1. בפניי תביעה לתשלום שכר טרחה עבור רישום בית משותף שביצע התובע, עורך הדין יעקב שולץ (להלן: "שולץ").

2. במקור הוגשה התביעה כנגד רחמים דישלו (להלן: "דישלו") והנתבעים 2 ו-3, יצחק מימון לוי ואדי אלקיים (להלן: "לוי" ו-"אלקיים", בהתאמה), אלא שבתכוף לאחר הגשת התביעה שולץ הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה לפיה התברר לו שדישלו פעל כשלוחה של חברת אווזי מסעדה בשכונת התקוה בע"מ (להלן: "אווזי מסעדה"), ועל כן נתבקש (ואושר) להחליף את דישלו באווזי מסעדה, היא הנתבעת 1 (ר' החלטת כבוד הרשם , כתוארו אז, יגאל נמרודי מיום 3.5.2015).

3. על פי כתב התביעה המתוקן דישלו, לוי ואלקיים – שלושתם מנהלים ובעלי מניות ברשת המסעדות "אווזי", פנו לשולץ וביקשו ממנו לטפל ברישום כדין של נכס ששימש כמסעדה ברחוב טשרניחובסקי 20 בכפר סבא (להלן: "הנכס") ושהיה בבעלות חברת אווזי כפר סבא בע"מ (להלן: "אווזי כפ"ס"). רישום הנכס נתבקש לצורך מכירתו והשכרתו בחזרה לאווזי כפ"ס – עניינים שגם בהם טיפל שולץ.

4. לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, שולץ הגיש בקשה להפחתת סכום התביעה לפיה לאחר הגשת כתב התביעה המקורי פנה אליו דישלו, שהיה אז הנתבע 1, והסכים לשלם לו סך של 25,000 ₪ בגין התביעה – סכום שדישלו ראה בו את חלקו בתמורה עבור העבודה ששולץ ביצע עבור הנתבעים. בהתאם לאמור בבקשה, הופחת סכום התביעה והועמד על 85,648 ₪ והמפורט בה צורף כחלק מכתב התביעה המתוקן (ר' החלטתי מיום 24.12.2015).

5. לוי (שבינתיים הלך לעולמו) ואלקיים לא נטלו חלק בהליך, עניינם נזנח ועל הפרק נותרה המחלוקת בין שולץ לאווזי מסעדה. לשיטתו של שולץ, אווזי מסעדה עומדת בראשו של שרשור חברות ואחזקות שמכוחו היא אחראית להתקשרות בעניין הטיפול המשפטי בנכס בינו לבין דישלו, שפעל מטעמה כשלוחה וכאורגן שלה, ולפיכך עליה לשלם לו את יתרת החוב שנותרה בגין שכר טרחתו, בגובה סכום התביעה המתוקן.

6. אווזי מסעדה הגישה כתב הגנה, שתוקן בעקבות תיקון כתב התביעה והפחתת הסכום, ובמקביל הגישה בקשה לסילוק על הסף, בין היתר בטענות של חוסר סמכות עניינית, התיישנות והיעדר עילה כלפיה. לשיטת אווזי מסעדה, התביעה היא למעשה "תביעת חוב בתחפושת" נגד אווזי כפ"ס המצויה בפירוק, שגולגלה לפיתחה חלף הגשת תביעת חוב בתיק הפירוק; כמו כן, המערכת ההסכמית עליה מבוססת התביעה – הסכם המכר והשכירות של הנכס – נחתמה בקיץ 2007 ולכן התביעה התיישנה; ובעיקר – אווזי מסעדה מעולם לא ביקשה ולא קיבלה משולץ שירותים משפטיים כלשהם. בדיון מיום 23.12.2015 דחיתי את הבקשה לסילוק על הסף בנימוק שטענות הצדדים והמסכת העובדתית מחייבות בירור מעמיק לרבות שמיעת ראיות. בקשת רשות ערעור שהגישה אווזי מסעדה על החלטתי זו נדחתה (רע"א 43976-01-16). בעקבות זאת, בכתב ההגנה המתוקן אווזי מסעדה זנחה את טענותיה בעניין היעדר סמכות והתיישנות, התמקדה בטענות להיעדר עילה ויריבות והוסיפה, בין היתר, כי שולץ לא הוכיח את החוב כלפיו וכי ההסכם בין שולץ לדישלו, שבעקבותיו הוחלף דישלו באווזי מסעדה כנתבעת בהליך, מהווה הפטר גם עבורה.

