לפניי ערעור וערעור שכנגד על החלטת ביניים ועל הכרעת הדין שנתן בית המשפט בקרית גת (כבוד השופט אקסלרד).

במסגרת ת"פ 32467-06-11 (קרית גת) הוגש נגד המערערים כתב אישום, בו יוחסו להם עבירות של עיסוק ברעלים ללא היתר- עבירה לפי סעיפים 3(א) ו-15(ב)(1) לחוק החמרים המסוכנים, התשנ"ג-1993 (להלן- החוק), וניהול עסק ללא רישיון- עבירה לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח 1968.

על פי עובדות כתב האישום, המערערת 1 היא חברה העוסקת בייצור ושיווק כימיקלים והמערער 2 הינו בעליה ומנהלה, אשר בתקופה הרלוונטית החזיקו היתר מאת המשרד להגנת הסביבה לעסוק ברעלים, במענה של המערערת 1 שבאשדוד.

על פי הנטען, ביום 10.2.10, וכחודשיים קודם לכן, החזיקו המערערים במושב שדה עוזיה, היינו מחוץ למקום העיסוק, בארבעה מיכלים שאוחסנו בתוך מכולה, רעלים ללא היתר כדין, הכוללים: במיכל אחד כ- 900 ק"ג של נוזל המכיל רעל שהינו אסתר נוזלי, החייב בהיתר במשקל גבוה מ- 100 ק"ג; ובשלושה מיכלים נוספים כ- 2,700 ק"ג של נוזל המכיל רעל מסוג אתיל אצטט, שגם הוא אסתר נוזלי, החייב בהיתר במשקל גבוה מ- 100 ק"ג, ורעל מסוג דיבוטילאמינואתילאמין, שהינו אמין, החייב בהיתר במשקל גבוה מ- 50 ק"ג, וזאת ללא היתר או רשיון עסק כחוק.

המערערים הודו במרבית עובדות כתב האישום, למעט בכמויות החומרים שנתפסו, וטענו כי בנסיבות האמורות אין צורך בהיתר לשם החזקתם.

לאחר שמיעת הראיות, ומאחר ועיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה על אופן הפרשנות של המונח "כמות" בתקנות החמרים המסוכנים (סיווג ופטור), התשנ"ו-1996 (להלן- תקנות סיווג ופטור), היינו, האם לצורך דרישת היתר לעיסוק ברעלים, יש צורך לבחון את כמות הרעל הטהור שהוחזק, או את הכמות הכוללת של התערובת שהכילה את הרעל, הסכימו ב"כ הצדדים כי טרם הכרעת הדין, יכריע בית המשפט תחילה בסוגיה זו.

ביום 1.6.14, מסר בית המשפט קמא את החלטתו, הנושאת את הכותרת "החלטה-המחלוקת המשפטית" (להלן- הכרעת הביניים).

בהכרעת הביניים קיבל בית המשפט קמא את עמדת ההגנה, ולפיה לצורך בחינת הצורך בהיתר רעלים, על פי תקנות סיווג ופטור, יש לבחון את כמות החומר הטהור ולא את כמות כלל התערובת, ולדבריו:

"אין זה הגיוני בעיניי כי כמות קטנה ביותר של חומר מסוים, המעורבת בכמות גדולה מאוד של חומר אחר, כדוגמת מים, תהא טעונה קבלת היתר רעלים, רק בגלל העובדה שכמות החומר האחר, המים בדוגמה זו, היא גדולה. על פי הפרשנות של המאשימה, הרי כמות מזערית, זניחה ובלתי מזיקה של חומר המוגדר כ"רעל" לפי חוק החומרים המסוכנים, תחייב קבלת היתר רעלים רק בגלל כמות המים, למשל, שעמה מצוי החומר, אותו ה"רעל". לטעמי, פרשנות זו של המאשימה סותרת את המגמה שבתקנות הסיווג, לפיה לא בכל כמות של חומר המוגדר כ"רעל" בחוק החומרים המסוכנים, יש צורך בקבלת היתר רעלים...".

עוד ציין בית המשפט קמא, כי ככל ופרשנות זו תביא לבעייתיות בנוגע לחומרים אחרים המצויים בתוספת השניה לתקנות סיווג ופטור, לגביהם נקובים ערכים של כמות וריכוז גם יחד, הרי שהפתרון לכך אמור להיות חקיקתי, בדרך של הבהרה ותיקון התקנות.

