ניתנה ביום 23 יוני 2015

ש.ב.ה. שמירה וביטחון בע"מ המבקשת

סאלח גדיר המשיב

בשם המבקשת: עו"ד מחמוד סויטאת

בשם המשיב: עו"ד ניר חזות

ה ח ל ט ה

השופט אילן איטח

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציג ציבור מר דב רוזנברג; ס"ע 47762-05-12) מיום 15.2.15, בו חויבה המבקשת לשלם למשיב זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו אצלה וסיומה.

הרקע לבקשה:

1. בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת לתשלום הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית, השבת ניכויי מהשכר שלא כדין, פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לפנסיה וזכויות שונות נוספות. סכום התביעה עמד על סך של 191,719 ₪.
2. להשלמת התמונה צויין כי התביעה הוגשה תחילה כנגד המבקשת וכנגד חברה נוספת "מקורות חברת מים בע"מ" (להלן - מקורות). המשיב טען, בין היתר, כי המבקשת סיפקה שירותי שמירה ואבטחה למקורות באתרים שונים בארץ, ובהם אתר "המוביל", שבו הועסק המשיב עד לפיטוריו על ידי המבקשת. במהלך דיון מוקדם, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר מחיקתה של מקורות מהתביעה, כך שהדיון בתובענה נמשך כנגד המבקשת בלבד.
3. המבקשת טענה מנגד כי המשיב קיבל את השכר שהגיע לו בהתאם למוסכם עמו, וכי שולם לו גמול השעות הנוספות, בדרך של העלאת התעריף השעתי הבסיסי, וכי הניכויים משכרו נעשו כדין. עוד נטען כי המשיב פוטר לאחר מתן זכות טיעון בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים.
4. בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעת המשיב באופן חלקי. על חלק מהרכיבים שנפסקו לטובת המשיב לא הוגש ערעור. לפיכך, אתייחס בהחלטה להכרעת בית הדין האזורי בכל הנוגע לרכיבים הרלוונטיים לערעור בלבד.
5. הודעה בדבר תנאי עבודה: נקבע כי לשני הצדדים היו טענות בעניין מהימנות המסמך האמור ולכן אין להסתמך עליו כראיה בעלת משקל ממשי שממנה ניתן ללמוד מה הוסכם בין הצדדים; עוד נקבע, בהסתמך על תלושי השכר ועדויות שנשמעו, כי בכנס שהתקיים לקראת גיוסם של מאבטחים לרבות המשיב, הציג מנהל כללי במבקשת, מר אחמד גדיר, תנאי עבודה שלפיהם שכר המאבטחים יהיה מבוסס על תעריף בסיסי בסך 23 ₪ לשעה, שאליו תתוסף "תוספת מוביל" בסך 1.20 ₪ לשעה, בגין עבודה במתקני המוביל הארצי. לפיכך קבע בית הדין כי השכר הקובע של המשיב לצורך חישוב זכויותיו הוא השכר לפי תעריף שעתי בסך של 24.20 ₪, למשך כל תקופת העסקתו;
6. רכיב גמול שעות נוספות בשיעור גלובלי של 9% מהשכר: נקבע, בהסתמך על ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 16.6.99, שנחתם בין המבקשת לבין הסתדרות העובדים הלאומית, כי האפשרות לשלם תוספת בשיעור של 9% בנוסף לשכר הרגיל במקום גמול שעות נוספות היא אפשרות שחלה רק בעניינם של עובדים בתפקידי שמירה, ולא בעניינים של עובדים בתפקידי אבטחה; נקבע כי משעה שהמשיב היה "מאבטח" ולא "שומר", לא חלה האפשרות שבהסכם הקיבוצי המיוחד בדבר תשלום שיעור של 9% מהשכר במקום תשלום גמול שעות נוספות כדין, ולא ניתן לתת תוקף להסכמה בדבר תשלום זה. כפועל יוצא מקביעות אלה הגיע בית הדין למסקנה כי המשיב זכאי להפרשי שכר עבודה, גמול שעות נוספות והפרשי גמול עבודה במנוחה השבועית, בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, לפי החיובים המרוכזים בטבלה;
