לפניי תביעה כספית שראשיתה בתיק ההוצאה לפועל שבכותרת.

הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע התביעה והתובעת הסכימה למתן רשות להתגונן ללא צורך בדיון מבלי להודות בטענות.

במעמד הדיון שנקבע כאן לקיום הישיבה המקדמית הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה המחלוקת ביניהם נוגעת לשאלה הפרשנית – האם הוארך הסכם מתן השירותים שנערך ביניהם ביחס לתקופה נשוא התביעה, אם לאו.

יצויין כי באלו אין מחלוקת בין הצדדים –

• הנתבעים הזמינו מאת התובעת שירותי מוקד שמירה ובהתאמה התקינה התובעת ציוד במחסן השייך לנתבעים. תקופת ההסכם המקורית עמדה על 36 חודשים, החל מתחילת חודש דצמבר 2010 ועד תום חודש נובמבר 2013, והנתבעים שילמו מלוא התמורה בעד תקופה זו.
• תשלום אחרון בגין תקופה זו שולם בחודש נובמבר 2013 בהתאמה ובגין חודשים דצמבר 2013 עד פברואר 2014 הוגשה התובענה דנן.
• בחודש מרץ 2014 שלחה התובעת מכתב דרישה לנתבעים בגין אי תשלום דמי המוקד לחודשים דצמבר עד פברואר האמורים (חשבון עסקה לתקופה זו צורף לכתב התביעה) וכן בגין "דמי הודעה מוקדמת להתנתקות 60 יום".

בסה"כ עומד החוב לשיטת התובעת על סך של 590 ₪ (100 ₪ לכל חודש/30 ימים בצירוף מע"מ).

הואיל והמחלוקת לשיטת הצדדים הינה מחלוקת פרשנית, יובא כאן הסעיף השנוי במחלוקת כלשונו – לפני תום תקופת ההתקשרות המצוינת בהזמנה או לפני תום תקופת ההתקשרות המוארכת כאמור להלן, תוכל החברה להודיע למנוי על נכונותה או אי נכונותה להאריך את ההתקשרות לתקופה של שנה נוספת או לתקופה אחרת. הודעת החברה תפרט מועד ואופן התשלום הנדרש. על אף האמור לעיל, עם ביצוע תשלום ע"י המנוי של מלוא הסכום הנדרש ע"י החברה באופן ובמועד שצויין בהודעת החברה, יראו ההתקשרות במוארכת על כל תנאיה ומשך תקופת ההתקשרות יהא לתקופה זהה נוספת. לא שילם המנוי את המחיר במלואו כפי הנדרש ע"י החברה ובמועד שצוין ע"י החברה, תהא החברה רשאית שלא להאריך את תקופת ההתקשרות בתקופה נוספת, ללא צורך בהודעה או פעולה כל שהיא מטעם החברה.

בכפוף לאמור בסעיף ט' לעיל, המנוי יוכל להודיע בכל עת במהלך תקופת ההסכם (מקורית/מוארכת), כי הוא מבקש לסיימו. בהתאם לכך מועד סיום ההתקשרות בין הצדדים יהא בתוך 60 ימים מיום קבלת הודעת המנוי על רצונו לסיים את ההסכם (בתקופה המוארכת תוך 3 ימים בלבד בהתאם לחוק הגנת הצרכן), והחברה תשיב למנוי בתוך 45 ימים נוספים את כל דמי המנוי ששולמו לה בגין התקופה שלאחר מועד פקיעת ההסכם. לא יגבו מהמנוי כל תשלום בגין ניתוק מוקדם כאמור לעיל למעט התשלום בגין ההתחברות למוקד אשר לא יושב למנוי לאחר שההתקנה נשלמה בפועל ונאמד בסך מינימאלי של כ- 450 ₪ להתקנה בסיסית בלבד (נכון ליום 18.3.2009) לא כולל חווטים, וכן יתרת התשלום היחסית בגין עלות הציוד שהותקן באתר בתוספת 17% בגין עלויות ניהול וטיפול בבקשה."

התובעת טענה כי די במילים "על אף האמור לעיל, עם ביצוע התשלום ע"י המנוי של מלוא הסכום הנדרש ע"י החברה באופן ובמועד שצויין בהודעת החברה, יראו את ההתקשרות כמוארכת על כל תנאיה ומשך תקופת ההתקשרות יהא לתקופה זהה נוספת" כדי ללמד כי ההסכם מוארך באופן אוטומטי ויש צורך על מסירת הודעה על סיומו, כמפורט בפסקה השניה מעלה ובמיוחד במילים "בכפוף לאמור בסעיף ט' לעיל, המנוי יוכל להודיע בכל עת במהלך תקופת ההסכם (מקורית/מוארכת), כי הוא מבקש לסיימו."

