לפניי בקשה לביטול 2 דוחות חניה (הודעות תשלום קנס) בשל טענת התיישנות העבירות אשר הוגשה ביום 24.03.2015 (להלן: "הקנסות"), בתחום שיפוטה של המשיבה.

הבקשה בתמצית:

עניינה של בקשה זו, בתמצית, בשתי הודעות תשלום קנס , בגין דוחות חניה בשנים 1996 ו – 2003 (להלן: "הקנסות") אותן נדרש המבקש לשלם , ובגינן ננקטו כנגדו הליכי גביה .

הודעת תשלום קנס מספר 24663239 , בגין עבירה מיום 04.11.1996 באמצעות רכב מ.ר 3427765 כאשר סכום הקנס המקורי הינו 70 ₪ ( להלן: "הקנס הראשון/הקנס משנת 1996 ").

הודעת תשלום קנס מספר 63437115, בגין עבירה מיום 18.08.2003 באמצעות רכב מ.ר 5371803 כאשר סכום הקנס המקורי הינו 100 ₪ (להלן: "הקנס השני /הקנס משנת 2003").

המבקש טען כי במשך השנים לא קיבל לידיו כל הודעה בדבר הקנסות, וכי לא ידע עליהם עד שנת 2003, עת קיבל מכתב מחברת הגביה על חובותיו למשיבה ולפיכך העבירות התיישנו. לטענתו, בסמוך לאחר קבלת ההודעה מחברת הגביה בשנת 2003 פנה בעצמו למשיבה ולחברת הגבייה, ובשלב מאוחר יותר פנה באמצעות עורכי דין בבקשה להמציא לעיונו אסמכתאות/ אישור מסירה בדבר הקנסות, אך מבוקשו לא ניתן לו. עתה, מאחר והמשיבה, לטענתו, לא נקטה בסעדים הנדרשים תוך זמן סביר, פנה הוא לבית המשפט ומבקש הוא להורות על ביטול הדוחות וההליכים שננקטו בגינם, מחמת התיישנות כאמור לעיל.

יצוין כבר עתה כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בהרחבה, ועיינתי במסמכים ובנספחים שהוגשו לעיוני , ולאחר ששמעתי הראיות בתיק לבירור העובדות השנויות במחלוקת , הגעתי לכלל דעה כי יש מקום לדחות את הבקשה על הסף , כפי שיפורט בהמשך.

טענות הצדדים:

טענות המבקש:

1. לטענת המבקש עניינה של בקשה זו נחלק לשלושה:

1. העבירות כלל לא בוצעו על ידי רכבי המבקש והמבקש מעולם לא ביצע את שתי העבירות המיוחסות לו . לטענתו, אין כל ראיה בידי המשיבה הקושרת אותו לביצוע העבירות. אין במסמכי המשיבה כל אזכור למספרי הרכבים ואין כל נתון הקושר את הרכבים לעבירות.

2. התיישנות העבירות נשוא הודעות תשלום הקנס. לטענת המבקש עבירת חניה הינה עבירה מסוג "חטא" היות והיא עבירת קנס בלבד (בהסתמך על סעיף 24 (3) לחוק העונשין , התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין" ובג"צ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עיריית תל אביב פ"ד נב (2) 542,574 ) ולכן יחול במקרה הנדון סעיף 225 א (א ) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) , תשמ"ב – 1982 (להלן:"חסד"פ") הקובע כי אם עברה שנה אחת מיום ביצוע העבירה ולא נשלחה הודעת קנס, העבירה התיישנה. גם סעיף 9 (א) (4) לחסד"פ קובע כי באם אין הוראה אחרת , שנה הינה תקופת ההתיישנות לביצוע העבירה ולטענתו במקרה שלפנינו אין הוראה אחרת.

לטענת המבקש יש להמציא הודעות תשלום הקנס בדואר רשום ועל המשיבה להוכיח כי קמה לה חזקת המסירה כאמור בתקנה 44 א לתקנות סדר הדין הפלילי , תשל"ד – 1974 (להלן: "תקסד"פ"). בעניין זה הפנה ב"כ המבקש לה"פ (ת"א) 200231/06 נועם לאור (עו"ד) נ' עיריית תל אביב יפו (פורסם במאגרים משפטיים 03.05.2007 ) וכן לעפ"א (ת"א) 80201/07 חגי נירה נ' עיריית תל אביב (פורסם במאגרים משפטיים 2008 ) וגם ב"ש (רח') 4/09 נרדי יעקובי נ' עיריית רחובות (פורסם במאגרים משפטיים מיום 17.09.2009) , שם נקבע שעל מנת שהראיה תהיה קבילה היא צריכה להכיל אישור חותמת דואר ישראל ולטענת המבקש המשיבה לא הציגה ראיה כלשהי המכילה חותמת דואר ישראל וכי לא הוכיחה את כל שרשרת האירועים שהובילו למשלוח ההודעה. לטענת המבקש המשיבה הציגה פירוט חלקי מאוד אשר אין בו כדי להוות את אותה דרישה להוכחת משלוח הודעות תשלום קנס בדואר רשום כדרישת פסיקת ביהמ"ש והכל כמפורט להלן:

• פקח-מחשב העירייה: מראיות המשיבה לא ניתן לדעת אילו נתונים נמסרו (אם נמסרו בכלל) על ידי הפקחים למשיבה (כמו מספרי רכבים, מקום ביצוע העבירות וסעיפי האישום). אין ראיה קבילה, תצהירה של עדת ההגנה הגב' שמחה עדנה (להלן:" עדנה שמחה") הינה עדות מפי שמועה, הפקחים לא זומנו להעיד, הדוחות המקוריים לא הוצגו ואין כל תמונה של הרכבים. כמו כן ייתכן שהנתונים נקלטו באופן שגוי שכן העדה מעידה כי הקלידה מה שהפקחים רשמו ואין כל אינדיקציה שמדובר ברכבו של המבקש.

עוד טען המבקש כי עדותה של עדנה שמחה הינה עדות כבושה וסותרת, אינה אמינה ונטולת משקל ראייתי. מחד בתצהירה הצהירה שהקלדנית הקלידה הנתונים לחברת אוטומציה ומאידך העידה בבית המשפט כי היא זו שהקלידה.

• בירור פרטי בעל הרכב והמען: לטענת המבקש יש להוכיח תחילה שהמכתב נשלח בדואר וכן נשלח לכתובת הנכונה של הנמען. לטענתו, עדנה שמחה העידה שהמשיבה בודקת את מען בעל הרכב במשרד הרישוי ולגישתו אין כל חובה לשלוח את הדוחות לפי הכתובת במשרד הרישוי שכן הוא מרשם בעלי הרכבים בלבד ואת המען המעודכן דולים ממרשם האוכלוסין, ומאחר והמשיבה לא פעלה כך נשלחו הדוחות (אם נשלחו לטענתו) לכתובות שגויות.

