<#2#>

נוכחים:

ב"כ העורר – עו"ד אורנית מרום

ב"כ המשיבה – עו"ד עדי יעקובוביץ

העורר הובא

פרוטוקול

ב"כ העורר:

חוזרת על הערר. איני מצליחה להבין איך כשיש בקשה של המשיבה לשחרור בתנאים מגבילים שתומכת בהחלטה הראשונית של כב' השופט נוריאלי, שדיברה על הרחקה לתקופה מוגבלת בזמן ואי יצירת קשר לתקופה מוגבלת בזמן בתיק המ"י לתקופה של 45 יום וכשבית המשפט קמא כב' השופטת גרינברג סבורה שהמתווה הזה נכון וראוי משלא היה ראוי לפתוח בהליך מ"ת איך בסופו של דבר כשאין ראיות חדשות בתיק החקירה, כשאין עילת מעצר חדשה, בסופו של דבר כשחולפים אותם 45 ימים, אנו חודשיים אחרי, מוצא עצמו המשיב עצור עד תום ההליכים. אנו יודעים שהפסיקה קובעת שצריך לתפור חליפה שמתאימה ליכולות הכלכליות של העצור. כאשר ברור, אנו מבינים את התהליך, העניין הוא כזה – מדובר בעורר שסובל מלקות קוגנטיבית בלתי הפיכה כתוצאה או משימוש מתמשך בדבק מגע או באבחנה מבדלת מדברים על תהליך סכיזופרני. ההורים שפונים לביה"ח לטיפול, לא מועיל, מקבלים הפנייה למשטרה שהמשטרה תטפל שאם יש חשד להתנהגות שהיא לא נורמטיבית והמשטרה באה ועוצרת ובסופו של דבר אנו מוצאים עצמנו שלא ביה"ח יכול לעזור ולא אף גורם. וההורים מתפלאים איך הוא לא יכול להגיע לביה"ח. מהיכרותי עם העורר, אני יודעת שהאבחנה היום שגהה נתנו לו שהבעיה העיקרית היא אותה התמכרות בצירוף העניין הזה של הלקות הקוגנטיבית הבלתי הפיכה. תרופות לא יוכלו לשנות. אני חשבתי שלא יהיה נכון לשלוח אותו לבדיקה פסיכיאטרית כשהוא לא עמד בתנאים המגבילים, בית המשפט פנה לעורר והוא אמר שהוא מעדיף להיות במעצר. הגיעה חוו"ד שהוא כשיר לעמוד לדין ובר עונשין. אני מבקשת להסתפק בתנאי הרחקה ובימ"ש אומר שאי אפשר לאור הלקויות אבל אולי יישלח לשירות מבחן לבחינת חלופה, אולי טיפול בתחלואה כפולה. אני אומרת שבשמחה זה הדבר הנכון וההורים משוועים לטיפול בשתי התחלואות, אך כתוצאה מהלקות הקוגנטיבית, הסבירות היא שהתובנה שלו מינימלית והוא לא ישתף פעולה. הוא מבין שזה מה שיעזור לו להשתחרר ולא מעבר לזה. הוא לא רוצה את אותה גמילה וזה מה שהוא אומר לשירות המבחן. שירות מבחן מדבר עם ההורים והם מבטאים את מצוקתם שיש קושי להתמודד איתו כי הוא צריך לקבל טיפול ושירות מבחן לא בא בהמלצה. ואז אנו באים לדיון האחרון בבימ"ש קמא ב-15.3 ואנו מעלים את אותם טיעונים. בסופו של דבר בימ"ש מורה על מעצר עד תום ההליכים. האבא יוצר איתי קשר ושואל מה קורה עם הטיפול. האבא הגיע מתוך מטרה לשחרר. באותו דיון המשיב לא דיבר יפה בבית המשפט שהוא לא רוצה גמילה ולא רוצה טיפול. אני סבורה שההחלטה לא סבירה, כי כשאנו מתייחסים לכתב האישום ואני לא מקלה ראש בעבירות אבל כשהאמא לוקחת לו את הדבק מגע מהשולחן שלו בחדר יש ויכוח והוא אומר שהוא יהרוג אותם והם יהיו זכרונם לברכה. אין התנהגות עבריינית, מדובר בסופו של דבר באמירה, בהתבטאות, ואין החרפה. היא לא השתלשלות של אירועים. ההורים מחכים למוצ"ש להגיש תלונה. מדובר באנשים שומרי שבת. זה מראה כמה לא היה חשש ממשי למסוכנות אמיתית. ההורים מבטאים את המצוקה שלהם. גם מזה שהוא מצוי במעצר. נכון שיש לו תנאי מהליך קודם. ההליך הסתיים בכך שהוא היה עצור תקופה מאד ארוכה עד שניסינו לבדוק את האפשרות עד שבאמת ניתן היה לבחון את מצבו הנפשי. זה לא רלוונטי להיום המעצר על תנאי. כשהיה בשב"ס חלה החרפה במצבו הנפשי. אנו עומדים מול תיק של עבירות איומים ברף הנמוך ביותר. בסופו של דבר הוא יחזור הביתה להוריו כי אין לאף אחד פתרון עבורו לא לביה"ח ולא לרשויות הרווחה. אני סבורה שהוא לא צריך להיות עצור. חלף מניין הימים שהוא היה צריך להיות בהרחקה, להתקרר קצת, שיהיה פחות כעס ואין פה עילה חדשה שמצדיקה את המעצר עד תום ההליכים לא התסקיר ולא חוות דעת פסיכיאטרית – הם לא מלמדים על מסוכנות.