לאחר מתן הכרעת הביניים, סיכמו ב"כ הצדדים במחלוקת העובדתית ביניהם, באשר לכמויות החומר הטהור שנתפסו ברשות המערערים, כאשר לאור ההכרעה האמורה, התייחס ב"כ המשיבה רק לעניין האתיל אצטט, ולא לגבי שני החומרים הנוספים.

ב"כ המשיבה הסתמך בסיכומיו על עדויות עדי התביעה, על חוות הדעת שהגיש לגבי ריכוז החומר במיכלים שנתפסו ועל סתירות ובעיות בגרסאות המערער 2, ואילו ב"כ המערערים טען לכשלים בלקיחת הדגימות, באחסונן ובאופן בדיקתן, והפנה לעדויות ולחוות דעת המומחים מטעם ההגנה.

במסגרת הכרעת הדין מיום 12.11.14, ולאור הכרעת הביניים, זיכה בית המשפט קמא את המערערים מהעבירות הקשורות בהחזקת שני החומרים הנוספים (כמתחייב מעמדת המשיבה), ובחן את העבירות רק בנוגע לאתיל אצטט.

על מנת לחשב את כמות החומר הטהור, קבע בית המשפט קמא כי מהראיות שהובאו בפניו, הוכח שהמערערים החזיקו את החומר בשלושה מיכלים בצורת קוביה, שנפח כל אחד מהם 1,000 ליטר, ואשר היו מלאים עד כ- 90% מתכולתם.

בית המשפט קמא קיבל את שיטת המדידה של המשיבה, וקבע כי לאור עדותו של עד התביעה רועי בלכנר, כי לקח דגימה בעומק של 20-30 ס"מ מכל מיכל, הרי שגם אם תבדק האפשרות המקלה עם המערערים, היינו, כי החומר נבדק בעומק של 20 ס"מ, הרי שלאור ריכוז האתיל אצטט שנמדד בבדיקות (77%-88%), כמות החומר הטהור בשלושת המיכלים יחדיו מגיעה לכ-448 ק"ג, ועל כן טעונה היתר. ולדבריו, גם אם הבדיקה תערך לאור ההנחה כי עומק הדגימה היה 10 ס"מ, התוצאה תהא כי כמות האתיל אצטט שהוחזקה במקום הגיעה לכ-224 ק"ג.

אופן החישוב שקיבל בית המשפט קמא הוסבר כדלקמן:

"אטול ראשית את תעודת בדיקה מס' 33: על פי הנספח לתעודת הבדיקה, נמצאה כמות של 796 גרם לליטר אתיל אצטט. כאמור, כמות הנוזל בקובייה הייתה כ- 900 ליטר. לכן, שיעור אתיל האצטט היה כ- 88.4%. כאמור, מוסכם על הכל, כי המשקל הסגולי של אתיל אצטט נמוך מזה של המים ולכן הוא צף על פני המים. בהנחה כי הדגימה ניטלה בעומק של 20 ס"מ, המשקפת כמות של 200 ליטר, הרי נפח אתיל האצטט בקובייה שממנה ניטלה דוגמא מס' 33, היה 176.8 ליטר ועל פי המשקל הסגולי של אתיל אצטט הכמות הייתה 159 ק"ג..." (חישוב דומה נערך לגבי המיכלים הנוספים- ג.ש.).

בית המשפט קמא דחה את גישתו של המומחה מטעם ההגנה, ד"ר דריו ורטניק, לפיה תוצאות הבדיקה של מעבדת בקטוכם, עליהן הסתמכה המשיבה, אינן הגיוניות, שכן הן מובילות לתוצאה בלתי אפשרית ולפיה המשקל הסגולי של אתיל אצטט במיכלים נמוך ממשקלו הידוע בטבע, ואת מסקנתו, כי יש להסיק מכך שהריכוז של אתיל אצטט בתעודות שהגישה המשיבה, אינו נכון, אלא מוטה כלפי מעלה.

בית המשפט קמא קיבל את טענות המשיבה, לפיהן המומחה התעלם מכמות משמעותית של חומרים אשר לא זוהו ע"י מכשירי הבדיקה (למשל מים), אשר גם הסנגור אישר את קיומם, ציין כי בחקירתו הנגדית של המומחה בעניין זה הוא התחמק ארוכות ממתן תשובה עניינית, וקבע כי בשל כך, לא ניתן להסתמך על הנחותיו ועל חישוביו של המומחה.

