06 אפריל 2017

התובע הועסק על ידי הנתבעת למשך תקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים ומבקש כי נחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי עריכת שימוע, תמורת הודעה מוקדמת, הפרשי פנסיה, פדיון חופשה, שכר מרץ 2013 ועוד.

טענות התובע

1. התובע טען, כי עבד אצל הנתבעת מיום 1.10.2003 ועד ליום 30.3.2011 משך שבע וחצי שנים בסיומם פוטר ללא עריכת שימוע.

2. באשר לנסיבות הפיטורים טען התובע, כי כאשר התחלפה מנהלת הסניף בכפר סבא, המנהלת החדשה, גב' דלל עבד אל חי, החלה להתנכל לו וזאת על רקע מחלוקת לגבי מי לשבץ לעבודה" (ר' סעיף 13 לכתב התביעה). באחד הימים, על רקע אי שיבוצה של אחות המנהלת, כך לדברי התובע, "אסרה עליו המנהלת גב' דלל עבד אל חי להכנס לסניף וציוותה כי לא יגיע עוד לעבודה – מאחר והוא מפוטר!" (שם).

3. התובע טען, כי התברר לו בדיעבד, כי בשנים 2003, 2004, 2006 ו – 2008 ציינה הנתבעת מספר תעודת זהות שגוי על גבי תלושי השכר שלו ובשל כך נוצר לו חוב למוסד לביטוח לאומי בשלו עוקל חשבונו והחוב קוזז מקיצבת הילדים המשולמת לו (ר' סעיף 7 לכתב התביעה).

4. התובע טען עוד, כי טרם שולמו לו פיצויי הפיטורים וההודעה המוקדמת המגיעים לו לאור פיטוריו, כי הליך פיטוריו נעשה ללא שנערך לו הליך שימוע וכי על הנתבעת לשלם לו הפרשי הפקדות לקופת הגמל, פדיון חופשה, הפרשי שכר בגין חודש מרץ 2013, דמי הבראה וכי הוא זכאי לפיצוי בגין אי המצאת טופס הודעה לעובד (ר' סעיפים 16א'-ח').

5. כמו כן לגרסת התובע, הוא זכאי לפיצוי לפי תיקון 24 לחוק הגנת השכר בשל מספר פגמים שנפלו מלפני הנתבעת: הראשון בהם – אי הנפקת תלושי שכר ממרץ 2008 ועד סוף 2008 (ר' סעיף 8 לכתב התביעה), העדר פרוט צבירת ימי חופשה (ר' סעיף 9 לכתב התביעה) וטעות בציון מספר תעודת הזהות של התובע (ר' סעיף 16ט' לכתב התביעה).

טענות הנתבעת

6. הנתבעת טענה, כי התובע הועסק אצלה בשתי תקופות שונות, הראשונה – מיום 1.10.2003 ועד לחודש פברואר 2008, אז נטש את עבודתו מבלי לתת הודעה מוקדמת והשניה - מחודש מרץ 2009 או אז שב לעבודה ועבד עד חודש מרץ 2011 "עת עזב מרצונו החופשי וללא מתן הודעה מוקדמת כדין" (ר' סעיף 10 לכתב ההגנה).

7. באשר לתקופת העבודה הראשונה טענה הנתבעת, כי כל זכויות התובע, אם וככל שמגיעות לו, התיישנו ועל כן יש לדון רק בזכויות התובע בגין תקופת העבודה השניה (ר' סעיף 12 לכתב ההגנה).

8. הנתבעת טענה, כי "אין ולא היה לה שום רצון לפטר את התובע, שכן קיים מחסור חמור של עובדים בארץ ובעיקר באזור השרון והמרכז..." (ר' סעיף 17 לכתב ההגנה). עוד טענה הנתבעת, כי לאחר שהתובע הפסיק להגיע לעבודה בחודש מרץ 2011 ניסה מנהל האזור ליצור איתו קשר וביקש ממנו לשוב לעבודה (ר' סעיף 15 לכתב ההגנה).

9. הנתבעת טענה, כי ניתן לתובע טופס הודעה לעובד בתחילת העסקתו, כי ביצעה הפרשות פנסיוניות כדין, כי מאחר והתובע התפטר אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת ואף אינו זכאי לפיצוי בגין אי עריכת שימוע מאחר ולא פוטר וכו'.

10. הסוגיות השנויות במחלוקת:

ראשית - נבחן האם הועסק התובע ברציפות משנת 2003 ועד שנת 2011, כטענתו או שמא חל נתק בתקופות ההעסקה.

שנית - עלינו לבחון מהן נסיבות סיום עבודתו של התובע: האם פוטר או התפטר.

שלישית - נבחן את הסעדים אותם מבקש התובע לקבל.

התיישנות

11. נקדים ונאמר, כי צודקת הנתבעת בטענתה, אשר הועלתה בכתב ההגנה (ר' סעיף 12 לכתב ההגנה), שהתובענה הוגשה בחודש מרץ 2015, משמע חלה התיישנות ביחס לזכויות המגיעות לתובע, אשר לא נקבעה בגינן תקופת התיישנות קצרה יותר, לתקופה שקדמה למרץ 2008.

ותקו של התובע או האם עסקינן בשתי תקופות עבודה שונות

12. התובע ניסה לשכנע אותנו, כי הועסק אצל הנתבעת תקופה רצופה אחת, משנת 2003 ועד לשנת 2011. בכתב התביעה טען התובע, כי במהלך שנת 2008 הוצב על ידי הנתבעת במרכז הלוגיסיטי (להלן – "המרלו"ג") בגבעת ברנר והיה אחראי להבאת עובדים אחרים מכפר קאסם שעבדו תחת השגחתו במחסן בגבעת ברנר (ר' סעיף 12 לכתב התביעה).

13. התובע לא צרף לכתבי טענותיו תלושי שכר לחודשים 2/2008 עד 3/2009. בקדם המשפט כאשר נשאל בענין זה השיב, כי מנכ"ל הנתבעת פנה אליו בסמוך לחודש פברואר 2008 "אמרו שחסר להם עובדים ויש ברדק במרלוג במחסן ואנו מבקשים שתביא עובדים מהכפר ונשלם להם במזומן בתקופה הזאת" (ר' פרוטוקול עמ' 2 שורות 19-17).

14. התובע עמד על כך, כי בתקופת עבודתו במרלו"ג שולם לו שכרו במזומן ולא הוצאו תלושי שכר. "כאשר חזרתי הראו לי שהמשיכו את הרצף והותק והכל טוב ויפה" (שם, בשורות 29-28).

