מבוא

1. מונחת בפניי בקשה לביטול הודעה בדבר איסור שימוש מנהלי ברכב (שמספרו 60-050-24) בת 30 יום שהוטלה על ידי קצין משטרה, וכן לביטול פסילה מנהלית שהוטלה על רישיונו של המבקש למשך 30 ימים.
2. החלטת הקצין להורות על איסור השימוש ברכב ועל פסילת רישיונו של המבקש ניתנה בעקבות השימוע שנערך למבקש בגין חשד לעבירה של נהיגה ברכב והובלת מטען שמשקלו הכולל מעל המשקל הכולל המותר של הרכב בניגוד לתקנה 85(א)(5) לתקנות התעבורה.
3. מעיון בהזמנה לדין וכתב האישום עולה כי ביום 30.03.15 בשעה 09:45 לערך נתפס המבקש, נוהג במשאית והוביל מטען שמשקלו הכולל 84,750 ק"ג העולה על המשקל הכולל המותר של הרכב הנ"ל, שהוא 59,000 ק"ג.
4. למבקש נערך שימוע בטרם החלטה על פסילת רישיון הנהיגה שלו ואיסור השימוש ברכב שם טען כי לא ידע מה המשקל של המטען אותו הוביל מאחר ולא קיבל תעודת שיקלה מהמחצבה.
5. המבקש חזר על טענותיו בבקשה, כי לא קיבל תעודת שקילה מהמחצבה ולא ידע שהוא מוביל מטען שמשקלו מעל המותר. ביחס לאיסור השימוש ברכב נטען כי הרכב שייך לחברה בה מועסק הנהג וכי היא אינה אחראית על העבירות אותן ביצע הנהג ברכב.

דיון והכרעה

ביטול הפסילה המנהלית

1. סעיף 48 לפקודת התעבורה קובע, כי:

"מי שנפסל בצו של קצין משטרה כאמור בסעיף 47, רשאי לבקש מבית המשפט המוסמך לדון בעבירה לבטל את הפסילה; ובית המשפט, לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה או את בא כוחו או שוטר, רשאי לבטל את הפסילה, בתנאים או ללא תנאי, אם שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בבטחון הציבור" (ההדגשה שלי – נ.מ).

1. בענייננו שתי שאלות:

האחת, האם בשלב זה בידי המאשימה חומר ראיות לכאורה המבסס את אשמת המבקש בעבירה המיוחסת לו.

השנייה, האם יש בהמשך נהיגתו של מבקש סכנה לביטחון הציבור.

1. לאחר שעיינתי בחומר הראיות המצוי בתיק המאשימה שהוגש לעיוני, הגעתי למסקנה שקיימות ראיות לכאורה, שיש בהן בכדי להביא להרשעתו של המבקש בדין.
2. קיימת תעודת שקילה בדבר משקלו של המטען ולפיו קיימת חריגה מעל 25% מהמשקל הכולל המותר של הרכב. זאת ועוד המבקש לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירה וכל טענותיו התמקדו באי ידיעתו.
3. באשר למסוכנות, הרי מדובר בעבירה אשר מטבעה הינה עבירה חמורה ומסוכנת, המנויה בתוספת הרביעית לפקודת התעבורה.
4. לפיכך, הגעתי למסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת הקצין ואינני משתכנע כי ביטול הפסילה או קיצורה לא יפגע בביטחון הציבור.

איסור השימוש ברכב

1. סעיף 57א(א)(2) קובע כי אם היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים.
2. סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, קובע:

"(ב) בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

(1) הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו;

(2) מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57א(א)".

1. נטען בבקשה כי החברה, אשר העסיקה את הנהג, לא ידעה על העבירה וכי אינה אחראית לביצועה ולטענתה, ככל הנראה, נפלה טעות שגרמה לביצוע העבירה.
2. לא נטען בפניי כי הרכב נלקח ללא ידיעתה של החברה, כי אם בהרשאתה ובאישורה. זאת ועוד, לא נטען כי החברה עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את העבירה.
3. בית המשפט העליון הדגיש את החשיבות לכך שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב כפי שהתווה המחוקק, זאת במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים "האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים".

עוד ציין בית המשפט כי :

"על בעל הרכב מוטלת אחריות לעשות ככל שביכולתו כדי למנוע את ביצוע העבירה ברכב שבבעלותו. אכן, לעיתים היכולת של בעל הרכב למנוע את העבירה היא מוגבלת. אולם המחוקק איפשר לבטל או לצמצם את איסור השימוש ברכב בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת, תוך התחשבות גם ב"זיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב" (סעיף 57ב(ג) לפקודת התעבורה)" (רע"פ 1286/11 אמברם נ' מ"י (פורסם בנבו, 16.10.12)).

אכן שונה המצב כאשר הבעלים היא חברה ובסיטואציה זו הקשר בין הצדדים הוא עסקי לבין מצב בו הקשר בין הצדדים הוא משפחתי (בפ"מ 2051-12-12 אלחורטי נ' מ"י (פורסם בנבו, 19.12.12)).

בענייננו, הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב הינה זיקה עסקית בלבד שכן מדובר ביחסי עובד ומעביד. הנהג הינו עובד של החברה וככזה הוא כפוף להוראותיהם והנחיותיהם של המפקחים עליו מטעם החברה שמעסיקה אותו.

על החברה, מוטלת החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות המתחייבים ולוודא שבעת מסירת הרכב שבבעלותה למי מעובדיה, שלא יבוצעו באמצעותו עבירות. הדרך לעשות כן הינה ע"י כך שהחברה תזהיר את העובד באופן ברור ומפורש מפני ביצוע עבירות ע"י החתמתו על מסמך המפרט את האזהרה.

1. הדבר לא נעשה בענייננו, ועל כן אין לומר כי החברה עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את העבירה, ואין לקבל את טענתה שלא ידעה על העבירה כדי להצדיק את ביטול איסור השימוש.
2. ער אני לפגיעה שעלולה להיגרם לבעל הרכב כתוצאה מהשבתת הרכב למשך 30 ימים, אולם נוכח חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, המדובר הוא בפגיעה מידתית ועל כן לא מצאתי להתערב בשיקול דעת הקצין.

לסיכום

1. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול פסילה מנהלית וכן את הבקשה לביטול הודעת איסור השימוש ברכב.

ניתנה היום, ט"ו ניסן תשע"ה, 04 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.