בית המשפט קמא אף דחה את גישתו של המומחה השני מטעם ההגנה, ואדים לוז'נסקי, לפיה המעבדה לא עמדה בנוהלים ובתקנים הנדרשים, וקבע כי היא ניתנה בעלמא, ללא עריכת בדיקות או בדיקת מסמכים.

עוד דחה בית המשפט קמא את הטענות לגבי כשלים בהובלת ואחסון החומרים טרם בדיקתם במעבדה, קבע כי אלו לא הוכחו וכי אף לא הונחה בפניו עדות של מומחה לגבי הצורך בשמירת הדגימות בקירור מעת נטילתן, כפי שנטען.

בנוסף, התייחס בית המשפט קמא להתנהלותו של המערער 2, ובעיקר לגרסתו בעת חקירותיו, כמחזקת את ראיות התביעה.

לאור כל האמור, הרשיע בית המשפט קמא את המערערים בכל העבירות שיוחסו להם בנוגע להחזקת האתיל אצטט שנתפס ברשותם, ללא היתר.

לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, גזר בית המשפט קמא על כל אחד מהמערערים קנס, חתימה על התחייבות וחילוט התחייבויות קודמות.

במסגרת הערעור, משיגה המשיבה על קביעותיו של בית המשפט קמא במסגרת הכרעת הביניים, בכל הנוגע לפרשנות תקנות סיווג ופטור, ואילו המערערים משיגים על אופן חישוב כמות החומר הטהור, שערך בית המשפט קמא במסגרת הכרעת הדין.

עיקר הטענות בערעור שכנגד

במסגרת הערעור שכנגד, טענה המשיבה, כי בית המשפט קמא טעה בכך שפירש את המונח "רעל" לפי תקנות סיווג ופטור, באופן מצומצם מזה שנקבע בחוק, וטענה כי יש לפרש את המונח בצורה רחבה, לפי ההגדרה שבחוק, כך שכמות הרעל, גם על פי תקנות סיווג ופטור, תכלול את משקל התמיסה בכללותה ולא את משקל החומר הטהור בלבד.

לטענת המשיבה, קבלת פרשנותו של בית המשפט קמא עלולה לפגוע במשטר הפיקוח והרגולציה לפי החוק ולפי חוק רישוי עסקים, שנועדו לשמור על איכות הסביבה ועל בריאות הציבור, ולהביא למצב בו אנשים העוסקים ברעלים, יעשו בהם ככל העולה על רוחם.

עוד טענה המשיבה, כי הפרשנות האמורה אינה מתיישבת עם תכלית החוק וחוק רישוי עסקים, להסדרה ולפיקוח על העוסקים בחומרים מסוכנים, בשל הסיכון הרב לציבור ולסביבה הטמון בכך.

אשר לדוגמאות שהציגו המערערים ובית המשפט קמא, לפיהן לא יעלה על הדעת כי ערבוב כמות קטנה של רעל לתוך כמות גדולה של חומר שאינו רעל (כמו מים) תביא לכך שהחומר כולו ייחשב כרעל, טענה המשיבה כי יש לדחותן.

לטענתה, ישנם חומרים דליקים או נפיצים הצפים על פני המים, כך שהוספתם למים מגדילה את שטח הפנים שלהם, ומגדילה את פוטנציאל הסיכון שלהם, כך שיש הצדקה לבחון את משקל התמיסה כולה. בנוסף טענה, כי במקרה של ערבוב רעלים, גם אם הכמות הטהורה של כל אחד מהם נמוכה מהקבוע בתקנות סיווג ופטור, האינטרס הציבורי מחייב את בדיקת הכמות הכוללת.

לטענת ב"כ המשיבה, במקרים גבוליים, בהם למשל יימצאו תמיסות שהריכוז העיקרי בהן הוא מים, יפעילו אנשי המקצוע שיקול דעת מתאים.

עוד הפנתה המשיבה לכך שסעיף 16א לחוק, מאפשר לממונה להוציא צו פינוי רעלים מנהלי, ואולם תקנות סיווג ופטור אינן חלות על סעיף זה, כך שהפרשנות שנקט בית המשפט קמא מביאה למצב אבסורדי, עומדת בסתירה להוראות אחרות בחוק, ועל כן היא אינה סבירה ואינה הגיונית.

