זוהי בקשת המבקש (להלן: "הבנק") למחוק הערעור, שהגישה המשיבה (להלן: "המערערת"), מחמת איחור נטען בהגשתו.

1. הערעור הוגש על פסק דינו של בית משפט שלום בתל אביב-יפו, כב' השופטת רחל ערקובי בה"פ 9761-04-12, מיום 20.1.15 (להלן: "פסק הדין") בגדרו נקבע, כי בסכסוך בין הצדדים לגבי אופן השבת מושכר לקדמותו, מוטל על הבנק להזיז את חדר המדרגות, כפי שביקשה המערערת וכן נקבעו הוראות לעניין הזזת חדר הכספות. ברישא להודעת הערעור נכתב בכתב יד: "מוגשת בזאת הודעת ערעור על פסק דינו... ואשר התקבל אצל המערערת ביום 12.2.15".

טענות הצדדים בתמצית

1. הבנק טוען כי הערעור שהוגש ביום 29.3.15 הוגש באיחור, משום שבא כוח המערערת צפה בפסק הדין במערכת נט המשפט עוד ביום 23.1.15 ואף נערכה פגישה בין הצדדים בעקבות פסק הדין ביום 27.1.15 ושם אף נאמר כי בכוונת המערערת להגיש ערעור. עוד נטען כי כלל "הידיעה" גובר על כלל "ההמצאה" ומועד הגשת הערעור נקבע על פי מועד הידיעה של המערערת ובאי כוחה על פסק הדין.
2. המשיבה טענה כי פסק הדין הומצא לה כדין ביום 12.2.15 וכי על פי הפסיקה אין די בידיעה לכשעצמה וכלל ההמצאה גובר. אין טענה לחוסר תום לב מצד המערערת או לנזק שנגרם לבנק. בנוסף מדובר לכל היותר באיחור של 19 ימים, כאשר ב"כ המערערת היו בזמנים הרלוונטיים נתונים לבעיות בריאותיות המפורטות בבקשה ואין צורך להרחיב בהם.
3. בתגובתו טען הבנק, כי ההלכה שונה מזו המצוטטת על ידי המערערת וכן כי בעיותיהם הבריאותיות של באי כוח המערערת אינם מהווים הצדקה לאיחור.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את הבקשה, עיינתי בתגובה, בתשובה לתגובה, מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה למחיקת הודעת הערעור על הסף.
2. תקנה 476 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי המצאתו של כתב בי דין תהא במסירתו, כאשר תקנה 477 לתקנות קובעת כי ההמצאה תהא ככל הניתן לנמען גופו. תקנה 495 (א) לתקנות קובעת: "המצאת כתבי בי-דין בדואר תהיה בדואר רשום עם אישור מסירה". דרכי המצאה נוספות המוסדרות בפרק לב לתקנות כוללות המצאה על ידי עורך דין (תקנה 475א), המצאה בהדבקה (תקנה 489), המצאה בדואר על ידי בית משפט (תקנה 495(א), המצאה בפקסימיליה (תקנה 497 א) והמצאה באמצעי אלקטרוני (תקנה 497ג).
3. "כלל הידיעה" הוא חריג ל"כלל ההמצאה", "אשר נועד לאכוף את כללי סדר הדין האזרחי כרוחם ועל פי תכליתם האמיתית." ראו גורן, בספרו על סדר הדין האזרחי, מהדורה 11, עמ' 422. וכך הוא כותב בסוגיה של "כלל הידיעה" למול "כלל ההמצאה" בהקשר לפסק דין ולמועד הערעור:

"כלל "הידיעה" על קיומו של פסק דין שניתן בהיעדר בעלי הדין לא נועד לתפוס את מקומו של כלל "ההמצאה" המעוגן בדין. כלל זה אינו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא. אין פירושו אלא כי מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו והוא אף יודע או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת ביוזמה לנקוט הליך ערעורי- תוך ניצול ביודעין של תקלה שאירעה בהמצאה כדין של פסק הדין- כי אז ייתכן שבנסיבות מסוימות תפעל חובת תום הלב הדיוני כחסם. היא תפעל כמניעות בפני הליך ערעורי בחלוף תקופה ארוכה מאז שנודע בפועל לבעל הדין אודות פסק הדין.

מניין הימים יחל מעת המצאה כדין של פסק הדין או ההחלטה לידי בעל הדין היוזם את הליך הערעור. ממילא עצם הידיעה של בעל הדין אודות פסק הדין או ההחלטה נושא הערעור, קודם למועד ההמצאה כדין, אינה צריכה, ככלל, לפעול לחובתו של אותו בעל דין. עם זאת במצבים חריגים ומיוחדים, ובעיקר במצבים העולים כדי השתק או חוסר תום לב, בית המשפט רשאי לסטות מכלל זה ולמנות את הימים מעת הידיעה של בעל הדין ולא מעת ההמצאה, ובלבד שאין חולק כי הייתה ידיעה בפועל מצד אותו בעל הדין, ידיעה מלאה וברורה."

