תביעה בסדר דין מהיר, 15,000 ₪ סכומה, ועניינה בפגיעה נטענת במצלמות אבטחה ובעוגמת נפש.

1. ברקע הדברים, בקיצור נמרץ: התובע והנתבע 1 הם אחים, הגרים בסמיכות, וצהובים זה לזה. הנתבע 1 נשוי לנתבעת 2 ושניהם הורים לנתבע 3. עוינות רבה, שקשה היה להחמיצה גם באולם, שוררת בין הצדדים. זו הניבה הליכים ומריבות לרוב. את התביעה הנוכחית בחר למקד התובע, לאחר גלגולים שונים של התביעה שלא נרחיב בהם, בענייני מצלמות שהתקין, ובעתירה לפיצויים בגין עוגמת נפש נוכח הסכסוכים עם הצד שכנגד. בתביעתו הקצרצרה טען כי התקין מצלמות אבטחה, הנתבעים השחיתו אותן, הוא נאלץ לשלם 5,550 ₪ כדי לתקנן, ועוגמת נפש נגרמה לו שאותה אמד ב-9,450 ₪. השיבו הנתבעים: לא אנחנו, ועוגמת נפש התובע הוא שגורם.

2. כיוון שהסכסוך אינו נסב בבסיסו על מצלמות כי אם על אורחות חייהם של שני אחים הגרים בסמיכות ואינם מסתדרים זה עם זה, נעשה ניסיון לסייע לצדדים לאתר ביניהם פתרונות שיקדמו את שלוות חייהם, אך הדבר לא צלח. הצדדים אף חיוו דעתם בסוגיית הסמכות העניינית, התובע גרס זו מוקנית לבית משפט זה ולא לבית המשפט לענייני משפחה והנתבעים לא הביעו עניין. נוכח פשטות התיק וספקות מספקים שהעלה התובע הרי שהשלמתי את בירור התביעה לפניי וקבעתי את התיק להוכחות קצרות, החלטה שהצדדים לא השיגו עליה. לעת הוכחות הנתבע 1 לא התייצב, הנתבעת 2 לא זיהתה את התצהיר שחתמה עליו, הנתבע 3 נחקר והכחיש. הצדדים סיכמו לאחר הדיון, ועל עיקרי טענותיהם ככל שהן נחוצות להכרעה אעמוד להלן. כמצוות מחוקק המשנה בענייני תביעות המתבררות בסדר דין מהיר, אנמק בתמציתיות.

3. נפתח בסוגיית המצלמות. כתריסר התקין התובע, על שתיים הותז צבע. התובע, בעדותו שלו, לא הצליח להציג בסיס איתן דיו לכך שיד הנתבעים הייתה במעל. ודוק: אני ער לכך שהנתבעים 1 ו-2 לא העידו למעשה, סוגייה שבה מיקד התובע עיקר טענותיו. ברם כאשר התובע עצמו לא הציג מצדו ראיות נאותות, לא ניתן לבסס את התביעה, קל וחומר כאשר הנתבע 3 התייצב והכחיש. גם אם אין לשלול אפשרות עיונית לקבל את גרסת התובע במקרה המתאים גם על יסוד ראיות נסיבתיות בלבד, הרי שטרם שבית המשפט יקבע כממצא עובדתי שאכן ידו של מי מן הנתבעים במעל, נדרש היה סיפור מעשה ברור וסדור בהרבה מפי התובע: מתי התקין את המצלמות, כמה עלו, מתי נפגעו, מתי תיקן, כמה שילם. סיפור סדור שכזה לא בא; רחוק מכך. נדגים.

4. בתביעתו (ס' 8) ותצהירו (ס' 9) טען התובע כי התקין את המצלמות בעלות של 7,000 ₪, והציג שני ספחי צ'קים (נספחים ז' ו-ח'), ע"ס 4,000 ₪ מיום 1.7.14 ו-3,000 ₪ מיום 15.7.14. שני ספחי צ'קים נוספים (4,000 ₪ ו-450 ₪, שניהם מיום 10.8.14, נספחים ט' ו-י') שיקפו לדבריו תשלום עבור התיקון של שתי המצלמות שנפגעו, כך גם קבלה יחידה שהציג ע"ס 1,100 ₪ מיום 5.12.14. 7,000 ₪ להתקנה, במחצית הראשונה של יולי 2014, למדנו, 5,550 ₪ לתיקון (וזה הסכום הנתבע), באוגוסט ובדצמבר 2014. אך בתצהיר קודם שתמך באחד מגלגוליה הקודמים של התביעה ואשר הוא צירף כנספח א'1 לתצהירו טען (ס' 10): כבר ביום 23.6.14 התלונן במשטרה על הפגיעה במצלמות. על טענה זו עמד בתוקף גם בדיון, וביאר שלמרות שבאותה תלונה אין זכר למצלמות, אזי הוא הלין, ו"הוא לא יודע מה כתב החוקר במחשב" (עמ' 13, ש' 18-10). אם כך, הרס המצלמות (23.6.14 או בסמוך לפני כן) קודם להתקנת המצלמות מלכתחילה (ראשית יולי 2014). אם לא די בקושי זה, בדיון הוסיף התובע וטען למועד אחר של הפגיעה במצלמות: "לפני החג הקטן של האיד-אל-פיטר"; קרי: בסמוך לפני יום 28.7.14, לא 23.6.14. בנוסף, את ההחלפה ביצע תוך לא יותר מחודש מן ההרס. אם ספחי הצ'קים מיום 10.8.14 (נספחים ט' ו-י', מיום 10.8.14) משקפים תיקון המצלמות, אין הדבר מתיישב עם הריסתן ב-23.6.14 (אלא עם המועד המאוחר שציין התובע). ואם תוקנו תוך חודש, הקבלה היחידה שבתיק (נספח י"א, 5.12.14) אינה מתיישבת עם דבר. בנוסף, אם נתמקד בספחים ט' ו-י' האמורים לשקף תיקון (ולא התקנה) בסך 4,450 ₪, אזי ביחס לאותם ספחים עצמם טען התובע בחקירתו כי אלו (וכך גם קודמיהם, בסך 7,000 ₪) שיקפו דווקא את ההתקנה המקורית, לא את התיקון (עמ' 12, ש' 14). הוא אף אישר שעלות התקנת המצלמות הייתה 11 או 12 אלף ₪, לא 7,000 ₪, נתון המתיישב היטב עם כך שכל ארבע ספחי הצ'קים (נספחים ז'-י', 11,450 ₪ סכומם) הם בגין ההתקנה, לא התיקון. נוסח הקבלה נספח י"א מיום 5.12.14 בסך 1,100 ₪ מלמד שהיא לבדה אמורה לשקף את תיקון 2 המצלמות ("החלפת 2 מצלמות שהושחתו ע"י צבע", צוין בה). אותה קבלה: זמן רב אחרי התלונה מיום 23.6.14 ואחרי החג גם יחד, לא חודש ימים. סיכום הדברים: איננו יודעים מתי הותקנו המצלמות, מתי נחרבו שתיים מהן, מתי תוקנו, ואלו מספחי הצ'קים שהציג (ללא קבלות תואמות) קשורים בהתקנה, שבגינה אינו תובע, ואילו קשורים בתיקון, שבגינו תבע. בלתי אפשרי לנסות ולשבץ לתוך כל אלה ממצא עובדתי שלפיו בלילה מסוים נתבע מסוים פגע פגיעה מסוימת במצלמה כלשהי.