• העירייה – החברה לאוטומציה – בית הדפוס: לטענת המבקש על העירייה היה להוכיח בראיות קבילות , לגבי כל הודעת תשלום קנס בנפרד, כי היא פנתה לחברה לאוטומציה , ביקשה ממנה להפיק קובץ של הנאשמים וביניהם המבקש ולהוכיח שבית הדפוס קיבל את הקבצים מהחברה לאוטומציה, שבית הדפוס בדק שקיבל את הקבצים בשלמותם ושפרטי המבקש ביניהם, שבית הדפוס הפיק בפועל בכל פעם את כל המכתבים ושבית הדפוס בדק שהמכתבים הודפסו בפועל. בעניין זה הפנה המבקש לה"פ (ת"א) 201183/04 קליר אלחנן נ' עיריית רמת גן (פורסם במאגרים משפטיים, 28.03.2005 ). כמו כן לטענת המבקש המשיבה לא הציגה אסמכתא ששילמה תשלום כלשהו ולא העידה עדים מטעם החברה לאוטומציה ומטעם בית הדפוס שיעידו על שיטת העבודה.

• בית הדפוס – דואר ישראל: להוכחת חוליה זו על המשיבה היה להוכיח את דרך העבודה של בית הדפוס מול בית הדואר ולגישתו אין להסתפק בתדפיס ממחשב העירייה כדי להוות ראיה כי רשות הדואר קיבלה אותם למשלוח. בעניין זה הפנה לעפ"א (ת"א) 80201/07 חגי נירה נ' עיריית תל אביב (פורסם במאגרים משפטיים , 2008 ). יחד עם זאת טען המבקש כי כאשר ישנה הפרדה בין המסמך בו מופיעה חותמת הדואר לבין המסך המכיל את יתר הפרטים, חייב להיות אלמנט מקשר בין שני המסמכים כמו תאריך, כותרת זהה וכד'. ביחס לקנס הראשון טען ב"כ המבקש כי תאריך החותמת אינו ברור ואינו קריא ולא ברור שמדובר בחותמת דואר ישראל ולגישתו מדובר בחותמת פנימית של עיריית טבריה שהוטבעה על ידי המשיבה בשלב מאוחר יותר. אין תמיכה של עד מטעם דואר ישראל. עוד הוסיף כי תצהירה של עדנה שמחה הוא נטול משקל לחלוטין היות והיא עובדת בעירייה 20 שנה ועדותה הינה עדות שמועה וסברה של "עד מטעם" והיא מפרשת את הדברים. ביחס לקנס השני טען המבקש כי לא הוצג אלמנט המקשר בין שני העמודים של התדפיס ממחשב העירייה(נספח ב' לתצהיר עדנה שמחה).בנוסף טען כי החותמת כלל אינה קריאה והחותמת אינה מכילה את הסממנים הקבועים בפסיקה לחותמת דואר, וכן לא זומן עד מטעם רשות הדואר.

לחילופין טוען ב"כ המבקש כי חזקת המסירה נסתרה על ידי המבקש. לטענתו, גם באם המשיבה הוכיחה כי דבר הדואר נמסר למבקש וכי היא עמדה בכל החוליות המקימות את חזקת המסירה, לפי ע"א (עליון) 36313/97 אזוב נ' עיריית ירושלים מדובר בחזקה הניתנת לסתירה , בחזקה שאינה חלוטה ובאם המבקש יוכיח שלא קיבל את דבר הדואר הרשום "מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן", הרי הוא יסתור את חזקת המסירה כך שחזקת המסירה לא תעמוד לחובתו. לגישתו, מדובר בגישה רחבה כך שלמעשה די בהסבר שיניח את דעת בית המשפט. לגישתו, על המבקש לעמוד באחד משני תנאים חלופיים:

1. עליו להוכיח שהוא לא קיבל את ההודעות מסיבות שאינן תלויות בו. טענתו בהקשר זה הינה כי למשיבה אין חותמת דואר ישראל ואין את הכתובת לאן נשלחו המכתבים.

2. לחילופין, עליו להוכיח שאי קבלת ההודעה לא נובעת מהימנעותו מלקבלה. בהקשר לתנאי זה טען המבקש כי המכתבים כלל לא הגיעו לכתובת הנכונה אז ברור שלא נמנע מלקבלם. לטענתו, המשיבה לא הציגה אישור מהדואר שהדוחות נמסרו או חתימתו של המבקש כשדרש אותם כביכול ובהקשר זה הפנה לעפ"א (מחוזי ת"א) 80059/07 גנאל נ' עיריית ת"א (פורסם במאגרים משפטיים, 2007 ).

3. עוד טען המבקש לביטול הודעות תשלום הקנס מטעמי הגנה מן הצדק (גרימת נזק ראייתי).

ביחס לכך טען המבקש כי נגרם לו נזק ראייתי כבד. לטענתו, בתיקון מס' 11 לחסד"פ , כאשר נחקק סעיף 225 א לחסד"פ נכתב כי הרציונאל העומד בבסיס התיקון הינו כי יש לאפשר לאזרח להתגונן ולהציג הגנתו סמוך ככל שניתן לאירוע המיוחס לו. (ה"ח 1937, תשמ"ט, 102 ) והפנה בעניין זה לת.פ (הרצליה) 65/03 מדינת ישראל נ' רביע משה (פורסם במאגרים משפטיים 15.08.2005 ).

טענות המשיבה:

3. לטענת המשיבה המבקש חב למשיבה חוב בגין שני קנסות חלוטים. המבקש מודע לקנסות לפחות משנת 2003, וניהל התכתבות בין השנים 2003 – 2015, כאשר במהלך תקופה זו יוצג על ידי 3 עורכי דין ואף פנה לבית המשפט בשנת 2010.

הודעות תשלום הקנס בגין הדו"חות ,נשלחו לכתובתו הרשומה של המבקש, בדואר רשום ובמועד הקבוע בחוק, כעולה מ"רשימת דברי דואר רשומים שנמסרו למשלוח" (מצורפים כנספחים לתגובתה). לכן, מכיוון שהמבקש לא שילם את סכום הקנסות יש לראותו כמי שהורשע ונגזר דינו. לטענתה, יש לדחות בקשה זו אף מן הטעם לפיו חלפו המועדים הקצובים בחוק להגשת בקשה להישפט, והמבקש לא העלה כל טעם לשיהוי המשמעותי בהגשת בקשתו. שיהוי של כ – 12 שנים. לטענתה, הדבר מקבל משנה תוקף כי החייב מודה שהליכי הגבייה גרמו לו לאי נוחות רבה אך "נזכר" לפנות לבית המשפט רק לאחר שנלקחו כספים בפועל מחשבונו ב - 09/2014.

