ניתנה ביום 27 מאי 2015

לפני: כב' הרשם השופט כאמל אבו קאעוד

החלטה

1. לפניי בקשת המבקש להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו מיום 9.2.15 (הרשמת מרב חבקין; דמ"ר 55357-11-14).

כללי

1. בכתב התביעה שהוגש על ידי המבקש בבית הדין קמא, נטען כי הוא הועסק על ידי המשיבה כאיש אחזקה, מחודש 6.2012 ועד 2.2013, וזאת מבלי שהופרשו בגינו כספים לקרן פנסיה.
2. במסגרת הדיון בתובענה שהתקיים ביום 9.2.2015, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה התביעה תדחה ללא צו להוצאות, ובית הדין נתן להסכמתם תוקף של פסק דין, במעמד הצדדים.

טענות הצדדים בבקשה להארכת המועד

1. לטענת המבקש, כבר ביום 23.2.2015, בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור, הוגשה מטעמו בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, לבית דין האזורי. לטענתנו הגיש את הבקשה לבית דין האזורי חלף הגשתה לבית דין הארצי משום שהוטעה על ידי מערכת המענה הטלפוני של בתי המשפט. עוד טוען המבקש כי יש להאריך לו את המועד, משום שלא הספיק להגיש את בקשתו במועד מחמת שריפה שפרצה בביתו ביום 20.2.2015.
2. לעניין סיכויי הערעור טוען המבקש, כי הגיע לדיון בבית דין קמא מתרגש, לא מוכן ובלי ייצוג. כמו כן לטענתו לא הצליח להבהיר את טיעוניו, ונאלץ להסכים לדחות את התביעה משום שנתקף "פחד" כאשר הרשמת הבהירה לו שבמידה ותביעתו תידחה יאלץ לשלם שכר טרחה לצד השני.
3. יתרה מכך, טוען המבקש שבדיון לא עמדו בפניי בית הדין קמא מלוא המסמכים הנדרשים, אותם השיג רק בדיעבד וכי יש במסמכים אלה כדי להכריע את הכף לטובתו.
4. המשיבה התנגדה לבקשה להארכת מועד מהטעם שבקשת רשות הערעור הוגשה באיחור, ובשל סיכויי הערעור הקלושים.

דיון והכרעה

1. המועד להגשת בקשת רשות הערעור נקבע בתקנה 74(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב–1991 (להלן: "התקנות").

"בקשת רשות לערער על החלטה של בית דין אזורי תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום שניתנה ההחלטה, אם ניתנה בפני המבקש, או מיום שהומצאה לו, אם ניתנה שלא בפניו."

1. כאמור, פסק הדין ניתן במעמד הצדדים ביום 9.2.2015. נוכח האמור, המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור חלף ביום 24.2.2015. מכאן שבקשת הארכה הוגשה לבית דין הארצי באיחור של 35 ימים. למעלה מהצורך יוטעם כי בקשת הארכה שהוגשה על ידי המבקש לבית הדין קמא הוגשה ביום ביום 10.3.15 ולא כפי שנטען, ועל כן ממלא הוגשה באיחור של 13 ימים.
2. בהתאם לתקנה 125 לתקנות, לבית הדין סמכות להאריך מועדים, בהתקיים "טעם מיוחד":

"מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

1. הטעמים המיוחדים אשר בגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות אינם מתוחמים ברשימה סגורה וכל מקרה יבחן על פי נסיבותיו^[1].
2. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון "גם טעות שבדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד (....). ואולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור הטעות ועל ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה. הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית. ... היות בעל הדין נעדר השכלה (...), חשוף לקשיי הבנה (....) ואף נטול ייצוג (...) נסיבות אלה כולן אינן מהוות טעם מיוחד, אלא אם כן נילווה להן יסוד נוסף ההופך את הטעות לאופרטיבית"^[2].
3. המבקש לא הצביע על טעם מיוחד למחדליו. כפי שראינו לעיל, בקשתו הוגשה באיחור ניכר ללא כל הצדקה, מבלי שטענותיו נתמכו בראשית ראיה. בכלל זה יוטעם כי טענותיו של המבקש, על שריפה בביתו, לא היו מבוססות דיו ובכל מקרה לא רלוונטיות שכן אף אם הייתה שריפה בביתו של המבקש ביום 20.2.2015, לא ברור מדוע השתהה בהגשת בקשתו תקופה ארוכה לאחר מכן.
4. אף בחינת סיכויי הערעור מעלה כי אין בהם כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשתו. מהבקשה עולה כי רצונו של המבקש להשיג על פסק דין שניתן בהסכמה. בהתאם לפסיקת בית דין זה^[3]:

"הכלל הוא, שערכאת ערעור לא תתערב בפסק דין בפשרה אלא במקרים בהם קימת חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות שבמסקנות, או בקביעת הסכומים שנפסק.

בפסיקה על דרך הפשרה על בית הדין להתחשב בדרך כלל בציפיות הצדדים וברמת הסיכויים והסיכונים של כל צד לזכות או להתחייב בכל הסעדים המבוקשים, ובשיקולי צדק. מסיבה זאת, אין מקום בדרך כלל לדחות או לקבל את התביעה מכל וכל, אלא אם נראה הדבר כנכון וצודק בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה. במיוחד נכון הדבר כאשר הצדדים הגיעו להסכם פסיקה על דרך הפשרה לאחר שמיעת חלק מהראיות בלבד, כאשר אחד הצדדים ויתר על שמיעת חלק מהעדויות מתוך ציפייה לפסיקה על דרך הפשרה".

1. בהתאם לפסיקת בית משפט העליון^[4]:"נפסק כי יש להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל על-מנת להצדיק את ביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין".
2. המבקש לא הצביע על חריגה קיצונית מגבולות הסבירות או על טעמים כבדי משקל שיש בהם כדי לערער את יסודותיו של פסק הדין של בית הדין קמא. אין בטענותיו של המבקש טעם מספיק לביטול ההסכמה שנתן לדחיית תביעתו. על כן בנסיבות העניין, אין לטענותיו של המבקש כנגד פסק הדין של בית הדין קמא, אשר ניתן בהסכמה, סיכויים גבוהים.
3. למעלה מהצורך יצוין כי על המבקש היה להיערך לדיון בהתאם ולדאוג כי כל המסמכים הרלוונטיים יהיו בפני בית הדין קמא טרם מתן פסק דין בעניין, ובשתיקתו על שמריו בעניין זה אין לו אלא להלין על עצמו. בכלל זה יוער כי אין לטענותיו של המבקש באשר ללחץ וכפייה שהופעל עליו להוות יסוד של ממש, שכן מפרוטוקול הדיון עולה כי הוא קיבל מבית הדין קמא הסברים לעניין חישוב זכויותיו, בטרם מסר את הסכמתו לדחיית התביעה.
4. נוכח כל האמור לעיל, משלא הובא טעם מיוחד להארכת מועד ובשים לב לסיכויי הערעור הנמוכים, אין להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער.

סוף דבר:

1. משכך, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער – נדחית.
2. המבקש ישלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בגין בקשה זו בסך של 1,500 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא למבקש החלטה זו, יישא בסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, ט' סיוון תשע"ה (27 מאי 2015) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. עא"ח (ארצי) 56/05 מאיר איתן - הילטון תל אביב בע"מ (מיום 23.05.05). ↑

2. בש"א 2749/01 לוי נ' לביא, (מיום 17.4.2001). ↑

3. ת"ב (ארצי) נה/2-15 מחג'נה פאיז פארס נ' עיריית אום אל פחם (מיום 10.1.1996). ↑

4. עא 5914/03 אפרים שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח (מיום (1.5.2005). ↑