לטענת המשיבה, לא יעלה על הדעת, כי מגבלת העיסוק ברעלים על פי סעיף 3 לחוק תבחן לפי כמות הרעל הטהור, אך ניתן יהיה להוציא צו מנהלי לפינוי רעלים על בסיס משקל התמיסה בכללותה, היינו, לגבי רעל שחומרתו פחותה לכאורה.

עוד טענה המשיבה, כי גם ההרמוניה החקיקתית מחייבת את הפרשנות שהיא מציעה, שכן לגבי "רעל מסוג א'" לגביו קובעות תקנות סיווג ופטור ריכוז מסוים, לא ניתן להגדיר ריכוז אלא אם בוחנים אותו ביחס לתמיסה כולה, כך שגם לגבי "רעל מסוג ב'" המנוסח באותו אופן, אך לגביו נדרשת בדיקת כמות, יש לבחון את כלל התמיסה ולא את החומר הטהור בלבד.

בנוסף טענה המשיבה, כי הפרשנות שנקט בית המשפט קמא מביאה לכשל לוגי של ממש בנוגע לחלק מהרעלים, לגביהם נוקבות תקנות סיווג ופטור גם בריכוז וגם בכמות.

על כן עתרה המשיבה לביטול הכרעת הביניים ובעקבותיה זיכוי המערערים, והשבת התיק לבית המשפט קמא, לצורך מתן הכרעת דין חדשה.

ב"כ המערערים עתר להותיר את הכרעת הביניים על כנה, חזר על טענותיו בנוגע לאבסורד שבפרשנות המשיבה, הפנה לעדותה של עדת התביעה לילך אהרון לגבי שינוי מדיניות המשרד בעניין זה, והפנה לסעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- חוק העונשין).

עיקר הטענות בערעור

המערערים טענו כי בית המשפט קמא טעה בקביעת כמות האתיל אצטט שהוחזק ע"י המערערים,

עקב חישובים לא נכונים ועקב אי הבנה של טיעוני מומחה ההגנה.

לטענת המערערים, מאחר ואתיל אצטט הינו נוזל במשקל סגולי של כ-0.9, ועל כן צף על פני המים, ומאחר והדגימה של החומר נלקחה מהחלק העליון של הקוביה בה אוחסן, ללא בחישה, הרי שהדגימות שנשלחו למעבדה הורכבו מאתיל אצטט ומים ביחסים בלתי ידועים, אך שאינם מאפיינים את כל הנוזל בקוביה. יחד עם זאת, כעולה מהעדויות, מכשיר הבדיקה במעבדה אינו מסוגל לבדוק את כמות המים בדגימה, כך שחישוב הריכוז של האתיל אצטט ע"י המעבדה נעשה בהנחה שהדוגמה כוללת רק חומר אורגני, והוא לא מייצג את ריכוז האתיל אצטט בכלל התמיסה.

לטענתם, מאחר והמעבדה לא ערכה תיקון בהתחשב בכמות המים שבדגימה, נתקבלה תוצאה אבסורדית, אשר אינה תואמת את המשקל הסגולי של האתיל אצטט בספרות, ומוטה כלפי מעלה.

עוד טענו, כי ניתן היה להסביר נתון זה ולתקן את החישוב, לו היה מוצג הנתון לגבי כמות המים שבדגימה, אך הדבר לא נעשה, ונטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התביעה.

לטענת המערערים, בית המשפט קמא טעה הן בהבנת טעות המדידה של המעבדה, אשר לא תוקנה בהתאם לכמות המים, והן בדרך החשבונית בה הוא חישב את כמות האתיל אצטט בכל מיכל.

עוד נטען, כי בית המשפט קמא טעה בכך שהסתמך על הערכה של הבודק לגבי העומק ממנו לקח את הדגימה, מבלי שזה הציג נתון מדויק לגבי כך, דבר היכול להביא לשוני בחישובים, ולהקים ספק סביר למערערים.

בנוסף, טענו המערערים, כי לא היה מקום שבית המשפט קמא יזקוף לחובתם את העובדה שהמערער 2 לא ביצע אנליזות משל עצמו, שכן נטל ההוכחה אינו מוטל על כתפיו.

