1. התובעת ילידת 1976, נפגעה בתאונת דרכים ב-4/6/13, בהיותה כבת 37. התובעת כבת 42 כיום. נכותה הרפואית תולדת התאונה עומדת על 19%, בתחום האורטופדי.

2. התאונה אירעה עת ירדה התובעת מקרון רכבת, ונפלה על צידה השמאלי במהלך הירידה. הנתבעת 2 היא מבטחת החובה, החבה בפיצוי התובעת בגין נזקי הגוף שלה בתאונה, מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן "החוק"). הנתבעת לא כפרה בחבותה, אך הנזק שנוי במחלוקת.

התובעת הגישה תצהיר ונחקרה על תצהירה. כמו כן זומנה לעדות ונחקרה קצרות מנהלת משאבי אנוש במקום העבודה בו עבדה התובעת לעת התאונה (מטרת הזימון נגעה בעיקרה להגשת מסמכים). בתום הישיבה מהיום, נשמעו סיכומים בעל פה.

3. בתאונה סבלה התובעת מקרע בשרוול המסובב בכתף שמאל, ועברה הטרייה ניתוחית של גיד. כמו כן, סבלה מפגיעה צווארית. בעת התאונה עבדה כמזכירה רפואית באסותא. שכרה עמד (בעיגול זניח) על 4,000 ₪. בהתאמה לגובה השכר אין ניכוי מס הכנסה, שכן לא חל מס.

4. התאונה הוכרה כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי. (להלן: "המל"ל").

5. להלן הקביעות בוועדות הרפואיות של ענף נפגעי עבודה במל"ל, וחישוב הפסד ההשתכרות שנגרם בשנת 2013, בעטיה של התאונה. אציין שלדידי, אלו הפסדי ההשתכרות היחידים בעבר שנגרמו בעטיה של התאונה:

א. עד 16/6/13 היינו 13 יום ממועד התאונה שהתה התובעת באי כושר מלא ובנכות זמנית בת

50%. מ-1/9/13 עד 30/6/14 היינו ל-10 חודשים, הוכרה נכות זמנית בת 30%. מאז נקבעה נכותה צמיתה בענף נפגעי עבודה בשעור 19%, ונכות זו מחייבת לכאן לפי סע' 6ב לחוק.

ב. לפי אישור המעביד שצורף כנספח ת/4 לתצהיר התובעת, נעדרה היא מעבודתה ממועד התאונה ועד 31/8/13. היעדרות זו נבעה לקביעתי מן התאונה, כנובע אף מהנכות הזמנית הלא נמוכה. שכרה שולם חלקית ע"י המעביד, כאשר במה שקשור לדמי הפגיעה – אלו הועברו ע"י המל"ל למעביד, שהיה מעביד מאושר . בהתאמה, אין לנכות דמי פגיעה מחד, ומאידך, יש לחשב ההפסד שנגרם בפועל, שכן השכר שולם חלקית בתקופת ההיעדרות בגין התאונה.

על פי התלושים שצורפו, יש הפסדים לחודשים יוני יולי ואוגוסט 2013 שכן השכר שולם חלקית כאמור. במקום 12,000 ₪ הרוויחה התובעת במצטבר לחודשים אלה 5489 ₪ , כאשר מתלוש אוגוסט 2013 ניתן ללמוד שמדובר על יציאה לחופשה ללא תשלום מ-3/7/13; היעדרות אותה יש לייחס כאמור לתאונה. ההפסד לשלושה חודשים אלה עומד אפוא בערכים נומינליים על 6,511 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחודש אמצע של יולי 2013 – 6880 ₪. הפסד זה יש לייחס לתאונה.

על כך יש להוסיף אובדן תנאים סוציאליים (הפרשות המעביד) הנגזרים מן ההפסד. על פי עדות מנהלת משאבי אנוש באסותא, גברת מירב גביזון, ההפרשות באסותא אינן רק הפרשות פנסיוניות לפיצויים אלא גם לקרן השתלמות. לדבריה מדובר על הפרשות מעביד בגין חסכון ופיצויים לפנסיה בשיעור 13.88%, וכן הפרשות לקרן השתלמות בשיעור 7.5%. מעיון בתלושים לשנת 2013, גם אז הפריש המעביד 7.5% לקרן השתלמות. והפרשות המעביד לחסכון ופיצויים לקרן הפנסיה עמדו אף על 14.3%. יחד עם הפרשות המעביד לקרן השתלמות, עמדו אפוא הפרשות המעביד לתנאים סוציאליים על 21.8%. מאידך, ההפרשות היו על סכום נמוך מעט משכרה ברוטו של התובעת ונגזרו מסכום של 3,396 ₪, שהינו כ 85% משכרה בסך 4,000 ₪. לכן, החישוב הינו 85% מ-6,880 ₪ במכפלת 21.8%. אובדן התנאים הסוציאליים הנגזר מההפסד החודשי עומד על 1,275 ₪.

אם כן הפסד השכר לשנת 2013 בעקבות התאונה, לרבות אובדן הפרשות המעביד לתנאים סוציאליים, עומד ערך דהיום על 8,155 ₪.

ג. כאמור, הנכות הרפואית הצמיתה נקבעה בועדה הרפואית בענף נפגעי עבודה במל"ל בשיעור 19% , החל מ-1/7/14, וקביעה זו מחייבת לכאן. הנכות נקבעה במחציתה בשל הגבלת תנועה קלה בצוואר, ובמחציתה האחרת בשל הגבלת תנועה קלה בכתף.

