1. לפני תביעה כספית ע"ס 32,177 ₪.

רקע עובדתי

1. התובע הינו עו"ד אשר בין השנים 1997-2002 ייצג את מר שמעון יעקובי (להלן: יעקובי) בסכסוך ירושה בינו לבין אחיו אשר התברר בבית המשפט לענייני משפחה בת"א. התובע הפסיק לייצג את יעקובי בשנת 2002.
2. הנתבע, אף הוא עו"ד, ייצג את יעקובי לאחר מכן.
3. לאחר שנים של התדיינויות משפטיות בעניינו של יעקובי, נכרת בשנת 2001 לערך הסכם פשרה, על פיו סוכם כי תמורת ויתורו של יעקובי על כל טענותיו יקבל פיצוי כספי של 50,000$ .
4. במסגרת הסכם פשרה, עו"ד דוד יצחקי, מי שייצג את אחיו של יעקובי, שלח לתובע שיק ע"ס 93,600 ₪. השיק הופקד בחשבון פיקדונות כללי של משרדו של התובע. מסכום זה קיזז התובע את יתרת חובו של יעקובי בגין שכ"ט, והיתרה בסך 88,425 ₪ נמשכה כהמחאה שמספרה 5252 לפקודת יעקובי ומשורטטת למוטב בלבד ונשלחה לבא כוחו דאז – הנתבע (העתק ההמחאה והמכתב שצורף לה צורפו כנספח 1 לכתב התביעה).
5. ביום 13.11.13 התקבל במשרד התובע מכתב מאת עו"ד אריאל בוכניק, אשר ייצג באותה עת את יעקובי, לפיו ההמחאה הנ"ל מעולם לא נפרעה ע"י יעקובי.
6. התובע השיב לעו"ד בוכניק ולאחר מכן הוחלפו מכתבים נוספים ביניהם. בסופו של דבר נדרש התובע לשלם ליעקובי סך של 149,204.76 ₪ וכן 10,000 ₪ לעו"ד בוכניק (נספח 2 לכתב התביעה).
7. התובע העביר התכתובת האמורה לנתבע במכתב מיום 25.11.13, בו הודיע התובע לנתבע כי ככל שתוגש תביעה כנגד התובע, הרי שכל סכום שישולם מהקרן יתבע מהנתבע בגין מחדליו ו/או רשלנותו (נספח 3 לכתב התביעה).
8. בתשובה למכתב הנ"ל, הנתבע דחה את טענות התובע תוך שהוא טוען, כי לא הייתה עליו החובה להשיב לידי התובע את ההמחאה שלא נפרעה ע"י יעקובי. הנתבע טען כי יעקובי סירב לפדות את השיק והוא זה שהורה לנתבע להשאיר את ההמחאה בידיו וכן הודיע לתובע בסמוך לכך כי יעקובי מסרב לפדות את ההמחאה (העתק מכתבים בין הצדדים צורפו כנספחים 4-5 לכתב התביעה).
9. ביום 8.4.14 הגיש יעקובי, באמצעות עו"ד בוכניק, תביעה כנגד התובע בסדר דין מקוצר ע"ס 149,025 ש"ח בביהמ"ש השלום בתל אביב (נספח 6 לכתב התביעה).
10. התובע הגיש בקשה לדחייה על הסף ולחלופין בקשת רשות להתגונן (נספחים 7א'-7ב' לכתב התביעה).
11. במסגרת הליך גישור שהתקיים, הגיעו הצדדים לפשרה שקיבלה תוקף של פס"ד. עפ"י ההסדר, שילם התובע ליעקובי את שווי השיק המקורי בסך 88,000 ₪ ובנוסף שכ"ט לעו"ד בוכניק בסך 8,500 ₪ וכן נשא התובע בהוצאות הגישור בסך 3,287 ₪ (העתקי חשבוניות צורפו כנספח 9 לכתב התביעה).