על כן, עתרו המערערים לזכותם מחמת הספק מכל העבירות שיוחסו להם.

ב"כ המשיבה השיב לטענות המערערים, כי החלטת בית המשפט קמא מנומקת, וניתנה בין היתר לאחר ששמע את המומחים והתייחס לשיקולי מהימנות הקשורים בהם, וכי בית המשפט קמא דחה בפרוטרוט את גישת ההגנה, קיבל את חישובי המאשימה, ואף התייחס למכלול הראיות ובהן לעדות המערער 2, ועל כן אין להתערב בממצאיו.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין שני הערעורים להדחות.

הערעור שכנגד לגבי הכרעת הביניים

לאחר עיון בהכרעת הביניים, במסגרתה התייחס בית המשפט קמא לכל טענות הצדדים, לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות בה, ואני מסכימה עם מסקנותיו של בית המשפט קמא.

יחד עם זאת, לאור מורכבות הסוגיה הפרשנית, אתייחס אליה בהרחבה להלן.

העבירה שיוחסה למערערים, של עיסוק בחומרים מסוכנים ללא היתר, מנוסחת בסעיף 3(א) לחוק כדלקמן: "לא יעסוק אדם ברעלים אלא אם כן יש בידו היתר רעלים מאת הממונה...", ובסעיף 15(ב)(1) נקבע כי מי ש"עוסק ברעלים ללא היתר רעלים בניגוד להוראות סעיף 3", דינו מאסר שלוש שנים או קנס.

בסעיף 1 לחוק, מוגדר המונח "רעל" לעניין חוק זה, כ"כל חומר מן החמרים המפורטים בתוספת השניה, בין בצורתו הפשוטה ובין מעורב או ממוזג בחמרים אחרים".

לכאורה, על פי הניסוח הפשוט והדווקני שבחוק, הרי שכל חומר המפורט בתוספת השניה לחוק, בין טהור ובין מעורב בחומרים אחרים, בכל כמות ובכל ריכוז שהם, מצריך היתר רעלים.

ואולם, מכח סמכותו כפי שפורטה בסעיף 10 לחוק, התקין השר לאיכות הסביבה בשנת 1996 את תקנות סיווג ופטור, ובהן צמצם את המקרים שיצריכו היתר רעלים.

בתקנות (שאת ניסוחן מצאתי מסורבל ועמום), נקבע כדלקמן:

"1. בתקנות אלה -

"רעל מסוג א'" - רעל הרשום בתוספת הראשונה בריכוז כמפורט לצידו בטור הריכוזים או בריכוז נמוך ממנו;

"רעל מסוג ב'" - רעל הרשום בתוספת הראשונה בכמות כמפורט לצידו בטור הכמויות או בכמות פחותה ממנה;

"רעל" - רעל מסוג א', רעל מסוג ב' ויסודות רדיואקטיביים ותרכובותיהם;...

2. הוראות סעיפים 3, 4, 5, 8(1) ו-9 לחוק לא יחולו על רעל, למעט כאמור בתקנה 3.

3. הוראות תקנה 2 לא יחולו על -

(1) רעל מן המפורטים בתוספת השניה בכמות כוללת העולה על 50 קילוגרמים;

(2) העוסק - למעט לשימוש ביתי - ב-40 רעלים מסוג ב' או יותר".

בהמשך התקנות מופיעות התוספות, כשבתוספת הראשונה, הרלוונטית לענייננו, מנויה רשימה ארוכה של רעלים, שלצידם צוינו ערכים של כמות (בקילוגרמים), או ריכוז (באחוזים), כשלגבי חלק מהרעלים צוינו שני הערכים גם יחד.

וכך למשל מופיע בתוספת הראשונה, הרעל שבענייננו, אסתר נוזלי, כפריט 77 ולצדו צוינה הכמות 100 ק"ג.

אם כך, תקנות סיווג ופטור קובעות הגדרה חדשה ושונה למונח "רעל", במסגרתה נכללו גם הריכוז או הכמות המקסימליים של רעל, שלגביהם ניתן פטור מהוראות שונות של החוק, ובכללן הצורך בקבלת היתר.

השאלה לגביה נחלקו הצדדים היא, האם לצורך בחינת הצורך בהיתר, יש צורך בבדיקת הכמות הכוללת של התערובת המכילה את החומר (הרעל ברוטו) בהתאם להגדרה הרחבה שבסעיף 1 לחוק, או שמא יש צורך בבדיקת כמות החומר הטהור בלבד (הרעל נטו).

