בפניי תביעה קטנה בסכום של 7,150 ש"ח לתשלום בגין נזקים, לכאורה, שנגרמו לתובע בעטיה של תאונה מיום 27.10.14 אשר ארעה בין רכב שבבעלותו מסוג סקודה מ.ר 98-482-52 לבין רכב שבבעלות הנתבעת 1 המבוטח על ידי נתבעת 2.

התובע טען, כי התאונה אירעה בעת שהוא נסע בכפר איכסאל בנסיעה בכביש ראשי כאשר לפתע הגיח רכב הנתבעים מימין לאחר שלא נתן זכות קדימה ופגע בצדו השמאלי קדמי של רכבו. כתוצאה מהתאונה ניזוק רכב התובע ובהתאם לחוות דעת שמאי מיום 11.2.15 הוערכו הנזקים בסכום של 6,300 ש"ח. בנוסף עותר התובע להחזר סך של 850 ש"ח אשר שולמו על ידו בגין שכ"ט שמאי.

בכתב ההגנה שהוגש, הכחישו הנתבעים את נסיבות התרחשות התאונה, אחריותם לקרות התאונה והנזקים הנטענים. לטענתם, התאונה ארעה עת הגיעה הנתבעת 1 לצומת שאינו מרומזר ולאחר שבחנה את הדרך וראתה כי הוא פנוי, המשיכה בנסיעתה אלא שלפתע הגיע רכב התובע במהירות ובחוסר זהירות מצד שמאל ופגע ברכבה.

ביום 7.1.16 התקיים לפניי דיון במעמד הצדדים, במהלכו העידו הנהגים המעורבים ביחס לנסיבות התרחשות התאונה כאשר כל צד חזר על גרסתו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים על כלל נספחיהם, לרבות בתמונות שהוגשו במהלך הדיון, וכן לאחר ששמעתי את עדויותיהם והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, הגעתי למסקנה שגרסת התובע עדיפה על פני גרסת הנתבעים ולפיכך מצאתי לקבל את התביעה.

אשר לנסיבות התרחשות התאונה, הואיל ועדותו של התובע נשמעה אמינה בעיניי ונתמכה בראיות (תמונות וחוות דעת שמאי), שוכנעתי כי התאונה אכן ארעה בנסיבות שתוארו על ידו. התובע חזר על גרסתו ולדבריו הוא הגיע לצומת מבלי שיכול היה להבחין בנתבעת בשל הקיר שהיה מימינו, כאשר הוא נסע בנתיב הימני, אולם הנתבעת חצתה את הצומת ופנתה שמאלה תוך שהיא נסעה בנתיב השמאלי לכיוון נתיב הנסיעה שלו.

הנתבעת חזרה אומנם על הגרסה שתוארה בכתב הגנתה, אלא שעדות זו היא עדות יחידה שלא נתמכה בראיה נוספת כלשהי ולפיכך אינני מוצאת ליתן בה אמון.

אוסיף, כי המסקנה אליה הגעתי הכרחית גם לאור מוקדי הנזק ברכבים המעורבים אשר מחזקים את גרסת התובע, שהרי כפי שעולה מהתמונות שהוגשו ומחוות הדעת שצירף התובע, הפגיעה ברכבו היא בפינה השמאלית קדמית והדבר מתיישב עם גרסת התובע לפיה הנתבעת פנתה שמאלה בצומת כאשר היא בנתיב השמאלי ולא מצד ימין ככל האפשר.

אעיר, כי הצדדים חלוקים ביחס לשאלה אם היה בנתיב נסיעתה של הנתבעת תמרור המורה על מתן זכות קדימה, אלא שגם אם היה שילוט המורה לנתבעת ליתן זכות קדימה ובין אם לא, מן העדויות של הנהגים עולה המסקנה כי חציית הצומת על ידי הנתבעת נעשתה בקלות ראש וללא תשומת לב.

תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 מטילה חובה כללית על כל נהג שלא לנהוג בקלות ראש ו/או ברשלנות ו/או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות, ביו היתר בסוג הרכב, מטענו, הבחנה בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה.

גם בע"א 553/73 אליהו נ' חנחן, פ"ד כט (2) 341 (1975) קבע ביהמ"ש: "...על הנהג המתקרב לצומת שאינו מרומזר, אף שניתנה לו זכות קדימה בשל תמרור "עצור" המצוי ברחוב החוצה את דרכו, אין פירוש הדבר שיש לו זכות מוחלטת להיכנס לצומת מבלי להתאים את מהירות הנסיעה ולוודא שהדרך חפשית לפניו ואין סכנה של היתקלות ברכב אחר המצוי בצומת או הנכנס לתוכו באותו זמן".

אשר על כן, הואיל ושוכנעתי בגרסת התובע ביחס לנסיבות התרחשות התאונה, הנני קובעת כי התובע הוכיח את תביעתו ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, ברמה של מאזן הסתברויות.

אם כן, הנני מורה על קבלת התביעה.

הנתבעות ישלמו לתובע, ביחס ולחוד, סך של 7,150 ש"ח ובתוספת הוצאות בסך של 1000 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום אם לא כן ישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ו, 06 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.