1. ענייננו בתביעה שיטרית, התובע הגיש שיק שנמשך מחשבונו של הנתבע לביצוע בלשכת ההוצל"פ בנצרת. השיק מס' 5001437 בסכום 21,523 ₪, כשזמן הפירעון הוא ביום 20.01.15 (להלן: "השיק").
2. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע שטר בטענה כי החתימה המופיעה על השיק אינה חתימתו; כי הוא לא מסר את השיק לידי התובע אשר אותו לא פגש מעולם; כי השיק הגיע לידי התובע בדרכים לא כשרות ללא ידיעתו או הרשאתו של הנתבע; כי החתימה מזויפת ולו היה יודע כי השיק ניטל ממנו, היה מבקש לבטלו מבעוד מועד.
3. ההתנגדות של הנתבע נתקבלה, והתיק הועבר לבית משפט זה, הצדדים נחקרו על תצהיריהם במסגרת הדיון שהתקיים ביום 12.07.15. מטעם הנתבע הוגש אותו תצהיר שצורף להתנגדות, ומטעם התובע הוגש תצהיר אימות וגילוי מסמכים.
4. ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה, ימונה מומחה לזיהוי כתב יד המוסכם על ידי הצדדים על מנת שיחווה דעתו באשר לטענת הזיוף. לאחר שהוגשה חוות הדעת ע"י גברת פנינה אריאלי (להלן: "המומחית"), ב"כ התובע ביקש לחקור את המומחית על חוות דעתה והצדדים הגישו סיכומים.
5. על מנת להכריע בתובענה הנדונה עליי להכריע בשאלה שבמחלוקת והיא אם הוכחה הטענה של זיוף חתימתו של הנתבע על השיק ובהתבסס על חוות דעת המומחית.

חוות דעת המומחית

1. המומחית קיבלה לבדיקה את השיק המקורי נשוא התובענה והשוותה אותו עם 22 דוגמאות חתימה, 18 דוגמאות חתימה בהכתבה עיוורת, מדגם שיקים- חלקם מקוריים, הסכמי מקור עליהם חתום הנתבע, שטר מכר ומשכנתא מקוריים וכן צילום שיק מס' 5001357 של בנק לאומי בסך 8,609 ₪ שתאריך פירעונו הוא 20.12.14 משוך מחשבון נ.ס. יציקות בטון נימנו יוסף ספי (להלן: "שיק ב51").
2. המומחית פירטה במסגרת חוות הדעת את הבדיקות שערכה לצורך ההשוואה בין החתימות ונתנה הסבר מפורט על הנחות היסוד עליהן התבססה. המומחית נתנה דעתה במיוחד לשיק ב51 וציינה כי כתב היד על גבי השיק הנ"ל נכתב ע"י אותו אדם שמלא את פרטי השיק נשוא התביעה.
3. המומחית קבעה כי: "חתימה ב-51 דומה לדגם החתימה שבמחלוקת, אך שונה מכל יתר החתימות להשוואה. הנתבע מתכחש לחתימה ב-51 וטוען שאף היא מזויפת. בבדיקה שעשיתי לחתימה זו, בהשוואה ליתר דוגמאות החתימות להשוואה, נמצאו ניגודים במבנה החתימה וביחס לקו השורה. לכן, לא כללתי את חתימה ב-51 בין החתימות להשוואה". (עמ' 7 סעיף ב.9. לחוות הדעת).
4. המומחית הגיעה למסקנה שסבירות גבוהה מאוד שהחתימה שבמחלוקת זויפה ולא נכתבה על ידי הנתבע.
5. במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה המומחית רבות על אודות השכלתה וניסיונה הרלוונטי, על אודות המסמכים ששימשו אותה להכנת חוות הדעת ועל הדפוסים השונים והדומים בין סוגי החתימות של הנתבע.
6. אבהיר כבר עתה כי נתתי אמון מלא בעדותה של המומחית, הן על יסוד חוות דעתה והן בעקבות עדותה שמסרה בחקירתה הנגדית- עדות שהותירה בי רושם של אמינות ומהימנות. חוות הדעת המנומקת והמבוססת שפורטה כדבעי ועמדה בהצלחה במבחן החקירה הנגדית.