7. חישוב השעות הנוספות ושעות העבודה במנוחה השבועית: אשר לחישוב השעות הנוספות, העדיף בית הדין את אופן חישובו של המשיב על פני חישובה של המבקשת, אשר הביא בחשבון את שעות העבודה שעלו על 8 (בימי א'-ה') או את שעות העבודה שעלו על 7 (בימי ו') כ"שעות נוספות"; עוד נקבע כי גם לגבי אופן חישוב השעות כאשר באותן 24 שעות כלולות שתי משמרות, יש להעדיף את חישובו של המשיב, אשר חישוב את כל שעות העבודה באותה יממה, העודפות על 8 שעות עבודה (או על 7 שיות בימי שישי או בערב חג), כשעות נוספות שהיו באותו יום עבודה. אשר חישוב שעות העבודה במנוחה השבועית, קבע בית הדין כי הפרשנות הנכונה של הוראה בדבר המשך המנוחה השבועית, שבסעיף 7(א) לחוק שעות עובדה ומנוחה, מחייבת מסקנה שלפיה אם אין 36 שעות בין מועד סיום העבודה ביום שישי לבין מועד תחילת העבודה במוצאי שבת, אז לא רק ששעות העבודה במהלך השבת הן שעות עבודה במנוחה השבועית, אלא גם שעות העבודה במוצאי השבת הן שעות עבודה במנוחה שבועית.
8. פיצויי פיטורים: נקבע כי המשיב החל לעבוד אצל המבקשת ביום 1.4.2008 וביום 19.6.11 הפסיק לעבוד ולא עבד בפועל עד ליום 3.8.11, למעט ביום 13.7.11, כאשר הוצע לו לעבוד באתר אחר; כן נקבע כי בחלק מהתקופה שבמהלכה המשיב לא עבד, הוא הושעה מעבודה ללא הסכמתו, וחלק מהתקופה היה בחופשה ללא תשלום, בהסכמה, זאת בעקבות הפרות משמעת שונות שייחסה לו המבקשת וביניהן עזיבת המשמרת בטרם הגעת המחליפים; עוד נקבע כי ביום 6.9.11 נערכה למשיב שיחת שימוע שבמהלכה הוא הודה לפחות בחלק מעבירות המשמעת שיוחסו לו, ובעקבותיה הוא פוטר מעבודתו, תוך מתן הודעה מוקדמת בת חודש, כך שהעסקתו של המשיב הופסקה ביום 10.10.11. עוד נקבע כי המבקשת עצמה לא סברה שאותן הפרות משמעת הצדיקו את שלילת פיצויי הפיטורים, וזאת בהסתמך על מסמך שכותרתו "כתב פשרה וסילוק", שבמסגרתו התכוונה המבקשת לשלם למשיב פיצויי פיטורים, אך נמנעה מתשלומם רק בשל סירובו של המשיב לחתום על האישור שלפיו לא יהיו לו תביעות נוספות. כפועל יוצא מקביעות אלה קבע בית הדין כי המשיב זכאי לפיצויי פיטורים מלאים בסך של 15,875 ₪, וכי המבקשת רשאית לקזז כל סכום שישוחרר לזכות המשיב ממבטחים החדשה, ואשר היה מופקד בה על חשבון פיצויי פיטורים.
9. לאור התוצאה חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 739 ₪, וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 17,700 ₪.
10. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ולאחר מכן הגישה את הבקשה לעיכוב ביצועו. לגופם של דברים טוענת המבקשת כי סיכויה לזכות בערעור טובים, שכן נפלו טעויות מהותיות בקביעותיו של בית הדין קמא והיא חויבה בסכומים ענקים שלא כדין. לעניין הודעה בדבר תנאי עבודה נטען כי שגה בית הדין משקבע שאין לייחס לאותה הודעה כל משקל ראייתי, שעה שהמשיב עבד על בסיס מסמך זה לאורך שלוש שנים, בו נכתב שהתעריף הבסיסי לשעה הוא