15. הנתבעת נדרשה בדיון המוקדם לשאלת הותק שצוין על גבי תלושי השכר של התובע, בהתאם להם, אף שהתובע לא עבד, לכאורה, בין החודשים 2/2008 ל 3/2009, מועד תחילת העבודה על גבי תלושי השכר שראשיתם בחודש מרץ 2009 ואילך הוא 1.10.2003, וכך הסבירה:

"הסיבה שבתלוש השכר מצוין כי תחילת העבודה היא 1.10.03 וכי הותק נכון לחודש מרץ 2011 הוא של 7.06 שנים...שמדובר בהנח"ש בשם מכפל אשר מספיק פעם אחת לא מתקנים זאת, וזה ממשיך. מהפעם הראשונה שהוא התחיל אצלנו וכך זה נשאר"

(ר' פרוטוקול עמ' 2 שורות 3-1).

16. התובע צרף לתצהירו ואף לכתב התביעה דו"ח פירוט מעסיקים מהמוסד לביטוח לאומי. מהדו"ח עולה, כי בין החודשים ינואר 2009 עד פברואר 2009 הועסק התובע על ידי ש.א. פרומט סחר ושרותים, וכי בין החודשים 1.3.2008 ל 31.12.2008 לא מצוי בידי המל"ל כל רישום אודות התובע.

17. בתצהירו טען התובע, טענה שלא בא זכרה בכתב התביעה, כי בין ינואר לפברואר 2009 עבד במקום אביו ובשעות הערב בלבד בש.א פרומט סחר ושרותים ועמד על כך, כי גם מחודש 2/2008 ועד לחודש 3/2009 עבד במרלו"ג השייך לנתבעת, כאשר שכרו שולם לו במזומן וללא שהוצאו לו תלושי שכר (ר' סעיפים 7 ו – 12 לתצהירו).

18. הנתבעת צרפה לתצהיריה תצהיר מטעמו של עו"ד אברהם חג'אג' אשר בתקופה הרלוונטית שימש כמנהל המרלו"ג והצהיר כי התובע כלל לא עבד במרלו"ג לא כל שכן שימש כמנהל במרלו"ג.

19. עמדת הנתבעת, בקציר האומר, הינה, כי בחודש פברואר 2008, בעקבות דין ודברים בין התובע לגב' אברמוביץ אשר כונתה על ידה "אי הבנה", "נעלמו עקבותיו של התובע". הגב' אברמוביץ טענה, כי אותה שיחה בחודש פברואר לאחריה הפסיק התובע להגיע לעבודה נערכה מיוזמתו ובמסגרתה דרש העלאת שכר ואף התנה את המשך עבודתו אצל הנתבעת בהעלאה המבוקש. הנתבעת, כך עולה מן התצהיר, סרבה למתן ההעלאה (ר' סעיפים 8-6 לתצהירה).

דיון והכרעה

20. נקדים ונציין, כי התובע התעקש משך מרבית חקירתו לתת תשובות ארוכות שלא נגעו לשאלות אותן נשאל. התנהגותו הקשתה מאד על החקירה ועל ניהול הדיון. רק לאחר שהתרנו בעד מספר פעמים והובהר לו, כי ככל שימשיך בדרך זו יחויב בהוצאות בשל התנהלותו התאפשר קיומו של דיון עניני בתיק.

21. לא האמנו לתובע ולעד מטעמו, כי הועסק במרלו"ג בין החודשים פברואר 2008 עד מרץ 2009 מכל הטעמים שיובהרו להלן. משכך אנו קובעים, כי חל נתק בין שתי תקופות ההעסקה. התובע בעדותו סתר שוב ושוב את טענותיו ותשובותיו. חוסר העקביות בתשובותיו עלתה וצפה במהלך החקירה.

וכך ענה:

"ש. אתה בעצם טוען שלא דווחת לביטוח לאומי וקבלת כסף מזומן בתקופה של המרלוג?

ת. כן

ש. כל העובדים מרלוג קיבלו כסף במזומן?

ת. כן, כל העובדים במרלוג שאני הבאתי קיבלתי עבורם כסף במזומן, כל יום 200 ש"ח במעטפות.

ש. לפי מה שאתה אומר חצי מרלוג קיבל כסף במזומן?

ת. לא. רק העובדים שאני הבאתי קבלו במזומן

ש. מי הביא לך את המזומן?

ת. מנהל אזור, היו מתחלפים הרבה שם מנהלי אזור

ש. מי שילם לך כסף במעטפה?

ת. לא זוכר

ש. מהמרלוג שילמו לך?

ת. לא. מההנהלה.

ש. עבדת במרלוג עד שסדרו לך את הסניף בכפר סבא?

ת. כן ותוך כדי עושה תגבורים כי הייתי בתפקיד מנהל סניף ולכן תוך כדי עשיתי תגבורים בסניפים.

ש. ועבדת ברצף כל התקופה הזאת?

ת. כן

ש. איך יכול להיות שבינואר ובפברואר 09 לפחות עבדת בחברה אחרת?

ת. בינואר ובפברואר אבא שלי עובד שומר ברשת לשמנים שזה במרחק 350 ש"ח מטר מהבית שלנו. אבי יצא בתקופה שהוא לא היה יכול לעבוד והייתי מחליף אותו בערב זמני עד שהוא חזר וזה לא רק את התקופה הזאת הייתי מחליף אותו יום בשבוע, יום בחודש.

ש. למה לא טענת את זה עד עכשיו?

ת. טענתי.

ש. מתי?

ת. כתבתי שעבדתי בינואר ובפברואר כדי לשמור לאבי על המקום, על פרנסה שלו. זה לא הפריע לעבודה בבורגר קינג"

(פרוטוקול עמ' 6 שורות 26-1).

22. עינינו הרואות: מחד טוען התובע כי שולם לו שכרו במזומן בתקופת עבודתו במרלו"ג ומאידך, אינו זוכר מי שילם לו את שכרו במזומן, כלומר: מי ומי בנותני המעטפות. זכרונו המתעתע של התובע לא הוסיף לאמינותו בעינינו.

23. עוד טען התובע, כי משך כל תקופת "עבודתו" במרלו"ג היה עובד כמתגבר בסניפים אחרים (ר' פרוטוקול עמ' 6 שורות 15-14) ואף נהג לעשות תגבורים קודם לתחילת עבודתו במרלו"ג. כאשר נשאל מדוע בתקופות קודמות כאשר עשה תגבורים הופיע שמו בדו"חות של הסניפים בהם נעשו על ידו תגבורים בעוד שבתקופה הנטענת בה עבד במרלו"ג לא הופיע שמו בדו"חות הסניפים בהם עשה כביכול תגבורים, השיב בצורה מתחמקת ולא ענינית (ר' פרוטוקול עמ' 7 שורות 4-1).