1. נוסף על האמור, המומחית ציינה במסגרת עדותה: "אם הנתבע היה אומר לי שמסמך 51 נחתם על ידו בהחלט היה לי עירור במחשבה ביחס לחתימה שבמחלוקת, לדעתי הם נחתמו על ידי אותו אדם" ומשנשאלה אם זה היה משנה את תשובתה, זו השיבה: "ייתכן" (עמ' 16 ש' 15-18 לפרוטוקול).
2. התובע בסיכומיו טוען כי הכשרתה של המומחית לוקה בחסר והיא נעדרת הידע הדרוש בהשוואת כתבי יד וגילוי זיופים. התובע הפנה בסיכומיו לפסקי דין שניתנו במהלך שנת 2007 ו-2008 בהם קבע בית המשפט כי המומחית חסרת ההכשרה הנדרשת בתחום השוואת כתבי יד.
3. עוד הוסיף התובע כי, המומחית גילתה משוא פנים ופעלה בחוסר תום משהתעלמה מהשיק שכובד ע"י הבנק הוא שיק ב51.
4. לשיטתו, היה על המומחית לבקש מהנתבע להעמיד לרשותה לצורכי בדיקה והשוואה שיקים נוספים המשוכים מאותו חשבון בנק, מאותה תקופה ולא להסתפק בשיקים שהנתבע העמיד לרשותה המשוכים מחשבון בנק אחר השייך לחברת נ.ס יציקות בטון בע"מ שהינה אישיות משפטית נפרדת כאשר השיק נשוא התביעה ושיק ב51 שייכים לעוסק מורשה ולא לחברה בע"מ.
5. הנתבע הדגיש בסיכומיו כי מינוי המומחית היה בהסכמת הצדדים ולמן הרגע שנתקבלה חוות דעתה, החל התובע לנסות בכל דרך לחזור בו מהסכמתו, לדחות את הקץ בתיק, להגיש למומחית שאלות הבהרה ולבקש לחקור את הגרפולוגית אך, בד בבד לדחות את שמיעתה פעם אחר פעם וזאת במשך כשנתיים.
6. הטענות הנוגעות להכשרתה ולמקצועיותה לא הועלו בעת מינויה ואלו נולדו בדיעבד. לשיטתה חוות הדעת הייתה מעמיקה ויסודית ומסקנותיה של המומחית היו עקביות ולא זו בלבד שלא נסתרו, אלא התחזקו בחקירתה הנגדית.

דיון ומסקנות

1. ייאמר כבר כעת, כי בפני התובע ניצב קושי ראייתי כבד להוכחת טענותיו באשר לאמיתות חתימת הנתבע וטוב היה עושה לו היה מכלכל צעדיו בהתאם שכן, בסופו של יום סבורני כי לא עלה בידו להרימו.

המסגרת הנורמטיבית:

