש מהם וכי נטילתם אושרה בזמן אמת על ידי המערכת הממוחשבת של אי.אר.אן.

יצויין עוד כי הנתבעת היא הלקוחה של אי.אר.אן וכי השיקים שנמסרים בגין סחורה שלה, נמשכים לפקודתה ולפקודת אי.אר.אן, בהתאם לבקשתה.

לפיכך הגישו התובעים תביעה זו כנגד הנתבעים בגין תמורת הסחורה שרכשו בגין נזקים עקיפים שנגרמו לטענתם.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועדויותיהם בקשב רב, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ברובה.

1. נקודת המוצא הינה כי הגנתה של הנתבעת הינה הגנת קיזוז ועל כן, עליה נטל הראיה להוכיח כי קיים חיוב כלשהו של התובעים כלפיה, שהינו בר קיזוז, בהתאם להוראות סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973.

לפיכך, על הנתבעת להוכיח שבעת קבלת השיקים הגנובים התובעים לא בדקו את תעודת הזהות של מוסר השיקים, ובכך התרשלו.

1. שמעתי את עדותה של התובעת אשר קיבלה לידיה את השיקים הגנובים מאת מי שמסר להם אותם. התובעת העידה כי היא ביקשה ממוסר השיקים את תעודת הזהות שלו ואימתה שהיא של "חיים חלפון". התובעת מסרה כי העידה כך גם בחקירת משטרת ישראל, וכך גם מסרה במכתב שכתבה לנתבעת ביום 7.1.2013 בסמוך להתרחשויות הרלוונטיות (נ/2).

כבר במכתב זה פירטה התובעת כי תעודת הזהות שהוצגה בפניה היתה של חיים חלפון ותמונתו, כפי שנראה הלקוח עצמו לפני כ – 10 שנים.

התובעת אף זיהתה את מוסר השיקים בתמונה שהוצגה בפניה בחקירתה במשטרה.

1. אני נותן אמון מלא בגירסת התובעת. התרשמתי מעדותה בפני שהינה כנה ואמיתית, וסבורני כי אמרה אמת בעת שהעידה כי בדקה את תעודת הזהות של מוסר השיקים הגנובים.

בנוסף התובעת מסרה את גירסתה לפיה בדקה את תעודת הזהות של מוסר השיקים הגנובים עוד בשנת 2013, ועדותה בפני אינה עדות כבושה. בשנת 2013 כלל לא ידעה ולא צפתה כי הנתבעת תטיל עליה את האחריות בגין פרשה זו (שכן מבחינתה די באישור המקוון שניתן לשיקים הגנובים על ידי אי.אר.אן). לפיכך, לא היה לה אז כל אינטרס שלא להעיד אמת.

כמו כן התובעת מסרה כי בתמונה שבתעודת הזהות ראתה אדם הצעיר ב – 10 שנים ממראהו בעת המסירה. זהו פרט שעשוי לעמוד לחובתה של התובעת אך היא לא היססה מלמסור אותו. מסירת פרט כזה תחת הצנעתו מחזקת את האמון הגירסתה.

1. יצויין עוד כי לא הוצג בפני מקור נורמטיבי לחובת התובעים הטענת לבדוק את תעודת הזהות של מוסר השיקים. שהרי, לכאורה, די באישור הטלפוני שניתן על ידי אי.אר.אן לשיקים. עובדה היא כי גם בהסכם ההתקשרות שבין הנתבעת לבין אי.אר.אן (נ/1) אין מצויה חובה כזו (ור' לעניין סעיף 14 להסכם ההתקשרות). לפיכך, גם אם הייתי מוצא כי התובעים לא בדקו את תעודת הזהות של מוסר השיקים הגנובים – לא היה בכך כדי להקים עילת רשלנות.
2. חיזוק למסקנה כי הנתבעת מטילה את האחריות על התובעים לחינם, מצויה בעובדה כי אף שחלפו 3 שנים מאז קרות הפרשה, הנתבעת לא הגישה כנגד התובעים כל תביעה בגין אחריותם הנטענת בגין השיקים הגנובים.

לכך יש להוסיף כי על פי החוק, קיזוז טעון הודעה. הנתבעת כלל לא מסרה לתובעים כל הודעת קיזוז אלא פשוט נמנעה מלמסור להם את הסחורה שרכשו.

1. המסקנה הינה כי הנתבעת ניצלה את עיסקת המכר משנת 2014 כדי לכסות את הבור הכספי שנוצר אצלה עקב אי פירעונם של השיקים הגנובים, באמתלה ובאיצטלה של טענת קיזוז שאיננה מבוססת ואיננה כדין.

משנמנעה הנתבעת מלמסור לתובעים את הסחורה שרכשו, הרי שאני קובע כי העיסקה בוטלה, ועל כן, על הנתבעת להשיב לתובעים את הסכומים שאלה שילמו לה בהתאם לעיסקה.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 15,570 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 23.12.2014 ועד למועד התשלום בפועל.

כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובעים בסך של 1,000 ₪.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ה, 17 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.