עיקר טענות התובע

1. עם משלוח ההמחאה ע"ס 88,425 ₪ לנתבע, היא נגרעה מחשבון הפיקדונות של משרד התובע בהתאם לנוהל שנהג אז במשרדו לפיו עם משיכת שיק מחשבון הפיקדונות הכללי של המשרד, נגרע השיק מכרטסת הפיקדונות.
2. רק ביום 13.11.13, המועד בו התקבל במשרד התובע מכתבו של עו"ד בוכניק, נודע לתובע לראשונה כי ההמחאה ששלח לנתבע עבור יעקובי מעולם לא נפרעה.
3. הנתבע, בעת שייצג את יעקובי, לא פעל לפרעון השיק או להשבתו לידי התובע ואף לא עדכן את התובע אודות כך. בנסיבות אלו, חב הנתבע כלפי התובע חובות זהירות ונאמנות, אותן הפר שלא כדין, תוך שגרם לתובע לנזק ממוני בשיעור התשלומים בהם נשא עפ"י הסדר הפשרה בתביעה שהתנהלה כנגדו.
4. הימנעות הנתבע מלעדכן את התובע במשך 11 שנים באי העברת ההמחאה לידי יעקובי ואי פרעונה ו/או עדכון התובע כי יעקובי מסרב לפרוע את ההמחאה עולה כדי רשלנות רבתי אשר בגינה נגרמו לתובע הנזקים הנ"ל.
5. הנתבע לא פעל באופן סביר כפי המצופה מעו"ד המקבל המחאה עבור מרשו כשלוח, ולא טרח להעביר אותה לשולח ו/או לעדכן את התובע בזמן אמת כי השולח אינו מוכן לקבל את ההמחאה.
6. לו היה הנתבע פועל בסבירות ובתום לב, כפי המצופה מעו"ד סביר, אזי אם אכן יעקובי הודיע לנתבע כי אינו מוכן לאסוף את ההמחאה ו/או לפרוע אותה, היה על הנתבע לפעול בזמן אמת ולהשיב ההמחאה לידי התובע אשר היה מחזיר אותה לעו"ד יצחקי עבור המשלם (שאול יעקובי) בזמן אמת, ובכך היה מונע את כל התרחשות האירועים נשוא כתב התביעה וגרימת נזקים לתובע.
7. כפועל יוצא עותר התובע לחייב את הנתבע בתשלום הסכומים הבאים: 8,500 ₪ בגין התשלומים ששילם לעו"ד בוכניק, 3,287 ₪ בגין שכר המגשרת ו-8,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד ששילם התובע לבא כוחו.
8. עוד טוען התובע, כי הנתבע התעשר שלא כדין על חשבון התובע שכן, התובע עבד עבור הנתבע בעצם ניהול הליכי ההגנה תוך שהקטין את נזקיו של הנתבע בכ-70,000 ₪ לעומת הסכומים שהיו נפסקים אלמלא הועלתה ההגנה כנגד התובענה (149,000 ₪ סכום התביעה בצרוף שכ"ט עפ"י התעריף המינימלי, בניכוי הסכומים ששולמו עפ"י ההסדר). לטענת התובע, על הנתבע לשלם לתובע שכר ראוי בגין טובת ההנאה שקיבל מהתובע בדמות הקטנת הנזק הנ"ל. התובע העמיד את השכר הראוי ע"ס של 15% מגובה טובת ההנאה ובסך של 10,500 +מע"מ, דהיינו, 12,390 ₪ (ר' סעיפים 31-33 לכתב ההגנה).
9. טענת הנתבע כי הוא ויעקובי עדכנו את התובע פעמים רבות ובזמן אמת על כך שיעקובי מסרב לפרוע את ההמחאה, הינה הגנת בדים מצד הנתבע.
10. מסמך 3 שצורף לכתב ההגנה, לא הגיע אל התובע מעולם.