עוד טענה המשיבה כי המבקש לא הצביע על כל עיוות דין שייגרם לו היה והבקשה תידחה היות והטענה כי לא ביצע העבירות לא נטענה בהזדמנות הראשונה וזו טענה שנולדה רק לצרכי הליך זה. עוד טענה המשיבה כי התקיימה חזקת המסירה והמבקש לא עמד בנטל לסתור אותה . הפנתה לאסופת פסיקה בעניין זה.

המשיבה פירטה את התכתובות וטענה כי בכל אחד ממכתביה דחתה טענותיו של המבקש ואיפשרה לו לסור למשרדיה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית :

4. עבירות החניה שבגינן ניתנו הודעות תשלום הקנס למבקש הינן עבירות קנס מסוג ברירת משפט כאמור בסעיף 228 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 (להלן: "חסד"פ" ) , ועל עבירות אלה חלות הוראות סעיפים 230-228 לחסד"פ.

5. הליך של ברירת משפט נפתח בהמצאה כדין של הודעת תשלום קנס המפרטת, בין היתר, את העבירה ואת שיעור הקנס שנקבע לה, כעולה מהוראות סעיף 228(ב) לחסד"פ. הודעה זו היא מסמך קונסטיטוטיבי ומסירתה לנאשם פותחת את ההליך הפלילי נגדו (ראה בעניין זה רע"פ 7752/00 ניר נ' מדינת ישראל, (15.5.02)).

6. תקנה 41 (א) לתקנות סדר הדין הפלילי התשל"ד - 1974 (להלן: "תקסד"פ") קובעת כי בעבירות קנס של העמדת רכב במקום שהעמדתו אסורה לפי חיקוק, מותר להצמיד לרכב הודעה על מעשה העבירה.

7. במידה ולא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה ובעל הרכב לא ביקש להישפט, על הרשות החובה להמציא הודעת תשלום קנס חדשה בהתאם להוראות תקנה 41(ב) לתקסד"פ הקובעת:

"לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב ולא ביקש בעל הרכב להישפט תוך אותו מועד, תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי הודעת תשלום קנס חדשה".

את הודעת תשלום הקנס על המשיבה לשלוח בדואר רשום לפי הוראותיה של תקנה 44 א לתקסד"פ כפי שיפורט בהמשך.

כאמור לעיל, עבירת קנס הינה עבירה מסוג "ברירת משפט" שהיא עבירת "חטא" ואין חולק כי נוכח הוראת סעיף 225 א (א) לחסד"פ , אם לא הומצא הדו"ח למבקש תוך שנה ממועד ביצוע העבירה, הרי העבירה מתיישנת. יוצא איפוא, שהמשיבה נדרשת להמציא למבקש את הודעת תשלום הקנס - בדואר רשום - בתוך שנה מיום ביצוע העבירה, שאחרת כלל לא נפתח הליך משפטי מפאת התיישנות העבירה.

8. משנמסרה לו הודעת תשלום קנס במועד הקבוע בחוק , קובע סעיף 229 (א) לחסד"פ כי בפני המבקש עומדות שלוש דרכי פעולה אפשריות:

• לשלם , תוך 90 יום, את הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

• להגיש, תוך 30 יום מיום המצאת הודעת תשלום הקנס בקשה לביטול תשלום הקנס ולפיה הסמכות לביטול קנסות אלו נתונה רק לתובע שמונה לעניין זה על ידי היועץ המשפטי לממשלה.

• להודיע, תוך 90 יום מיום המצאת הודעת תשלום הקנס, על רצונו להישפט בגין ביצוע העבירה (ראו גם תקנה 42 בתקסד"פ ), ואז קונה בית המשפט את סמכותו להידרש לעבירות קנס מהסוג הנדון – ברירת משפט.

9. ככל שהמבקש לא קיבל הודעת תשלום קנס כמפורט לעיל ותוך שנה ממועד ביצוע העבירה, מתיישנת העבירה ואז כל טענה כנגד דוחות החניה והתיישנות העבירה – מקומה להתברר בבית המשפט לעניינים מקומיים במסגרת הליך פלילי (ראה לעניין זה ע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל אביב ) וזאת להבדיל מטענה להתיישנות העונשים היכולה להתברר רק בבית משפט אזרחי (ראה למשל ה"פ (ת"א) 201211/05 מנדלוביץ שי נ' עיריית תל אביב (כב' השופט יונה אטדגי ) וכן בר"ע 2323/06 אורי שלזינגר נ' עיריית תל אביב (כב' השופטת הילה גרסטל) ).

10. במקרה שלפני המבקש טוען כאמור לעיל כי לא קיבל את הודעות תשלום הקנס במועד הקבוע בחוק ולכן לא נפתח כנגדו הליך פלילי, ואילו המשיבה ביקשה לקבוע, כי הדו"חות הומצאו למבקש בתוך השנה הרלבנטית, ומשלא פעל לתשלום הקנסות או להגשת בקשה לביטול ההודעות או בקשה להישפט, במועדים הקבועים בסעיף 229 (ח2) לחסד"פ, הרי יש לראותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו לשלם את הקנסות :

" 229 (ח2) לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס, ואולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם שבקשתו לביטול הודעת תשלום קנס הוגשה שלא במועד אך התובע דן בה מכוח סמכותו לפי סעיף קטן (ה) וביטל את הודעת תשלום הקנס, או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230."

11. אם כן, השאלות השנויות במחלוקות הראויות להתברר במסגרת החלטה זו הן שתיים: האם העבירות המיוחסות למבקש נעברו על ידו וברכבו, וככל שכן, האם הודעות תשלום הקנס נשלחו למבקש במועד הקבוע בחוק ותוך שנה ממועד ביצוע העבירות והאם המשיבה שלחה למבקש הודעות תשלום הקנס לכתובת הנכונה?

האם העבירות בוצעו ברכבו של המבקש ועל ידי המבקש?

12. סעיף 225 א לחסד"פ קובע כי :

"עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בענינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב); ואולם, בעבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, ובעל הרכב הוכיח כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודה האמורה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה למשפט או הודעת תשלום קנס, למי שנהג ברכב אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה."

13. סעיף 27 ב (א) לפקודת התעבורה (להלן: "הפקודה") קובע כי לבעל הרכב האחריות:

" 27 ב. (א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק), או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

(ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק.

(ג) הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על אותו אדם."