המשיבה הסתמכה בטיעוניה בעיקר על ההגדרה שבסעיף 1 לחוק, והפנתה לפסקי דין בהם אומצה גישתה. עם זאת יצוין, כי רק בת"פ (קרית גת) 1425/02 מדינת ישראל נ' י. בראון ובניו בע"מ ואח' (10.4.07), נדונה במישרין שאלה זו והוכרעה במשפט בודד, על סמך ההגדרה שבחוק בלבד, ואילו בפסק הדין הנוסף, סוגיית חישוב כמות החומר כלל לא היתה נתונה במחלוקת, כך שהוא לא רלוונטי לענייננו.

בנוסף הפנתה המשיבה לתכלית החקיקה ולשיקולי פרשנות, אלא שבעיני אלו מתיישבים עם שתי הפרשנויות המוצעות.

בית המשפט קמא אימץ את טענות ההגנה והעדיף את מה שראה כפרשנות תכליתית והגיונית של הוראות תקנות סיווג ופטור.

אמנם, אני סבורה כי קביעתו של בית המשפט קמא שתקנות סיווג ופטור קובעות הגדרה מצמצמת למונח "רעל" שבחוק, אינה מדויקת, אך בוודאי שאין ללמוד ממנה (כפי שטוענת המשיבה), כי בית המשפט קמא יצר הגדרה חדשה למונח "רעל", המוציאה את הרעלים המפורטים בתוספת השניה לחוק מכלל הגדרת רעל, במידה והם מצויים בכמות או ריכוז נמוך מהקבוע בתקנות סיווג ופטור.

הגדרת המונח "רעל" בחוק היא "הגדרת על", והיא כוללת את כל החומרים המופיעים בתוספת השניה לחוק, בלי קשר לכמותם או לריכוזם.

יחד עם זאת, בכל הנוגע לפיקוח על רעלים (הצורך בהיתר רעלים לכל עיסוק, ליבוא, ולמכירה והצורך בניהול פנקסי רעלים), מצא השר לפטור מהחובות הקבועות בחוק, את מי שעוסק ברעלים בכמות או בריכוז הנמוכים מהערכים שנקבעו.

כלומר, הגדרת המונח "רעל" בתקנות סיווג ופטור, שעובדתית היא שונה מהגדרתו בחוק, נועדה אך ורק לצורך אותו פטור שנקבע בתקנות סיווג ופטור, ולא לכל צורך אחר. אמנם, ראוי היה לנסח את התקנות בדרך ברורה יותר, מבלי לקבוע הגדרה נוספת או שונה למונח "רעל", ואולם משזו הדרך שבחר בה המחוקק, יש לפרש את התקנה לפי תכליתה.

בהתקנת התקנות בחר המחוקק שלא להטיל חובת רישוי גורפת על כל מי שעוסק ברעלים (כפי שלמעשה קבע החוק), אלא רק על מי שעיסוקו בתחום הרעלים הוא רב ונרחב, כאשר הפיקוח נדרש כדי למנוע סכנה לבריאות הציבור ולבטיחותו, שכן העיסוק ברעלים מסוימים שכיח גם בשימוש ביתי או חקלאי, והצורך הגורף בהיתר יטיל נטל בלתי סביר על האזרח ועל הרשות.

לאור הרציונל האמור, הרי שיש לבחון את כמותו וריכוזו של החומר, היינו את פוטנציאל הסיכון שלו, בטרם הטלת חובות רישוי.

בשונה ממסקנת המשיבה, לטעמי, העובדה שלגבי חלק מהחומרים בחר המחוקק להתייחס לריכוזם, היינו לחלקו של הרעל הטהור מתוך התמיסה, דווקא מעידה על כך שהכוונה היתה לבחון את החומר הטהור בלבד, ועל כן, יש לעשות כן גם בעת בדיקת הכמות.

אינני מוצאת כל הגיון בטענות המשיבה, מהן נובע למשל כי אדם הרשאי להחזיק 99 ק"ג של אסתר נוזלי, במצבו הטהור, ללא היתר, יידרש להיתר דווקא בגלל שהחליט למהול את החומר ב-5 ליטרים מים, שהרי פוטנציאל הסיכון הטמון בחומר נשאר זהה (אם לא פחת), ולא נראה לי כי זו היתה מטרת המחוקק. חוסר ההגיון מצוי גם בדוגמא ההפוכה של מהילת כמות גדולה של מים עם כמות קטנה של רעל, כפי שציין בצדק בית המשפט קמא.