עיקר טענות הנתבע

1. יעקובי פנה אל הנתבע בשנת 2002 וסיפר כי התובע ייצג אותו בהליך מול אחיו. יעקובי טען בפני הנתבע כי התובע נתן בשמו הסכמה להצעת פשרה בבית המשפט, מבלי לקבל את הסכמתו של יעקובי. בעקבות זאת, הודיע יעקובי לתובע כי ההסכמה לפשרה היתה שלא על דעתו וכי הוא מפטר את התובע מייצוגו וביקש לקבל את כל החומר המשפטי בעניינו כדי שיוכל להמשיך ולטפל בעניין.
2. בסוף שנת 2002 פנה התובע טלפונית אל הנתבע, וסיפר כי בידיו שני שיקים לפקודת יעקובי בהתאם להסכם הפשרה, אך יעקובי מסרב לקבלם מאחר ולטענתו אינו מסכים לפשרה. שיק אחד נמשך מחשבון נאמנות של עו"ד יצחקי, והשיק השני משוך מחשבון הפקדונות של התובע. הנתבע פנה ליעקובי ויעץ לו לקבל את השיקים, אך זה עמד בסירובו לקבלם.
3. הנתבע הודיע לתובע כי יעקובי מסרב לקבל את השיקים. התובע המשיך להתקשר לנתבע מספר פעמים כדי שיעקובי יגיע למשרד התובע ויאסוף את השיקים אך יעקובי עמד בסירובו והנתבע עדכן התובע בכך. הנתבע מסר לתובע כי אם הוא רוצה הוא יכול לשלוח את השיקים ישירות למר יעקובי כשהם משוכים לפקודתו של זה, עם הגבלת סחירות.
4. משום מה, התובע החליט כי הנתבע יבוא לקחת את השיקים בשם מר יעקובי, אך הנתבע סירב לכך.
5. ביום 30.1.03 התובע שלח לנתבע מכתב בו ציין כי אם הנתבע לא יבוא לקחת את השיק עד לתאריך 2.2.03, התובע מסיר כל אחריות לגבי הטענה כי השיק מצוי בידיו ולא העבירו אל הנתבע (העתק המכתב צורף כנספח 1 לכתב ההגנה). בו ביום הנתבע שלח לתובע מכתב תשובה נושא תאריך 30.1.03 לפיו הזכיר לתובע כי הציע שהתובע ישלח השיק למשרד הנתבע משוך לפקודת יעקובי עם הגבלת סחרות והתובע סרב ועמד על כך שיעקובי יבוא בעצמו לקחת את השיק ממשרד התובע. הנתבע מציין במכתב האמור כי הודיע ליעקובי מספר פעמים כי עליו לסור למשרד התובע לקחת את השיק אך אם לא בא, הדבר אינו בשליטתו של הנתבע (העתק מכתב תשובה צורף כנספח 2 לכתב ההגנה).
6. בחודש פברואר 2003 שלח התובע באמצעות שליח למשרדו של הנתבע 2 שיקים לפקודת יעקובי. האחד, ע"ס 94,000 ₪ משוך ע"י עו"ד יצחקי מחשבון נאמנות שלו, והשני ע"ס 88,425 ₪ משוך ע"י התובע מחשבון הפיקדונות שלו. לאחר בירור נוסף, הודיע הנתבע לתובע כי יעקובי מסרב לקבל את השיקים.
7. מכתב שנשלח ע"י יעקובי לנתבע ולתובע מלמד כי התובע ידע כבר בחודש פברואר 2004 כי יעקובי מסרב לקבל את השיקים (כנספח 3 לכתב ההגנה).
8. התביעה נעדרת עילה. הנתבע לא גרם לנזק. אם נגרם נזק לתובע הרי שהוא עצמו גרם לכך במעשיו ובמחדליו ואין לו אלא להלין על עצמו.
9. הנתבע ויעקובי עדכנו את התובע פעמים רבות בדבר סירבו של יעקובי לפרוע את ההמחאה או לקחת אותה מהנתבע.
10. הנתבע פעל בסבירות ובתום לב, כמצופה מעו"ד סביר, והודיע לתובע בזמן אמת כי יעקובי מסרב לקבל את השיקים וכי הנחה את הנתבע לא להשיב השיקים לתובע, זאת בנוסף להודעתו של מר יעקובי ישירות לתובע.
11. התובע מנוע מלתבוע שיפוי בגין סכום "שחסך לו" כתוצאה מהסכמתו לפשרה במסגרת הליך הגישור. נגד הנתבע כלל לא הוגשה תביעה והתובע לא חסך לנתבע מאומה. התובע אף נמנע מלשלוח הודעת צד ג' כנגד הנתבע, מנע מהנתבע את האפשרות להתגונן מפני טענות התובע, הסכים להתפשר לשלם את סכום השיק וזאת לאחר שגרם להגדלת הנזק.
12. הנתבע אינו צריך לדעת את דרך ניהול חשבון הפיקדונות והכרטיסיות של התובע. הוא לא אחראי לרשלנות התובע אשר הפר בעצמו את חובתו כנאמן להחזיק את כספי הנאמנות בנפרד מנכסים אחרים ולנהל את פיקדונותיו באופן שניתן להבחין ביניהם.
13. כעו"ד סביר וכנאמן הממלא את חובותיו עפ"י חוק, היה על התובע לדעת שבחשבון הפיקדונות שלו מצוי עודף של קרוב ל-100,000 ש"ח במשך 11 שנה. התובע מנסה לחפות על רשלנותו שלו ועל הפרתו את חוק הנאמנות, המחייב נאמן לדווח לנהנה לפחות אחת לשנה אודות נכסי הנאמנות. אילו היה ממלא את חובתו היה יודע כי השיק מחשבון הנאמנות לא הוגש לפרעון.
14. התובע בעצמו גרם להגשת התביעה כנגדו מקום שבבקשת הרשות להתגונן אשר הגיש מפני מלוא התביעה טען כי אינו חייב לפרוע אפילו את הסכום הנומינלי של השיק, למרות שהוצג לפניו השיק המקורי.

דיון והכרעה

1. העידו לפני התובע, הנתבע ועו"ד בוכניק. ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ.
2. לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את העדים והשלמת טיעון בע"פ באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
3. שתי שאלות עיקריות שיש לדון בהן. האחת, האם, בנסיבות העניין, הנתבע חייב חובת זהירות וחובת נאמנות כלפי התובע. השניה, האם התובע ידע או היה עליו לדעת כי השיק לא נפרע.
4. אומר כבר כעת כי התובע לא הציג מקור חוקי לביסוס הטענה בדבר קיומה של חובת זהירות או נאמנות של הנתבע כלפיו. אשר לשאלה השניה, ממסכת הראיות שהובאה לפני הוכח כי התובע ידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, כי השיק לא נפרע.
5. אין מחלוקת כי בראש ובראשונה חייב עוה"ד חובת זהירות וחובת נאמנות ללקוחו.
6. בפרק י"א לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, נקבע אופן התנהלות עורך הדין בכספי הלקוח:

"39. עורך דין ינהל חשבון בנק נפרד לכספים שהופקדו בידיו בנאמנות.