14. כעולה מהמסמכים שלפניי מדובר ברכבים שבבעלותו של המבקש, אשר הוחנו פעמיים (ביום 04.11.1996 וביום 18.08.2003 ) במקומות שונים שהחניה בהם אסורה, ועל כן החזקה היא כי המבקש הוא זה שהחנה אותם כך.

טענותיו של המבקש כי הוא או רכבו לא היו מעורבים בעבירות המיוחסות לו הן טענות בעלמא היות וטענות אלה לא נתמכו בכל אסמכתא, והפעם הראשונה שהמבקש מעלה טענתו זו , היא במסגרת בקשתו לביטול הודעות תשלום קנס בשל התיישנות העבירה , בקשה אשר הוגשה בשנת 2015 ואשר נתמכה בתצהירו.

בכל התכתובות כפי שהוצגו בפניי חוזר המבקש וטוען להתיישנות העבירות אך אין הוא מעלה טענה כי לא ביצע העבירה או לחילופין כי אין מדובר ברכבו. ראה לעניין זה מכתבו מיום 15.06.2003 וכן 13.08.2005 , 16.02.2014 וכן הלאה.

גם בבקשתו של המבקש שהגיש לבית המשפט בשנת 2010 במסגרת ע"א 36353-07-10, שמעון אטדגי נ' עיריית טבריה טען המבקש טענות ביחס להתיישנות העונש, מסירת הודעות באשר לקנס ולא טען ביחס לעצם ההרשעה (כי לא ביצע העבירה ו/או כי העבירה לא בוצעה ברכבו). בהחלטת כב' השופט דורון פורת (כיום כב' הנשיא) בקשה זו נמחקה תוך שקבע כב' הנשיא דורון פורת כי:

" מעיון בבקשה שבפני עולה כי רוב רובה עוסק בשאלת התיישנות העונש, ענין שהוא לבית המשפט האזרחי בדרך של בקשה לפס"ד הצהרתי."

המבקש לא הגיש בקשה נוספת לאחר מתן החלטה זו.

טענתו של ב"כ המבקש כי לכאורה המשיבה הקלידה נתוני הרכב ומספר הרכב במחשבי העירייה באופן שגוי , עובדה שהביאה לטענתו להגשת הודעות תשלום הודעות קנס כנגד המבקש באופן מוטעה ראויה להידחות.

עדותה של עדנה שמחה , עדות הנתמכת בתצהיר מטעמה , הינה סדורה ופשוטה. עקבית וברורה והינה אמינה עלי. הגב' עדנה שמחה מסבירה באריכות את אופן הקלדת הנתונים:

ראה תצהיר בתמיכה לתגובת עיריית טבריה סעיפים 4 – 5 :

"4. קלדנית מטען העירייה מקלידה למחשב החברה לאוטומציה של המרכז לשלטון מקומי (להלן:"החברה לאוטומציה") את כל פרטי עבירות החניה (לרבות כל פרטי הרכב, מקום ומועד ביצוע העבירה, סעיף העבירה וכו') בסמוך לביצוען.

5. על בסיס נתונים אלה מבצעת העירייה את כל הפעולות הנוגעות לעבירת החניה, לרבות משלוח הודעות תשלום קנס ודרישות לתשלום הקנסות ותוספות הפיגורים".

כמו כן ראה עמוד 11 לפרוטוקול שורות 1-10 :

"ש. אילו נתונים הוקלדו שם?

ת. אם אני מקלידה את זה ידנית, היום עושים זאת עם מסופון, הקלדתי מספר רכב ומה שהפקח רשם, סוג רכב, מספר הרכב שעת העבירה, המקום שנרשם הדו"ח, סעיף הדו"ח וסכום הקנס.

ש. האם הנתונים שלטענתך הוקלדו במחשב העירייה נקלטו במחשב של חברת אוטומציה?

ת. ברור, אני מחוברת אליהם באופן אוטומטי.

ש. האם הנתונים הספציפיים של המבקש בשנת 96' ובשנת 2003 הוקלדו למחשב העירייה ונקלטו במחשבים של החברה לאוטומציה?

ת. כן.

ש. את יודעת זאת מידיעה אישית?

ת. כן, אנחנו עד עכשיו עובדים כך. "

הואיל והרכבים רשומים על שמו של המבקש (והמבקש גם אינו טוען שאינו בעל הרכבים על פי מספרי הרישוי בהודעות תשלום הקנס אלא טוען לטעות בהקלדה), הנני קובע כי מתקיימת חזקת אחריות בעל הרכב בהתאם לסעיף 27 ב (א) לפקודה וכי המבקש לא הצליח לסתור חזקה זו, והעבירות המיוחסות למבקש בוצעו ברכביו ועל ידו.

וכעת עולה השאלה - האם נשלחו במועד הקבוע בחוק ותוך שנה ממועד ביצוע העבירה והאם העירייה שלחה למבקש הודעות תשלום קנס לכתובת הנכונה, ומתקיימת חזקת המסירה?

15. סעיף 237(א) לחסד"פ קובע כי:

" (א) מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה:

(1) במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר בני-אדם - במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו;

(2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה."

16. תקנה 44 א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 קובעת:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס, רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לעניין עבירת קנס, כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו לקבלן".

החזקה שבתקנה נסמכת על ניסיון החיים, ועל ההנחה שמסמך - ובפרט מסמך שנשלח בדואר רשום - התקבל אצל הנמען (ור' לעניין זה סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, ע"א 3744/94 אבן הבונים בע"מ נ' ארבל הנדסה וקבלנות (1984) ואח' פ"ד נ(59 (5, 65; בג"צ 207/89 מלכה נ' שר המשפטים ואח' פ"ד מד(129 (4) וכן ר' ע"א 3613/97 דליה אזוב נ' עירית ירושלים , [פורסם בנבו]).

חזקה זו משתלבת במגמת המחוקק בחסד"פ לקבוע סדרי דין מקלים יותר בעבירות קנס, הנחשבות כקלות, ומאזנת בין הצורך להגן על זכויות הנאשם, כי הודעת תשלום הקנס תגיע לידיו ותינתן לו האפשרות לשלמו או לבקש להישפט, ובין ההתחשבות ביכולותיה ובאמצעיה של הרשות המקומית לפעול כדין בכל הקשור להמצאת אלפי דוחות חניה לנמעניהם (ור' לעניין זה ב"ש 1517/05 מגן נ' עריית גבעתיים, לא פורסם).

דהיינו, המחוקק אינו דורש מהרשות להודיע למבקש ישירות, ואף לא לשלוח לו דואר רשום עם אישור מסירה . כל שנדרש הוא משלוח הודעה בדואר רשום, או אז עובר נטל הראיה ישירות אל כתפי המבקש להוכיח כי לא הודע לו.