1. "דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי בדרך כלל על יסוד העיקרון, כי על בעל דין לשכנע את בית המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה. דרך משל: על פי סעיף 37(1) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), אוחז השטר זכאי לתבוע את פרעון השטר: על כן חייב, מי שתובע כאוחז, בראייה כי אמנם אוחז הוא, וכי נתקיימו במסמך על היסודות כל היסודות המנויים בסעיף 3 לפקודה, לרבות חתימת החייב... שאם לא כן, אין המסמך שטר." (ראה: ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1005 (1962)).
2. חתימה על שטר היא חלק מעילת התביעה וכאשר הנתבע מכחיש את חתימתו, מוטל נטל ההוכחה על התובע. בניגוד לסוגיות אחרות בשטרות (כמו בעניין המסירה ובעניין התמורה), אין חזקה כי החתימה על השטר היא חתימתו של האדם, אפילו אם היא נחזית בשמו של פלוני (י' זוסמן, דיני שטרות, מה' שישית, בעמ' 258).
3. כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימת הנתבע. כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיבי התביעה מוטל על התובע (ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 244, 261).
4. לפיכך, מוטל על התובע להוכיח שהחתימה הנחזית להיות של הנתבע על השיק הנדון היא אכן חתימתו.
5. נקודת המוצא לעצם חיוב בשטר מצויה בסעיף 22 (א) לפקודה הקובע כי: "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה".
6. מצב בו קיימת חתימה על השטר אולם עולה טענה בדבר אמיתותה, קובע סעיף 23(א) לפקודה, כי ככלל, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות בשטר. נקבע, זה מכבר בפסיקה וכפי שפורט לעיל, כי על התובע מוטל נטל השכנוע משקמה טענה בדבר אמיתות החתימה, שכן זו חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על פי המסמך הרלוונטי. [ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פד מז (3)240, 261(1993)].
7. מתוך פסק דין שאול רחמים הנ"ל (שם):
8. קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני. האחת, באמצעות עדות ישירה, היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה. השנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן, והשלישית, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתם למסמך שבדיון.
9. בענייננו: באשר לדרך הראשונה – התובע לא טען כלל כי החתימה על השיק הנדון נעשתה על ידו או בנוכחותו, וכך טען בחקירתו הנגדית: "דודו הביא לי את השיק לשטח" (עמ' 4 ש' 32 לפרוטוקול). מה גם התובע לא זימן לעדות את אדון דודו שלטענתו סגר את החוזה מולו והביא לו את השיק החתום.
10. באשר לדרך השלישית – לא הוצגה כל עדות של אדם המכיר את חתימות הנתבע, כדי שיאשר שזוהי חתימתו.
11. נותרה הדרך השנייה – השוואת החתימות שבמחלוקת מול חתימות אותנטיות של הנתבעת.
12. אלא, שכפי שנקבע ב-ע"א 1986/92, 2527 מדינת ישראל נ' אבו-סאלח, פ"ד נ(1) 500, עמ' 508, כוחו של בית המשפט בהשוואת החתימות הוא מוגבל. בית המשפט אינו מומחה לכתבי יד, ואין לו הכישורים הטכניים לבצע אבחנות דקות בדבר זהותו של בעל חתימה פלונית. לכן, במצבים שבהם מתעוררת שאלה רצינית בדבר אמיתות חתימה רצוי להיעזר בחוות דעת של גרפולוג מומחה.
13. (על החשיבות שבהסתייעות בית המשפט בחוות דעת של מומחים לזיהוי אמיתות או זיוף חתימות, עיינו עוד בספרה של קרן רווה, על קוצו של דיו – גרפולוגיה וזיהוי זיופים).
14. חוות הדעת של המומחית הייתה מפורטת ומנומקת. היא השוותה את החתימה שבמחלוקת עם חתימות אותנטיות רבות ("חתימות להשוואה"). לדבריה, "לא מדובר באדם שיש לו טווח ורציות רחבות בחתימותיו והחתימות שלו, הדגם שלהם מאד דומה גם אם בודקים מגוון רחב של מסמכים" (עמ' 14 ש' 23-24 לפרוטוקול).
15. כאמור, המומחית קבעה שסבירות גבוהה מאוד שהחתימה שבמחלוקת זויפה ולא נכתבה על ידי הנתבע ומשנשאלה איזה מאפיין הוביל אותה לתוצאה של הסתברות גבוה, זו השיבה: "מצאתי ניגודים בהיבט האירגוני והן בהיבט הצורני שמדובר בלולאה הימנית והן בהיבט התנועי שמדובר פה בלחץ הכתיבה ואיכות הקו, שלושת הנתונים יחד הביאו אותי למסקנה לדרגת סבירות גבוה" (עמ' 20 ש' 30-33 לפרוטוקול).
16. המסקנה עד כאן היא שהחתימה נשוא השיק דנן, אינה חתימתו של הנתבע, ואילו המחלוקת שנותרה להכרעה היא באם הוכח כי שיק ב51 נחתם על ידי הנתבע שאז, לא ניתן להגיע לממצא חד משמעי במחלוקת זו על בסיס חוות הדעת בלבד וזאת לאור אמירתה של המומחית במסגרת החקירה הנגדית: "אם הנתבע היה אומר לי שמסמך 51 נחתם על ידו בהחלט היה לי עירור במחשבה ביחס לחתימה שבמחלוקת, לדעתי הם נחתמו על ידי אותו אדם".
17. עתה אגש לניתוח העדויות והראיות בקשר לשיק נשוא התביעה ולשיק ב51.

החתימה על שיק ב51

1. כאמור לעיל, המומחית סברה כי החתימה על השיק נשוא התביעה ועל שיק ב51 הינן של אותו אדם. התובע טוען כי שיק ב51 נחתם על ידי הנתבע בהתאם להודאתו בחקירה:

ש: אני מציג לך שיק מיום 20.12.14.

ת: כן השיק הוא שלי.

ש: מי חתום על השיק?

ת: אני.

ובהמשך:

ש: ואתה מאשר שהשיק חתום במו ידייך?

ת: רוב הסיכויים שכן, אני לא זוכר.

ש: ענית שכן.

ת: כן, כן אם הוא עבר בבנק ולא בוטל ולא כלום זה סימן שכן, הייתי בן אדם מסודר עד שגנבו לי.

(עמ' 8 ש' 9-10 ו- 14-18).