40. (א) עורך הדין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום כסף שקיבל עבורו, תוך זמן סביר מעת קבלתו.

(ב) עיכב עורך דין, על פי דין, סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו, או ניכה, על פי הסכם, כספים מתוכם, יודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר.

41. (א) עורך דין המקבל כספים בנאמנות, יודיע על כך ללקוחו מיד ויבקש, בסמוך למועד קבלתם, ממי שעבורו הוא מחזיק את הכספים בנאמנות, הוראות מפורטות המתייחסות למסירת הכספים ולהשקעתם.

(ב) קיבל עורך דין כספים בנאמנות ולא נתקבלו, תוך זמן סביר, הוראות בקשר להשקעתם, ישקיע את הכספים באחת מדרכים אלה:

...

42. (א) עורך דין ימציא ללקוח דין וחשבון על מצב חשבונו של הלקוח –

(1) לפי דרישת הלקוח – תוך זמן סביר לאחר הדרישה, ובלבד שהוגשה לא יאוחר משלוש שנים מיום סיום הטיפול;

(2) תוך זמי סביר לאחר סיום הטיפול.

(ב) ...".

עו"ד יאיר בן דוד כותב בספרו הפרקליט והלקוח, מהדורה 1999, ע' 187:

"כספים המשולמים ללקוח באמצעות פרקליטו אין דינם כדין כספי נאמנות, שעורך הדין רשאי לשחררם ללקוח רק בתנאים הנקובים בכתב הנאמנות, אלא כספי פקדון המופקדים אצל עורך הדין עבור לקוחו. עם זאת, כל עוד לא הועברו הכספים לידי הלקוח יש לראות בעורך הדין כמי שמחזיק אותם בנאמנות עבור הלקוח, ולכן חלות עליו כל החובות המוטלות על נאמן.... כלל זה (כלל 40 לכללי האתיקה) מטיל על עורך הדין חובה כפולה: האחת, ליידע את הלקוח על קבלת הכספים עבורו, והשניה, להעביר אליו כספים אלה, וכל זאת "תוך זמן סביר". הגדרת המונח "זמן סביר: תלויה בנסיבות. אם אין קיימת בעיה ליצור קשר עם הלקוח, ואם עורך הדין אינו נעדר מעבודתו עקב מחלה או נסיעה, כי אז ניתן לראות כ"זמן סביר" פרק זמן של עד ימים אחדים ממועד קבלת הכסף. עיכוב במתן הודעה ללקוח מעבר לימים אחדים, ללא הצדקה, עלול להיות התנהגות לא אתית מצד עורך הדין".