17. אל מול טענותיו הסתמיות של המבקש לפיהן לא קיבל כל הודעה בדבר ביצוע העבירה או הודעות לתשלום הקנסות, הוכיחה המשיבה את המצאת דרישות תשלום הקנסות באמצעות רשומה מוסדית "רשימת דברי דואר רשומים (לפי מס. דוח )" מהם עולה, כי הדו"חות נשלחו בדואר רשום במועד המצוין על גבי התדפיסים ( 19.01.1997 ו – 21.12.2003) .

"רשומה מוסדית", כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות ,נוסח חדש, תשל"א-1971 הינה: "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי המוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד".

המשיבה, שהינה "מוסד" לפי ס' 35 לפקודת הראיות, המציאה לעיוני מספר פלטי מחשב, העונים להגדרת "פלט" בהתאם לסעיף 35 לפקודה בדבר הודעות תשלום קנס שנשלחו למבקש בדואר רשום לפי מספר הדוח.

18. מעיון בפלט עולה כי במקור מכיל הוא רשימה ארוכה של דברי דואר אשר נמסרו לדואר, לרבות בעניינו של המבקש שלפניי, על מנת שיישלחו בדואר רשום. בראש התדפיס רשומים הפרטים כדלקמן: רשות החניה, עיריית טבריה, רשימת דברי דואר רשומים (לפי כתובת, לרבות מיקוד ומספר הדו"ח) שנמסרו למשלוח.

19. אישור משלוח דבר דואר רשום הינו אישור מודפס של רשות הדואר אשר מציין, בין היתר, את מועד משלוח הדואר הרשום על ידי רשות הדואר, הלכה למעשה. עיון בפלט "רשימת דברי דואר רשומים " מעלה כי אין מדובר באישור בדבר משלוח דואר רשום, אלא באישור על מסירה למשלוח בדואר רשום.

20. מהפלטים שהגישה המשיבה עולה כי למבקש הופקה הודעת תשלום הקנס על שמו.

האחת הופקה ביום 19.01.1997 (ביחס להודעת הקנס הראשונה מיום 04.11.1996), ההודעה הופקה על שמו של המבקש ונמסרה בפועל למשלוח בדואר, כפי שעולה מהפלט, וכפי שעולה מאישור רשות הדואר בחותמתה על גבי הקובץ, ביום 26.01.1197.

הודעת תשלום הקנס נמסרה למשלוח בדואר לכתובתו של המבקש ברח' ההסתדרות 18 אשדוד 77243 .

השניה הופקה ביום 21.12.2003 (ביחס להודעת הקנס השניה מיום 18.08.2003), ההודעה הופקה על שמו של המבקש ונמסרה בפועל למשלוח בדואר, כפי שעולה מהפלט, וכפי שעולה מאישור רשות הדואר בחותמתה על גבי הקובץ, ביום 24.12.2003.

הודעת תשלום הקנס נמסרה למשלוח בדואר לכתובתו של המבקש ברח' יהויכין 11 אשדוד 77483.

21. עדנה שמחה , עובדת בעירייה מאז שנת 1985 משמשת באותו תפקיד כפקידה ראשית במחלקת החניה, הינה עדת הגנה מטעם המשיבה (להלן :"עדת המשיבה") , הסבירה באופן מדוייק ומפורט את אופן עבודתה של המשיבה ביחס להמצאת דו"חות חניה לנאשמים. ראה לעניין זה סעיפים 4 – 10 :

" 4. קלדנית מטעם העירייה מקלידה למחשב החברה לאוטומציה של המרכז לשילטון מקומי (להלן:"החברה לאוטומציה") את כל פרטי עבירות החניה (לרבות כל פרטי הרכב, מקום ומועד ביצוע העבירה, סעיף העבירה וכו') בסמוך לביצוען.

5. על בסיס נתונים אלה מבצעת העירייה את כל הפעולות הנוגעות לעבירות החניה, לרבות משלוח הודעות תשלום קנס ודרישות לתשלום הקנסות ותוספות הפיגורים". "

22. גם בעדותה בבית המשפט חזרה שמחה עדנה על אופן עבודת המשיבה ביחס למשלוח הודעות תשלום קנס. ראה עמוד 11 לפרוטוקול שורות 1 – 25, שם משיבה לשאלות ב"כ המבקש בתיאור מפורט על אופן משלוח הודעות הקנס ומתארת היא כי מקלידים מספר רכב , סוג רכב, שעת ביצוע העבירה, המקום בו נרשם הדו"ח, סעיף הדו"ח וסכום הקנס. את הנתונים האלה הם מעבירים לחברת אוטומציה, שהיא חברה המספקת שירותי עיבוד נתונים שונים לרשויות מקומיות רבות בישראל, וחברת אוטומציה מעבירה לבית הדפוס והוא זה שמפיק את כל הודעות תשלום הקנס שהוקלדו בקובץ, מעבירים לדואר והם שולחים בדואר רשום לנאשמים.

כאשר ב"כ המבקש שאל את עדת המשיבה באם היא בודקת את החברה לאוטומציה השיבה לו כי היא מחוברת לחברת אוטומציה באופן אוטומטי , כמו כן הם מעבירים לה העתק מהקבצים שנשלחו לבית הדפוס, והיא בודקת את אמיתות תוכנם.

עדת המשיבה מתארת אופן עבודה והתנהלות מחלקת החניה מזה כ – 30 שנה. מאז 1985 היא מבצעת את אותו תפקיד (ראה עמוד 8 לפרוטוקול שורות 16-21). אין כל ספק שניסיונה האישי של עדנה שמחה הינו רב ביחס לביצוע משלוח הודעות תשלום קנס. עבודתה ברורה לה ומוכרת לה. היא פקידה ראשית במחלקת חניה ועדותה אמינה עלי , קוהרנטית, רציפה, מדוייקת והנני מתרשם כי מדובר בעובדת בעלת ניסיון רב שנים שמבצעת עבודתה באופן ראוי. עדת המשיבה אינה מסתפקת במשלוח הנתונים אלה חוזרת ובודקת הקבצים שמתקבלים אצלה.

23. על תדפיסים אלה מוטבעת חותמת דואר ישראל , בסמוך למועד ביצוע העבירות .

24. באשר ל"חזקת המסירה" וחשיבותה בהקשר זה, ראו דברי בית המשפט העליון ב - רע"א 5255/11, 5431/11 עיריית הרצליה ואח' נ' אברהם חנוך כרם, ניתן ביום 11.6.2013 (להלן: עניין אברהם כרם):

"בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2(א)(11) ו-17 לחוק מרשם אוכלוסין; לעניין חובת חברה לעדכן על שינוי במענה הרשום ראו סעיף 123(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999). הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים (ראו: ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 806-805 (2002) (להלן: עניין אזוב)). המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המיסים (גביה)) – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מרשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת."