7. שולץ הגיש תצהיר מטעם עצמו ואווזי מסעדה הגישה תצהירים של יפית וולף ודוד עמרני (להלן: "וולף" ו-"עמרני") – שניהם נמנים בין המחזיקים במניותיה. שולץ ווולף נחקרו על תצהיריהם, ושולץ ויתר על חקירת עמרני. כמו כן, אווזי מסעדה זימנה לעדות את עורך הדין עודד שלזינגר, שנחקר על ידי שני הצדדים. שולץ ביקש לזמן את דישלו (אף שהיו לו השגות לגבי עדותו, אותן הביע בדיון מיום 19.9.2016) ואף שניתנה הרשות דישלו לא זומן לדיון ההוכחות ושולץ ויתר על עדותו. יצוין עוד כי אווזי מסעדה ביקשה לזמן גם את בנו, שמעון דישלו, בטענה ששימש כמתווך בעסקאות הקשורות בנכס, אך גם הוא לא הופיע לדיון.

דיון

האם קיימת עילת תביעה ויריבות בין שולץ לאווזי מסעדה?

8. על פי המסמכים ששולץ צירף לכתב התביעה (נספחים ב-ה), נכון למועדים הרלוונטיים לתביעה הבעלות באווזי כפ"ס התחלקה בין שתי חברות – אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ ואווזי הרצליה 1998 בע"מ (להלן: "אווזי ניהול" ו-"אווזי הרצליה", בהתאמה). אווזי הרצליה רשומה בבעלות אווזי ניהול ואלקיים, ואווזי ניהול בתורה רשומה בבעלות אווזי מסעדה (2/3 מהמניות) ולוי (1/3). כך, אווזי מסעדה הינה למעשה כעין "חברה סבתא" של אווזי כפ"ס, שהיתה בעלת הנכס. מניותיה של אווזי מסעדה מחולקות בין שישה מחזיקים רשומים, ביניהם גם דישלו.

9. שולץ ביקש לבסס את טענותיו, לפיהן דישלו ייצג את אווזי מסעדה בכל הנוגע לטיפול המשפטי בנכס, על ייפוי כוח שצירף לתצהירו (מוצג 24 לתיק המוצגים ששולץ צירף לתצהירו). עיון במסמך ייפוי הכוח מעלה כי זה ניתן לדישלו מטעם אווזי כפ"ס, בעלת הנכס. למעשה, שולץ בעצמו הודה, כפי שפירט גם בבקשה להפחתת סכום התביעה, כי למד על קיומה של אווזי מסעדה ועל מבנה האחזקות ברשת אווזי רק בפגישה עם דישלו לאחר הגשת התביעה, וכי בזמן שטיפל בענייני הנכס סבר שהוא מבצע עבודה עבור אווזי כפ"ס (פרוטוקול מיום 28.11.2017, עמ' 44 ש' 23-18; עמ' 15 ש' 15-5). גם בתכתובות ששולץ צירף לתצהירו מצוין כי מרשתו בנוגע לטיפול ברישום הנכס היא אווזי כפ"ס, ושמה של אווזי מסעדה אינו נזכר בהם (ראו למשל תכתובות מול רוכשת הנכס, מוצגים 14-1 לתצהירו; מכתב שולץ לדישלו ולוי, מוצג 17; פנייתו ללשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה, מוצג 33; פרוטוקול ישיבת הנהלה של אווזי כפ"ס, חתומה בידי שולץ, מוצג 47; ומסמכים נוספים רבים). לשיטת שולץ, רק בדיעבד הסתבר לו כי מכר הנכס נועד לכיסוי חובות של אווזי מסעדה ובעלי מניותיה, שרוקנו את אווזי כפ"ס מנכסיה והביאו אותה לחדלות פירעון.