1. הנה כי כן, בראש ובראשונה החובה להודיע ללקוח על קבלת הכספים עבורו, מוטלת על עורך הדין שקיבל הכספים. בענייננו, נדמה כי אין מחלוקת כי יעקובי ידע שכספים המיועדים לו הועברו לתובע ע"י עו"ד יצחקי, אולם יעקובי סרב לקבלם מטעמיו שלו.
2. השאלה הנשאלת היא האם, בנסיבות אלו, פעולת התובע במשלוח השיק לנתבע, הסירה מעל כתפי התובע אחריות לכספים והקימה חובות זהירות ונאמנות לנתבע כלפי התובע, כפי שטוען התובע.
3. הנתבע, כמי שמייצג את יעקובי, מחוייב לפעול בהתאם להוראות הלקוח. מקום שיעקובי הורה לנתבע שלא לפרוע את השיק, אין הוא רשאי לעשות כן. הנתבע טען כי יעקובי הורה לו שלא להשיב לתובע את השיק (ר' בענין זה גם טענות התובע בבקשת הרשות להתגונן שהגיש, ס' 40).
4. קיומו של השיק לחוד וקיומם של הכספים, המגולמים בשיק, לחוד. לטענת התובע, מאז שהכספים הועברו לו ע"י עו"ד יצחקי, הכספים היו מצויים בחשבון הפקדונות שלו. לטעמי, די בכך כדי לקבוע כי חובת הנאמנות של התובע כלפי יעקובי המשיכה להתקיים כל עוד הכספים מצויים בחשבונו. בנוסף, מחובתו של התובע, כמי שמנהל חשבון פקדונות עבור לקוחותיו, ליידע את הלקוח על קיומם של כספים בחשבון וזאת עפ"י כלל 42 לכללי האתיקה.
5. על התובע, כמי שייצג את יעקובי וקיבל את הכספים לצורך העברתם ליעקובי, חלה חובת נאמנות כלפי יעקובי להעביר לו את הכספים ולא מצאתי כי בנסיבות הענין קיימת חובה כלשהי של הנתבע כלפי התובע.
6. לא מצאתי בנסיבות הענין כי לנתבע חובת זהירות כלפי התובע עם משיכת השיק ומסירתו לנתבע. כך גם, לא מצאתי כי מוטלת על הנתבע חובת נאמנות כלפי התובע (ר' עדות התובע ע' 17 ש' 2-27). גם התובע לא הצביע על חובה שכזו בדין. חובתו של הנתבע, כמו גם של התובע, היא כלפי הלקוח - יעקובי.
7. ככל והתובע מבקש לעשות שימוש בכלל 26 לכללי האתיקה לפיו "בכל ענין מקצועי יגלה עורך דין יחס חברי כלפי חברו למקצוע ולא ימנע ממנו כל הקלה שאין בה כדי לפגוע בענינו של לקוח..." הרי שלא מצאתי כי הנתבע פעל בניגוד לחובתו האתית האמורה. כאמור וכפי שיפורט להלן, מצאתי להעדיף את גרסת הנתבע לפיה בשיחותיו הטלפוניות עם התובע עדכן את התובע כי יעקובי מסרב לפרוע את השיק.
8. במחלוקת העובדתית שנפלה בין הצדדים, אני מעדיפה את גרסת הנתבע לפיה התובע ידע כי יעקובי מסרב לקבל הכספים וכפועל יוצא ידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, כי הכספים מצויים בחשבונו. עוד אני מעדיפה את גרסת הנתבע לפיה כאשר התובע פנה אליו לעניין העברת הכספים ליעקובי, הודיע לו הנתבע כי יעקובי מסרב לקבל הכספים ולפרוע את השיק.
9. מכתב התביעה שהוגש כנגד התובע ע"י יעקובי והן מכתב ההגנה של הנתבע בתיק זה, עולה כי עמדת יעקובי לאורך כל הדרך היתה כי הסכם הפשרה מול אחיו נחתם שלא על דעתו ולכן סרב לקבל הכספים מכח ההסכם. זו גם היתה הסיבה להחלפת היצוג. התובע לא הכחיש עניין זה. כפועל יוצא, בודאי שהתובע היה ער לקיומם של הכספים בחשבונו אותם יעקובי מסרב לקבל.
10. לשיטת התובע, וכפי שאף עולה מעמדת הנתבע, התובע, אשר קיבל את הכספים מעו"ד יצחקי עבור יעקובי, ניסה למצוא דרך להעברת הכספים ליעקובי באמצעות הנתבע, אשר אותה עת ייצג את יעקובי. האמור במכתב ששלח התובע לנתבע ביום 30.1.03 (נספח 1 לכתב ההגנה) מלמד כי התובע היה מודע לסירובו של יעקובי לקבל את השיקים: "אם לא תבוא לקחת את השיק הנ"ל... אנו מסירים על אחריות ... לגבי כל טענה שהשיק מצוי בידינו ולא העברנו אותו אליך".