25. פסיקת בתי המשפט הכירה לאורך השנים בדרך זו של ביצוע מסירה והוכחתה באמצעות פלט מחשב, כאמור, כמבססת היטב את "חזקת המסירה", כנדרש בתקנות (ראו בהקשר זה רע"פ 4271/10 מרדכי מאיר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 4.11.10; עניין אברהם כרם, בו אושרה דרך מסירה זו, על אף ששם נקבע כי המסירה בוצעה לכתובת שגויה ולכן נסתרה החזקה; עפ"א (מחוזי – ת"א) 80074/07 מור מילמן אפרת נ' עיריית ת"א; ניתן ביום 21.2.2008).

26. בהקשר זה ראו אף דברי בית המשפט העליון ב - רע"פ 106/15 עודד קריב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20.01.2015):

"מחוקק המשנה קבע את "חזקת המסירה", אשר לפיה, בעבירות מסויימות, משלוח הודעה או הזמנה למשפט, באמצעות דואר רשום, מעבירה את הנטל אל כתפי הנמען, להוכיח כי הוא "לא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". בענייננו, אין ספק, כי המבקש בחר להימנע מלקבל את הודעת הקנס...טענותיו של המבקש מתמצות, הלכה למעשה, בהשגה על תוקפה של "חזקת המסירה", במצבים מסויימים; אך יודגש, כי חוקתיותה של "חזקת המסירה", כבר אושרה בפסיקתו של בית משפט זה (ע"א 3613/97‏ אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787 (2002); וראו, בהקשר זה, גם רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם, בפסקה 20 (11.6.2013)). בנסיבות אלה, לא היתה חובה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, שכן ברור היה, כי המבקש לא מנסה לסתור את חזקת המסירה בנסיבות המקרה, אלא להפנות טענות חסרות יסוד כלפי נהליו של שירות הדואר."

27. לענייננו, פלטי המחשב בהם צוינו פרטי המבקש, וכן מספר הדו"ח הרלוונטי, בצירוף חותמת רשות הדואר לפיה אכן דברי הדואר התקבלו לשם משלוחם בדואר רשום, מבססים היטב את חזקת המסירה במקרה דנן. להזכיר שוב, תקנה 44 א' אינה דורשת אישור בדבר מסירת דבר הדואר בפועל לידי המבקש, אלא אך אישור בדבר משלוח דבר הדואר. סבורני כי אין מקום לדרוש מן המשיבה להמציא אישור בדבר מסירת דבר הדואר או בדבר קבלתו על ידי המבקש, על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בדו"ח משנת 1996! מדובר בנטל בלתי סביר בנסיבות העניין.

28. מהחותמת של רשות הדואר על גבי המסמך ומהאישורים השונים עולה כי דבר הדואר התקבל למשלוח בטרם חלוף שנת התיישנות העבירה. לזכות המשיבה אף עומדת חזקת התקינות לפיה רשות הדואר פעלה בהתאם למתחייב ממנה ואכן שלחה בפועל את כל אותם דברי דואר המפורטים במסמך האמור (ראו בהקשר זה - עפ"א (מחוזי חיפה) 19412-06-14 ג'בארין נ' עיריית חדרה (16.7.14), בו נקבע כי די בתדפיס, לצד חזקת התקינות של פעולת רשות הדואר, כדי לקיים את חזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א' לחוק). אף מסעיף 57ג' לפקודת הראיות עולה כי לא נדרש אישור בדבר מסירת דבר הדואר או קבלתו, ודי בכך שדבר הדואר אשר נשלח נושא כתובת נכונה.

29. ער אני לפסיקות השנויות במחלוקת לעניין "חזקת המסירה" ובין היתר לפסיקתה של כב' השופטת אסתר הלמן (מחוזי נצרת) ע"פ 38272-04-12 סח'ניני נ' עיריית טבריה שם קבעה כי אין די בהצגת המסמך המרכז דברי דואר שנמסרו לרשות הדואר בכדי לעמוד בנטל המשיבה להוכיח כי דבר הדואר אכן נשלח בפועל בדואר רשום.

אך המקרה שבפנינו שונה בנסיבותיו ממקרה סח'ניני . גם באם הייתי קובע כי איני מסתפק בהצגת הפלט המרכז דברי דואר שנמסרו לרשות הדואר, (קביעה שאין לה מקום בתיק זה) , הרי שבמקרה שלפנינו בנוסף לראיה זו כשלעצמה הובאו עדויות וראיות נוספות אשר מהן הסקתי כי הוכח משלוח הדו"חות כנדרש והמבקש ידע על קיומם של הודעות תשלום הקנס. ראה בעניין זה רע"פ 8906/11 וויס נ. עיריית תל אביב, שם נדונה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א בעפ"א 19749-09-11, שם נדחה ערעורו של המבקש ונקבע כי הוכח משלוח הודעות הקנס באופן שהקים את החזקה הקבועה בתקנה 44א לתקנות. אומנם בית המשפט המחוזי דחה את הערעור מנימוקים שונים מאלו שעליהם ביסס בית המשפט השלום את מסקנתו. בעוד שבית המשפט השלום סבר כי די במסמכים המעידים על מסירת דבר הדואר לרשות הדואר, בצירוף חזקת התקינות של רשות הדואר כדי להוכיח כי הדו"חות נשלחו בפועל בדואר רשום למבקש, קבע בית המשפט המחוזי כי אין די בראיה זו כשלעצמה היות ובמקרה זה הובאו עדויות וראיות נוספות אשר מהן הסיק בית המשפט המחוזי כי הוכח משלוח הדו"חות כנדרש. בית המשפט העליון (כב' השופט ס. ג'ובראן), דחה בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי והותיר ההחלטה בעינה.

30. במקרה שלפנינו, מן הפן הדיוני, התקיים דיון נרחב לבירור העובדות השנויות במחלוקת. נשמעה עדותו של המבקש וכן עדותה של המזכירה הראשית מטעם המשיבה במחלקת חניה.

31. השיהוי הרב בהגשת הבקשה לבית המשפט מצידו של המבקש , הינו בעל השלכה משמעותית על בירור העובדות במקרה זה, והוא נובע בהכרח, משיהוי בהתנהלות המבקש. אם כטענתו, לא הומצאו לו הודעות תשלום הקנס במועד ונודע לו על קיומו של החוב רק עקב נקיטת הליכי הגביה, הרי לא ברור מדוע לא הגיש בקשה בשלב מוקדם יותר ( והמתין 13 שנים! ) וכמו כן לא היתה כל סיבה שלא יפנה לבית המשפט במשך 13 שנים .