10. שולץ הפנה גם לדוח השנתי לשנת 2006 שאווזי מסעדה הגישה לרשם החברות, בחתימת לוי ובאישור עורך הדין דרור ברוטפלד, בא כוחה גם בהליך זה, לפיו דישלו בצוותא עם וולף מכהן בה כדירקטור (מוצג 157 לתצהיר שולץ). במסגרת ההליך לא הובהר תפקידו של דישלו באווזי כפ"ס, ואף לא ברשת אווזי בכלל. שולץ העיד שדישלו לא היה מנהל או בעל מניות באווזי כפ"ס ושהקשר שלו אליה היה רק בשרשור מבעלותו באווזי מסעדה (פרוטוקול 28.11.2017, עמ' 35 ש' 4-1). וולף, לעומת זאת, העידה שדישלו היה מנהל באווזי ניהול (שם, עמ' 52 ש' 28; עמ' 53 ש' 11) וכן כי שימש בפועל כיד ימינו של לוי, שהיה המנכ"ל (עמ' 57 ש' 26-24), אך לא ברור מדבריה לאיזו חברה התייחסה. יצוין כי מסמכים נוספים שצירף שולץ, לרבות תכתובת בין לוי לשולץ בעניין שכר טרחתו אליה אתייחס בהמשך, לא שפכו אור על זהות "כובעו" של לוי במעורבותו בקשר לטיפול בנכס, שכן הוא חתום בהם כ"מנכ"ל" בלבד, ללא פירוט שם החברה. כפי שצוין לעיל, מסמכים רבים מצביעים כי מעורבותו של לוי, כמו גם של אלקיים, בטיפול ברישום הנכס, היתה דווקא כמנהל באווזי כפ"ס (בפרט ראו פרוטוקול ישיבת הנהלת אווזי כפ"ס, מוצג 47 לתצהיר שולץ). לפיכך, גם אם דישלו פעל כ"יד ימינו" של לוי ולא רק מכוח ייפוי הכוח שניתן לו לטיפול ברישום הנכס, לא נשלל כי פעל מטעם אווזי כפ"ס ובפרט לא הוכח שפעל מטעם אווזי מסעדה.

11. העולה מן האמור הוא, שלא הורם הנטל לבסס את הטענה כי דישלו פעל מול שולץ בנוגע לנכס מטעם אווזי מסעדה דווקא. העובדה שהיה בעל מניות ושימש כדירקטור באווזי מסעדות אינה מספיקה בעניין זה, שכן ייפוי הכוח לטיפול בנכס ניתן מטעם אווזי כפ"ס – שהיתה בעלת הנכס, ומשכך נחזה כי דישלו פעל מטעמה ולא הוכח אחרת. כך גם מעידים מסמכים רבים נוספים ששולץ הציג בהליך, לרבות שיקים שקיבל עבור עבודתו ברישום הנכס מאווזי כפ"ס (מוצגים 119-115 לתצהיר שולץ. יצוין כי שיקים אלה לא כובדו והוחלפו בשיקים של אווזי ניהול – ראו מוצגים 114, 124-120). בנוסף, שולץ סמך את טענותיו על הסבריו של דישלו בנוגע למבנה האחזקות ופעולותיו מטעם אווזי מסעדה (הסברים שלא נכללו בהסכם מיום 8.4.2015 שלפיו דישלו שילם לשולץ את חלקו בתביעה; ואף לא בתצהיר הקצר שצורף מטעם דישלו – מוצגים 188-187 לתצהיר שולץ). חרף זאת, שולץ לא דאג לזימונו של דישלו ואף ויתר על עדותו. ויתור זה, ללא סיבה משכנעת, מעורר את החשד כי שולץ נמנע מהבאת דישלו לעדות בשל החשש מחשיפתו לחקירה שכנגד, ומשכך אי הבאתו יוצרת הנחה לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת אווזי מסעדה (ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית (26.5.2010), סע' 14 והאסמכתאות שם; ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס סאטא (24.1.2006), סע' 7; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658-657).