1. ראו לעניין זה גם את פסק הדין רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות (8.7.07) וכן את ההחלטה בבש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס ( 13.11.07) בו קובעת כב' השופטת פרוקצ'יה:

"העקרון על פי סדר הדין הוא כי כלל ההמצאה הוא המחייב לצורך מנין הימים להגשת הליך ערעורי. כלל זה קובע את המסגרת הדיונית המוגדרת מבחינת לוח זמנים להליכים אזרחיים בבתי המשפט. מסגרת זו מאפשרת פעולה תקינה ויעילה של מערכת השיפוט, תוך שמירת זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין... כלל ההמצאה כדין, הוא, איפוא, הכלל הנוהג והמחייב ועל פיו חייב בעל דין לכלכל את התנהלותו הדיונית. כלל הידיעה על מתן פסק דין שניתן בהעדר הצדדים לא נועד לתפוס את מקומו של כלל ההמצאה המעוגן בדין.... חשוב להדגיש כי אין מדובר בהפיכת כלל "ההמצאה" לחריג, ואת חריג "הידיעה" לכלל. חריג הידיעה לא יחול אלא במצבים חריגים וקיצוניים" (סעיף 7 לפסק הדין).

ובסיכום חוזרת כב' השופטת פרוקצ'יה:

"הכלל הוא, איפוא, כי מנין הימים לצורך ייזום הליך ערעורי מתחיל מיום המצאת פסק הדין לידי המערער, אם ניתן בהעדרו, וככלל, ידיעת בעל הדין אודות קיום פסק הדין קודם להמצאה אינה מעלה ואינה מורידה. במקרים חריגים וקיצוניי, ניתן לסטות מכלל זה, ולהעדיף את כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה, וזאת, בדרך כלל, מקום שבעל הדין יודע על קיומו של פסק הדין, ויש לו יכולת לדעת את תוכנו, והוא משתהה בהגשת הליך על פי הפסק, תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט בהתנהגות המגיעה כדי חוסר תום לב." (סעיף 10 לפסק הדין).

1. ומן הכלל אל הפרט.
2. במקרה זה אין מחלוקת בין הצדדים כי פסק הדין הומצא כדין רק ביום 12.2.15 (יצוין כי על פי אישור המסירה בנט המשפט המסירה בוצעה ביום 15.2.15).
3. בנסיבות אלה, על פי ההלכה, שקבעה כב' השופטת פרוקצ'יה בפסק דין קלינגר, דהיינו, כי מניין הימים לצורך ייזום הליך ערעורי מתחיל מיום המצאת פסק הדין לידי המערער וככלל ידיעת בעל הדין אודות קיום פסק הדין קודם להמצאה אינה מעלה ואינה מורידה, הרי שמניין הימים צריך להיספר החל מאותו יום שבו בוצעה ההמצאה. יתר על כן, המשיבה אינה באה ואומרת כי לא הומצא לה פסק הדין ולכן למרות שנודע לה אודותיו בדרך אחרת, היא אינה מגישה ערעור וממתינה להמצאה, שאז הייתה פועלת שלא בתום לב, אלא היא מודיעה על המועד שבו הומצא לה פסק הדין וממנו החל להימנות מניין הימים. בכך היא פועלת באופן סביר והגיוני ואין כל מקום לקבוע כי פעלה בחוסר תום לב.
4. לכך יש להוסיף כי גם לו הייתה המערערת מאחרת בהגשת הערעור, הרי שכאשר ניתנה הודעה לבנק בפגישה בין הצדדים מיום 27.1.15, כי המערערת תגיש ערעור על פסק הדין (ראו סעיף 2 לבקשת הבנק), הרי שלא קם לבנק אינטרס הסתמכות על כך שלא יוגש ערעור וציפייה לסופיות הליכים. ראו בש"א 482/08 פיכמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פס' 4, 28.1.2008 וכן בש"א 954/11 הוליס תעשיות נ' מדינת ישראל, 14.3.11.
5. לפיכך, אני מוצאת כי המערערת לא איחרה את המועד בהגשת הערעור.
6. לנוכח החלטתי זו והעדר אינטרס הסתמכות של הבנק, אין כל מקום וצורך להתייחס לסוגיות הבריאות אשר העלו באי כוח המערערת.

סוף דבר

1. אני דוחה את הבקשה.
2. הבנק יישא בהוצאות הבקשה בסך של 5,500 ₪.

ההחלטה ניתנה על ידי בשבתי כרשמת.

ניתנה היום, כ"ה תשרי תשע"ו, 08 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.