32. המבקש בעצמו מעיד במסגרת עדותו בבית המשפט כי כבר ב"יוני או יולי 2003 " ידע הוא על קיומם של שני הדו"חות (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 15-18) :

" ש. תאשר לי שמשנת 2003 אתה מודע לשני הדו"חות האלה?

ת. איפשהו באמצע 2003 או בסוף 2003 אני מודע לדרישה מול שתי בקשות לדו"חות תנועה. ב – 2003 התחיל אחד מהם, בקשה ראשונה ובאיזשהו שלב הצטרפה בקשה שנייה. זה היה איפשהו ביוני או יולי 2003".

33. כך שאין כל מחלוקת שהמבקש ידע לכל הפחות על הקנס השני במועד ובזמן הנכון והוא בחר , בעצמו, שלא לפעול בהתאם להוראות החוק, לשלמו, לבטלו או לבקש להישפט בגינו בהתאם למועדים הקבועים בחוק כמפורט לעיל וזאת ללא כל קשר ל"חזקת המסירה". כך או כך, ביחס להודעת תשלום הקנס השנייה משנת 2003 אין מקום לקבל כל טענה מטעם המבקש , לאחר שהמתין זמן כה ממושך, 13 שנים, מעל ומעבר לכל זמן סביר!

34. כך כאמור, גם ביחס להודעות תשלום הקנס הראשונה משנת 1996. בעוד שלא יכולה להיות כל מחלוקת שהמבקש ידע גם על הודעה זו לכל הפחות בשנת 2003 ורק כ - 5 שנים לכאורה לאחר תקופת התיישנותו של הדו"ח ביום 4.11.1997 וכשנה לאחר ביצוע העבירה הנטענת.

35. לכאורה, היה ניתן לטעון כי אין די בפלט "רשימת דברי דואר רשומים" כדי לעמוד בחזקת המסירה , ועל כך אשיב, כי תהא טענתו של המבקש אשר תהא, לא היתה כל הצדקה לגרור עניין זה 20 שנה או לחילופין 13 שנים מרגע הצהרתו כי הוא ידע על שתי הודעות הקנס, לטמון ראשו בחול, לצבור עוד תכתובות אל מול המשיבה ובאי כוחה, ולהסתתר מאחורי הטענה כאילו לא קיבל הודעות רשמיות על תשלום הקנסות. אין בית המשפט יכול ליתן ידו להתנהלות זו של המבקש אשר "ישן" על תביעתו תקופה כה ארוכה ולדרוש מהמשיבה, לה עומס עבודה כרשות בענייני חניה, מאות הודעות תשלום קנס ולבקש ממנה לשמור אסמכתאות במשך כ – 20 שנה או לחילופין להעיד עדים מלפני 20 שנה, אם בכלל מועסקים הם על ידי המשיבה כיום. התנהלות המבקש גרמה אף היא נזק ראייתי בלתי מבוטל.

36. די באמור עד כאן, כדי לדחות את בקשת המבקש.

37. למעלה מן הצורך, דוחה אני הבקשה גם לגופה.

38. על פי רישומי המשיבה רשומים על שמו של המבקש שתי הודעות תשלום קנס בשל עבירות חניה, אשר טרם שולמו על ידו באופן מלא. חלק מחובו של המבקש שולם באמצעות עיקול על חשבונו.

39. המבקש חזר והדגיש מספר רב של פעמים כי ההודעות, ככל שנשלחו, לא נשלחו אל כתובתו . לא זו בלבד שהמבקש לא טרח לסתור הכתובות שאליהם נשלחו הודעות תשלום הקנס כמפורט לעיל, או לחילופין מתי עדכן – אם עדכן – את כתובתו ככל שלא התגורר במען אליו נשלחו הודעות תשלום הקנס , ואף לא טרח לצרף מסמך כלשהו שיאמת זאת. אם רצה המבקש להרים נטל ההוכחה שהועבר אליו, היה עליו לעשות כן לפני זמן רב. משנודע לו, כטענתו, רק בשנת 2003 על שתי הודעות תשלום הקנס, היה עליו כבר אז לדרוש להרים נטל זה. אך כאמור, הוא לא עשה כן, ובכך החמיץ את השעה לנסות ולהרים נטל זה.

40. נכון למועדים הרלוונטים בביצוע עבירות החניה שלפנינו (1996 ו – 2003), המען המחייב לעניין משלוח הודעות תשלום קנס בשל עבירות חניה, הוא מענו של בעל הרכב, כפי שהוא רשום ברשות הרישוי (סעיף 41(א) בתקנות סדר הדין הפלילי). במקרה שחל שינוי במען זה, חלה חובה על בעל הרכב להודיע על כך לרשות הרישוי תוך 15 יום (תקנות 13 ו-10 בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961). אם לא עשה כן ובשל כך לא ידע בעל רכב על הודעות תשלום קנס שניתנו לו, אין לבעל הרכב אלא להלין על עצמו, כדברי כבוד השופט א' א' לוי ברע"פ 2096/07 ד"ר צפורה כוכבי נ' מדינת ישראל, בפסקה 8 (מיום 1.5.2007):

"מבעליו של כלי-רכב אתה מצפה - וזוהי גם חובתו על-פי חוק (ראו סעיף 17 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965; סעיף 2 לחוק עדכון כתובת, התשס"ה-2005) - כי ידאג לכך שהכתובת המצויה בידיהם של גורמי התעבורה היא כתובתו האמיתית. מקום בו לא עשה כן, לא יוכל הוא להישמע בטענה כי דברי דואר שנשלחו לכתובת השגויה לא הגיעו לידיו".

41. על כך חזרה עדת המשיבה בעדותה והשיבה לב"כ המבקש כי בתקופה שנרשמו הדו"חות הם בדקו רק דרך משרד הרישוי, החוק לגבי החובה לבדוק דרך מרשם האוכלוסין יצא מאוחר יותר (בשנת 2005) ואז הם איתרו את כתובתו של המבקש דרך מרשם האוכלוסין. (ראה עמ' 9 לפרוטוקול שורות 23-31).

42. המבקש היה מיוצג על ידי שלושה עורכי דין (עו"ד רות אטדגי – פריאנטה (כיום שופטת בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע) , עו"ד אבי פרץ ועו"ד אריה שילאנסקי).

בפני בית המשפט הונחו עשרות רבות של תכתובות בין המבקש למשיבה ובין המבקש לחברת הגביה.