11. אלא שהנתבע הודיע לתובע על סירובו האמור של יעקובי גם לאחר ששלח את השיק לנתבע. מצאתי לקבל את גרסת הנתבע אשר העיד בענין זה: "מבחינת עו"ד סלומון ברגע שקיבלתי את השיק, יעקובי קיבל את השיק. הוא – עו"ד סלומון – מילא את חובתו להעביר את השיק ליעקובי ולכן מבחינת עו"ד סלומון אין שום נפקות לכך אם יעקובי הסכים לקבל ממני את השיק או לא הסכים לקבל את השיק ... אוסיף ואומר שלא שלחתי מכתב לעו"ד סלומון שיעקובי מסרב לקבל את השיק אלא בעקבות משלוח השיק עו"ד סלומון פנה אלי טלפונית פעמים רבות ואמר לי או קי עכשיו יעקובי קיבל את כספו, הצד השני, דהיינו, אחיו של יעקובי, מבקשים לקבל את מסמכי העברת הזכויות של יעקובי אליהם אשר עבורם ניתן השיק. המסמכים הללו היו אמורים להחתם על ידי יעקובי אצלי. שלח לי אותם עו"ד סלומון ולכן הוא פנה אלי הרבה פעמים במשך השנים הללו ואמר לי מה קורה ומדוע אני לא מעביר את המסמכים הללו, אז עניתי לו שאמרתי לו אלף פעמים שיעקובי מסרב לקבל את השיק וטוען שלא הסכים לפשרה ולכן לא חותם. לכן אני אומר שעו"ד סלומון קיבל את הידיעה הזו לא פעם ולא פעמיים" (ע' 25 ש' 29 – ע' 26 ש' 7. ר' גם ע' 27 ש' 27-31, ע' 28 ש' 11-22). לכן, היה על התובע להיות ער לשאלת פרעון השיק וקיומם של הכספים בחשבונו, בודאי פרק זמן כה ממושך של 11 שנים.
12. התובע עצמו הציע בעדותו אופן התנהלות ראויה בה יכול היה לנקוט נוכח אי פרעון השיק ע"י יעקובי - פניה לבית המשפט לענייני משפחה אשר יורה לו מה לעשות בכספים (ע' 16 ש' 7-12). לא ברור מדוע תנאי לפניה כאמור הינו הודעת הנתבע כי הכספים לא נפרעו, כך לטענת התובע, מקום שהכספים מצויים בחשבונו והיה עליו לדעת כי לא נמשכו מהחשבון. אלא שהתובע לא פנה לביהמ"ש בבקשה למתן הוראות או בבקשה כלשהי אודות הכספים המצויים בחשבונו.
13. כאמור, חובת הנאמנות הנוגעת לכספים הינה של התובע כלפי יעקובי. גם התובע העיד: "מבחינה משפטית אני חב חובת נאמנות לכספים האלה עד שהם יוצאים ממני." (ע' 17 ש' 25). אין כיום עוד מחלוקת כי הכספים לא הוצאו מחשבונו של התובע עד להשגת הסדר הגישור בתביעה שהוגשה כנגד התובע.
14. יתר על כן, העיד לפני עו"ד בוכניק, מי שכזכור ייצג את יעקובי בתביעה שהגיש כנגד התובע להשבת הכספים. עו"ד בוכניק מסר תצהיר ונחקר חקירה נגדית ע"י ב"כ התובע. בעדותו, הקפיד עו"ד בוכניק בכבודו של התובע, חברו למקצוע, והתרשמתי כי מסר עדות על הדברים כהווייתם באופן קוהרנטי ומהימן. עו"ד בוכניק העיד כי יצג את יעקובי החל משנת 2004-2005 בהליכים שונים, לרבות בתביעה שהתנהלה מול אחיו בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, במסגרתה חקר עו"ד בוכניק את התובע אודות הכספים נשוא השיק ושם התובע הכחיש קיומו של חוב כלפי יעקובי מכח השיק. עו"ד בוכניק העיד כי באותה עת לא ידע על קיומו של השיק אצל הנתבע, שאחרת היה חוקר את התובע על כך. עו"ד בוכניק העיד כי התרשם לכל אורך ההליכים המשפטיים, לרבות בשיחות שקיים עם התובע, כי התובע מודע לקיומם של הכספים בחשבונו אך מתחמק מהעברתם ליעקובי: "משום כבודו של עו"ד סלומון אני לא רוצה להגיד דברים קשים כנגדו גם כאן וגם לא במקומות אחרים. אומר בצורה מאוד זהירה ועדינה ומבלי לפגוע בו. בצורה וודאית עו"ד סלומון ניסה במשך השנים להתחמק מתשלום החוב ליעקובי בדרכים לא דרכים ובטענות לא טענות. בתביעה שהגשתי נגדו בתל אביב שם זו היתה טענה שלי שהוא ידע שהכספים אצלו והוא מחזיק את הכסף של הלקוח אצלו שלא כדין ולכן דרשתי ריבית והצמדה והוא ידע שהכסף אצלו" (ע' 10 ש' 10-14).
15. לציין כי אף אחד מהצדדים לא הביא לעדות את יעקובי. הנתבע טען כי מצבו הרפואי של יעקובי אינו מאפשר העדתו. טענה זו לא נתמכה במסמך רפואי או בראיה כלשהי. אלא שלא מצאתי לזקוף ענין זה לחובת מי מהצדדים.
16. טענת התובע כי עפ"י שיטת הנהלת החשבונות שנהגה במשרדו באותה עת, ברגע שנמשך שיק מחשבון הפקדונות, הוא נגרע מהחשבון (ע' 16 ש' 4-7), מעוררת מספר קשיים.
17. ראשית, לא הובאה כל ראיה אודות שיטת הנהלת החשבונות אשר נהגה במשרדו של התובע באותה עת. מלבד האמירה הכללית הנ"ל לא הובאו ראיות אודות אופן ניהול החשבון והכרטסת במשרד התובע. גם הטענה כי באותה עת התגלגלו בחשבון הפקדונות מליוני שקלים ולכן קשה היה להבחין בקיומם של 88,000 ₪ (ע' 20 ש' 6-9) לא נתמכה בראיה כלשהי, מה גם שאין בה כשלעצמה להצדיק או להסביר כיצד במשך 11 שנים התובע או מי במשרדו לא הבחינו בקיומם של 88,000 ₪ בחשבון הפקדונות.