6. ע"י הנתבעת הוגש חומר רפואי המלמד על כך שהתובעת סבלה בעברה הטרום תאונתי מכאבי גב (נ/10). התובעת הודתה בכך בחקירתה. אולם, אזכיר כי עבדה עם מגבלות אלה באסותא, ולא הוגשה בקשה למינוי מומחה כדי לאמוד נכות רפואית שאינה נובעת מן התאונה (בקשה כזו ניתן להגיש במקרה המתאים, גם כאשר נקבעת הנכות לפי סעיף 6ב לחוק). הפועל היוצא הינו שאיני מייחס משקל של ממש לעברה הרפואי.

נכונים הדברים גם ביחס למתח נפשי וחרדה שהתובעת הודתה בחקירתה שהיא סובלת מהם בתקופה האחרונה (וניתן לייחסם לבעיות אישיות שפורטו במהלך חקירתה). לאורך חייו של אדם עובר הוא תקופות טובות יותר ופחות, חלקן מתוחות, ולא כל תקופה מתוחה או חרדתית צריך שתוביל למסקנה כאילו הוגבל כושר ההשתכרות בשל מתח נפשי שאינו קשור לתאונה, כפי שגם לא כל תקופה של אושר מביאה למסקנה כאילו כושר ההשתכרות קפץ בדרך פלא.

7. התובעת טענה בסעיף 15 לתצהירה שלאורך כל התקופה שלאחר התאונה ירדה ל-80% משכרה, היינו מעת החזרה לעבודה בחודש ספטמבר 2013. זאת בשל הקושי לבצע עבודתה בשל כאביה נשוא התאונה. בתלושים אכן מופיע אחוז משרה של 80%. אלא שבדיקת התלושים עובר לתאונה שראתה התובעת לצרף, מלמד שגם לפני התאונה עמד אחוז המשרה שלה על 80%. כך שאין קשר סיבתי לתאונה. ואכן, אף בלא צורך בחקירה, חזרה בה התובעת מטענה זו שבתצהירה, בפתח עדות ראשית משלימה קצרה; והבהירה שמדובר בטעות שנפלה בתצהיר, וכי אכן עבדה 80% משרה באסותא גם לפני התאונה.

8. מאידך, עמדה התובעת על טענתה בסעיף 18 לתצהיר, לפיה לפני התאונה הייתה אמורה להגדיל את משרתה, אך הדבר נמנע ממנה בשל התאונה. גם טענה זו אינה מקובלת עליי ואינה מהימנה. בחקירתה הנגדית הודתה התובעת עד מהרה כי עם תחילת עבודתה באסותא ב-2010, החלה ב-100% משרה, אך ב-2011, ירדה לבקשתה שלה ל-80% משרה (לאור העובדה שהיו לה ילדים קטנים). אלא שהוסיפה וטענה כי ביקשה מן הממונה עליה בהמשך הדברים, ולא אחת, לעלות ל-100% משרה כדי להגדיל השתכרותה. טענה זו לא הוכחה. תיק העובד מאסותא זומן והוגשו ממנו מסמכים, ואין מסמך שהוגש המלמד על בקשה לעלות ל-100% משרה. התובעת טענה כי מדובר בבקשות בעל פה ולא בכתב; אולם, לא זימנה לעדות מי מאסותא כדי להמחיש טענות אלה. יחד עם זאת, אף אם נתייחס לטענת התובעת כפי שהיא, כי ביקשה מהממונה עליה לעלות ל-100% משרה עוד לפני התאונה, הרי הודתה היא בחקירתה כי בקשתה סורבה, שכן לאסותא לא היה צורך בעבודה ב-100% משרה, בתפקידה של התובעת. כלומר, בשונה מן התמונה שניסתה התובעת ליצור, עניין זה של עבודה ב-80% משרה, הן לפני התאונה והן לאחריה אינו קשור לתאונה ולמגבלות הרפואיות מהן סובלת התובעת לאחר התאונה.

חרף טענותיה של התובעת, עבודתה אינה עבודה פיזית מובהקת וגם הגיונית, אם הוסיפה לעבוד כמזכירה רפואית באותו תפקיד שנתיים וחודשיים לאחר התאונה (ראה להלן), הייתה יכולה לעשות כן מבחינת מגבלותיה הרפואיות אף בהיקף של 100% משרה. אסותא היא שלא נצרכה לעבודתה בהיקף משרה מלא.

9. אין חולק, וכעולה אף מהשכר הרבע השנתי בחודשים שעובר לחודש התאונה, השכר הממוצע עובר לתאונה היה כאמור 4000 ₪ לחודש .

10. התובעת פוטרה באוגוסט 2016, שנתיים וחודשיים לאחר התאונה. מעיון בתלושים ובדף ענף רציפות ביטוח מן המוסד לביטוח לאומי (נ/6) עולה שלא חלה ירידה בשכרה עד פיטוריה, והוא אף עלה ביחס לאותו היקף משרה – 80%. כפי שיבואר בהמשך, אין ממש בניסיונה של התובעת ליצור זיקה במגבלותיה הרפואיות לבין פיטוריה מאסותא, שם הוסיפה לעבוד כאמור שנתיים וחודשיים לאחר התאונה.

11. ביחס להיסטוריה התעסוקתית, עיון בדף רציפות ביטוח של המל"ל מעלה הנתונים הבאים:

לאורך 15 שנה בין השנים 1995 עד 2010, עבדה התובעת ב-29 מקומות עבודה שונים. חלקם אמנם באותן שנים, אך התחלופה גבוהה גם בהינתן ענין זה. השכר מטבע הדברים היה נמוך בתחילה כשהחלה לעבוד בגיל 19, אולם נותר נמוך גם בהמשך. ב-2010 השתכרה במצטבר 36,798 ₪ לכל השנה.

ב-2011 עת כבר עבדה באסותא השתכרה ל-12 חודשים שם 43,824 ₪.

בשנת 2012, עמד שכר הברוטו באסותא ל-12 חודש ל-49,666 ₪.