43. לכל פניותיו של המבקש ניתנו תשובות מפורטות ונשלחו הודעות חוזרות אשר נלוו אליהן התראות בדבר כוונת המשיבה לנקוט בהליכי גבייה. המבקש מצידו הגדיר התראות אלה כ"איום", ובניגוד לטענותיו ולתצהירו שם טען כי מעולם לא קיבל תשובות לפניותיו, הונחו בפני בית המשפט תשובותיה הרבות והמפורטות של המשיבה למבקש ולבאי כוחו, כאשר בכל אחד ממכתבי התשובה חזרה והדגישה המשיבה כי היא דוחה מכל וכל את טענותיו של המבקש וכי עליו להסדיר את חובו לאלתר. המשיבה המציאה למבקש את הודעות תשלום הקנס והאסמכתאות לעניין המצאתם במועד הקבוע בחוק, ואף פתחה בפניו "חלון " ואפשרה לו לסור למשרדיה ולעיין בכל המסמכים הנמצאים לרשותה. ראו לענין זה מכתבה מיום 24/09/2003 : " באישורים בדבר משלוח דואר רשום ניתן לעיין בשעות קבלת הקהל במשרדי החברה הכלכלית של טבריה, ברח' קישון בטבריה" .

המבקש מאשר במכתביו כי המשיבה איפשרה לו להגיע למשרדיה ולעיין בכל מבוקשו, אך בחר הוא שלא לעשות כן.

44. למעלה מכך, בהמשך לעשרות הרבות של התכתובות השיבה המשיבה למבקש ביום 14/07/2010 בפירוט רב, באריכות יתרה ובשפה ברורה את מלוא טענותיה.

45. ככל שהמבקש לא היה שבע רצון מהמסמכים שהומצאו אליו ו/או מהאפשרות ללכת למשרדי המשיבה, יכל הוא לפנות בכל עת לבית המשפט בבקשה לביטול הודעות תשלום הקנס או בכל בקשה אחרת.

46. בשנת 2005 הונח בפני בית המשפט העתק מכתבו של המבקש מיום 13.08.2005 ממנו עולה כי המבקש לבית המשפט לעניינים מקומיים , שם תיאר את השתלשלות העניינים. ראה עמוד 6 לפרוטוקול שורות 15 – 16 :

"ש. תאשר לי שביום 13.8.05 כבר שלחת מכתב לבית המשפט לעניינים מקומיים בטבריה?

ת. שלחתי."

47. למרות האמור, לא הוגשה בפני בית המשפט כל בקשה. המבקש פנה לראשונה לבית המשפט ביום 08.7.2010 בבקשה לביטול עיקול ולהפסקת הליכים של חברת הגבייה (בטענה להתיישנות העונש) ויודגש כי לא בטענה להתיישנות העבירה. ביום 21.07.2010 בקשה זו נמחקה והכל כמפורט לעיל.

48. כל זמן שהמשיבה רק "איימה" (כדברי המבקש) , הסתפק המבקש בתכתובות והמשיך להסתתר מאחורי בקשתו לאישור רשמי כי הודעות תשלום הקנס הומצאו, והמשיך לטעון כי אינו מסתפק במה שנשלח לו זה מכבר. רק לאחר שהוטל עיקול בפועל בחשבונו , פנה הוא בבקשה זו לבית המשפט. במילים אחרות, כש"האיומים" כהגדרתו של המבקש פסקו והמשיבה פעלה בהתאם להתראותיה, הבין המבקש שכוונותיה רציניות ועכשיו עליו לפנות לבית המשפט.

49. מעבר לאמור, מקבל אני אף את יתר טענות המשיבה.

50. תצהירו של המבקש אינו מתיישב עם המצב לאשורו, וזאת בלשון המעטה. מן המסמכים המצורפים לתגובת המשיבה עולה, כי מעבר למשלוח הודעות תשלום הקנס בסמוך לאחר ביצועה של העבירה ובטרם חלוף תקופת ההתיישנות, נשלחו למבקש במהלך השנים מספר רב של מכתבים. לשם ההמחשה - ממכתב תשובה שנשלח ביום 24/09/2003 מטעם משרד עו"ד סנדרוביץ, המייצג את המשיבה בהליכים מסוג זה, למבקש עצמו, עולה כי המבקש היה מודע היטב לדו"ח ולהליכים שננקטו כנגדו בעקבותיו, זמן רב עובר להגשת בקשה זו (בחלוף 13 שנים), בניגוד מוחלט לאמור בתצהירו, ואף עולה כי מטעם המשיבה נעשו ניסיונות לגבות את החוב באמצעות הטלת עיקול על חשבון הבנק של המבקש; נשלחו עשרות רבות של מכתבים לכתובתו של המבקש ומכתבי תשובה לפניותיו של המבקש , אך ניסיונות אלה לא צלחו להסדרת החוב ו/או לנקיטת כל פעולת בירור אחרת מטעם המבקש מול בית המשפט. המבקש היה מודע היטב ובחר להתעלם מכך. אף אם נודע למבקש, לגישתו, אודות הדו"ח הראשון משנת 1996 רק בספטמבר 2003, ולא כך הדבר, עדיין דינה של הבקשה להידחות לנוכח השיהוי הרב בהגשתה.

51. המבקש, אשר היה מיוצג על ידי עורכי דין והיה מודע היטב לדרישות הדין, בחר בכל זאת להגיש בקשתו רק בסוף שנת 2015 ולבססה על טענות שלא הוכחו בפני. עובדה זו לכשעצמה מצדיקה מהטעמים לעיל דחיית הבקשה והטלת הוצאות על המבקש. זכות הגישה לערכאות הינה זכות חשובה ומן הראוי ליישמה כל עת שהדבר נדרש. עם זאת, שימוש בזכות זו לשם התחמקות מתשלום חוב או מהליכי גבייה וזאת ללא טעם ראוי, כבמקרה שלפניי, מצדיקה הטלת הוצאות הבקשה על המבקש.

סוף דבר:

52. לנוכח האמור, אני דוחה את בקשת המבקש.

53. המבקש יישא בהוצאות בסך של 3,000 ₪, אשר יופקדו בקופת בית המשפט בתוך 60 יום ממועד מתן ההחלטה, אחרת - יישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

54. לאור העובדה כי תצהיר עדת המשיבה ונספחיה (נ/1) אשר נסרקו לתיק בית המשפט הינם קריאים למחיצה אני מורה למזכירות לשמור העתק המקור הקריא למשך 180 ימים מהיום. לאחר מכן ישלח העתק המקור לסריקה צבעונית.

המזכירות תעביר ההחלטה לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת.

ניתנה היום, ל' סיוון תשע"ו, 06 יולי 2016, בהעדר הצדדים.