אני שומעת את דברי ביהמ"ש שהוא לא עמד בתנאי השחרור שהוטלו עליו ומשיבה שהאבא יכול לחתום עליו ערבות. הערבות היא לצורך התייצבות למשפט. ההרחקה 45 הימים האלה הסתיימה. זה היה יכול להיות כל ערב אחר. בתום 45 ימים הוא היה חוזר הביתה זו ההחלטה וזה היה מקובל על ביהמ"ש ועל המאשימה.

לשאלת ביהמ"ש מה אני מציעה כחלופה אחראית, אני אומרת שהוא לא צריך להיות במעצר בית. זה עלול להחריף את המצב. יש לו יחידה שהוא מתגורר ליד ההורים בצמוד להורים, הוא הולך לבית החולים גהה ממילא, אין מחלוקת שהוא הפסיק לקבל את הטיפול בביה"ח, הוא מגיע לטיפולים שלו והאבא מתנה תנאים שהוא לא ישתמש בדבק מגע. היה ותהיה התדרדרות ההורים מספיק חזקים להתלונן, מדובר באיומים ברף הנמוך והמעצר הזה לא מידתי. בצד השני שלי לא חשבו אחרת.

ב"כ המשיבה:

אני חושבת לתיק יש חיים ויש התפתחות. זה לא שהוגש כתב אישום והוגשה בקשה ואנו לא יודעים דבר. אני אפנה להודעות של הוריו. אביו נוכח באולם ואני חשה קצת לא בנוח. אומר אביו שהאמא הציעה לעורר ללכת לאשפוז, אך הוא עצמו לא מציע זאת כי הוא פוחד מהעורר. הוא אומר שהוא צעק עליהם שהם יהיו זכרונם לברכה כשהפרצוף שלו נראה מאד כועס ומפחיד. במצב שלו היום הוא לא יכול לחזור הביתה. לשאלה האם תקף אותם השיב האבא שלא, הוא רק איים אך המצב מחמיר. מדברת אמו ואמו אומרת שאני מפחדת ממנו ובעלי פוחד. הוא התחיל לצעוק. הוא היה מאושפז וישב בבית סוהר והשתחרר ומאז מטיל טרור בבית ומפחדים לדבר איתו.

אני מפנה לתסקיר מיום 2.3.15. גם באספקט שלו, עמ' 2 פסקה לפני אחרונה. מקריאה.

כל זה יחד עם האיומים שישו ושמחו.