1. בהתחשב בנטל המוטל על התובע, להוכחת החתימות, הרי שבהקשר לשאלה, האם הנתבע חתם על שני השיקים הללו, הכף נוטה, לכאורה, לרעת התובע.
2. מנגד, הנתבע אישר במעין היסוס, כאמור לעיל, את חתימתו על שיק ב51 וגם המומחית טענה, כאמור, שלדעתה הם נחתמו על ידי אותו אדם ושאם הנתבע היה מודה כי החתימה על שיק ב51 שלו שאז בהחלט היה לה ערעור במחשבה ביחס לחתימה שבמחלוקת.
3. הגעתי למסקנה, הנתבע הודה כי החתימה על שיק ב51 נחתמה על ידו רק מאחר והשיק כובד על ידי פקיד הבנק. משכך, התבלבל הנתבע וסבר כי החתימה היא שלו. המומחית טענה בהקשר לחתימה זו שנתקבלה בבנק:" אני טוענת שהיה פה ניסיון לשוות לחתימה מראה דומה בהתרשמות אישית לחתימות של הנתבע ואולי לכן היה קשה לפקיד הבנק שמדובר פה בזיוף". (עמ' 15 ש' 32-33 לפרוטוקול).
4. במסגרת חוות הדעת, קבעה המומחית כי החתימה אותה קיבלה לצורך השוואה מהתובע בניגוד לחתימות שהומצאו לידה על ידי הנתבע מזויפת. "כתב היד על מסמך ב-51 נכתב ע"י אותו אדם שמלא את פרטי ההמחאה שבמחלוקת (שניהם מזויפים)". (עמ' 9 לחוות הדעת).
5. בחוות דעת המומחית, תחת הכותרת דיון וסיכום חוות הדעת קבעה: "הבדיקה התמקדה בשאלה, באיזו מידה מאפייני הכתב של החתימה שבמחלוקת קיימים בטווח הואריאציות של החתימות להשוואה, והאם קיימים ניגודים בינה לבין החתימות להשוואה. החתימה שבמחלוקת הינה פשוטה וקלה לזיוף. למרות זאת, נמצאו ניגודים בינה לבין החתימות להשוואה בכל מאפייני הכתב, הכוללים את האספקט הצורני, הארגוני והתנועי. בבדיקת טענת זיוף, קיימת חשיבות רבה למימד התנועה בכתב (במהירות, איכות הקו ולחץ הכתיבה), משום שמדובר במאפיין בלתי מודע. מאפייני התנועה הינם אישיים ואינדיבידואליים, בדומה לטביעת אצבע. מכיוון שהם תולדה של המאפיינים הפסיכו- ביולגיים האישיים של הכותב, אין הם ניתנים לחיקוי או זיוף. לכן, יש לתת משקל לחוסר ההתאמה שנמצאה באספקט התנועי. אין ספק, שהמזייף ניסה לחקות את הדגם הצורני של חתימות הנתבע, אך כשל בכך, משום שאין הוא מסוגל לחקות את תנועת הכתיבה הספונטנית. ההבדלים שנמצאו בין כתב היד שבמחלוקת לבין כתב היד להשוואה, מחזקים את ממצאי הבדיקה ביחס לחתימה שבמחלוקת."
6. אני סבור שאין לקבל את גרסת הנתבע, לפיה הוא חתום על שיק ב51, משני נימוקים:
7. אין כל הגיון, כי הנתבע יחתום על מסמכים שונים בחתימתו שלו ודווקא, על שני שיקים השנויים במחלוקת בחתימה שונה מחתימתו אבל דומה לה למראית עין.
8. כעולה מחוות הדעת, החתימה על השיק נשוא התביעה, הייתה ניסיון לחקות את תנועת הכתיבה הספונטנית משכך, לא ברור מדוע וכיצד יכול הנתבע לנסות ולזייף חתימתו שלו תוך פגיעה בספונטניות הכתיבה, אשר כאמור, הינה מאפיין בלתי מודע. סבורני כי אדם לא יכול לפעול נגד דבר מה הטבוע בו ואשר אינו מודע לו.
9. אשר לטענת התובע, לפיה הכשרתה של המומחית לוקה בחסר, הרי שמשעברה המומחית את ההשתלמויות לבדיקת מסמכים וזיופים מטעם NADE, נחה דעתי כי יש לה ההכשרה המקצועית ליתן חוות דעתה במחלוקת שבתיק דנא.

סוף דבר

1. התביעה נדחית.
2. תיק הוצאה לפועל שהינו המקור לתביעה דנא ייסגר.
3. התובע ישלם לנתבע עלות שכר הטרחה של המומחית בסך 2,340 ₪ ושכ"ט עו"ד בגין ההליכים בבית המשפט בסכום של 4,500 ₪.

המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ג תמוז תשע"ט, 16 יולי 2019, בהעדר הצדדים.