24. מוקדם יותר בעדותו כאשר נשאל מדוע שמו אינו מופיע באף אחד מסניפי הרשת כמתגבר בין החודשים 2/2008 ל 3/2009 טען, כי כשעבד כמתגבר היה עובד גלובלי. "לא הייתי נכנס למחשב... אני הייתי אחד המנהלים הוותיקים שלא הייתי נכנס למחשב להקליד כניסה ויציאה. הייתי מקבל גלובלי ועקב זה אתה לא רואה את הדוחות" (ר' פרוטוקול עמ' 5 שורות 5-2).

25. לו היתה טענתו זו של התובע נכונה, אזי גם בתקופות אחרות בהן תגבר בסניפים שונים, לא ניתן היה לנקוב בהקף המשמרות אותן ביצע, אם וככל שלא מצוי היה קיים רישום כלשהוא לאורה של ההנחיה שניתנה לו שלא לדווח על מועדי הכניסה והיציאה. אלא, שהנתבעת הציגה בפני התובע בחקירתו נתונים על הקף המשמרות שבצע בחודשים מסוימים בשנת 2009 והתובע לא ידע להסביר כיצד לאחר מרץ 2009 קיים תיעוד למשמרות שביצע בעוד לתקופה הנעלמה, 2/2008 עד 3/2009, לא קיים תעוד (ר' פרוטוקול עמ' 5 שורות 12-6). תשובתו של התובע, לא היה בה כדי להסביר את הסתירות בדבריו.

26. עוד טען התובע בעדותו, כי היה אחראי על הבאת עובדים למרלו"ג והיה אוסף אותם ברכבו הפרטי (ר' פרוטוקול עמ' 5 שורות 18-13). כאשר נשאל מי היה מסיע את העובדים כאשר היה עושה תגבורים השיב: "בתקופה שעבדו איתי הצוות לא עשיתי תגבורים. מדובר בתקופה של 3 חודשים רצופים שעבדנו שם יחד" (שם, בשורות 21-19).

27. הנה מחד, טוען התובע, כי במשך תקופת עבודתו במרלו"ג שימש כמתגבר בסניפים אחרים של הנתבעת ומאידך טען, כי במשך שלושת החודשים בהם עבדו עימו במרלו"ג הצוות שהובא על ידו מכפר קאסם לא עשה בתגבורים.

28. כאשר נשאל התובע בתחילת חקירתו אילו תפקידים מילא בנתבעת ציין כי שימש כעובד מטבח, קופאי, סופרוויזר, אחראי משמרת, מנהל משמרת, ס. מנהל, מ"מ מנהל סניף ולבסוף מנהל סניף (ר' פרוטוקול עמ' 3 שורות 10-4). התובע "שכח" לציין, כי במסגרת שלל תפקידיו, אותם מנה באריכות, מצוי גם תפקיד מנהל צוות במרלו"ג. כאשר נשאל על כך השיב, כהרגלו תשובה מתחמקת:

"מה שעבדתי במרלוג זה היה חלק מהיותי מנהל צוות. אני לא עבדתי כמחסנאי בידיים שלי. הייתי מנהל צוות. הבאתי קבוצה מכפר קאסם שאני ניהלתי אותם. הייתי מנהל שם"

(פרוטוקול עמ' 4 שורות 25-24).

התרשמותנו היא, כי התובע לא עבד במרלו"ג כלל ועיקר ומשכך "שכח" לציין תפקידו זה במסגרת מנין תפקידיו בנתבעת.

29. לא זו אף זו. התובע אישר, כי בחודש פברואר 2008 נפגש עם גב' אברמוביץ, ביקש ממנה העלאת שכר, בקשה אשר נדחתה על ידי הנתבעת (ר' פרוטוקול עמ' 3 שורות 24-17).

30. בתצהירו טען התובע, כי שבועיים לאחר מועד הפגישה, יצר עימו קשר מנכ"ל הנתבעת, מר גבאי, אשר עדכן אותו כי בעלי הנתבעת, ה"ה אורגד, להם סיפר התובע על השיחה בינו לבין הגב' אברמוביץ, נזפו בגב' אברמוביץ "על התנהגותה הבוטה והשפלתי" ודרשו ממנה להוציא מכתב התנצלות (ר' סעיף 11 לתצהירו).

31. בחקירתו אישר התובע כי נפגש עם גב' אברמוביץ ביום 10.2.2008, לאחר השיחה בה מר אורגד התנצל בפניו על דבריה של גב' אברמוביץ שפגעו בו, וכעבור שבועיים שוחח עימו מר גבאי, מנכ"ל הנתבעת או אז הוצא מכתב ההתנצלות של הגב' אברמוביץ (ר' פרוטוקול עמ' 3 שורות 33-25, עמ' 4 שורות 6-1).

32. אולם, עיון במכתבה של גב' אברמוביץ (צורף כנספח ת/6 לכתב התביעה) מעלה, כי הונפק ביום 14.2.2008 דהינו: 4 ימים בלבד לאחר השיחה שהתקיימה בינה לבין התובע ולא שבועיים אחרי.

33. התובע, שזכרונו תעתע בו עת הדברים לא הועילו לגרסתו, לא זכר, גם בענין זה, מתי התנצלה בפניו הגב' אברמוביץ, אף שהשיחה עימה הותירה עליו רושם בל ימחה בשלו טרח ועדכן את בעלי הנתבעת אודות תחושת ההשפלה שלו.

34. העד מטעם התובע, מר עטייה אלטורי, טען בתצהירו כי עבד עם התובע כשלושה חודשים בשנת 2008 בגבעת ברנר (ר' סעיפים 2-1 לתצהירו). בחקירתו טען העד, כי עבד במרלו"ג כחודשיים וחצי שלושה בעוד התובע "עבד הרבה זמן שם, 8,9,10 שנים" (ר' פרוטוקול עמ' 11 שורות 31-30). לדברים אלה אין כל בסיס והם עומדים בסתירה לטענות התובע עצמו.

35. עד התובע לא ידע לומר על המחסנים המצויים במרלוג דבר וחצי דבר. הוא לא ידע מי היה מנהל המרלו"ג, כמה עובדים עבדו במרלו"ג, לא ידע לומר מי הן החברות שאת הציוד והסחורה שלהן היו מאחסנים במרלו"ג, לא ידע לומר מהן שעות פתיחת וסגירת המרלו"ג וכיוב'. בניגוד לעמדת התובע בסיכומיו (ר' סעיף ד' לסיכומי התובע), לא התרשמנו מאמינותו של העד.