18. שנית, גם אם זו השיטה שנהגה במשרד התובע, מקום שהכספים מצויים בחשבון, עליהם להופיע בתדפיסי הבנק המתקבלים מעת לעת. מצופה כי בעת ביצוע התאמות בנקים, הנהלת החשבונות תצליב בין תדפיסי הבנק לבין רישומיה הפנימיים, הצלבה מכוחה ניתן היה לגלות קיומם של כ- 88,000 ₪ עודפים בחשבון. גם התובע אישר בעדותו, את הברור מאליו, כי גריעת השיק מהכרטסת הפנימית של המשרד לא יכולה לגרוע אותו בבנק (ע' 20 ש' 16). לשאלה אודות הצלבת הנתונים בתדפיסי הבנק אל מול הנתונים המופיעים בתרשומת הפנימית, אשר לא הוצגה, השיב: "המנגנון לא אפשר לעשות את הבדיקה בזמן אמת. היום, אחד הלקחים זה שאנו עושים איזה בדיקה" (ע' 20 ש' 23-24). דהיינו, התובע מאשר כי בדיקה כאמור מתבקשת ונדרשת וכיום אף מבוצעת.
19. שלישית, התובע העיד כי בעת הרלוונטית לא היתה מניעה חוקית להחזיק סכומים של מאות אלפים ואף מליוני שקלים בחשבון פקדונות אחד (ע' 20 ש' 8-9) ואילו היום כל הפקדה מעל סכום מסויים מחייבת חשבון נאמנות ספציפי "ואין בעיה מבחינת דיווחים" (ע' 20 ש' 24-25).
20. בסעיף 2 לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור), תשס"א-2001 (להלן: הצו) נקבע כי לא יפתח תאגיד בנקאי חשבון בלי שירשום לגבי כל אחד מבעלי החשבון ולגבי מורשי החתימה את פרטי הזיהוי שלהם ויאמתם. בסעיף 2(ב) לצו נקבע כי לגבי נהנה יש לרשום שם ומספר תעודת זהות של הנהנה, עפ"י הצהרה כפי סעיף 4 לצו. בסעיף 5(א)(7) לצו נקבע כי הוראות לגבי רישום נהנה בחשבון לא יחולו על חשבון שמבקש לפתוח עורך דין בעבור לקוחותיו, ובלבד שהיתרה בחשבון בסוף כל יום עסקים לא תעלה על סכום של 300,000 ₪ וכל פעולה בחשבון לא תעלה על סכום של 100,000 שקלים חדשים "פתיחת חשבון כאמור תותנה בהצהרה בחתימת מקור לפי הטופס שבתוספת הראשונה, של המבקש לפתחו, כי זה חשבונו היחיד מסוג זה".
21. התובע העיד כי הכספים היו מצויים בחשבון פקדונות כללי (ע' 17 ש' 23). מכאן ונוכח הקבוע בצו, סך של כ-88,000 ₪ מהווה כשליש מהסכום המותר בחשבון פקדונות כללי ולמרות זאת התובע, לטענתו, לא היה ער לקיומו.
22. התובע העיד כי בעת שינוי המצב החוקי האמור, משרדו קיבל "פתרון יצירתי מהבנק. מאחר וזה היה כרוך בפתיחת עשרות חשבונות אז יש מה שנקרא טופס זהות נהנים בו אתה הופך את החשבון מפקדון כללי לחשבון נאמנים ספציפי, ממלאים דף ורושמים שבחשבון הזה אתה מחזיק כספים עבור נהנים עם שמות וכו' ומבחינת הבנק זה מספק, זה מה שעשיתי" (ע' 22 ש' 13-16). ובהמשך: "לקחנו את כל זהות הנהנים בפקדונות והעברנו לבנק. לא שייכנו סכום ללקוח, אין אפשר לעשות את זה. זה היה מתי שיצא חובת הדיווח. זה היה לפני 3-4 שנים" (ע' 23 ש' 10-11). הצו נכנס לתוקף בשנת 2001, טרם שהתקבלו הכספים אצל התובע ולא ברור האם התובע מילא לאחר מכן טופס כאמור. מבלי להידרש להתאמת "הפתרון היצירתי" שתאר התובע לדרישות הצו, אם לשיטתו מילא טופס כאמור, אשר לא הוצג, הרי שבהינתן שבחשבונו כספים של יעקובי, מתבקש כי תערך בדיקה אודות הכספים בחשבון, ולו לצורך מילוי הטופס ואז יאותרו הכספים הללו.
23. עוד לציין כי במכתב הדרישה הראשון ששלח עו"ד בוכניק לתובע, התבקש התובע לשלם את סכום השיק על פירותיו בלבד (ע' 9-12 לנספחי התביעה), כאשר ברור כי הפירות נמוכים יותר מריבית והצמדה (ר' עדות עו"ד בוכניק ע' 12 ש' 24). בתחילה, התובע לא נענה למכתב הדרישה וביקש שהשיק יועבר אליו לבדיקתו (ע' 16-17 לנספחי התביעה). בהמשך, התובע הסכים לשלם את סכום השיק בצירוף פירותיו, ככל שקיימים, בכפוף לקבלת תצהיר מאומת ע"י אחיו של יעקובי וכן ע"י עו"ד יצחקי בדבר העדר כל טענה או תביעה כלפי התובע במידה והסכום ישולם ליעקובי, בנוסף