בשנת 2013, היא שנת התאונה (שכבר התייחסתי להפסדי השכר שנגרמו באסותא), השתכרה התובעת באסותא ובמקום עבודה נוסף בו עבדה חלקית 52,513 ₪.

בשנת 2014, השתכרה התובעת באותם שני מקומות 61,523 ₪ , כאשר באסותא השתכרה 55,413 ₪.

בשנת 2015, עבדה רק באסותא והשתכרה 56,920 ₪. יחד עם פיצויי פרישה (יוחסו לאסותא, אך ככל הנראה מדובר במקום העבודה הנוסף שכן התובעת פוטרה מאסותא רק בשנה לאחר מכן) הרוויחה 59,266 ₪. כלומר, ב-2015 השתכרה בממוצע 4,939 ₪.

12. לאור העבר התעסוקתי הלא יציב, גיל התובעת בעת הפגיעה (שכבר מאפשר להתייחס לאותו עבר כאשר שואלים אם נבחר מסלול קריירה), ובסיס ההשתכרות הנמוך לאורך שנים ארוכות (שלא ניתן ליחסו רק לטיפול בילדים), אני סבור שלשם חילוץ בסיס ההשתכרות אשר ישמש לצורך חישוב הפחיתה בכושר ההשתכרות בעתיד, אין להתעלם אמנם מן השכר (הלא גבוה כשלעצמו) אליו הצליחה התובעת להגיע באסותא; אולם, כטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו אין להתייחס לתנאים באסותא כמשקפים בסיס ההשתכרות.

זאת גם מאחר ואין כל קשר בין הפיטורין מאסותא לבין הנכות שנגרמה בתאונה נשוא תיק זה (ראה להלן בהמשך). אכן, כפי שלא ניתן להתעלם מן השכר אליו הצליחה התובעת להגיע עד היום במקום בו עבדה 6 שנים רצופות, אין להתעלם גם מן הנתון שהפיטורין מאותו מקום לא נבעו מן התאונה, וכי העבר התעסוקתי עד שנקלטה באותו מקום מלמד על השתכרות נמוכה לאורך שנים ארוכות ותחלופה גבוהה במקומות העבודה. הכל לפני התאונה נשוא תיק זה.

13. בממוצע לשנת 2015 עמד השכר באסותא כאמור על 56920 ₪ (לאור העובדה שפוטרה באוגוסט 2016 , נכון יהא, לצורך קבלת תמונה מלאה יותר, לחלץ בסיס השכר לפי השכר השנתי המלא האחרון); היינו מן השכר השנתי ל 2012 (השנה שעובר לתאונה) , ועד לסוף 2015 חלה עליה של 7,254 ₪ בשכר השנתי באסותא. לא מדובר בעליה דרמטית אלא בעליה של 615 ₪ בחישוב לחודש, וברור שלא מדובר על תוספת שכר ספציפית לתובעת, אלא על עלייה מתונה בשכר במקום העבודה (יכול גם שלפחות בחלקה, נגזרה העלייה או הושפעה משעור שכר המינימום במשק). השכר הממוצע באסותא עמד אפוא בממוצע ב 2015 על 4743 ₪. היות ומדובר על שכר עבור 80% משרה, שקול הוא לשכר ברוטו של 5929 ₪ עבור 100% משרה (בערכים אלה אין מס לניכוי (עד 25%), או שהמס בשיעור זניח, והדבר נובע אף מן התלושים ל-2016 באסותא עד פיטורי התובעת). אותה עת עמד שכר המינימום על 4650 ₪, כלומר השכר של התובעת לו עבדה ב 100% משרה, היה שקול ל 127% משכר המינימום אותה עת.

14. המעיין בסע' 15 לתצהיר עשוי להתרשם כי התובעת מנסה ליצור זיקה בין הפיטורין מאסותא לבין המגבלות הרפואיות תולדת התאונה. נוסח הסעיף הינו: "לאחר שובי לעבודתי כמזכירה רפואית עבדתי לסירוגין, ונעדרתי מעת לעת הן בקושי בביצוע עבודתי , והן לשם קבלת טיפולים רפואיים, עד שפוטרתי ב-8/16. לאורך כל התקופה שלאחר התאונה ירדתי ל-80% משרה." התובעת חזרה בה כאמור מן הטענה שירדה רק לאחר התאונה ל-80% , ולקביעתי אין קשר בין התאונה לבין העבודה בחלקיות המשרה. אולם, גם ביחס לזיקה לפיטורין ננקט נוסח עמום, שלטעמי אינו מקרי. כפי שכבר ציינתי, אין ממש בתמונה אותה ניסתה התובעת לצייר גם בחלק מחקירתה, אמנם בחצי פה, לפיה יש קשר בין מגבלותיה הרפואיות בעקבות התאונה, לבין פיטוריה מאסותא. היה עדיף אולי שהתובעת תמנע מניסיון זה שהרושם הברור שלא היה בו ממש, וכך תחסוך לעצמה המשך חקירה בנושא (שלמרות שלא הייתה אגרסיבית ובהחלט לגיטימית, ניכר היה שהייתה גם לא קלה לתובעת, הואיל והחזירה אותה לתקופה מתוחה בעבודתה באסותא).

בחקירת ב"כ התובעת הודתה גברת מירב גביזון , הממונה על משאבי אנוש באסותא, כי על פי רוב מגבלות גופניות אינן סיבת פיטורין שנהוג לנקוב בה (להסרת ספק, הגברת גביזון לא הייתה מסוכסכת עם התובעת, לפחות אין בסיס לכך במסמכים שהוגשו או בטענות התובעת). אולם, הן מחקירת התובעת, כאשר נאלצה להשיב מעט יותר לעומק, והן מעיון במוצגים שהוגשו וסומנו נ/7 עד נ/9 , הוכח באופן נחרץ כי מאחורי פיטוריה לא עמדה סיבה סמויה של מגבלות גופניות אלו או אחרות.