36. התובע השיב רק לשאלות בנושאים שנכללו בתצהיר העדות הראשית מטעמו, ו"אילתר" תשובותיו או טען שאינו יכול לענות, במענה לכל השאלות האחרות (ר' פרוטוקול עמ' 11 שורות 31-2 ובעמ' 12 שורות 15-2).

37. עו"ד אברהם חג'אג', אשר עדותו היתה אמינה וקוהרנטית, טען, כי עבד כמנהל המרלו"ג עד לסיום עבודתו אצל הנתבעת בין שנת 2009 ל – 2010. כאשר נשאל מר חג'אג' האם יתכן שאינו זוכר את התובע והעד הנוסף מטעמו שעבדו במרלו"ג השיב:

"במרלו"ג...הייתי האדם היחיד שקלט את העובדים, הנחה אותם ודאג לדווח על השכר שלהם ולתשלומם".

(ר' פרוטוקול עמ' 21 שורות 12-10)

38. מר חג'אג' חזר על דבריו אלו מספר פעמים ובין היתר ציין כי היה רושם את שמות העובדים במרלו"ג, מרכז את שעות עבודתם, מעביר להנהלת החשבונות וכי לבד מבן מיעוטים אחד בשם בהא לא עבד במרלו"ג בן מיעוטים נוסף ובכלל זה התובע (ר' פרוטוקול עמ' 20 שורות 33-31, עמ' 21 שורות 7-1).

39. עו"ד חג'אג' זיהה את התובע ואף ידע לומר, כי הוא זוכר אותו מהתקופה שבה התובע עבד בסניף עינת של הנתבעת והוסיף, כי "אני מכיר את התובע ואני מצהיר שמר חסן לא עבד אצלי במרלו"ג" (ר' פרוטוקול עמ' 21 שורות 31-33). טוען התובע בסיכומיו, כי מר חג'אג' "הינו עד נתבעת בעל ענין בהיותו חשוף לאחריות ניהולית במישרין ובעקיפין" וכי "קיים חשש ממשי למהימנות עדותו אשר הועסק על ידי הנתבעת בתפקיד בכיר של אימון אישי" (ר' סעיף ד' לסיכומי התובע). אלא שהתובע מתעלם בסיכומיו מן העובדה כי מר חג'אג' סיים עבודתו אצל הנתבעת כ 6-7 שנים לפני מועד דיון ההוכחות אליו התייצב ועל כן החשש שהועלה על ידי התובע אין בו דבר וחצי דבר.

40. מסקנתנו היא, איפוא, כי בין פברואר 2008 למרץ 2009 התובע כלל לא עבד אצל הנתבעת. התובע חזר לעבוד אצל הנתבעת בחודש מרץ 2009 לאחר נתק של שנה וחודש כטענת הנתבעת.

41. אנו מקבלים את טענת הנתבעת, כי בשל טעות של מערכת הנהלת החשבונות אשר "זכרה" את פרטיו של התובע מתקופת העסקתו הקודמת אצלה, הועלו פרטיו באופן אוטומטי ומכני על ידי המערכת והוצגו בתלוש השכר והנתבעת לא שתה ליבה לכך שבין יתר הפרטים שהועלו מן האוב נמצא גם מועד תחילת עבודתו.

42. התובע אינו יכול להבנות מטעות זו לא כל שכן מקום בו התברר לנו מן העדויות שנשמעו בפנינו כי גרסתו של התובע לפיה הועסק ב"שחור" במרלו"ג, תוך שהוא משמש כראיס של עובדים שהובאו על ידו לעבודה במרלו"ג, לא היתה אמינה, בלשון המעטה.

43. לא בכדי לא זכר התובע מי היה האיש/ה ששילם/ה לו מדי חודש בחודשו משך שנה וחודש את שכרו במזומן (ר' פרוטוקול עמ' 6 שורות 12-7), שכן לא היה אדם/אישה כזה/ו.

44. על התובע מוטל היה הנטל לשכנענו, כי אף שלא הונפקו לו תלושי שכר בתקופת הנתק, הוא עבד ברציפות אצל הנתבעת בניגוד לעמדתה. בהקשר זה יפים דבריו של בית הדין הארצי לעבודה בענין אגוזי – מדינת ישראל (ע"ע (ארצי) 622/07 (2009)):

"בבואנו לדון בטענות שבערעור נזכיר מושכלות ראשונים, לפיהם 'המוציא מחברו עליו הראיה'. בהתאמה לכך, על המדינה, בהיותה התובעת בהליך, מוטל הנטל להוכיח תביעתה. עליה מוטל 'נטל השכנוע' כי המערער לא מילא אחר התנאים שבהסכם ההעברה ולא עבר להתגורר עם בני משפחתו בירושלים, כמתחייב על פי ההסכם, ומשכך הוא מחויב בהחזר ההטבות על פי הקבוע בהסכם. בצידו של 'נטל השכנוע' הרובץ כל העת על המדינה כתובעת, נמצא את 'חובת הראיה' שהיא טפלה במהותה לנטל השכנוע, ומשמעה 'הבאת הראיות הדרושות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה במידה הדרושה לביסוס פסק דין לזכותו של התובע'. חובה זו, שלא כמו 'נטל השכנוע', אינה מוטלת לכל אורך המשפט בהכרח על כתפי התובע. הכלל הוא כי אם 'הביא התובע ראיות לכאורה לביסוס תביעתו, עוברת אז חובת הראיה אל הנתבע. 'ראיות לכאורה בהקשר זה משמע, ראיות אשר אם יינתן בהן מלוא האמון ואם יוענק להם המשקל הראייתי הדרוש, יהיה בכוחן לשמש בסיס לקבלת התביעה"

45. אף אם נאמר, כפי שמבקש מאיתנו התובע כי נקבע, שדי בראיה הלכאורית שהוצגה על ידו, דהיינו: ציון הותק בתלושי השכר, כדי להעביר את חובת הראיה לנתבעת, אנו קובעים כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח באמצעות העדויות שנשמעו בפנינו וההסבר שניתן לציון הותק על גבי התלושים, כדי לשכנע ולהוכיח את טענתה, כי התובע הפסיק את עבודתו בחודש בפברואר 2008. לפיכך, התקופה היחידה הרלוונטית לתובענה זו היא בין 3/2009 ל 3/2011, תקופה בת שנתיים ימים.