בסך 19.95 ₪ וכן תוספת בשיעור של 9% בגין שעות נוספות; משעה שהמשיב טען שלא חתם על המסמך בדבר תנאי העבודה, ומנגד ישנה חתימתו, היה עליו להביא ראיה באמצעות עד או מסמך, התומכת בגרסתו כי סוכמו איתו תנאים אחרים מאלה שהוא חתם עליהם; כל תשלום מעבר לסך 19.50 ₪ שולם בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וכי תשלום מעבר לזה מהווה תשלום עבור השעות הנוספות; קביעת בית הדין לפיה התעריף השעתי הינו 23 ₪, איננה מבוססת, ומתמקדת אך ורק בנתונים המופיעים בתלושי השכר, ומכל מקום על פי החיבורים של תוספת המוביל ושל גמול השעות הנוספות של 9% מתקבל מספר של פחות מ- 23 ₪ לשעה. לחילופין טוענת המבקשת כי ככל שלא ניתן להעניק משקל ראיתי להודעה בדבר תנאי העבודה, על בית הדין לקבוע את התעריף השעתי לפי שכר המינימום בתוספות הקבועות בהסכמים או בצו ההרחבה, היינו 2.5 אחוז. לעניין חישוב השעות הנוספות נטען כי ישנה סתירה בתוכן פסק הדין, שכן מצד אחד קבע בית הדין שהסכום ששולם למשיב כגמול שעות נוספות 9% אמור לבוא על חשבון גמול השעות הנוספות, ומצד השני קבע כי לא ניתן תוקף להסכם בדבר תשלום של 9% במקום גמול שעות נוספות; שגה בית הדין בכך שלא הפחית את התשלום בגין שעות נוספות גלובליות בגובה 9% ששולם למשיב בכל חודש. לעניין תפקידו של המשיב נטען כי שגה בית הדין בעת שקבע שהמשיב היה "מאבטח" ולא "שומר" וכי תוספת 9% לשכר בגמול שעות נוספות היא אפשרית לעובדי שמירה בלבד. בקשר לכך צוין כי המשיב בעצמו טען בסיכומיו כי הועסק על ידי המבקשת במסגרת עיסוקיה כקבלנית אבטחה ושמירה, וכי הוא עתר לשורה של הפרות של זכויותיו, בניגוד לחוקי המגן וצווי הרחבה בענף השמירה. לעניין "תוספת מוביל" נטען כי שגה בית הדין עת קבע שתוספת זו בסך של 1.20 ₪ לשעה הינה חלק משכר הקבוע, שכן היה מדובר בתוספת ששולמה בדיעבד כתוספת לעובדי המוביל הארצי בלבד, ועל כן חישובי בית הדין שבוצעו בהתאם לשכר בסיס בגובה 24.2 ₪ לשעה, במקום על סך של 23 ₪ לשעה בטעות יסודם. עוד טוענת המבקשת כי היה מקום לפטר את המשיב בעקבות עבירות משמעת חמורות שבוצעו על ידו, תוך שלילה מלאה של פיצויי פיטורים. זאת בהתחשב בטיב העבודה והאחריות המוטלת הן על המבקשת כלפי מקורות והן של המשיב כלפי המבקשת, ולאור חשיבות התקינות בעבודתה. עוד נטען כי לא היה מקום להעניק משקל להסכמת המבקשת לתשלום פיצויי פיטורים למשיב בטרם הגשת התביעה על ידו, מבלי לבחון את מהות וטיב העבירות.
11. באשר למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי המשיב הינו אדם מן השורה אשר עובד כשכיר בעבודות שמירה ואבטחה, ולמיטב ידיעתה הוא שרוי בחובות והכנסתו דלה. בנסיבות אלה, ובהתחשב בגובה הסכום הפסוק, העומד על סך של כ-
    108,427 ₪, קיים ספק רב שאם יבוצע פסק הדין במלואו ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להיפרע מהמשיב. מנגד, המבקשת הינה חברה גדולה בעלת איתנות פיננסית, והיא תוכל לעמוד בתשלום סכום כלשהו, ככל שייקבע כך. עוד נטען כי, בהתחשב בסיכויי הערעור הטובים, דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע ייגרם למבקשת נזק ממשי שלא ניתן יהיה לתקן. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, יש הצדקה להיעתר לבקשה ולהורות על עיכוב ביצוע פסק הדין.