יצוין, כי במהלך הדיון שהתקיים בפניי, התקשה ב"כ המשיבה להשיב לשאלה זו, ושב והפנה להגדרה שבחוק, שלשיטתו משקפת את כוונת המחוקק.

אשר לטענת המשיבה כי תקנות סיווג ופטור אינן חלות על סעיף 16א לחוק, מה שמביא לתוצאה אבסורדית לפיה הסנקציה המנהלית רחבה יותר, גם אותה אינני יכולה לקבל. תקנות סיווג ופטור אינן חלות גם על סעיף 15 לחוק שהוא סעיף העונשין, ועדיין סעיף 15 כפוף להגדרת סעיף 3 לחוק. נראה לי, אם כך, כי גם הסמכות המנהלית למתן צו סילוק מנהלי, תחול רק בכפוף לסעיף 3 לחוק, ועל כן גם בכפוף לתקנות סיווג ופטור.

מכל האמור לעיל עולה, כי הפרשנות ההגיונית, בה נקט בית המשפט קמא, מתיישבת גם עם התכלית החקיקתית בעת התקנת תקנות סיווג ופטור. יודגש, כי תקנות סיווג ופטור נועדו במקורן לצמצם את תחולת החוק, כך שאין לראות בפרשנות זו כיוצרת חוסר הרמוניה חקיקתית.

זאת ועוד, כאמור, תקנות סיווג ופטור נוסחו באופן מסורבל ולא מובן (למשל הדרך בה יש לפעול לגבי חומרים שלגביהם צוינו גם הכמות וגם הריכוז), וכפי שעולה מטענות הצדדים, המונח "כמות" יכול להתפרש הן לפי שיטת המשיבה, והן לפי שיטתם של המערערים ובית המשפט קמא.

בהקשר זה התייחס בית המשפט קמא בצדק לעדותה של עדת התביעה, הגברת לילך אהרון, ולפיה הנחיות המשרד להגנת הסביבה השתנו, מהנחיה לבחינת הכמות הטהורה של החומר לבחינת כמות התמיסה כולה, וזאת בתקופה הרלוונטית, כך שבטיוטה לחוות דעתה (נ/1) התייחסה העדה למדידות לפי ההנחיות הישנות.

על פי סעיף 34כא לחוק העונשין "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". בענייננו, גם לאור הוראה זו, וגם מאחר ואני סבורה כי הפרשנות התכליתית וההגיון מתיישבים יותר עם גישת המערערים, אני מאמצת פרשנות זו.

במידה והמשיבה סבורה כי פרשנות תכליתית זו עומדת בסתירה לעמדת המחוקק, עליה להביא לשינוי חקיקה, כך שהתקנות יאמרו את דברן באופן ברור שאינו משתמע לשתי פנים.

לאור כל האמור לעיל, אני מאשרת את הכרעת הביניים של בית המשפט קמא, ועל כן, אני דוחה את הערעור שכנגד.

הערעור לגבי הכרעת הדין

גם לגבי ערעורם של המערערים, בכל הנוגע לסוגיית חישוב כמות החומר הטהור בתמיסה, לא מצאתי עילה להתערבות בתוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא, אם כי אני סבורה כי ניתן היה להגיע אליה בדרך שונה, מבלי שבית המשפט יידרש לערוך חישובים מסובכים להצדקת עמדת המשיבה.

כאמור, הוראת החוק לפיה הואשמו המערערים, עניינה במי ש"עוסק ברעלים ללא היתר רעלים".

אמנם, נטל השכנוע, או חובת ההוכחה, לגבי כל רכיב מרכיבי העבירה מוטל על התביעה. ואולם, הרכיב של "ללא היתר" הינו יסוד שלילי של העבירה, ולגביו נקבע בפסיקה, כי התביעה יוצאת ידי חובתה להוכחתו ברמת הוכחה מזערית יחסית, ולאחר מכן עובר הנטל אל הנאשם להציג ראיות לסתור (ראו בהקשר זה י' קדמי, על הראיות (תש"ע-2009, חלק רביעי) 1706 ואילך, דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד נה(5), 439, ע"פ 123/83 חברת ק.פ.א פלדות קרית ארבע בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פד לח(1), 813).