מפנה לפסקה האחרונה באותו עמוד לאם. מקריאה. הם מנסים להתמודד עם הבעיה שלו אך הם חסרי כלים להתמודד איתה.

מדובר שההתנהלות בעייתית גם כאשר לא צורך חומרים ממכרים ויש בקשה לשלבו בטיפול במסגרת מתאימה ובוודאי לא בבית. זה חסר אחריות מבחינתנו להסכים לדבר כזה.

לא סתם כותב מה שכותב שירות המבחן בעמוד השלישי – ממליצים לשלבו במב"ן בכלא.

ב"כ העורר:

העורר נמצא במב"ן בכלא. לאחרונה הפסיקו לו את התרופות. איני יודעת מדוע.

העורר:

אמרו לי שיש לי בעיה בדם ובגלל זה הם מפסיקים לי את התרופות.

ב"כ המשיבה:

כשקיים סיכון ברמה גבוהה להישנות התנהגות אלימה, אנו לא יכולים להסכים לאף אחת מהצעות חברתי שאינן ריאליות וגם לא אחראיות.

ב"כ העורר:

אבקש לציין כי האבא בהודעתו גם אמר – הוא לא צריך כלא אלא רק טיפול וגמילה. הוא מטופל בגהה כל שבועיים ולדעתי הוא צריך טיפול וגמילה יחד.

אנחנו אומרים כמו חברתי ובימ"ש שצריך למצוא מסגרת אך אין בנמצא מסגרת והיחידים שמטפלים בו זה הוריו ונכון שאין להם כלים וגם למדינה אין כלים לטפל בו. ההורים מוכנים לקבלו כבר עכשיו וכשיש השגחה של בימ"ש והוא יודע שזו הזדמנות יחידה שיש לו.

מדברים בתסקיר שהמצב פסיכוטי כרוני. כאן אנו מדברים על איזושהי הערכה והמסוכנות נלמדת מהמעשים שהם ברף הנמוך.

אביו של העורר:

אשתי ואני אמרנו אותו הדבר – הוא לא צריך כלא, אלא טיפול.

היינו בדיון ברווחה עם חמישה גורמים ולא מצאו שום פתרון. קצין משטרה היה שם. הם אמרו שאם הוא לא הולך לגמילה מעצמו אי אפשר להכריח אותו.

<#4#>

החלטה

לפניי ערר על החלטת בימ"ש השלום בפתח תקווה (כב' השופטת גרינברג) מיום 15.3.15 שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

השתלשלות העניינים בתיק זה הינה לא שגרתית. ביום 1.2.15 נעצר העורר בחשד לאיומים על הוריו. בית משפט השלום הורה על שחרורו בתנאי הרחקה מההורים ל-45 יום והורה על ערבויות כספיות להבטחת תנאי השחרור. ביום 2.2.15 הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירת איומים, וזאת בעקבות ויכוח שהתפתח ביום 31.1.15 בשעות הבוקר בין העורר להוריו, במהלכו אמר להם שיהרוג אותם והם יהיו "זכרונם לברכה". יצוין, כי הרקע לאותו ויכוח הוא ההתמכרות של העורר לדבק מגע, וניסיונה של האם להרחיק ממנו דבק כאמור.

התקיימו מספר דיונים בעניינו של העורר, מאחר שהוא לא עמד בתנאי השחרור שנקבעו. בין היתר, נוכח מצבו, הוא הופנה לקבלת חוו"ד פסיכיאטרית וביום 9.2.15, ניתנה חוות הדעת של המרכז לבריאות הנפש בגהה בה נקבע כי הוא יודע וידע להבחין בין טוב ורע, הן בעת ביצוע העבירה, הן כעת. אין כל עדות למצב פסיכוטי. הוא מבין את האישומים נגדו ומפגין הבנה בסדרי הדין. הוא מסוגל לעמוד לדין ולהבין הליכי משפט. נקבע כי אינו זקוק לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי והומלץ המשך טיפול במסגרת גמילה מסמים.

העורר הופנה גם לשירות המבחן , לשם קבלת תסקיר.