אלא סכסוך טעון עם ממוניה באסותא , בפרט הממונה הישירה שלטענתה ניסתה להביא להרחקתה ממרפאות החוץ למחלקה אחרת, בשל שיקולים זרים אותם פירטה. איני נדרש כמובן לשאלה האם ביחסים עם ממוניה באסותא היה הדין עם התובעת או דווקא עם אותם ממונים; בהזמנה לשימוע לפני פיטורין צוינו נימוקים שיסודם בהשתלבות החברתית ובגישתה הלא נעימה של התובעת, ונימוקים נוספים שכולם יסודם ביחסי העבודה. יכול שהדין עם התובעת ומדובר בתירוצים שנועדו להביא לפיטוריה, משלא אבתה לעבור תפקיד ממרפאות החוץ באסותא, למחלקה האונקולוגית באסותא (גם עניין זה, כפי שהודתה, יסודו היה בקושי נפשי אישי שלה בעקבות מקרה של פטירה במשפחה ממחלת הסרטן); ויכול שהדין עם ממוניה. סכסוך זה שעניינו בדיני העבודה לא התברר בפניי, ואיני קובע כמובן מסמרות לגביו. אולם דבר אחד ניתן לקבוע באופן ברור והוא הרלוונטי לענייננו: לפיטוריה של התובעת מאסותא לא היה דבר וחצי דבר עם הנכות הרפואית או התפקודית שנגרמה בתאונה נשוא תיק זה, עמה הוסיפה לעבוד בתפקידה ובאותו היקף משרה שנתיים וחודשיים מאז התאונה. הפיטורין נבעו מסכסוך טעון עם ממוניה ולא מסיבה אחרת.

15. לאחר פיטוריה באוגוסט 2016, לא עבדה התובעת עד מאי 2017. אז, בסוף החודש, נקלטה לעבודה כמזכירה בחברת "רונית רפאל". עבודתה שם כ-8 שעות ביום היינו משרה מלאה. לדבריה מדובר בעבודה פיזית פחות מעבודתה באסותא, והיא יושבת רוב יום העבודה. איני סבור שיש לייחס משקל של ממש לטענות אלה. העבודה במהותה הינה עבודה מזכירותית בשני המקומות, ולא בואר מהו האלמנט הפיזי הניכר שנודע לעבודה באסותא ביחס לעבודה כמזכירה רפואית במקום אחר.

16. אוסיף כי לטענת התובעת, בסוף היום היא תפוסה כולה וסובלת מכאבים. אכן אין לשלול כי בסוף יום עבודה של ישיבה ממושכת, סובלת התובעת לעתים מכאבים בשל ההגבלות האורתופדיות נשוא התאונה.

17. התובעת פוטרה לאחר מספר חודשים מ"רונית רפאל" (לי דניאלס אחזקות בע"מ), לטענתה בשל צמצומים. עיון בתלוש השכר מ-8/17 מעלה שלשלושה חודשי עבודה עמד שכרה המצטבר על 13,241 ₪. היינו, 4,413 ₪ לחודש בממוצע.

18. תצהיר התובעת הוגש ב 9/17 : איני סבור כי ניתן לקשור את נכותה בשיעור 19% עם הפחיתה היחסית בשכרה ביחס לזה אותו הרוויחה באסותא (באסותא היה אמור הוא לעמוד כאמור על 5929 ₪ לו עבדה שם במשרה מלאה ולא ב 80%; אך מאידך מדובר על עבודת מזכירות ולא עבודה פיסית מובהקת). נכונים הדברים גם ביחס למקום עבודתה הנוכחי. בחודש נובמבר 2017 נקלטה התובעת כמזכירה רפואית בקופ"ח. על פי הברוטו המצטבר עמדה שכרה ל 4 חודש על 12379 ₪ , היינו 3095 ₪ בממוצע לחודש. איש לא הובא לעדות ממקומות העבודה של התובעת על מנת להמחיש ששכרה נפגע בשל מגבלותיה האורטופדיות.

19. בשים לב לכל השיקולים שצוינו, איני סבור שבקביעת בסיס השכר שישמש לצורך החישוב לעתיד, יש להביא בחשבון 127% משכר במינימום שהנו השכר הגבוה ביותר אליו הגיעה התובעת, ומשקף אך פרק אחד בהיסטוריה התעסוקתית שלה. אולם גם איני רואה סיבה שבסיס השכר לעתיד יפחת משכר מינימום, כאשר לתובעת עוד 25 שנות השתכרות עד גיל 67, וחזקה שעם בגירת ילדיה תבקש להגדיל השתכרותה. שכר המינימום עומד כיום על 5300 ₪, וזה בסיס השכר שיילקח בחשבון בחישוב לעתיד.

20. הפועל היוצא של קביעותי עד כה, הנו כאמור שהפסד ההשתכרות היחיד עד כה , שנגרם בשל התאונה, היה זה אליו התייחסתי במהלך חודשים יוני עד אוגוסט 2013, והוא עומד על 8155 ₪ (פס' 5(ב) לעיל).

21. עם זאת כאמור, יש לפצות לעתיד בגין הפחיתה בנכס האישי של כושר ההשתכרות. לבסיס השכר כבר התייחסתי, אך מציבה עצמה השאלה מהי הנכות התפקודית (וליתר דיוק התעסוקתית), הנובעת מן הנכות הרפואית, וכלום יש מקום לחישוב אריתמטי מלא. כאן נפרדת דרכי מהילוכן של הנתבעות בסיכומיהן. בפירוש איני סבור שנכון יהא להתעלם מכך שמדובר בנכות אורטופדית בשיעור משוקלל של 19%, היינו נכות לא מבוטלת שהנה בעלת השלכה של ממש על כושר העבודה, בפרט בעבודה בשכר נמוך. לטעמי יש לערוך חישוב אריתמטי מלא כמבטא הפחיתה בכושר ההשתכרות, משיקולים אותם אבאר להלן. במידה לא מבוטלת, בנתוניה של התובעת, השיקולים התומכים בהעמדת בסיס השכר על שכר המינימום ולא מעבר, תומכים גם מן האידך גיסא, בעריכת חישוב אריתמטי מלא לפי שעור הנכות הרפואית.