נסיבות סיום העבודה

46. התובע טען כי פוטר מעבודתו על ידי גב' דלל עבד אל חי שהיתה מנהלת סניף כפר סבא של הנתבעת וזאת לאחר שסרב לשבץ את אחותה של הגב' דלל עבד אל חי למשמרות. בכתב התביעה טען עוד, כי פנה בענין זה למר מוהנד, מנהל האזור, אשר "הבטיח כי ימצא פתרון ויעבירו לסניף אחר" ו"אף הבהיר לתובע כי בכוונתו למצוא מחליף למנהלת דלל וכי דלל נמצאת באופן זמני עד מציאת מחליף מתאים" (ר' סעיפים 14-13 לכתב התביעה; סעיפים 14-13 לתצהירו).

47. לאחרונה חזר בית הדין הארצי לעבודה על ההלכות בענין האבחנה בין פיטורים והתפטרות:

"הקניית הזכות הסוציאלית לפיצויי פיטורים רק לעובד שפוטר (למעט בנסיבות המנויות בחוק) חייבה את הפסיקה להתמודד עם מצבי ביניים בהם קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה מי "לחץ על ההדק" והביא בפועל לסיומם של יחסי העבודה, גם בנסיבות בהן ברור היה לשני הצדדים כי מערכת יחסי העבודה מוצתה ואינה יכולה עוד להימשך.

המבחן שנקבע לצורך כך בפסיקה הוא "האם במכלול הנסיבות הגיעו היחסים בין הצדדים לידי גמר, כתוצאה מביטולם על ידי המעביד או על ידי העובד" (ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא - יוסי שוורץ [פורסם בנבו] (13.2.11)), כאשר "השאלה אינה מי גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי 'ביטל' את החוזה... המשותף לשניים - פיטורים והתפטרות - הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים, יחסי עובד-מעביד, לידי סיים" (דב"ע (ארצי) שם/3-116 שלום סלמה - מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פד"ע יב 375 (1981)).

עוד נקבע בפסיקה כי הודעת פיטורים או התפטרות חייבת להיות ברורה, חד משמעית ומפורשת, ויכולה להינתן בין בכתב, בין בעל פה ובין בהתנהגות"

(ע"ע (ארצי) 24649-10-14 לירן לחיאני – פיינסטון בע"מ (2016))

48. נקדים את המאוחר ונאמר, כי התובע לא הרים את הנטל להראות כי פוטר. טענתו כי פוטר על ידי מנהלת הסניף כאשר הוא משמש סגנה וכי קיבל את רע הגזירה אף שמספר חודשים קודם לכן, בענין שחשיבותו פחותה - כאשר גב' הרשקוביץ העליבה אותו - מיהר ופנה לבעלי הנתבעת, אינה מתקבלת על הדעת.

49. בתצהירו טען התובע כי פנה למר מוהנד, מנהל האזור שהבטיח כי ימצא לו פתרון (ר' סעיף 14 לתצהירו). התובע טען בכתב התביעה ובתצהירו כי משך שלושה חודשים לאחר פיטוריו המשיך לפנות לנתבעת בבקשה למצוא לו עבודה או לקבל מכתב פיטורים אך ללא הואיל" (כך במקור – י.ז.ג) (ר' סעיף 14 לכתב התביעה).

50. בחקירתו התבקש התובע להציג אסמכתאות לפניות אלה וכך ענה:

"ש. אתה טוען שבסמוך לסיום העבודה נהלת שיחות עם מנהל אזור מר מוהנד ובקשת לחזור?

ת. כן

ש. ניהלת כמה שיחות, יש לך שיחה אחת מוקלטת?

ת. לא.

ש. אתה טוען השתלשלות של מגעים ושיחות. יש לך הודעת SMS להראות לנו שהוא שלח לך או שאתה שלחת לו בהקשר לסיום עבודה?

ת. SMS לא. דיברתי איתו בטל' כמה פעמים ונפגשנו בסניף שרונים.

ש. למה לא צרפת פרוט שיחות, זה כ"כ פשוט?

ת. אם צריך אני אצרף.

ש. אתה טוען ש-3 חודשים פנית לנתבעת, יש לך פנייה אחת בכתב

ת. בכתב, לא.

ש. הצהרת שאתה מכיר את שני הבעלים, אלי ויובל, זה נכון?

ת. כן. פניתי אליהם.

ש. הצהרת שאתה מכיר את המנכל?

ת. נכון.

ש. הצהרת שהיית פונה אליהם?

ת. גם הפעם פניתי.

ש. דווקא פה לא פנית או שאין לך תיעוד לזה שפנית?

ת. גם ב 08 שאתה טוען שאני פניתי לגבאי גם אז זה לא היה בכתב וגם הפעם זה לא היה בכתב.

(פרוטוקול עמ' 9 שורות 26-6)

51. בכתב התביעה לא הזכיר התובע פניות כלשהן למר אורגד ונדמה היה כי תשובתו לשאלת בית הדין בה טען כי פנה לאלי אורגד, אך לא בכתב (ר' שם שורות 29-28) "נשלפה" מן השרוול ולא היה בה שמץ של אמת.

52. התובע לא הציג עדות נוספת שתתמוך בטענתו כי פוטר ועדותו של התובע, שלא היתה אמינה בעינינו מתחילתה עד סופה, לא שכנעה אותנו כי אכן פוטר. טענת התובע בסיכומיו כי הנתבעת לא העידה מטעמה עד כלשהו שהיה מאורע (כך במקור – י.ז.ג) בפיטוריו של התובע לטענתו קרי, מר מוהנד" (ר' סעיף ב' לסיכומי התובע) אינה יכולה לעמוד. על התובע מוטל הנטל להוכיח מה היו נסיבות סיום העבודה. זאת לא עשה התובע.

53. זאת ועוד. התובע, אשר הנטל רובץ לפיתחו, לא הצליח להראות, כי הגב' דלל מוסמכת היתה לפטר את מספר 2 שלה. בכך התחזקה מסקנתנו שאף התובע ידע כי הגב' דלל, לא היתה, בכל הכבוד, מוסמכת לקבל החלטות בנושאים מהותיים כגון: פיטורי עובדים לא כל שכן פיטורי סגן מנהל הסניף.