וכך סוכמה ההלכה בע"פ 3354/97 שיאון ואח' נ' מדינת ישראל (28.6.98):

"אכן, המדובר ב"יסוד" שהוכחתו על התביעה; ואין היא יוצאת ידי חובתה אלא בהוכחתו ברמה של למעלה מספק סביר.

ברם, היסוד האמור - "נסיבה" בלשון התיקון מס' 39 לחוק העונשין - הינו "יסוד שלילי", שפרטיו מצויים "בידיעתו המיוחדת" של הנאשם (במקרה דנא: המערערים). בתור שכזה, יוצאת התביעה ידי חובת הוכחתו לכאורה בראיות שמשקלן קל יחסית; ולמעשה, די לה לעניין זה ב"ראשיתה של הוכחה". משעומדת התביעה בחובת הראיה לכאורה של יסוד כזה - "יסוד שלילי" המצוי ב"ידיעה מיוחדת" של הנאשם - חייב הנאשם להראות, כי אין אחיזה למסקנה המתחייבת מן הראיות לכאורה, שהגישה התביעה; כאשר די לו לענין זה בהקמת ספק לזכותו, שהרי התביעה היא הנושאת בנטל השכנוע בדבר קיומו של היסוד האמור".

במאמר מוסגר אציין, כי יתכן ואף ניתן לראות את הנושא של הוכחת כמות החומר על פי תקנות סיווג ופטור, כטענת הגנה (לפיה כמות החומר המדובר אינה טעונה היתר), שלגביה נטל ההוכחה מוטל מלכתחילה על כתפי ההגנה, ואולם בענייננו אין צורך להכריע בכך.

בענייננו, העידו בפני בית המשפט קמא עדים רבים והוגשו מסמכים רבים, והתביעה הצליחה להביא בפניו יותר מראיות קלות או מראשית הוכחה לכך שכמות הרעל הטהור עלתה על 100 ק"ג.

במצב זה, הנטל עבר לכתפי ההגנה להביא ראיות לסתור את ראיות התביעה.

ואולם, ההגנה לא הביאה בפני בית המשפט כל ראיה ממשית לכמות החומר הטהור שהוחזק בפועל ע"י המערערים, למרות שהחומר היה בידי המערערים והם יכלו לבדוק אותו באמצעות מומחים מטעמם. תחת זאת הביאה ההגנה מומחים, שתכלית עדויותיהם היתה לנסות ולזרוע ספק במדידות שנערכו ע"י מומחי התביעה, בין אם בטענות לגבי אופן העברת ושמירת החומר לפני הבדיקה, ובין אם בטענות לגבי טעויות אפשריות בדגימה ובחישוב.

בית המשפט קמא התייחס לעדי ההגנה ודחה את עדויותיהם כלא אמינות או לא מקצועיות דיין, והעדיף על פניהן את עדויות עדי התביעה, ואינני מוצאת מקום להתערב בממצאיו אלו.

זאת ועוד, בית המשפט קמא התייחס בצדק לאמרותיו המפלילות של המערער 2 בעת חקירותיו במשטרה הירוקה, ולעדותו הבעייתית בפניו (שלגבי ריכוז הרעל שהחזיק, הינה למעשה עדות כבושה), כמחזקות את משקל ראיות התביעה, בעיקר כשהמערער 2 הינו מהנדס כימיה במקצועו, הבקיא מאד בתחום, בו הוא עוסק מזה כ-30 שנה.

לאור כל האמור לעיל, לא היה מקום לתרעומת של המערערים על כך שבית המשפט קמא העיר בסיפא להכרעת הדין, כי המערער 2 לא טרח לבצע אנליזות משלו בחומר שנתפס על מנת להוכיח כי הוא אינו חייב בהיתר רעלים, שכן הנטל אמור היה לעבור להגנה, אך היא לא הצליחה להביא ראיות לסתור את ראיות התביעה, ולא הצליחה להקים ספק סביר לטובת המערערים.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה גם את ערעורם של המערערים, ומותירה את הכרעת הדין של בית המשפט קמא על כנה.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ה, 28 מאי 2015, בהעדר הצדדים.