להתחייבות לשיפוי מצד יעקובי במידה ותוגש כנגד התובע תביעה מצד האח או מי מטעמו (ע' 19-20 לנספחי התביעה). עו"ד בוכניק השיב כי נוכח דברי ב"כ אחיו של יעקובי בהליך שהתקיים בבימ"ש לענייני משפחה בכ"ס, אשר צוטטו וצורף פרוטוקול (ע' 23 לנספחי התביעה), אין צורך בהסכמה או התחייבות של האח או של עו"ד יצחקי, מה גם שקבלת הסכמה או התחייבות מסוג זה לא היתה אפשרית (ר' עדות בוכניק ע' 13 ש' 1-2). עם זאת הציע כי בכפוף לתשלום מלוא הכספים יחתום יעקובי על התחייבות בדבר שיפוי במידה ומאן דהוא יתבע את התובע בגין התשלום נשוא השיק (ע' 21-22 לנספחי התביעה), כפי שאף הוסכם במסגרת הסכם הגישור מאוחר יותר. למרות זאת, הצדדים לא הגיעו להסכמה באותו שלב. טרם שהוגשה כנגדו התביעה, התובע שלח מכתב לנתבע בו ציין כוונתו להגיש כנגדו הודעת צד ג' אם וכלל שתוגש כנגדו תביעה (ע' 31-32 לנספחי התביעה). עת הוגשה התביעה, התובע ניהל את ההליך מול יעקובי ובחר להתפשר עימו, מבלי שפעל לצירופו של הנתבע.
24. יאמר מעבר לדרוש, כי אף אם היה מקום שלא לקבל את גרסת הנתבע לפיה הודיע לתובע בזמן אמת כי יעקובי מסרב לפרוע את השיק, אינני סבורה כי היה בכך כדי לשנות ממסקנתי לעיל בנוגע למערכת היחסים שבין התובע לנתבע. אינני סבורה כי בעניינים מסוג זה הנתבע חב לתובע חובת זהירות, בודאי לא חובת נאמנות, כאשר הכספים מצויים במשך כל פרק הזמן האמור, מעל 11 שנים, בחשבונו של התובע.
25. מכל האמור לעיל, ניתן לסכם ולומר כי היתה בידי התובע האפשרות לפעול בדרכים שונות, כמפורט לעיל, על מנת למנוע את המצב אליו הגיע בסופו של דבר - הגשת התביעה בבית משפט השלום בתל אביב, אשר את הוצאות ניהולה הוא דורש כעת מהנתבע. התובע הוא שבחר לנהל את ההליך באופן שבו התנהל, ללא כל קשר ומעורבות של הנתבע. בנסיבות אלו, אין לקבל תביעת התובע כנגד הנתבע, לתשלום הוצאות ההליך שהתנהל בבימ"ש השלום בת"א בין התובע ליעקובי.
26. הוא הדין ביחס לטענת התובע כי יש לחייב את הנתבע בשכר ראוי מכח עשיית עושר (סעיף 20 לעיל). עפ"י סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, לצורך הוכחת עשיית עושר ולא במשפט, יש להוכיח שלושה יסודות מצטברים. האחד, יסוד ההתעשרות בדמות "נכס, שירות או טובת הנאה אחרת". השני, קיומו של קשר סיבתי בין התעשרות הזוכה לבין המזכה וכי ההתעשרות "באה" על חשבון המזכה. השלישי, כי התעשרות הזוכה תהא "שלא על פי זכות שבדין" (רע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. בע"מ, פ"ד מד(2) 309).
27. בענייננו, לא הוכחה התעשרות של הנתבע על חשבונו של התובע. מהנתבע לא נחסך דבר, ואף לא היה בסיכון, שכן לא היה צד להליך. יוזכר כי התובע, בניגוד לאמירותיו טרם הגשת התביעה כנגדו, לא פעל לצירוף הנתבע להליך שבינו לבין יעקובי בין אם באמצעות משלוח הודעת צד ג' ובין אם בדרך אחרת. כמו כן, לא ברורה הטענה לפיה הוקטנו נזקי הנתבע בפער שבין סכום התביעה שהוגשה בת"א לבין סכום ההסדר. ככל ואכן ניתן לדבר על הקטנת נזק הרי שמדובר בהקטנת נזקו של התובע ושלו בלבד.
28. התובע הפנה בעניין זה לת.א. (מחוזי ת"א) 884/92 אילנה אורן נ' עזבון האדמו"ר בונם אלתר ז"ל. אלא שהעובדות שם שונות מהעובדות בענייננו, מה גם שבמסגרת פסק הדין של ביהמ"ש העליון בערעור נקבע "פסק דין זה יבוא חלף פסקי הדין של בית משפט קמא" (ע"א 1829/09 פטר פנחס פרגלר נ' אילנה אורן (3.10.10)).
29. סוף דבר, לא מצאתי כל יסוד שבדין לחייב את הנתבע לשלם לתובע הסכומים המפורטים בתביעה. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה.
30. לאחר ששקללתי את מכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניין ההוצאות, לרבות הדיון מיום 1.6.16, התובע ישא בהוצאות הנתבע בסך של 5,000 ₪ תוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ז, 28 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.