54. למה הדבר דומה? להתחייבות שלטונית, אשר הטוען לקיומה מחויב להוכיח, בין היתר, כי המבטיח התכוון לתת להתחייבותו תוקף משפטי מחייב, וכי נותן ההתחייבות היה בעל סמכות לתיתה. יפים לענייננו דבריו של בית המשפט העליון בע"א 5161/12 דוד כרמלי – מינהל מקרקעי ישראל (2016):

"על הטוען לקיומה של הבטחה שלטונית מחייבת להוכיח התקיימותם של חמישה תנאים מצטברים:

בראש ובראשונה, את עצם מתן ההבטחה הנטענת, ואת תוכנה; שנית, כדי שההבטחה תהיה בת תוקף ותחייב את הרשות השלטונית, עליה להיות: מפורשת, ברורה, חד-משמעית, ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאיננה בגדר הצהרת כוונות גרידא (דרישה זו מקבילה, למעשה, לדרישת "המסוימות" בדיני החוזים); שלישית, על התובע להוכיח כי המבטיח התכוון לתת להתחייבותו תוקף משפטי מחייב, וכי הטוען לקיומה קיבל את ההבטחה ככזו (כאן נבחן, למעשה, אומד-דעתם של הצדדים); רביעית, על התובע להוכיח כי נותן ההתחייבות היה בעל סמכות לתיתה; וחמישית, שהמבטיח הוא בעל יכולת לקיים את ההבטחה, דהיינו: כי ההבטחה היא בת-ביצוע. (ראו ע"א 4228/11 מנצור נ' מדינת ישראל, פסקה 20 לחוות דעתו של השופט מלצר (2014)).

עוד נקבע בפסיקה כי הבטחה מעין זו, המקיימת את כלל תנאים אלו במצטבר, מהוה מקור סמכות עצמאי לחיובה של הרשות לפעול בהתאם למובטח, אלא אם תוכיח הרשות כי קיים צידוק חוקי לחזור בה מן ההבטחה. משכך, הנטל להוכחת ההבטחה רובץ על כתפו של הטוען לה, ומטבע הדברים ככל שמדובר בטענה להבטחה שלטונית שניתנה על פה, נטל זה יהא כבד אף יותר (ראו האסמכתאות המופיעות שם; ע"א 2181/11 מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל נ' בני דרום- מושב שיתופי של הפועל המזרחי, פסקה 24 (2014)[פורסם בנבו])".

55. אם ניישם פסיקה זו בעניננו הרי שברי, כי על התובע היה להוכיח לא רק את עצם פיטוריו על ידי גב' דלל, אלא אף כי היתה מוסמכת לקבל החלטות בענין סיומם עבודתם של עובדים בכלל ושל סגנה בפרט. התובע לא טען לא כל שכן הוכיח כי כלל הסמכות הנחזית חל בעניננו.

56. הגב' אברמוביץ השיבה במענה לשאלת בית הדין כי "הגב' דלל לא היתה רשאית לפטר את התובע. זה לא היה בתחום אחריותה. מי שיכול לפטר זה אני או הסמנכ"ל והמנכ"ל. אם אנחנו רוצים לפטר מישהו אנחנו מזמנים אותו לשימוע, עורך לו שימוע. נותנים לו הודעה מוקדמת. כל זה לא היה כי הוא לא פוטר מעולם" (ר' פרוטוקול עמ' 19 שורות 20-17).

57. עדותה של גב' אברמוביץ בענין חוסר סמכותה של גב' דלל לקבל החלטה על פיטורי התובע מתיישבת טוב יותר עם הגיונם של דברים.

58. לאור כל האמור לעיל אנו קובעים, כי התובע התפטר מן העבודה. משכך, תביעתו לקבלת פיצויי פיטורים ופיצוי בגין אי עריכת שימוע, נדחית.

59. אין בדעתנו להכנס לשאלה, האם הנתבעת אכן "חיזרה" אחר התובע לאחר התפטרותו ומדוע לא הובא מר מוהנד לעדות על מנת לתמוך בטענת הנתבעת כי אכן שוחח עם התובע והתובע סרב לקבל את הצעות הנתבעת להשתלב בסניפים אחרים (ר' פרוטוקול עמ' 18 שורות 26-12).

60. הגב' אברמוביץ העידה, כי "בכל פעם שחסן (התובע – י.ז.ג) רצה לחזור לעבודה, הוא ידע למי לפנות. למנכ"ל הרשת משה גבאי ולאלי אורגד וליובל אורגד הוא ידע למי לפנות" (ר' פרוטוקול עמ' 18 שורות 33-32).

61. נוסיף ונציין, כי לאורך כל ההליך נמנע התובע מלציין מתי פוטר. כך, בכתב התביעה ציין, שמספר חודשים לאחר שהחל בעבודתו במרלו"ג התפנתה משרה של סגן מנהל הסניף ממרץ 2009 (ר' סעיף 12 לתצהירו). מתישהוא, ללא ציון מועד ומשך הזמן שחלף מעם תחילת עבודתו בסניף, התחלפה מנהלת הסניף וביום עלום כלשהוא – או שמא היה זה מיד ביום הראשון לעבודתה של המנהל החדשה? – התובע ביקש לשבץ יהודים וערבים ומנגד המנהלת ביקשה שישבץ רק עובדים ערבים ועל רקע זה ננזף ופוטר (ר' סעיף 13 לתצהירו).

62. מכל האמור לעיל עולה, אם כן, כי התובע שהכיר את בעלי הנתבעת ומנכ"לה, שפנו אליו, לטענתו, כאשר היה "ברדק" במרלו"ג כדי שיסייע להם להשליט סדר בבלאגן ויביא עימו עובדים לשם כך, דווקא ברגע הקריטי בו פוטר, לכאורה, על ידי מנהלת סניף חדשה (ר' סעיף 13 לכתב התביעה), בוחר למלא פיו מים? זאת ועוד. ראשית הראיה שהיה על התובע להציג, מועד פיטוריו, כלל לא הובא בפנינו. אף לא היתה בידי התובע כל עדות מסייעת שיהיה בה כדי לתמוך בטענתו כי פוטר. המסקנה היחידה האפשרית היא, שהתובע כלל לא פוטר כי אם התפטר/עזב מרצונו את עבודתו אצל הנתבעת.

דמי הבראה

63. בבר"ע (ארצי) 55737-10-13 Mongkon Charradit – משתלה פרחי הנגב (2013) נקבע, כי המועד בו קמה הזכות של עובדים לתשלום פדיון דמי הבראה הוא מועד סיום ההעסקה... כאשר התביעה מוגשת 7 שנים מהמועד בו נולדה הזכות לפדיון נולדה הזכות לפדיון בגין השנתיים האחרונות".

64. בעניננו, הוגשה התביעה תוך כדי תקופת ההתיישנות, כלומר: 4 שנים ממועד ניתוק יחסי עובד ומעביד ומשכך, זכאי התובע לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתו.

65. התובע טען כי הוא זכאי דמי הבראה בסך של 4,383 ש"ח לפי החישוב שלהלן: 14 ימי הבראה במכפלת 374 ש"ח ליום הבראה (ר' סעיף 16ו' לכתב התביעה). גב' אברמוביץ ציינה בתצהירה כי ככל שיקבע שהתובע זכאי לדמי הבראה הסכום המגיע לו הוא 3,806 ש"ח.