12. המשיב מתנגד לבקשה ומבקש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. עוד טוען המשיב כי המבקשת נוהגת בחוסר תום לב עת היא מבקשת את ביצוע פסק הדין באופן מלא, בעוד שהודעת הערעור סבה על שתי עילות התביעה בלבד, היינו הפרשי השכר בגין עבודה בשעות נוספות, חגים וימי מנוחה שבועית, בסך של כ- 54,735 ₪ נכון ליום 14.4.15, וכן פיצויי הפיטורים בסך של 16,928 ₪. לטענתו, יש לדחות את הבקשה לכל הפחות בכל הנוגע לעילות התביעה שעליהן המבקשת כלל לא ערערה. עוד נטען כי המבקשת כלל לא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע לבית הדין קמא, ורק לאחר שקיבלה את האזהרה בתיק הוצל"פ שהמשיב נאלץ לפתוח, היא בחרה להגיש את בקשתה דנן לעיכוב ביצוע. כן צויין כי יש לשים לב לכך שפסיקת בית הדין קמא עוסקת בזכויות מכח חוקי המגן שהגיעו למשיב בדין.
13. לגופם של דברים נטען כי המבקשת לא הוכיחה שהמשיב לא יוכל להחזיר לה את הסכום הפסוק, ומלבד טענות כלליות, לא הובאה על ידה כל ראיה המעידה על מצבו הכלכלי של המשיב. בתוך כך הציג המשיב תדפיס שני חשבונות הבנק שלו מיום 1.6.15 לפיהם יתרת העו"ש שלו היא 95,674 ₪ בזכות, היינו גדולה יותר ממקסימום הסכום שהמבקשת בכלל יכולה לבקש לעכב את ביצועו (71,664 ₪). עוד נטען כי אין בתצהיר שהוגש מטעם המבקשת כל ראיה לכך שייגרם לה נזק גדול יותר מהנזק שייגרם למשיב אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ולאחר מכן יידחה הערעור. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, שעה שהמבקשת לא הוכיחה שמאזן האינטרסים נוטה לטובתה וכי יהיה קשה או בלתי אפשרי להיפרע מהמשיב, יש לדחות את בקשתה, ללא בחינת סיכויי הערעור.
14. למרות האמור לעיל, ולמען זהירות בלבד, המשיב מוסיף וטוען, כי סיכויי הערעור קלושים ביותר. לטענתו, פסק הדין מקיף ומנומק כראוי, מבוסס על קביעות עובדתיות והתרשמות מן העדויות שבאו בפניו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. לעניין הפסיקה לגמול שעות נוספות נטען כי בית הדין קיזז בכל חודש את הסכומים שקיבל המשיב בגין גמול שעות נוספות 9%, בניגוד לטענת המבקשת; בית הדין חישב את גובה השכר שהמשיב היה צריך לקבל בכל אחד מהחודשים בהם עבד, באופן מפורט ואז הפחית את השכר שהמשיב כבר קיבל בגין עבודתו; המחלוקת בין הצדדים מעולם לא סבה על השאלה האם רכיב השכר בגין תוספת מוביל בסך 1.2 ₪ לשעה הוא חלק משכר הבסיסי של המשיב, אלא על השאלה האם השכר היסוד שסוכם היה בסכום של 23 ₪, בצירוף תוספת מוביל, כטענת המשיב, או בגובה שכר מינימום בצרוף תוספת מוביל, כטענת המבקשת; קביעת בית הדין לפיה המשיב עבד בתפקיד אבטחה ולא בתפקיד שמירה נקבעה במסגרת "אמירה אגבית" אשר אין בא בכדי להעלות או להוריד; משעה שהמבקשת בכתב ההגנה לא הכחישה את העובדה שהיא פיטרה את המשיב, וטענה כי היא כלל לא מעכבת את כספי הפיצויים הצבורים בקרן הפנסיה, הרי שהמבקשת סברה שהמשיב זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