22. אמנם, השכר הנמוך יותר במקומות העבודה אליהם נקלטה התובעת לאחר פיטוריה מאסותא, באין נתון לסתור (ולא הובא מי ממקומות העבודה כדי לסתור), משולם לה כמו לכל עובדת בהיקף משרתה ותפקידה. לא הומחש למשל כי יש אפשרות לעבוד במקום עבודתה הנוכחי שעות נוספות בתפקידה, והתובעת נמנעת מכך בשל כאביה. לא הומחש כי לתובעת משולם שם שכר נמוך יותר, בשל נכותה. התובעת עבדה כמזכירה, ונקלטה מחדש לעבודה כמזכירה. היא עובדת במשרה מלאה ומקבלת שכר בהתאם, כפי שמשולם במקום עבודתה החדש והיקף תעסוקתה.

23. עם זאת לא לעולם חוסן, והעניין מומחש דווקא מעברה התעסוקתי הספציפי של התובעת, שגם לאורו קבעתי כי אין לחרוג משכר המינימום בתורת בסיס החישוב לעתיד. אולם במה שקשור להשפעת הנכות על פחיתת כושר ההשתכרות משחקים השיקולים בכיוון ההפוך. אמנם בלי קשר לתאונה, פוטרה התובעת ממקום עבודתה באסותא, אך מאז מתקשה היא להגיע לעבודה בה משולם שכר השכר אליו כבר הגיעה , יכול שגם לאור הותק הלא רב.

לא ניתן לדעת האם תוסיף התובעת לעבוד באותו מקום או בכלל, עד גיל 67. כיום עומד גיל הפרישה לנשים על גיל 62 אולם רשאיות הן לעבוד עד גיל 67, ובאין ידיעה לגבי העתיד יש לערוך חישוב עד גיל 67, שאחרת תקופח התובעת בפיצוי המגיע, שחייב להניח בחשבון זכות הבחירה שלה (לטעמי , דוקא בהכנסות הלא גבוהות יש הגיון להניח עבודה עד גיל 67 שכן הפנסיה הנצברת לא תהא גבוהה, והפער בינה לבין השכר גם אם אינו גבוה במונחים אבסולוטיים, יכול להיות משמעותי מבחינת העובדת, ולהביאה לבחור לעבוד עד גיל 67 ביותר מקרים; אולם שיקול השוויון בין המינים בהינתן זכות הבחירה הקיימת כיום, צריך שיוביל למסקנה זהה גם לגבי בעלות הכנסה גבוהה. פלונית תבחר לפרוש משיקוליה בגיל 62 וחברתה – בגיל 67. היות ואין קנויה הידיעה לגבי העתיד, חישוב הפיצוי צריך שייעשה עד גיל 67 כמקובל, בשים לב לזכות הבחירה).

לתובעת כאמור עוד 25 שנות עבודה עד שתגיע היא לגיל 67, פרק זמן משמעותי , ולמרות שעד היום מוסיפה היא לעבוד בעיסוקה כמזכירה רפואית, הרי שיש לתן המשקל המתאים לפחיתה בכושר ההשתכרות הנודעת לנכות אורטופדית משוקללת בת 19% (ראה להלן).

24. ברגיל, נכויות שעד 10%, באין נתון לסתור, הנן מושא לפסיקת סכום גלובאלי כמשקף הפחיתה בכושר ההשתכרות, ולא לחישוב אריתמטי מלא, מתוך הפנמה שנכויות בשיעור שעד 10% משקפות הגבלה קלינית קלה, שלרוב (כאמור, באין נתון קונקרטי לסתור) אין לה השלכה תעסוקתית או תפקודית מלאה כשעור הנכות הרפואית. לא כך כאשר מדובר על נכות בשיעור 19%. אמנם גם כאן ואף בנכויות גבוהות יותר, אין לקפוץ למסקנה אוטומטית, כי יש לערוך חישוב אריתמטי מלא ולזהות הנכות התעסוקתית עם הנכות הרפואית, והדבר תלוי נתונים. כידוע, פעמים יש והנכות התעסוקתית או התפקודית גבוהה בשעורה מזו הרפואית, ולעתים שנופלת היא ממנה. אין דומה למשל מי שעיסוקו עיסוק פיסי מובהק ונפלט ממקצועו, למי שעיסוקו לא פיסי מובהק ומוסיף לעסוק באותו תחום עסוק בנכותו. אין דומה מי שנפגע בגיל צעיר ויכול הוא לבחור במסלול חדש או אף ראשון שיתאם נכותו, למי שנפגע בגיל מבוגר יחסית. גם ההכשרה, העסוק הספציפי, סוג הנכות ולא רק האחוזים, הניסיון התעסוקתי, כישוריו של הנפגע ועוד כהנא וכהנא, יכולים להוות שיקולים לאומדן הנכות התעסוקתית ביחס לזו הרפואית, בין כלפי מעלה ובין כלפי מטה.