12. לנוכח המסקנה האמורה בדבר היעדר עילה ויריבות כנגד אווזי מסעדה, ניתן היה לדחות את התביעה כבר בשלב זה. ואולם, פטור בלא כלום לא אצא, וזאת גם על רקע טענות שולץ בדבר ריקון אווזי כפ"ס מנכסיה על ידי אווזי מסעדה ובעלי מניותיה, באופן שלא איפשר לו להיפרע מהחייבת הישירה לכאורה – היא אווזי כפ"ס.

האם הוכחה יתרת חוב לשולץ בגין עבודתו ברישום הנכס?

13. ראשית יש לומר כי לנוכח המסמכים הרבים שהוגשו בתיק, לא יכולה להיות מחלוקת כי שולץ ביצע עבודה לא מועטה ברישום הנכס. אווזי מסעדה אף לא העלתה טענה בעניין זה. עם זאת, לא כך הדבר בנוגע לתשלום שכר הטירחה בגין עבודה זו, שהוא נושא התביעה. שולץ הציג תכתובות בנוגע לשכר הטירחה, שכללו אף פירוט של הפעולות הרבות שביצע (שכאמור, אין מחלוקת בנוגע לעצם ביצוען), אך נעדר מהן פירוט, ולו כללי, באשר לדרך חישוב הסכומים, כמו גם שיוך בין פעולות לשכר הנדרש בגינן. כך למשל, שולץ מפנה למכתב ששלח לדישלו, לוי ואלקיים ביום 15.7.2010 (נספח כה2 לכתב התביעה). במכתב זה מפרט שולץ "תמצית בראשי פרקים" של טיפול המשפטי, תוך שהוא מפנה לפירוט שצורף, ובסופו צוינו סכומים כוללים שנדרשו לתשלום בגין שכר טרחה ותוספת מע"מ, הוצאות ויתרת חוב שכר טרחה קודם. גם עיון במסמכים שצורפו לאותו מכתב אינו מגלה כיצד חושב סכום שכר הטרחה שנדרש ואינו משייך סכומים עבור כל פעולה שננקטה. בהיעדר פירוט שכזה, לא ניתן לומר כי שולץ הרים את הנטל להוכיח את סכום התביעה.

14. שולץ טען בחקירתו הנגדית כי שכר הטרחה הנתבע מבוסס על סיכומים בעל פה (פרוטוקול 28.11.2017, עמ' 44 ש' 17-10). בהיעדר כל ראיה או עדות תומכת, לא השתכנעתי שיש לקבל את טענתו, המהווה בהקשר זה עדות יחידה של בעל דין, כמשמעה בסע' 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. בנוסף, מן המפורסמות הוא כי האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה סדור כדבעי מוטלת על שכמו של עורך הדין, ומחדלו של שולץ בהקשר זה צריך להיזקף לחובתו (ע"א 9648/16 אורהייטק GIS בע"מ נ' חן אביטן משרד עורכי דין (28.2.2018), סע' 39 והאסמכתאות שם).

15. אי הבהירות בנוגע לשיעור שכר הטרחה, כמו גם לשאלה אם זה שולם, עולה גם ממסמכים ששולץ צירף לתצהירו. כך למשל, מכתב ששלח אליו לוי ביום 24.10.2010, מעין סיכום פגישה ביניהם, ולפיו סוכם שיתרת החוב היתה 43,000 ₪ וניתן לשולץ שיק "לביטחון", כפי שגם נכתב עליו (מוצג 20 לתצהיר שולץ). שולץ ניסה להפקיד את שיק הביטחון אך זה לא כובד, ובמכתבו הלין לוי על הפקדתו, שנעשה בניגוד לסיכום, וביקש לתאם את החזרתו תמורת העברת הכספים המגיעים לשולץ. שולץ עצמו העיד שבאותה העת היה מוכן לקבל את הסך האמור (43,000 ₪) ולראות בכך תשלום מלא של שכר טרחתו (פרוטוקול 28.11.2017, עמ' 42 ש' 14-12). כחודש לאחר מכן, ביום 21.11.2010 שולץ החזיר את שיק הביטחון וקיבל תחתיו 15 שיקים של אווזי כפ"ס למועדים עתידיים בסכום כולל של 55,000 ₪ (מוצגים 119-115 לתצהיר שולץ), וכעבור חצי שנה נוספת הוחלפו אלה בשיקים דומים של אווזי ניהול (מוצגים 114, 124-120). סכומים אלה אינם תואמים את סכום התביעה, ויצוין בהקשר זה שאף שמרבית השיקים לא כובדו (וברי כי המקום לפעול לפרעונם אינו במסגרת הליך זה), שולץ בעצמו העיד שקיבל תמורה (לשיטתו חלקית) עבור עבודתו, וזאת בנוסף לשכר שקיבל (במלואו) עבור הסכמי המכר וההשכרה של הנכס (פרוטוקול 28.11.2017, עמ' 43 ש' 17 - עמ' 44 ש' 8). סכומים אלה מתווספים לסכום שקיבל מדישלו, שבעקבותיו נסתיימה התביעה בעניינו והוא הוחלף באווזי מסעדה.