הנתבעים מנגד טענו כי לשיטתם לשון ההסכם מלמדת על כך שיש צורך במשלוח הודעה מטעם התובעת בדבר כוונתה להאריך את תוקף ההסכם מחד, ומנגד יש לבצע תשלום ולו ראשון על פי הוראות החברה-התובעת בהודעה כאמור כדי ללמד על רצונם של הנתבעים להאריך כאמור את ההסכם.

לאחר שבחנתי את לשון ההסכם נחה דעתי כי יש להעדיף את גרסת הנתבעים ואבהיר –

ראשית יובהר כי ההסכם נוסח על ידי התובעת, עובדה הנלמדת ממראה ההסכם (המכיל פרטי התובעת בכותרתו), מן הרישום בתחתיתו - "תפוצה: עותק 1: מוקד. עותק 2: תיק לקוח. עותק 3: ללקוח." המלמד על הנחיות לשימוש שגרתי ונפוץ עם לקוחות בלתי מסוימים של החברה שפרטיה בכותרת המסמך, וכן מן העובדה שלכאורה לא נותר בהסכם מקום לחתימת התובעת כי אם לחתימת המנוי בלבד (ככל הנראה נוכח העובדה שזהותו של זה משתנה מהסכם להסכם).

בהתאמה ראוי לקבוע כבר בשלב מקדמי זה כי בכל מקרה של מספר פרשנויות אפשריות יש לפעול לפי הכלל של "פרשנות כנגד המנסח".

בלשון ההסכם כשל פנימי.

כך, ברישת סעיף יג' להסכם נקבע כי לתובעת זכות להודיע על כוונתה להאריך את תקופת ההסכם בהודעה המפרטת את תנאי ההתקשרות לתקופה הנוספת לרבות אופן ומועד ביצוע התשלום בעד תקופה מוארכת זו.

בהמשך צוין כי "על אף האמור לעיל" ניתן יהיה להאריך את התקופה בדרך של תשלום שיבוצע על ידי הלקוח.

משתמע מן הדברים כאילו ישנן שתי דרכים להארכת ההסכם – האחת על פי בחירת החברה והשניה על פי בחירת הלקוח, אלא שבאפשרות השניה צוין כי התשלום צריך שיהיה ב"מלוא הסכום הנדרש ע"י החברה באופן ובמועד שצויין בהודעת החברה" אותה הודעה שמופיעה בחלקו הראשון של הסעיף ומבטאת לכאורה את האפשרות הראשונה.

הנה כי כן נראה כי הארכת ההסכם על ידי תשלום של הלקוח יכול ותעשה רק במקרה שבו שלחה החברה ללקוח הודעה כאמור המפרטת את הסכום, המועד והאופן לביצוע התשלום.

התובעת ביקשה כאמור לבסס את הארכת ההסכם על החלק השני של המשפט, אלא שכאמור אין חולק כי הנתבעים לא שילמו כל תשלום מעבר ל- 36 התשלומים בגין התקופה המקורית. אין לי אלא להסיק כי בחרה להתבסס על חלק זה המתייחס לחידוש אוטומטי של ההסכם נוכח העובדה שלא שלחה הודעה לנתבעים בדבר כוונתה להמשיך את ההסכם כמפורט בחלקו הראשון של הסעיף. עובדה זו מתיישבת אף עם טענות הנתבעים כי לא קיבלו הודעה כאמור ועם העובדה שהעתק של הודעה כאמור אף לא צורף לכתב התביעה (אף שהמועד להתאמת כתב התביעה לסדר דין מהיר חלף).

כך או אחרת, נוכח הסתירה הפנימית בלשון ההסכם, אין לי אלא להסיק כי אחת מבין שתי האפשרויות הבאות היא הנכונה באופן פרשני –

או - שההסכם מתארך לתקופה זהה לתקופה המקורית בהתקיים שני אלו יחדיו כתנאים מצטברים: הודעה על רצונה של התובעת להמשיך מחד וביצוע תשלום בפועל על ידי הנתבעים בהתאם לתנאים שהציבה התובעת בהודעה כאמור מנגד. במקרה כאמור למעשה יש להתעלם מן המילים "על אף האמור לעיל" משאין מדובר בשתי אפשרויות חלופיות אלא בשני חלקים של אותה אפשרות;

או – שההסכם יכול להתארך באחת משתי דרכים חלופיות:

1. במסירת הודעה מטעם התובעת בדבר כוונתה להאריך את ההסכם.