25. א. התובעת מוסיפה אמנם לעסוק במקצועה , בעיסוק לא פיסי. אולם כאמור, אני סבור שיש הצדקה לערוך בנתונים חישוב אריתמטי מלא, כך ששיעור נכותה ישקף גם הפחיתה בכושר תעסוקתה לעתיד לבוא, גם אם עד היום לא נגרם כמעט הפסד השתכרות שהנו נזק מיוחד אותו יש להוכיח, ואשר נבע מנכותה. יש כמה טעמים מצטברים המוליכים אותי למסקנה זו בנתוני המקרה, שחלקם כבר נרמז: הראשון – לא חלפו שנים ארוכות מאז פוטרה התובעת ממקום עבודתה באסותא באוגוסט 2016, ומאז כבר הספיקה להיקלט בשני מקומות. במקום העבודה האחרון היא עובדת בסה"כ חצי שנה.

כאשר מדובר על מי שמוסיף לעבוד שנים ארוכות במקום עבודתו, בלא פחיתה בשכרו שניתן לייחס לנכות, הרי שניתן להקיש מן העבר על העתיד , ולהתאים כלפי מטה אומדן הפיצוי שיש לפסוק בגין הפחיתה בכושר ההשתכרות. שיקול זה לא משחק בענייננו. שנית - עבודתה של התובעת הנה עבודת מזכירות בשכר לא גבוה יחסית, ופוטנציאל התחלופה בעבודה מעין זו, היינו מבחינת הפוטנציאל לשינוי, גבוה יחסית. זהו צדו השני של בסיס השכר הנמוך ממנו נהנות הנתבעות ביחס לגובה הפיצוי. שלישית, כפי שהעידה התובעת בתצהירה, הכשרתה הנה של מזכירה רפואית, אין לה ניסיון תעסוקתי או הכשרה מקצועית אחרת, ולכן במידה ושוב תפלט לשוק העבודה כפי שקרה לא אחת לה עצמה, אף בלי שום קשר לנכותה, עשויה הנכות האורטופדית להגביל אותה הגבלה ממשית ואף מעבר לשיעור הנכות הרפואית; דווקא משום שהיא מגבילה ממשית חלופות התעסוקה הפתוחות בפניה, העומדות ברגיל ברמות השכר הנמוכות, שחלק ניכר מהן כוללות עיסוקים הכרוכים גם במאמץ פיסי. יש לזכור שעד 2011 עבדה התובעת בקשת של עיסוקים עם תחלופה גבוהה ושכר נמוך, ולא כמזכירה רפואית (ראה כאמור בדף רציפות ביטוח – נ/6). חלק ניכר מן העיסוקים הבאים בחשבון בשכר מינימום , שהנו בסיס השכר שנקבע (למשל מוכרן או מוכרנית בחנות אופנה), גם אם אינם פיסיים מובהקים, כרוך בהם אלמנט פיסי ממשי של עמידה על הרגליים שעות ארוכות, הסתובבות, לעתים סחיבה וכיוצ"ב. וגם על רקע שקולים מצטברים אלה מקבלת משנה משמעות תקופת ההשתכרות הארוכה שנותרה עד גיל 67. וזהו אכן השיקול הרביעי במנין (ה"שכן" לשיקול הראשון אך לא חופף אותו): מי שקרוב יותר לגיל פרישה, למשל מי שנפגע בגיל 60 ומוסיף לעבוד כשכיר בנכותו ומקום עבודתו עד גיל 64 סביר שיוסיף לעבוד (כאשר כל התנאים שווים) עד גיל 67, בלא שייגרע ממנו ומשכרו, אם לא נגרע עד עתה. לא ניתן להניח שום הנחה מעין זו לגבי מי שיש לה עוד 25 שנות השתכרות. בשים לב לכל אלה, נכון יהא לערוך חישוב אריתמטי מלא , לפי שעור נכותה, כמבטא הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת.

ב. באין נתון לסתור, זהה הנכות התעסוקתית לרפואית , אם הנכות תפקודית בטיבה (ואין מדובר למשל בצלקת לא רגישה שאינה מגבילה תנועה) . כזה הוא המקרה בענייננו. החישוב יערך אפוא לפי שכר מינימום (5300 ₪), אך מאידך כחישוב אריתמטי מלא.

ג. הערה אחרונה: בשלב זה, וכל כל עוד עומדת הלכה בעינה, איני רואה לנכון לסטות מהלכת זדה נ' בכר (ע"א 469/74) היינו מחישוב לעתיד מהיוון לפי מקדם 3% . חלק מן הפוסקים ראו לאמץ לאחרונה מקדם היוון מופחת בשיעור 2%, וחלק אחר מוסיפים להוון לפי 3% (העניין עומד על המדוכה בביהמ"ש העליון; עיין למשל ב תא (י-ם) 53143-09-12 ש' ב' נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול"; ומאידך בת.א. (מרכז) 53580-05-12 פלוני נ' שירותי בריאות כללית). שיקולים שניתן להביא בחשבון הנם התשואה הנמוכה לאור הריבית הנמוכה עד אפסית המוצעת בבנקים על אפיקי החיסכון השמרני, המקשה על השגת תשואה בת 3% לשנה; ושינוי שעור הריבית המובא בחשבון לעניין היוון גמלאות המל"ל, כך שהחישוב שם לפי 2% ולא 3% (הקטנת האחוז מגדילה כמובן את הסכום המהוון).

מן האידך גיסא ניתן לטעון ששנוי העתים אינו מתבטא רק בהקטנת הריבית המוצעת בבנקים ויכול שהניסיון המצטבר מלמד שאפיקי החיסכון הסולידי אינם מוגבלים בהכרח לתכניות חסכון או פק"מ בבנקים, ויש אפיקים לא ספקולטיביים במיוחד שיכול ומציעים הם תשואה עודפת בחישוב לטווח ארוך (כמו השקעה פאסיבית במכשירי השקעה עוקבי מדדים בפיזור נרחב או קרנות אג"ח - שוב בפיזור שנועד להקטנת סיכון וכיוצ"ב) ; ואלו השינוי בהיוון גמלאות המל"ל הנו פרי שנוי בדין – בתקנות הביטוח הלאומי (היוון).