5. כל האמור לעיל מדגים (ואין הדבר ממצה) כי המדובר בתביעה שאינה יכולה להתקבל. אין בידי לשלול כלל ועיקר שהתובע אכן התקין, ואכן מי מן הנתבעים הרס, ואכן התובע שילם דבר מה עבור התיקון; והרי משפחת הנתבעים, שאיבתה לתובע רבה, יכולה הייתה להיחשב בכללה כ"חשוד המיידי" בפגיעה במצלמות. אולם כדי להפוך אפשרות כזו לממצא עובדתי, תוך הצבעה גם על גורם קונקרטי שפגע, וכל זאת על יסוד ראיות נסיבתיות בלבד, הרי שנדרש סיפור מעשה סדור ועקבי. משזה לא בא, דין התביעה ברכיב זה להידחות.

6. אנו נותרים עם אותה "עוגמת נפש" שאותה אמד התובע בסכום של 9,450 ₪ דווקא, ה"מעגל" את התביעה הכוללת ל-15,000 ₪. למרות שהדברים אינם ברורים דיים, הרי שאותה עוגמת נפש מתייחסת לשיטתו לא רק להרס המצלמות (ומשנדחית התביעה בעניין זה ממילא כך גם הנזק הלא ממוני), אלא לטרדה שהוא חווה מזה שנים ארוכות אחיו ובני משפחתו של זה. גם אם נבחן את עוגמת נפש בגין מעשי העבר ככלל, אין כל אפשרות לזכות את התובע בגין כך. ככל שהדברים נוגעים לבקשות לצווי הטרדה מאיימת שהגיש בעבר, הרי שחיוב נעשה בגדרי ההליך, במקרים החריגים שבהם בית המשפט שיש לעשות כן, לא בהליך נפרד. אשר ליתר העניינים: תלונות במשטרה, קללות שספג בשנת 2012, מים מלוכלכים ששפך הנתבע 3 על הרצפה ששטף התובע בשנת 2013, פגר שהשליך הנתבע 1 לעבר דלת התובע במועד כלשהו, ושאר מרעין בישין: כל אלה הם ודאי עוכרי שלווה בצורה יוצאת דופן ואין אלא להצר שכך מתנהלים חייהם של בעלי הדין. ועדיין, גם אם נניח שתיאוריו של התובע משקפים את חייו במחיצת הנתבעים, הרי שהמדובר תיאורים כלליים, בלתי קונקרטיים, אשר יש קושי לגבבם שנים לאחר מעשה לכלל תביעה הבאה אגב הטענה בעניין המצלמות ולתבוע בגינם "עוגמת נפש" ערטילאית. ממילא, בסיס עיוני לתביעה שכזו לא הציג התובע.

7. התביעה נדחית אפוא. אשר להוצאות: הנתבע 1 לא התייצב לדיון. הנתבעת 2 הכחישה את חתימתה על התצהיר. הנתבע 3 נהג בדיון בדרך בלתי ראויה והדגים היטב כי תחושותיו ומרירותו של התובע מיחסה של משפחת הנתבעים אליו מבוססות, גם אם את תביעתו לא הצליח לבסס ברמה הנדרשת לקבלת פיצוי. כל צד יישא אפוא בהוצאותיו. אין אלא להוסיף ולקוות כי הנתבעים כולם ישכילו להניח לתובע (וכי התובע יתעלם מן הנתבעים במידת הניתן), כדי לחסוך את הצורך בטענות, תלונות ותביעות עתידיות. ודאי שאל לנתבעים לחוש כי דחייתה של התביעה נוכח אי הצלחתו לבסס את טענותיו ברמה הנדרשת לקבלת פיצוי, יש בה משום גושפנקה להטריד את התובע בעתיד.

ניתן היום, ט' חשוון תשע"ח, 29 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.