66. ברכיב זה אנו קובעים כי התובע זכאי ל – 11 ימי הבראה (5 בשנה הראשונה + 6 בשנה השניה) במכפלת 374 ש"ח, כפי שיעור דמי ההבראה במועד הגשת התביעה, כלומר: 4,114 ש"ח.

פדיון חופשה

67. הזכות לפדיון חופשה מתיישנת בחלוף 3 שנים ממועד סיום קשר העבודה (ר' ע"ע (ארצי) 6204-07-11 אדר הנדסה ובנין בע"מ – סטנילה צ'יפריאן (2014)). מאחר והתביעה בעיננו הוגשה, כפי שצינו לעיל, 4 שנים לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד ברי, כי התיישנה.

68. משכך, תביעת התובע לקבלת פדיון חופשה, נדחית.

הפרשות לקופת גמל

69. הנתבעת ציינה, כי התובע נקלט לעבודה במרץ 2009 ומשכך, היה עליה לבצע בגינו הפקדות לקופת הגמל החל מתום שישה חודשי עבודה דהינו מחודש ספטמבר 2009. בפועל החלה הנתבעת בביצוע ההפקדות מחודש אפריל 2010, משמע, 9 חודשים מאוחר יותר (ר' סעיפים 38-37 לתצהירה של גב' אברמוביץ').

70. על פי חישובי הנתבעת היא נותרה חייבת לתובע בגין העיכוב בביצוע ההפקדות סך של 798.72 ש"ח (ר' סעיפים 58-57 לתצהירה של גב' אברמוביץ').

71. על פי חישובי התובע, הסכום אותו חייבת הנתבעת לתובע בגין רכיב זה עומד על 1,316 ש"ח (ר' סעיף 16 ד' לתצהיר התובע). אלא, שהתובע ערך את חישוביו לפיו שכר קובע של 4,800 ש"ח ולא על פי השכר ששולם לו מדי חודש בחודשו ואף לקח בחשבון כי חוב ההפקדות החל בחודש ינואר 2009, מועד בו כלל לא עבד אצל הנתבעת כפי שנקבע לעיל.

72. משכך, אנו מקבלים את חישובי הנתבעת וקובעים, הן מאחר והמועד הקובע לתחילת ביצוע ההפרשות הוא ספטמבר 2009 והן מאחר והיה עליה לבצע הפקדות אך ורק בגין השכר ששולם לתובע בכל אחד מן החודשים הנזכרים, וקובעים כי עליה לשלם לתובע סך של 798.72 ש"ח בגין הפרשי הפקדות לקופת הגמל.

פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר

73. בתצהיר העדות הראשית של התובע נטען, כי בנוסף לשנים 2003-2004, 2006 ו – 2008 גם בין החודשים ינואר עד אפריל 2005 נרשם מספר תעודת זהות שגוי על גבי תלושי שכרו (ר' סעיף 16ט' לתצהירו, אף שחודשים אלה כלל לא נזכרו בסעיף 7 לתצהירו) .

74. הגב' אברמוביץ נחקרה ארוכות בענין זה. די בעיון בתלושי השכר של התובע לשנים 2003, 2004, 2006 כדי לראות שעל גבי תלוש השכר מצוינים שמו וכתובתו של התובע ומספר תעודת זהות שונה ממספר תעודת הזהות המופיע בשנים 2010-2011 ועל גבי כתב התביעה.

75. באשר לרישום מספר ימי החופשה – בין אם נכונה טענתו של התובע ובין אם לאו, אין הדבר מעלה או מוריד לענין זה. נבהיר. תיקון 24 לחוק הגנת השכר נכנס לתוקף בחודש פברואר 2009. חודש לאחר כניסתו לתוקף חזר התובע לעבוד אצל הנתבעת אך תלושי השכר שלו החל ממועד שובו לעבודה עמדו בכל הוראות התיקון, לרבות ציון מספר תעודת הזהות הנכון, מספר ימי החופשה ועוד.

76. כזכור, תביעת התובע התיישנה בכל הנוגע לזכויות המגיעות, ככל שמגיעות לתובע, לפני מרץ 2008. פברואר 2008 היה החודש האחרון בו עבד התובע אצל הנתבעת בתקופת ההעסקה הראשונה בה חלו הטעויות הנטענות אשר תוקנו עם חזרתו של התובע לעבודה במרץ 2009.

77. לפיכך, אף שצודק התובע כי מספר תעודת הזהות היה שגוי בחלק מן התקופה הראשונה וצבירת ימי החופשה בתקופה שעד פברואר 2008 לא נעשתה, כמקובל, במסגרת תלוש השכר, אין התובע זכאי לפיצוי בשל כך מאחר ותביעתו לקבלת פצוי בגין הפגמים שנפלו בתלושי השכר– פגמים אשר תוקנו עם שובו לעבודה במרץ 2009 - התיישנה זה מכבר. לאור התיישנותה של התביעה לא מצאנו מקום להתייחס לטענה, כי התובע כלל לא הוכיח את טענתו כי הוטל עיקול על חשבון הבנק שלו בשל מחדליה הנטענים של הנתבעת, משלא הומצאה על ידו כל אסמכתא לכך (ר' גם סעיף 40 לסיכומי הנתבעת).

יתרה מזאת, ניהול "פנקס החופשה" בתלוש השכר הוא אך אחת האפשרויות הקיימות לניהולו ולמעשה מהווה את ברירת המחדל כאשר דרך המלך היא ניהול פנקס כדבעי. בנסיבות אלה בהן תביעת

שכר מרץ 2013

78. בכתב התביעה ובתצהירו טען התובע כי לא שולם לו שכר מרץ 2013. בפתח דיון ההוכחות ביקש לתקן טעות סופר שנפלה מלפניו וציין כי מדובר במשכורת מרץ 2011, דהיינו: המשכורת האחרונה.

79. אלא, שטענה זו שהועלתה על ידי התובע בפתח דיון ההוכחות, לראשונה, מהווה הרחבת חזית אסורה. אך אף לגופו של ענין, טענה זו הועלתה בעלמא, משנטען על ידי התובע, כי קיבל סך של 3,706 ש"ח בעוד זכאי היה לכאורה לקבל סך של 4,800 ש"ח ועל כן עומד הוא על תשלום ההפרש (ר' סעיף 16ז' לתצהירו).

80. הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי התובע הפסיק להגיע לעבודה במהלך חודש מרץ 2011 (ר' סעיף 15 לכתב ההגנה) וציינה, כי בחודש מרץ עבד התובע 120 שעות "באופן חלקי בלבד, לפני שהפסיק להגיע לעבודתו מרצונו החופשי, ולפיכך הוא אינו זכאי להפרשי שכר" (ר' סעיף 43 לכתב ההגנה).