מכל מקום: לשינוי במקדם ההיוון הנוהג בתביעות נזיקין מ 3% ל 2%, לאחר עשרות שנות פסיקה נזיקית שנצמדה למקדם 3%, תוך דחית ניסיונות עבר לשנות ממנו, יש בוודאי השלכות רוחב. לא הוגשו לי חוו"ד כלכליות, היינו ראיות ספציפיות, כדי לתמוך בעמדה זו או אחרת לעניין שעור ההיוון שיש לאמץ. כידוע, האפשרות העקרונית לכך – קיימת. אך משעה שמדובר לא במחלוקת ספציפית לגביה הוגשו ראיות בתיק זה, אלא בהפניה כללית שהפנה ב"כ התובעת בסיכומיו לפסיקה בה כן הוגשו ראיות ולשיקולים כלליים שניתן לטעון לכאן ולכאן, ועל עיקריהם עמדתי בקיצור נמרץ, נכון יהא לדידי להמתין לפסיקת ביהמ"ש העליון בעניין זה; ובשלב זה להמשיך במתווה ההלכתי המקובל המורה אותנו להוון לפי מקדם 3% , ולו לשם יציבות הדין, עד שיוכרע העניין לכאן או לכאן. עם זאת יכול ועמדה זו תשתנה , אף בתיקים בפני, למשל בתיקים בהם עומדים לניכוי תגמולי מל"ל לפי מקדם 2%, שעה שיש לפסוק פיצוי לעתיד לנפגע בראשי הנזק הכללי , ולבחור במקדם המתאים להיוון. שיקול של קורלציה בבחירת מקדמי ההיוון באותו תיק עצמו, אף אם אינו בהכרח חזות הכל, עשוי שיטה הכף לתוצאה אחרת בתקופת הביניים שעד להכרעה, ולעתים גם עקביות אינה חזות הכל, אף שאיש לא יחלוק על חשיבותה. איני קובע מסמרות, ודיה לסוגיה בשעתה. במקרה שלנו לא עומדים לניכוי תגמולי מל"ל מהוונים שכן התאונה אמנם תאונת עבודה, אך אין קצבה שיש להוון ולנכות לאור גובה הנכות , אלא תגמולי עבר בלבד שהתקבלו ממל"ל, בגין תגמולי הנכות הזמנית והמענק (דמי הפגיעה הועברו כאמור למעביד, ששלם שכר לתובעת כמעביד מאושר, ולכן אין לנכותם).

בשלב זה, המעט שיש לומר הנו כי אין מתעוררת תחושת קיפוח בשל היוון על פי המקדם שעד לאחרונה היה נהוג להוון לפיו בלא עוררין. זאת בין אם ישונה הנוהג בעתיד בענין זה, ובוודאי שאם ייפסק שיש להוסיף ולהוון לפי 3%. לפיכך החישוב כדלקמן:

212,346 ₪ =5300 * 210.87 * 19%

26. אובדן תנאים סוציאליים לעתיד – 12.5% מן הסכום האחרון (להבדיל משעור ההפסד לעבר, שם הוכח שעור הפרשה גבוה יותר. 12.5% הנו הפיצוי המחויב לאור אחוז ההפרשות העדכני לפנסיה בהן מחויבים המעבידים כיום מכוח צו ההרחבה . הסכום עלה בחצי האחוז ועומד על 6.5% לחסכון ו 6% לפיצויים): מדובר אפוא על 26543 ₪.

27. הוצאות רפואיות ונסיעות: לא ראיתי לפסוק , אף לעבר, מאחר והוצאות רפואיות, לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים אמורות להיות מכוסות או מוחזרות במלואן מכוח הדין, בהיות התובעת נפגעת עבודה מוכרת. ראה תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה). ההוצאות אמורות להיות מכוסות בין על ידי המל"ל מכוח חובתו שבדין, ובין על ידי קופ"ח כידו הארוכה בענין ספציפי זה של הטיפול בנפגעי עבודה, מכוח הסכמי מל"ל והקופות. לא הוכחה הוצאה חריגה שאינה מכוסה בסל הבריאות או זכאויות נפגעי עבודה (וההיגיון מורה שגם אין כזו, שכן לא מדובר על פגיעה חריגה בהשלכותיה הרפואיות). על זאת יש להוסיף השינוי החקיקתי שהעביר לאחריות הקופות החל מ 2010 את כיסוי אותן הוצאות רפואיות הנובעות מתאונות דרכים וכלולות בסל הבריאות. התובעת צירפה קבלות על סכומים נמוכים למשל בשל רכישת צווארון או היוועצות במומחה אולם הכף נוטה לכך שיכולה היתה להיוועץ במומחה במסגרת הקופה בלא עלות ולקבל החזר ההוצאה במסגרת הזכאויות שפורטו לעיל, כנ"ל לגבי צווארון וכיוצ"ב.

28. עזרת צד ג' עבר:

לדברי התובעת , לא הצליחה לחזור לפעילות ספורטיבית בה נהגה לעסוק לפני התאונה, ואף ביטלה מסיבה זו מנוי במכון כושר (מינוי שהוציאה כמה שנים לאחר התאונה, וביטלה כעבור חודשיים שלושה).

עם זאת הודתה בחקירה כי היא מוסיפה לרקוד לפרקים, וכי עד היום היא מוסיפה לנקות את הבית ולערוך קניות. עובדה זו אינה שוללת את טענות התובעת כי חלק גדול יותר מן העבודה מאשר בעבר מוטל כיום על בעלה, כאשר בני הזוג חלקו וחולקים בעבודות משק הבית ; אולם, חלק גדול יותר באופן יחסי מוטל כיום על הבעל מאשר בעבר כתוצאה מן המגבלות האורתופדיות נשוא התאונה. הנכות בשיעור 19% הינה נכות אורתופדית לא נמוכה. ויש היגיון בטענת התובעת כי מאז התאונה נצרכת היא לעזרה מוגברת של בעלה ואמה (ראה להלן).