ביום 2.3.15, ניתן תסקיר בעניינו כאשר בסופו של דבר ציינה קצינת המבחן כי קיים סיכון ברמה גבוהה להישנות התנהגות אלימה והחומרה הצפויה של תוצאות ההתנהגות היא ברמה בינונית. שירות המבחן סבר כי העורר זקוק למסגרת הדוקה וסמכותית ובעלת גבולות ברורים שתתייחס למכלול בעיותיו, וחלופה ביתית לא תוכל להפחית את הסיכון למצבו. צוין, כי בבחינת התאמתו לטיפול בקהילה לתחלואה כפולה, הערכת שירות המבחן היא כי בעיתוי הנוכחי, כאשר העורר אינו מכיר בצורך שלו בטיפול ונעדר מוטיבציה להשתלב במסגרת טיפולית, ואף אינו מסוגל לעמוד בגבולות, הוא אינו מתאים לחלופה מעין זו. לפיכך לא הומלץ על שחרורו ממעצר.

צוין כי בשל התנהלותו המוחצנת ובעיותיו הנפשיות הוא עשוי להיות בסיכון מפני עצורים אחרים בבית המעצר והומלץ לשקול התאמתו למסגרת מוגנת בתוך כותלי הכלא, כגון מב"ן.

ביום 15.3.15, משחלפו 45 יום ממועד מתן החלטת השחרור בעניינו, והעורר לא עמד בתנאי השחרור, ביקש העורר להשתחרר ללא ערבויות לבית הוריו. אביו התייצב לדיון והיה מוכן לקבלו הביתה, אך בית משפט קמא החליט לעצור אותו עד תום ההליכים לאחר שבדיון אמר העורר כי אינו מוכן ללכת לשום מסגרת טיפולית, ואף דיבר בצורה לא נאותה.

בהחלטתה התייחסה השופטת לכך כי עולה תמונה מטרידה מתסקיר שירות המבחן. מדובר בעורר שצורך חומרים ממכרים מגיל 14. הוריו מתקשים להציב לו גבולות, והוא סובל ממחלת נפש אך שולל התמכרות. שירות המבחן סבר שההתנהלות האלימה ופורצת הגבולות אינה נובעת כפועל יוצא מההתמכרות, אלא משילוב של מחלת הנפש וההתמכרות ביחד. נוכח ההערכה של שירות המבחן כי הסיכון שנובע מהעורר להישנות התנהגות אלימה הוא גבוה, נוכח הקושי שלו בויסות דחפים, שבא לידי ביטוי גם בהתנהגותו בדיון, הנטייה שלו להתרסה והעובדה שהסנקציות המשפטיות הקודמות לא השפיעו ולא הרתיעו, הובילו לכך שביהמ"ש הגיע למסקנה כי אין מקום לתת בו אמון ולשחררו בהתחייבות עצמית בלבד. ניתנו לו מספר הזדמנויות להציג חלופת מעצר הולמת ומשלא עמד בתנאים, נוכח היעדר המלצה לשחרור, אין מנוס ממעצר עד תום ההליכים. לפיכך הורה בית משפט קמא על אשפוזו של העורר במב"ן.

טוענת הסניגורית כי טעה בימ"ש קמא כאשר עצר את העורר עד לתום ההליכים. אילו עמד בערבויות הראשוניות, הרי שהיום היה חוזר לבית הוריו, עם תום תקופת ההרחקה, ואיש לא היה טוען שיש צורך להטיל עליו תנאי מגביל נוסף, בוודאי לא מעצר. לדבריה, אמנם העורר איים על הוריו, אך מדובר בדיבורים בלבד. מעולם לא הצטרפו מעשים למילים הללו. לפיכך טוענת הסניגורית, אין מדובר במסוכנות גבוהה. לדבריה, היחידים שמוכנים לקבל אותו ולטפל בו הם הוריו. אמנם, אין להם הכלים המתאימים לטיפול, אך לכל הפחות הוכיחו כבר בעבר, כי אם יעשה העורר דבר מה אסור, הם פונים למשטרה וידאגו לנטרול הסיכון. לטענתה, חוות הדעת הפסיכיאטרית והתסקיר אינם מעלים ואינם מורידים לעניין קביעת המסוכנות והפרמטר המרכזי הוא ההתנהגות העבריינית בלבד. יש לעורר בעיה רפואית בלתי הפיכה ואין פתרון מתאים עבורו. לפיכך, אין מקום להחזיקו במעצר, שבוודאי אינו מהווה המסגרת המתאימה, ועל כן עותרת הסניגורית לשחררו.