2. בביצוע תשלום ע"י המנוי בהתאם לתנאים המקוריים בתקופה שלאחר סיום התקופה המקורית.

פרשנות שניה זו מחייבת לראות את המילים "באופן ובמועד שצויין בהודעת החברה" המופיעות בחלק השני של הסעיף כמיותרות.

משאין לשון ההסכם ברורה כשלעצמה, יש לפנות לכללי הפרשנות הנהוגים, ובעניין זה הואיל וכאמור נוסח ההסכם על ידי התובעת נדמה כי נכון וראוי יהיה להעדיף את הפרשנות הראשונה, המחייבת גילוי רצון של שני הצדדים בדרך של ביצוע תשלום על ידי הנתבעים, על פני האפשרות האחרת המאפשרת הארכת ההסכם אף ללא הסכמתם וללא גילוי רצונם בהתנהגותם.

למען הזהירות אבהיר כי כך או אחרת, משלא הוצג לפניי עותק מהודעה המעידה על כוונת התובעת להאריך את ההסכם מחד, ומנגד אין חולק כי הנתבעים לא שילמו כל תשלום נוסף ביחס לתקופה שלאחר התקופה המקורית, הרי שאיני רואה כל דרך פרשנית לומר כי ההסכם הוארך באופן אוטומטי אף בהתאם לפרשנות השנייה.

זאת ועוד – עיון בצרופות כתב התביעה מגלה כי אף כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת אינה תומכת בגרסתה. עיון בכרטסת מעלה כי לא זו בלבד שבתום תקופת ההתקשרות עמדה הכרטסת על 0.0 ₪, אלא שלמעשה גם במועד הפקת הכרטסת, 30/12/14, עמדה היתרה על 0.0 ₪, וזאת הגם שהחיוב החודשי קודם לכן הודיע ביום ה- 25 לכל חודש. רק לאחר מכן, ובמסמך נפרד המתעד תנועות הנהח"ש, הופיעו לכאורה חיובים נוספים, אשר נוספו בה על פי תאריך הרישום (בנוסף לתאריך הערך הנקוב) רק בחודש מרץ 2014, ובאופן רטרואקטיבי. מסמכים אלו מעידים לכאורה על כך שהחיובים ביחס לתקופה המוארכת לא הופיעו באופן מתחדש ואוטומטי בגין כל חודש בחודשו, ונדמה כי לא בכדי.

משלא הוארך ההסכם ממילא אין הנתבעים חבים בתשלום כלשהו בגין שירותי התובעת לאחר יום 1/12/13.

מעבר לצורך אוסיף ואציין כי טענת התובעת לפיה המשיכה והעניקה שירותים לנתבעים דורשת הוכחה בראיות, והצדדים בחרו שלא להציג ראיותיהם בעניין מפאת סכום התביעה כאן ולהסתפק בהכרעה על פי פרשנותו של ההסכם. בהתאמה, אין מקום לשמוע כל טענה בדבר עשיית עושר שלא במשפט. במיוחד נכונים הדברים נוכח העובדה שבחירת הצדדים להכרעה על פי פרשנות ההסכם מנעה אף מהנתבעים להביא ראיותיהם באותה סוגיה.

ומשפט אחרון לסיום – תביעת התובעת מכילה כאמור בין היתר חיוב בגין תקופת ההודעה המוקדמת, והיא העמידה רכיב זה על סך של 200 ₪ (60 ימי הודעה מוקדמת). כאמור מצאתי כי ההסכם לא הוארך כלל ולפיכך ממילא לא היה צורך במתן הודעה כלשהי, ואולם אף לו היה מקום לקבוע אחרת – ממילא לשון ההסכם ברורה ומבהירה כי בתקופה המוארכת יהא מנין ימי ההודעה המוקדמת 3 ימים בלבד. בהתאמה, לא ברור מדוע סבורה התובעת כי היא זכאית לגביית 60 ימי הודעה מוקדמת בגין תקופה זו.

מכל האמור – אני דוחה את התביעה, מורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל שבכותרת ומחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעים בגין ההליך כאן, ובשים לב להסכמותיה הדיוניות, בסך של 1,500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא פסה"ד לצדדים, ואלו יעבירו העתק ללשכת ההוצאה לפועל.

ניתן היום, י"ט שבט תשע"ו, 29 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.