16. מן המקובץ עד כה עולה, כי שולץ לא הוכיח את עצם קיומו של חוב כלפיו ואף לא את הסכומים שלהם היה זכאי מלכתחילה. שולץ העיד כי בעת שדישלו פנה אליו בנוגע לעבודה, הוא התלבט אם לקבל אותה בשל ניסיון עבר שלילי מול לוי ואלקיים, אז לדבריו השניים התחייבו לשלם לו אך עשו זאת בשיהוי רב (פרוטוקול 28.11.2017, עמ' 25, 29). על רקע זה, תמוהה העובדה ששולץ, עורך דין ותיק ומנוסה, לא ביסס את זכויותיו בהסכם מפורט בכתב, ואף לא החזיק תיעוד מפורט של המשאבים שנדרשו ממנו בביצוע העבודה – כגון פירוט שעות, תשלומי אגרות, כרטיס חיוב לקוח וכיוצא באלה. כאמור, אין חולק כי שולץ ביצע עבודה רבה בהקשר הנכס, אך לא ניתן להיענות לדרישותיו כפי שהוצגו בפניי בהיותן כלליות ונעדרות פירוט וביסוס קונקרטי.

17. נמצא אפוא כי לא הוכחה עילת התביעה או יריבות כלפי אווזי מסעדה בנוגע לטיפול בנכס, ואף לא שיעורו או עצם קיומו של חוב כלפי שולץ בגין טיפול זה. משכך, דין התביעה להידחות. לא מצאתי בטעונים האחרים אשר הובאו מטעם מי מהצדדים או בשיקולים אחרים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (בע"מ 1491/16 פלונית נ' פלוני (14.4.2016); בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (26.5.2011); רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (25.3.2010); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (11.8.2008); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60). בכלל האמור, טענות אווזי מסעדה בדבר החבות של בעלים קודמים בנכס לבצע את רישומו, מכח הסכמי העברת הבעלות הקודמים (סע' 8א להסכם משנת 1992, נספח י1 לכתב התביעה המקורי; סע' 11 להסכמים במסגרתם רכשה אווזי כפ"ס את הנכס בשנים 1999-1998, אז שולץ ייצג את הבעלים הקודמים סומבול, נספחים י3-י4 לכתב התביעה; וראו גם פרוטוקול 28.11.2017, עמ' 23 ש' 32-15); הטענה כי שולץ אינו רשאי לגבות שכר טרחה בגין רישום בית משותף מ"הרוכש האחרון" מאחר ששכר זה כבר נגבה מ"הרוכש הראשון" שהמחה הלאה את זכויותיו – וזאת מכוח הנחיית ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין (הנחייה מס' 3 של ועדת שכר הטרחה, "אתיקה מקצועית", גיליון 46 מיום 17.5.2012); והטענה כי ההסכם בין שולץ לדישלו והתשלום ששילם דישלו מכוחו בגין התביעה, מהווה הפטר גם עבורה.

סוף דבר

18. התביעה כנגד נתבעת 1 נדחית.

שולץ ישלם לנתבעת 1, אווזי מסעדה, את הוצאות הדיון ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪, וזאת בתוך 21 יום מקבלתו את פסה"ד, ולא יישא הסכום הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

התביעה ביחס לנתבעים 2 ו 3 נמחקת, ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ט, 22 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.