המשיבה מתנגדת לכך מכל וכל. היא מודה כי אין לה פתרון מתאים לבעיותיו המיוחדות של העורר, שמצד אחד זקוק לטיפול ובלעדיו הוא מסוכן, ומצד שני – אינו מכיר במצבו ואינו מוכן לקבל טיפול. לפיכך, אין לאפשר שחרורו לאור המסוכנות הנשקפת ממנו, והפתרון הרע במיעוטו הוא זה שמצא בית משפט קמא, אשפוז במב"ן.

אכן, מדובר במקרה קשה ביותר. כאשר נתקלים באדם צעיר, אשר לו קשיים פיזיים (התמכרות) בשילוב קשיים נפשיים (התמכרות וחשש לסכיזופרניה), הגורמים לו לא לשלוט בדחפיו, ולהפוך אדם מסוכן, כפי שקבע שירות המבחן, השאיפה היא למצוא טיפול שיסייע לו, בד בבד עם הפגת מסוכנותו. למרבה הצער, דומה כי במקרה דנן, משלא נמצא העורר זקוק לאשפוז פסיכיאטרי בשלב הזה, ומשלא מכיר בבעיותיו ולא מעוניין בטיפול, אין פתרון מוסדי אשר ידוע לי כי יכול להתאים.

אני ערה לכך כי ההורים מוכנים לקבלו הביתה, וטוענים שהוא זקוק לטיפול ולא למעצר, אך כהורים – הם מוכנים ככל הנראה לעשות עבורו דברים, אשר עשויים לסכן אותם במבט אובייקטיבי. טענת הסניגורית לפיה איומיו של העורר אינם אלא מילים, אינה מקובלת עליי. כידוע, איומים עשויים להתגשם, וכאשר מדובר באיומים חמורים לרצח, שנמסרים על רקע התמכרות וניסיון של האם לסייע לעורר, בהחלט מדובר במעשים מסוכנים, שאת תוצאותיהם אין לדעת.

היו ניסיונות לשחרר את העורר בתנאים. מעבר לכך שמי שצריך היה "לשלם" את מחיר תנאי השחרור (ערבויות) הם המתלוננים, דבר קשה כשלעצמו, הרי שהעורר לא עמד בתנאי השחרור, וזו הסיבה שנעצר מחדש. הפועל היוצא מכל האמור לעיל, הוא שלא ניתן כרגע להורות על שחרורו בתנאים, גם משום שאין תנאים כרגע שיכולים להפיג את המסוכנות, בהיעדר טיפול ונכונות לקבל טיפול וגם משום שאין העורר עומד בתנאי שחרור, אפילו נמצאים כאלה שניתן לשקול כחלופה.

סופו של דבר, דומני כי החלטת בית משפט קמא היא החלטה נכונה, היחידה האפשרית במצב הנוכחי. ככל שהטיפול יחודש במב"ן, ככל שיחול שינוי במצבו של העורר או ככל שיסכים לקבל טיפול, תהא הסניגורית רשאית לשוב ולפנות לבימ"ש קמא בבקשה לעיון חוזר.

לאור כל האמור, הערר נדחה.

<#5#>

ניתנה והודעה היום י"ג ניסן תשע"ה, 02/04/2015 במעמד הנוכחים.

הערת בימ"ש:

לאחר הדיון, כאשר ניגש אביו של העורר לדבר איתו, אמר לו העורר: "הכל בגללך, זה אתה אשם".

<#6#>

ניתן והודע היום י"ג ניסן תשע"ה, 02/04/2015 במעמד הנוכחים.