בתצהירה של גב' אברמוביץ נכתב לענין זה:

"בחודש מרץ 2013 כלל לא עבד התובע בשורות הנתבעת שהרי סיים עוד במהלך שנת 2011! יובהר, כי טענה זו מופיע על שנת 2013 באופן זה, גם בכתב התביעה וגם בתצהיר ולכן דין טענה זו להדחות על הסף.

לחילופין ולמען הזהירות בחודש מרץ 2011 לא עבד התובע חודש מלא אלא באופן חלקי בלבד סה"כ 16 משמרות, לפי שהפסיק להגיע לעבודתו מרצונו החופשי לפיכך קיבל תשלום יחסי ולפיכך אינו זכאי לתשלום נוסף בגין רכיב זה"

(ר' סעיפים 54-44 לתצהירה).

81. כפי שציינו קודם לכן, מאחר והתובע נמנע מלציין מתי פוטר, עומדת לו עמימות זו לרועץ. משכך, ובהתאם לתלוש השכר לחודש מרץ 2011 (נספח "ת/4 לכתב התביעה) אין לנו אלא לקבל את טענת הנתבעת כי עבד 17 משמרות בסך הכל בחודש מרץ 2011 ועל כן שולם לו מלוא שכרו. נזכיר, כי התובע אינו טוען שסכום זה בגין 17 משמרות לא שולם לו אלא, מבקש "השלמה" למשרה מלאה, מבלי שעלה בידו להוכיח כי עבד עד סוף החודש את מלוא הקף המשרה המתחייב.

פיצוי בגין אי מתן טופס הודעה לעובד

82. הנתבעת טענה, כי לתובע ניתן טופס הודעה לעובד עם תחילת עבודתו, משמע בשנת 2003 ועל כן לגרסתה, לא קמה לה חובה לשמור את המסמך משחלפו 7 שנים בהתאם לתקנה 25(ג) להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), תשל"ג-1973.

83. אלא מאי? משקבענו כי תקופת העבודה השניה החלה בחודש מרץ 2009 וכי היתה זו תקופת עבודה חדשה לכל דבר וענין, ומשחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – "החוק") מחייב המצאת טופס הודעה לעובד בתוך 30 ימים ממועד תחילת עבודתו של העובד אצל המעסיק, היה עליה להמציא לו טופס הודעה לעובד. בכך כשלה.

84. ואולם, תיקון מספר 4 לחוק שנכנס לתוקף בחודש אוגוסט 2011 ומטיל סנקציה כספית על מעסיק שלא נתן לעובדו טופס הודעה לעובד, לא עמד בתוקפו במועד סיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת. משמע, אף שהתובע לא קיבל, בניגוד להוראות החוק, טופס הודעה לעובד, אין מקום להטלת סנקציות כספיות על הנתבעת.

פיצוי בגין הפרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר

85. התובע טען בענין זה:

"התובע ידגיש כי לאחר סיום עבודתו הסתבר לו כי הנתבעת מסרה לו תלושי שכר שבהם מופיעים כל פרטיו האישיים לרבות מספר חשבון הבנק שלו אולם נרשם מספר תעודת הזהות של אדם אחר בעל אותה שם משפחה (כך במקור – י.ז.ג). התובע יוסיף כי עקב טעותה של הנתבעת התבוע לא דווח על ידי הנתבעת כעובד שכיר שלה במהלך חלק מתקופת העסקתו בשנים 2203, 2004, 2006 ושנת 2008 ונוצרו בשל כך חובות למוסד לביטוח לאומי ואף עוקל חשבון הבנק של התובע בסכום של 10400 ש"ח כתוצאה של מחדלי הנתבעת והחוב נלקח מקצבת הילדים של התובע"

(ר' סעיף 7 לכתב התביעה).

86. התובע סבור היה, כי קיים טעם נוסף לחיובה של הנתבעת בפיצוי מכח תיקון 24 לחוק הגנת השכר והוא אי הנפקת תלושי שכר ממרץ 2008 ועד פברואר 2009 וכן אי צבירת ימי חופשה במסגרת תלוש השכר (ר' סעיפים 9-7 לכתב התביעה).

87. משקבענו, כי התובע כלל לא עבד אצל הנתבעת בין החודשים 3/2008 עד 2/2009 וכי התיישנה תביעתו לקבלת פיצוי בגין אי צבירת ימי חופשה כדין לאחר שחלפו שבע שנים מן המועד האחרון בו חלו הטעויות/הפגמים הנזכרים בתלושיו, התביעה ברכיב זה נדחית.

קיזוז ההודעה המוקדמת

88. בכתב ההגנה עמדה הנתבעת על טענתה, כי בנסיבות התפטרותו של התובע אשר לא נתן הודעה מוקדמת לנתבעת, יש לקזז מכל סכום שיפסק לזכותו סך של 4,800 ש"ח בגין חודש הודעה מוקדמת (ר' סעיף 18 לכתב ההגנה).

89. מאחר וכפי שקבענו לעיל, התובע התפטר מן העבודה בחודש מרץ 2009 ולאור הוראת סעיף 2(ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 התובע מחויב בתשלום תמורת הודעה מוקדמת בגובה שכר חודש קלנדרי אחד.

לסיכום

90. מן הסכום אותו חויבה הנתבעת לשלם לתובע - סך של 4,912.72 ש"ח, הכוללים 798.72 ש"ח בגין הפרשות לקופת גמל ו -4,114 ש"ח בגין דמי הבראה - יש לקזז את תמורת ההודעה המוקדמת המגיעה לנתבעת בסך של 4,800 ש"ח. משכך, הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה את ההפרש בסך של 112.72 ש"ח.

91. לאחר ששקלנו את התנהלות התובע בדיון, כפי שהוזכר לעיל, את העובדה כי התובע לא הגיש תביעה זו בתום לב כפי שהתרשמנו וכי תביעתו ברובה נדחתה, אזי אנו מחייבים אותו לשאת בהוצאות הנתבעת. בתיק התקיימה ישיבת הוכחות אחת וישיבת קדם משפט אחת אך אין מנוס מן הקביעה כי לנתבעת נגרמו הוצאות מיותרות בתביעה שמרביתה התיישנה.

92. שמנו ליבנו לפסיקת בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ – הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא- משרד המסחר והתעשיה (2005) ובהנתן העובדה כי בית הדין לעבודה דן, ברגיל, בתביעות מן התחום הסוציאלי, אנו קובעים, כי התובע ישתתף בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ש"ח אשר תשולמנה אף הן בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיו.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ז, (06 אפריל 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.