התובעת העידה בתצהיר כי מאז הפגיעה היא מתקשה לסחוב דברים ולעשות קניות, ואף לשטוף את הבית ולהרים דברים כבדים; כאשר קודם נהגה לבצע בעצמה עבודות הבית. היא נעזרת מאז התאונה באמה , ובבעלה , כאשר האחרון הוא זה שעורך הקניות במקומה. תמונה זו השתנתה חלקית לעת חקירתה כאמור, וכמו בעניינים אחרים הציג התצהיר תמונת מצב מופרזת. אני מקבל שלמרות שהתובעת אכן עורכת קניות ,ואכן שוטפת הבית (ולא היה סביר להניח שהיא מנועה מכך כליל בשל הגבלה קלה בתנועות הצואר והגבלה קלה בתנועת הכתף), אכן נזקקת לתגבור העזרה בעבודות משק הבית, בשל אותה נכות.

בעוד שבענייניים אחרים אליהם התייחסתי היה ניסיון הפרזה אף בחקירה, הרי במה שקשור לצורך בעזרה הותירה חקירתה של התובעת רושם אמין. דרישת הפיצוי בסיכומי בא כוחה אמנם מופרזת, אך הצורך בפיצוי בגין עזרת צד שלישי הינו צורך אובייקטיבי שאכן נובע הגיונית מן המגבלות האורתופדיות השלובות בצוואר ובכתף.

אכן לשלושת החודשים הסמוכים לפגיעה, עד לחזרה לעבודה בספטמבר 2013 יש להכיר בעזרה מוגברת של האם והבעל, בהיקף חריג שמזכה בפיצוי אף משעה שמדובר בעזרה לקרוב מדרגה ראשונה. אומדן הפיצוי כאן הנו בסך 4000 ₪.

ביחס ליתרת התקופה לעבר ואף אם אין מדובר בעזרת מיטיבים הכרוכה בפחיתת שכר, הרי שעל עזרה בהיקף החורג מן הרגיל יש כאמור לפצות. סביר כאמור, שההגבלה המשולבת בתנועות הצואר והכתף, גם אם כל אחת מהן קלה היא בפני עצמה, אכן מגבילה התובעת בעבודות משק הבית המאומצות, ומטילה אותן ביתר על בעלה (גם אם נהג הוא לעזור אף לפני הפגיעה, חלקו כיום גדול יותר כתולדה, באופן נמשך) ועל אמה של התובעת. את שווי תגבור עזרת האם והבעל עד היום שנבע מן התאונה החל מחודש אוקטובר 2013 , אני אומד בסך של 250 ₪ לחודש , ערך דהיום, היינו 14,000 ₪ ל 56 חודש.

סה"כ הפיצוי בגין עזרת צד ג' עבר: 18000 ש"ח.

29. עזרת צד ג' עתיד:

כאן יש לפסוק סכום מהוון שיאפשר לתובעת לשכור עזרה בשכר, באופן המשקף שוב תגבור הצורך בעזרה בעבודות משק הבית המאומצות יותר, בשל נכותה. לא מדובר במתמטיקה מדויקת וסביר גם שיש ימים טובים יותר ופחות מבחינת השלכת המגבלות האורתופדיות. כאמור, התובעת בפירוש לא מנועה מלעסוק בעבודות משק הבית, והיא כן יכולה לבשל , לקנות לנקות וכו', כפי שאף הודתה, אך יש צורך אובייקטיבי בתגבור העזרה בשל הנכות. אותו צורך נאמד על ידי בשעתיים בשבוע בעלות של 40 ₪ לשעה, ו 4.2 שבועות לחודש היינו 336 ₪ לחודש. החישוב יערך עד גיל 83.

99054 ₪ = 282.90 * 336

30. כאב וסבל (כולל הפחתת הגיל המחויבת בדין) : 32,696 ₪.

31. סיכום נזקי התובעת בהם ראיתי להכיר:

הפסד השתכרות לעבר (כולל אובדן הפרשות המעביד לתנאים סוציאליים) : 8,155 ₪.

פחיתה בכושר ההשתכרות לעתיד: 212,346₪.

אובדן תנאים סוציאליים עתיד – 12.5%: 26,543 ₪.

עזרת צד ג' עבר: 18,000 ₪.

עזרת צד ג' עתיד: 99,054 ₪.

כאב וסבל: 32696 ₪.

סה"כ: 396,794 ₪ .

32. יש לנכות תגמולי המל"ל בתוספת הפרשי ריבית והצמדה – לא כולל דמי פגיעה.

מענק שולם ב 28.8.14 בסך 12900 ש"ח . בתוספת הפרשי ריבית והצמדה – 13285 ₪.

מענק נוסף ב 5.2.15 בסך 12255 ₪ ושערוכו 12603 ₪.

שולמו קצבאות נכות זמנית בסך מצטבר של 9417 ₪ מ 31.1.14 עד 28.6.14. שערוך מחודש אמצע של מרץ 2014 מניב 9813 ₪.

סה"כ תגמולי מל"ל לניכוי: 35701 ₪.

היתרה לפיצוי לאחר ניכוי: 361,093 ₪.

33. סוף דבר, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את הסכומים הבאים במצטבר, בתוך 30 יום.

א. 361,093 ₪

ב. שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 54,922 ₪.

ג. החזר אגרה ראשונה בסך 703 ₪ נושאת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה – 1.2.17.

המזכירות תחייב הנתבעת ביתרת האגרה המלאה.

ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ח, 28 מאי 2018, בהעדר הצדדים.