עוד מציין המשיב כי ככל שבית הדין יימצא לנכון להיעתר לבקשה, מבוקש להתנות עיכוב הביצוע בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בגובה החוב בתיק ההוצאה לפועל (108,427 ₪). כן צויין כי לא ניתן להיתעלם מכך כי המשיב מנהל הליכים כנגד המבקשת למעלה משלוש שנים, שבמהלכם נגרמו לו ומוסיפים להיגרם לו הוצאות רבות.

1. בתגובה לתשובת המשיב חוזרת המבקשת על האמור בבקשתה ומדגישה כי עילות הנזכרות בהודעת הערעור ובבקשה הינן קשורות אחת לשניה ומהוות בסיס לקביעת בית הדין ותשלומים שבהם חויבה שלא כדין. כן נטען כי הסכמת המבקשת לתשלום פיצויי פיטורים טרם הגשת התביעה הייתה בגדר משא ומתן בין הצדדים ואין משמעותה כי וויתרה היא על מלוא זכויותיה, במיוחד שעה שנערך לשמיב שימוע בגין עבירות משמעת החמורות שביצע.

הכרעה:

1. ראשית, אבהיר כי אין חשיבות לעובדה שהמבקשת כלל לא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע לבית הדין קמא. לאור הנוסח המעודכן של תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, החלה בבתי הדין לעבודה מכח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, מקום שהוגשו ערעור או בקשת רשות ערעור ערכאת הערעור היא המוסמכת לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ולא הערכאה הדיונית.
2. לגופה של הבקשה, הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו באורח מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימושו. עיכוב ביצוע של פסק דין הוא בבחינת החריג, במיוחד כן כשהמדובר בחיוב כספי^[1]. בפסיקה נקבעו שני תנאים שבהתקיימם יעכב בית הדין את ביצוע פסק הדין אם לאו: האחד הוא סיכויי ההצלחה של המבקש, והשני הוא בחינת הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מאי עיכוב ביצוע הפסק אל מול הנזק שייגרם למשיב אם יעוכב^[2]. כן נפסק כי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר נכונותו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת בראיות^[3].

לאור האמור, יש לדון בבקשה לעיכוב ביצוע על פי המבחנים המקובלים בפסיקה – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות בין הצדדים, וזאת בהתייחס לקביעות פסק הדין עליהן הוגש ערעור בלבד. בכל הנוגע לקביעות בפסק הדין עליהן לא הוגש ערעור – פיצוי בשל חסר בהפרשות לפנסיה, פדיון חופשה, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד – אין כל עילה לעיכוב ביצוע פסק הדין. על פני הדברים, המבקשת לא ערערה על קביעות אלה, ולכן הן סופיות.

1. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ואלה טעמיי.

על פני הדברים, סיכויי הערעור בקשר לגמול השעות הנוספות אינם מהותיים, הן לעניין פסיקת תשלום בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, והן לעניין אופן החישוב. על פני הדברים, קביעות בית הדין בקשר לשכר המוסכם הן עובדתיות ובכגון אלה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. זאת ועוד, הוספת תוספת מוביל לשכר הבסיס לצורך חישוב הגמול נראה כתואם את הדין. בית הדין האזורי חישב את גובה השכר שהמשיב היה צריך לקבל באופן מפורט, לפי חודש בחודשו, ולאחר מכן הפחית את השכר שהמשיב כבר קיבל (לרבות הגמול הגלובלי ששולם), ולא נראה כי יש מקום להתערבות בחישוב בית הדין. בנוסף, יש להביא בחשבון כי מדובר בזכויות מכח חוקי המגן שהמשיב היה זכאי לקבלן לפני למעלה משלוש שנים, ואין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומן לאחר שנקבע בפסק הדין שהוא זכאי להן. תמונה דומה מתקבלת לעניין פיצויי פיטורים. בית הדין קבע כי המבקשת לא חלקה על כך שפיטרה את המשיב ושהתכוונה לשלם לו פיצויי פיטורים טרם הגשת כתב התביעה על ידו. עוד נקבע כי המבקשת לא סברה שאותן הפרות משמעת שביצע המשיב, שלגבי חלקן אף הודה, הצדיקו את שלילת פיצויי הפיטורים. קביעות אלה של בית הדין האזורי הן קביעות עובדתיות בעיקרו של דבר, והן נסמכת על מכלל הראיות שהובאו בפני בית הדין. ככלל ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות מסוג זה ומכאן שסיכויי הערעור בסוגייה זו אינם מובהקים. על כל פנים גם אם יש מקום להתערב בקביעה זו סכום פיצויי הפיטורים לכשעצמו אינו מהותי.

אשר למאזן הנוחות, נוכח סיכויי הערעור לא מצאתי בנימוקי הבקשה כל טעם המצדיק את עיכוב הביצוע. הבקשה אינה מפורטת ואינה מבססת תשתית מספקת, ולו לכאורה, המצדיקה עיכוב ביצוע הפסק. בנוסף, טענות המבקשת בדבר נזק שיגרם לה בשל דחיית הבקשה נטענו בעלמה, ללא ראית ראיה לכך. לא נסתרו ראיות המשיב על כך שהינו בעל יכולת כספית ושהמבקשת תוכל להיפרע ממנו אם תזכה בערעור.

1. סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי נדחית. המבקשת תשלם למשיב, בגין הליך זה, שכר טרחת עו"ד בסך של 2,500 ₪.

ניתנה היום, ו' תמוז תשע"ה (23 יוני 2015) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב.) שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו (4) 178, 181 (2002); ע"א (ארצי) 31512-04-12 ש.י.מובילי מרחבים בע"מ- משה בן כליפה, (17.7.12). ↑

2. ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', (2000). ↑

3. ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק, פ"ד לח (4) 572 (1984). ↑